music4awhile

ראשי » Posts tagged 'התזמורת הפילהרמונית'

Tag Archives: התזמורת הפילהרמונית

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

שמונה מיתרים לתהילה

רשמים מהופעת הקפוסונים עם הפילהרמונית / שולמית שריד

זמן רב חיכיתי בהתרגשות לקונצרט של האחים רנו וגוטייה קפוסון. הכנר והצ'לן (בהתאמה) הם מהבולטים בדור המבצעים הצעירים, מנהלים קריירה סולנית משגשגת, ומרבים להופיע ברסיטלים, להקליט ולנגן מוזיקה קאמרית יחד עם הפסנתרן פרנק בריילי.

נחשפתי לנגינתם לראשונה מהקלטת השלישיות של שוברט, שהיא בעיניי מהיפות ביותר שיש. הקונצ'רטו הכפול של ברהמס, אם כן, היה הזדמנות נפלאה להאזין לנגינתם, הזדמנות המשלבת נגינה סולנית וקאמרית.

הביצוע של האחים קפוסון עלה על כל הציפיות. היכולות הטכניות של שניהם עילאיות; הם מפיקים מכליהם צליל מתוק ועשיר, ונגינתם מאופיינת באנינות טעם ובמוזיקליות ללא מנייריזם המאפיין רבים מדי מהמבצעים הצעירים של ימינו. התיאום ביניהם מושלם – פסאז'ים מהירים ביותר נוגנו כאילו היו הקפוסונים איש אחד, ועלתה בי תהייה האם שניים שאינם אחים יכולים לנגן כך.

הבעיה העיקרית מפניה חששתי – מהיכרות עם היכל התרבות המשופץ – היא האקוסטיקה, המעמעמת את הצליל כך שמי שאינו יושב בשורות הראשונות ממש שומע את הנגינה כאילו ממרחק רב וללא ארטיקולציה. על אחת וכמה וכמה כשמדובר בכלי כמו הצ'לו, שמתקשה תמיד לעבור תזמורת יותר מהכינור שמנעדו גבוה ומהפסנתר העצמתי.

ישבתי ביציע העליון, והתקשיתי לשמוע את הצ'לו: פסז'ים שלמים נבלעו בתזמורת, ובכל ירידה למנעד הנמוך או לדינמיקה שאינה פורטיסימו, הצליל נעלם. מהיכרותי עם נגינתו של גוטייה קפוסון, על צלילה הענק באופן יוצא דופן, אין לי אלא להאשים את האקוסטיקה ואת התזמורת שהייתה חזקה מדי. לראייה, צ'לנים בעלי צליל קטן וצנום מזה של קפוסון לא עוברים בכלל את הפילהרמונית בהיכל התרבות, דוגמת מיקלוש פרני, שניגן כמו בפנטומימה את הקונצ'רטו של דבוז'ק בעונה שעברה.

גוטייה קפוסון הוא ממשיך ישיר של המורשת הצרפתית הגדולה של הצ'לו: טורטלייה, ז'נדרון ונווארה. למד אצל פיליפ מולר בקונסרבטואר של פריז, ועם זאת הפקת הצליל שלו אינטנסיבית ומבריקה, בניגוד לאוורירית יותר המאפיינת בד"כ את הנגינה הצרפתית. האסתטיקה המעודנת באה, בעיניי, על חשבון התרגשות ודרמה שהיו חסרות לי בעיקר בקדנצה הפותחת את הקונצ'רטו.

לעומת אחיו, הפקת הצליל של רנו הייתה משוחררת ולירית יותר. מלכודת גדולה היא לנגן ברהמס בעודף התלהבות שגובל בוולגריות; האחים קפוסון הציגו ברהמס אסתטי ומעודן.

להדרן נוגנה הפסקליה של הנדל-האלבורסן בטמפו כה מהיר, עד כי הביצוע ארך כמחצית מהזמן הרגיל! סוף כל סוף הייתה אפשרות לשמוע גם את הצ'לן במלוא הדרו, במפגן של טכניקה מושלמת. אמנם הטמפו היה מעט מהיר מדי ועם הרבה ראוותנות, אבל אין כל רע בכך.

הקונצ'רטו של ברהמס מוסגר בפתיחה לדון פסקואלה (דוניצטי) ובפואמה הסמפונית טיל אוילנשפיגל (שטראוס). הפתיחה היתה מעט סתמית ודי בומבסטית. המנצח עומר ולבר ניצח בהתלהבות, פיזז על הבמה, וכיוון לניואנסים שלמרבה הצער לא תמיד התבטאו בנגינה. הייתה תחושה שהניצוח לא מספיק ברור לתזמורת, מה שהוביל לכניסות לא אחידות בייחוד בתחילת היצירה – תחושה שהתעצמה עוד יותר בפואמה של שטראוס.

ככלל, אני לא מחובבי נגינת אוברטורות כיצירות עצמאיות. להרגשתי, הפתיחה מאבדת כך את משמעותה. בתכנית כבדה ורומנטית למדי כמו בקונצרט המדובר, הייתי מעדיפה לשמוע יצירה שתאוורר במעט את הגודש והעושר של ברהמס ושטראוס – אולי יצירה בעלת אסתטיקה קלאסית, או דווקא מודרנית.

יצירתו של שטראוס, טיל אוילנשפיגל, כפי שהסביר פרופ' משה צוקרמן בדברי הפתיחה המאירים והמצוינים שלו, מייצגת את הפן השני של הרומנטיקה – המוזיקה התכניתית שנכתבה ע"י ברליוז, ליסט ושטראוס – לעומת האבסולוטית לה היה נאמן ברהמס.

דברי הפתיחה של פרופ' צוקרמן התמקדו בשטראוס וכמעט שהתעלמו מיצירותיהם של דוניצטי ושל ברהמס. הייתה חסרה לי התייחסות בעיקר לקונצ'רטו, לייחודיותו ולנסיבות כתיבתו המרתקות. אמנם, המטרה היא לא להלאות את הקהל, אבל כפי שאמר פרופ' צוקרמן בעצמו, היו חסרות לי בדברי הפתיחה הדגמות של הנושאים השונים ע"י נגני התזמורת.

בפואמה של שטראוס באה לידי ביטוי יכולתה הטכנית הגבוהה של התזמורת. הבריקו בעיקר כלי הנשיפה בסולואים וירטואוזיים. כלי הקשת עומעמו לעיתים ע"י מאסות אדירות של בראס. צליל התזמורת היה עשיר, גם אם לא אנרגטי במיוחד. כמו בפתיחה של דוניצטי ואף יותר, הייתה תחושה שהנגנים לא תמיד ביחד, אולי באשמת המנצח. חסרה לי תחושה של משחקיות ויותר קלילות, שהרי הפואמה הזו מספרת על מעשי הקונדס של הלץ אוילנשפיגל.

לסיום, מלה על המוזיקה שתרם הקהל: שיחות טלפון קולניות שגרמו למנצח להסתובב אחורנית; קריאות ביניים דווקא בהפוגות הנגינה; אבל מה שהכי הפריע לי היה שהתזמורת טרם סיימה להשתחוות אפילו פעם אחת, וכבר כל הקהל היה על רגליו ובדרכו החוצה. מעליב.

האחים רנו וגוטייה קפוסון בקונצרט מסדרת 'אינטרמצו' של הפילהרמונית. בתכנית: דוניצטי – הפתיחה לאופרה דון פסקואלה; ברהמס – קונצ'רטו כפול לכינור ולצ'לו בלה מינור, אופ. 102; שטראוס – הפואמה הסימפונית טיל אוילנשפיגל, אופ. 28. מנצח: עומר מאיר ולבר. דברי פתיחה: פרופ' משה צוקרמן. 8.5.15, היכל התרבות ת"א.

מודעות פרסומת

כרמן מחפשת במה

 

מחשבות על אופרות בפורמט קונצרט בעקבות "כרמן" בפילהרמונית / עמיר נהרי

מריה חוסה מונטיאל

הביצועים הקונצרטיים לאופרות בפילהרמונית הם אירועי מפתח בזירה המקומית. ענין מיוחד עוררה "כרמן", מהיפות ברפרטואר, כשמצד שני הפופולריות ותכיפות ביצועיה מציבים אתגר.

תחת ניצוחו המיומן של זובין מהטה הפיקה התזמורת צליל חי ועשיר, תוך הקפדה על ניואנסים, למרות שכלי המתכת וההקשה היו דומיננטיים מדי. הביצוע היה נמרץ וזורם מאוד, מה שהדגיש את חיוות המוזיקה. לעיתים הורגש צורך להאט על מנת להדגיש את רגעי השיא והאינטימיות, למשל בהבנרה.

הקטעים האינסטרומנטליים ה"מיניאטוריים" היו נהדרים; מקהלת הילדים "אנקור" היתה מצוינת. הצליל של מקהלת גארי ברתיני היה יכול להיות מאוזן ומהוקצע יותר, בייחוד אצל הגברים, אך גם כך היתה הופעתה מכובדת ומגוונת בהבעתה.

מריה חוסה מונטיאל שרה את כרמן בהצלחה ברחבי העולם, ואין ספק שמדובר בזמרת גדולה, בעלת קול חם, כהה ודרמטי. מונטייל עשתה שימוש מושכל בטכניקה ובדינמיקה, והפיאנסימי שלה היו יפהפיים. מנגד, לא תמיד נוצר גוון מספק בהבעה הרגשית, על מנת לבטא את מלוא המורכבות של הדמות: מחושניות להתרסה, מרוך לריחוק ולזעם.

לבועז דניאל, בתפקיד אסקמיו, יש קול גדול ועצמתי. את התפקידים המרכזיים הנוספים גילמו ארטורו צ'קון-קרוס (דון ז'וזה) ואיינג'ל בלו (מיכאלה). הטנור הפגין קול איטלקי עגול וגדול, וצלילים גבוהים מצויינים. גם בשירתו, שהיתה מעט מאומצת לפרקים, וגם אצל דניאל חסר לטעמי עוד עומק, אבל ייתכן כי גם זה קשור בהיעדר יד מכוונת דרמטית, כפי שיפורט בהמשך.

התגלית הגדולה של הערב היתה בלו, עם קול לירי וזוהר, ושירה מושכלת ועתירת הבעה. בלו גם מופיעה כזמרת פופ, ועם שיפור השליטה הטכנית ייתכן שנשמע עוד הרבה על הזמרת הצעירה הזו.

ההיבט הדרמטי לא היה מוצלח כמו המוזיקלי. לא הוקצה די מרחב לזמרים על הבמה, וממילא הרושם שהתקבל הוא שהבימוי נעדר ושהמשחק לא משכנע ועשוי כלאחר יד: גם בביצוע קונצרטנטי של אופרה דרושה איזושהי התייחסות תיאטרלית. נדמה שבמקום שהדרמה תנבע מהביצוע עצמו, היא עברה "אאוטסורסינג" לרקדנית הפלמנקו אורנילי אזולאי. אזולאי עלתה על הבמה מספר פעמים במחול יצרי ונאה. בפתיחת המערכה השניה לא ברור החיבור בין המבוא החרישי לפראיות המחול, אולם ברגעים אחרים השילוב היה טוב יותר. עדיין, בהיעדר פרשנות, המחול תפקד כגימיק יותר מאשר כאלמנט אינטגרלי.

לסיכום: ביצוע מכובד, מרשים, חי וזורם, מנוגן ומושר היטב, אבל הסיפור המיוחד של הצועניה המפתה פוספס במידת מה וכך גם המשל על האהבה הכובשת והאכזרית. הקהל קיבל מופע מהנה, אבל לא מסעיר.

"כרמן" בהפקת הפילהרמונית. זובין מהטה, מנצח; המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני; מקהלת אנקור. סולנים: מריה חוסה מונטיאל (כרמן), ארטורו צ'קון-קרוס (דון ז'וזה), בועז דניאל (אסקמיו), איינג'ל בלו (מיכאלה), אנסטסיה קלבן (פרסקיטה), פליקס ליבשיץ (רמנדדו), יורי קיסין (דנקאירו), נח בריגר (זוניגה), עודד רייך (מורלס), איילה צימבלר-הרץ (מרצדס), אורנילי אזולאי, רקדנית. 19.3.15, היכל התרבות.

 

רומנטיקה ואימה

ניצוח מוקפד וביצועים סוחפים בפילהרמונית / חגי אברבוך

הסימפוניה הרביעית של שומאן ידעה כמה גלגולים מעניינים. גרסתה המוקדמת הייתה חביבה על ברהמס אך לא הייתה אהובה על קלרה, ואכן – הגרסה המאוחרת היא זו שמבוצעת על פי רוב כיום. כך גם בקונצרט של הפילהרמונית (14.2).

תחת ידיו האמונות של פון דוהנני זרחה התזמורת בכל הפאר וההדר של הפרטים הקטנים. הגרסה המאוחרת והמקובלת של הסימפוניה במילא גדושה – בביצועים רבים יש סכנה של כובד יתר ואף שעמום. אצל פון דוהנני הכובד הזה לא בוטל, אולי אף הודגש, אך כבמטה קסם גם הפך לעומק של ממש. תרמו לכך גם איזון נהדר בתזמורת, ללא השתלטות של כלי הנשיפה ממתכת, שעשו את מלאכתם נאמנה; ודינמיקה מתוכננת היטב – סוף הפרק הראשון לא ממש הגיע לפורטה, וכך לא נוצרה הנגדה לפרק האיטי, אלא זרימה אליו. גם המעבר המסתורי לפרק האחרון היה בנוי בקפידה רבה – ואת העוצמה החגיגית שמר דוהנני לפרק זה.

האופרה המוקדמת של בארטוק, "טירתו של כחול הזקן", עמוסה חילופי גוונים ורגשות. זאת אופרת אימה אמיתית, השוטפת את המאזין בכל רגע ביפעה הולכת וגדלה – המתחלפת דרך קבע בזוועה וחלחלה כשיודית, הגיבורה, מגלה את הדם השוטף מאחורי כל דבר ודבר בטירתו של בעלה החדש – אף בשורשי הפרחים ובצל העננים.

התזמור העמוס של בארטוק מהווה אתגר – והתזמורת הפילהרמונית עמדה בו בכבוד. כל הצבעים הייחודיים פרצו החוצה במלוא הדרם, והרגע הנהדר והכוראלי בכלי הנשיפה ממתכת, שבו רואה יודית את כל פאר הנוף הנשקף מחלון טירתו של בעלה, הגיח במלוא יופיו.

המצו-סופרן מישל דה יאנג והבאס-בריטון מתיאס גרנה התמודדו עם העוצמה התזמורתית הזאת בהצלחה חלקית: קולותיהם יפים – בייחוד זה של מישל דה יאנג, שממש זהרה ברגע פתיחת הדלת החמישית – אך התזמורת כיסתה עליהם לעיתים קרובות, וחבל שכך.

המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות, עם זאת, עברה היטב – שוב, בייחוד במקרה של דה יאנג, שהעבירה היטב את החדווה והבהלה שחווה האישה הצעירה שבאה להפוך עולמות – ומצאה עצמה מתמוטטת מול אזלת-ידה שלה, שבאה לשנות – ולא היה לה די כח שלא להיבלע בחלומו של אחר. עם כל הטענות, טוב היה לשמוע שוב יצירה יפה זו, שבוצעה לפני כארבע שנים בהצלחה בבית האופרה. ביצועים נוספים שלה יתקבלו תמיד בברכה.

הפילהרמונית בניצוח כריסטוף פון דוהנני. שומאן – סימ' מס' 4. בארטוק – טירתו של כחול הזקן. עם מישל דה ינג, מצו-סופרן; מתיאס גרנה, באס-בריטון. 14.2.15, היכל התרבות.

 

חגיגה לחושים

 

חוויה ספרדית מגוונת בקונצרט לילדים בפילהרמונית / יעל שלמון ברנע

אברהם טריפה. צילום: אורן מנסורה

הגענו לתל אביב, ובני אמר לי "בואי נחזור הביתה". הקטנים האלה, עובדים קשה בגן. הוא היה עייף. בכל זאת הגענו לקונצרט. בעת שחיכינו שהקונצרט יתחיל, הוא צייר ציור, ובלא אומר, כשעלה רוני פורת לבמה, הוא החזיר לי את העט. לא כי הייתי צריכה אותו – אני תמיד מביאה גם בשבילו. הוא פשוט נדרך והתעניין.

חיבתי להנחייתו של רוני פורת ידועה, ותהיתי איך זה יהיה, כשהוא המנחה ומישהו אחר המנצח. כתבתי בעבר שטוב לתת תפקיד מילולי גם למנצח, משום שלדעתי זה מנכיח אותו ומחבר אותו לתודעת הילדים. בקונצרט זה לא חסרו לי המילים שלא יצאו מפיו של רומן שפיצר, שנוכחותו הורגשה בחיוכיו, אולי משום שעל הבמה לא הייתה התרחשות שהסבה את תשומת הלב מעצם יצירת המוזיקה.

וזה אחד הדברים הכיפיים שהיו בקונצרט. הקונצרט היה מנוקד שיאים והפתעות, נטולי גימיקים ופירוטכניקה, בדיוק כפי שאני אוהבת. בזה אחר זה עלו אמנים לבמה ונתנו לנו זווית נוספת לחוויה הספרדית.

הקונצרט הדגים מקצבים ספרדיים שונים (למשל דרך יצירתו של אלבניז), ומצאו חן בעיני מאוד צילומי התקריבים של כלי ההקשה שנראו על מסכים גדולים בצדי הבמה, וכן השפעות של המוזיקה הספרדית על יוצרים זרים, ובעצם הקונצרט אף נפתח כך, עם שברייה. לעולם איני שבעה מהדוגמאות שמפרקות מוזיקה עשירה לגורמים ומציגות כלים בנפרד וביחד, ושמחתי על הפירוק לגורמים בקונצרט זה מאוד.

אך אחזור לספר על ההפתעות, שגם אם הן כתובות בתוכנייה, הן מרגשות מאוד בעת הקונצרט. לאחר הקטעים מאת שברייה ואלבניז, עלה לבמה אברהם טריפה, כנר בן 16. ילד-אמן הוא אטרקציה לקטנים ולגדולים, כל אחד מסיבותיו הוא, ושמחתי מאוד בשילובו של האמן הצעיר והבשל הזה.

הוא ניגן עם התזמורת הפילהרמונית קטע מ"החיים הקצרים" של דה פאייה, ונגינתו נדמתה קלילה ומלאת חן, כיאה לריקוד. מחיאות הכפיים היו סוערות, ורוני פורת, שחיכה מאחורי הקלעים, הציע לאברהם טריפה לחזור לבמה, שם ערך לו ריאיון קצר, שאולי נראה בעיני המרואיין לארוך, אך הוא עמד בו יפה מאוד. רוני פורת שאל: – איך אתה לא מזיע? – אני מתאמן… – התרגשת? – כן. – טוב, אז אתה בן אדם. רוני פורת שאל עוד "על מה חשבת", ותשובתו של אברהם טריפה הזכירה לי את הסרט "בילי אליוט". פורת שאל גם "מה עוד אתה אוהב?" וטריפה ענה שהוא משחק כדורגל, תשובה שהסתדרה יפה עם נושא הקונצרט. אהבתי במיוחד את תשובתו לשאלה "אם אתה רואה על המדרכה כדורגל וכינור, מה תרים קודם?" הוא אמר שאינו רוצה לענות על השאלה.

את "קפריצ'יו ספרדי" של רימסקי קורסקוב, שפורק לגורמים והורכב מחדש, ליוותה שירה שמי בריקוד. שירה שמי הנהדרת כיבדה אותנו במגוון עשיר של הבעות פנים ו"פרופס": נפנופי שמלה, ריקוד עם צעיף ועם מניפה. היה נפלא, היא הייתה נפלאה, כל הזמן מעניינת. כשרוני פורת הגיש לה את המניפה בסיום, אמר שזה כיף להביא מזגן לעבודה.

רוני פורת לימד אותנו מקצב בשתי אצבעות, ולקראת עלייתה לבמה של שחר לביא המבורכת אמר: "מהו הדבר שככל שאנחנו משתמשים בו יש לנו יותר ממנו, וכולם כמעט כל הזמן חושבים עליו? ואם אתם לא יודעים מה זה אז הראש שלכם לא כאן ואתם בטח מאוהבים?" אז התאהבתי בשחר לביא. שמחתי שעל המסכים הופיעו תרגומים של האריות שביצעה.

ניסיוני עם בני בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית לילדים מביאים אותי להמליץ בכל פה על הסדרה "הפילהרמונית לילדים". הקונצרט הבא ייערך ב-5.3.15 עם המנצח דוד זבה, מקהלת מורן ואניה בוקשטיין.

"פיאסטה ספרדית", 5.1.2015, קונצרט 2 מסדרת "הפילהרמונית לילדים". התוכנית: שברייה (אספניה, רפסודיה לתזמורת), אלבניז (סביליה מתוך סוויטה ספרדית), דה פאיה (ריקוד מס' 1, המחול הספרדי, מתוך "החיים הקצרים"), רימסקי-קורסקוב (קפריצ'יו ספרדי), ביזה (הפתיחה, מארש הטוראדור והאריות סגידייה והבנרה מתוך כרמן). משתתפים: רומן שפיצר – מנצח; התזמורת הפילהרמונית הישראלית; רוני פורת – מנחה; שחר לביא – מצו-סופרן, שירה שמי – רקדנית פלמנקו; אברהם טריפה – כנר.

 

 

חלון ראווה לנפש

חוויה מורכבת עם השניה של מאהלר בפילהרמונית / חגי אברבוך

תיאום מופלא. יוליה רוטיליאנו (מצו), ליליה גרצובה (סופרן)

מה נותן משמעות לחיים? איך ניתן יהיה לשאת אותם כפי שהם, במופלאות ובבנאליות שלהם? מאהלר הישיר מבט אל השאלה הזאת כמה וכמה פעמים. מה זה אומר, להמשיך לחיות אחרי אהבה נכזבת? מה זה אומר, להמשיך לחיות כשהיקר לך מכל הולך לעולמו והעולם פשוט ממשיך להיות?

הסימפוניה השנייה רוקדת את ריקוד החיים והמוות הבו-זמני, מזועזעת מעצמה, ומבקשת נחמה בפשטות ובציניות, במוזיקה מיתממת ובמוזיקה שמשוועת לשגב. היא מבקשת להאמין בהבטחה הטמונה בשורת השיר של קלופשטוק "לא לשווא חיית וסבלת" וכדי להאמין בהבטחה הזאת היא מגייסת מקהלה אדירה ותזמורת ושתי זמרות שממש מושכות זו את זו, כמו שתי ילדות שרצות הלאה, וכשאחת מתייגעת האחרת דוחפת אותה קדימה – "תראי, תאמיני, הנה" – ולא די בכל זה.

הסימפוניה השנייה מנסה להקיף כל כך הרבה עד שקל לה להתפרק. בביצועים טובים היא מהנה מאוד, ופה ושם יש ביצוע שמצליח להגיע אל מעבר למוזיקה ולגעת במשהו שקשה להגדיר – שבריר אחד של אמונה מוחלטת, שברור לך שעוד רגע ידעך.

היכולת של הסימפוניה השנייה לרגש, להפעים, טמונה לא רק בפרטים הקטנטנים אלא גם בראיית-על. וכאן החלו הבעיות בביצוע של הפילהרמונית. על אף שהתזמורת הייתה מהודקת, הבדלי טמפי קיצוניים בפרק הראשון לא הניחו למוזיקה לעורר את הרושם האפשרי, ובמקום חוויה אחידה קיבלנו רצף של רגעים יפהפיים ושיאים נקודתיים – המובילים לסיום קצת סתמי.

מן הפרק השני והלאה חל שיפור והתקבלה תחושת כיווניות. נדמה שמהטה מקפיד לא להקצין את העוקצנות שבפרק השני והשלישי, וטוב שכך. מאהלר עצמו ביקש לפרק השלישי "תנועה שלווה". כשהלגלוג שבפרק השלישי אינו מריר אלא משועשע, המעבר לשיר "אור קדומים" פחות חד.

אחד הרגעים הקסומים בעולם המוזיקה הוא רגע הכניסה של האלט בפתיחת שיר זה. רצף של ארבעה צלילים בסך הכל, בזה אחר זה, אבל כמה ענווה ואנושיות יש בהם. זמרת המצו יוליה רוטיליאנו ניחנה בקול רך ומתוק, וברגע שהחלה לשיר היה ברור שיש פוטנציאל לביצוע נוגע ללב. אלא ששוב, הבדלי טמפי חדים והאצה קיצונית ברגע השיא לא אפשרו למוזיקה לנבוע ולגעת בטבעיות. ולמה? למה לרוץ? הרי זה לב הדברים. הרי ברגע שהסבל האישי והתקווה האישית באים לידי ביטוי, יש מרחב להאמין למקהלה שעוד תבוא. אחרת זה נותר יפה ושטוח. כל כך חבל.

ולפיכך, הפרק האחרון היה מענג, מוזיקלית – מהנה מאוד – ולא מעבר לכך. גם על זה ניתן לברך. יש לברך על כלי נשיפה שנשמעים נהדר, על תזמורת שמצלצלת נפלא, על התיאום המופלא בין הקול הרגיש והנוגע ללב של ליליה גרצובה (שהוזעקה ברגע האחרון להחליף את הסופרן לורה טטולסקו) ובין יוליה רוטיליאנו, שיחד הצליחו ליצור רגעים של שגב אמיתי בתוך הרעש המרהיב.

המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני ומקהלת האיחוד היו תחילה מעט לא אחידות בכניסות, ואחר כך התהדקו לסיום המרשים. בהחלט ניתן לומר שזובין מהטה והפילהרמונית העניקו ביצוע ראוי ומכובד, חלון ראווה אל נפש האדם. כעת נותר לי לייחל לביצוע שבזכות מתינות וסבלנות ויתר דיוק אולי גם יגיע אל הנפש פנימה.

"התחיה" – הסימפוניה השניה של מאהלר בנגינת הפילהרמונית ובניצוח מהטה. סולניות: ליליה גרצובה – סופרן, יוליה רוטיליאנו – מצו. מקהלת האיחוד ומקהלת גארי ברתיני. היכל התרבות, 12.10.14.

פלדרמאוס אקספרס

העטלף – אופרטה דלת תקציב בפילהרמונית / ורד ברקת

שרה ג'קוביאק, סופרן

קשה ללכת להופעה מוזיקלית קלילה והומוריסטית, כאשר חשרת עבים צבאית מצטברת מעל ישראל. אולם, אך נשמעו צלילי האוברטורה העליזה, המפתה והמידבקת, הצליחו זובין מהטה והתזמורת לסחוף אותי לוואלס ססגוני ומשכר של זאכר טורטה וקייזרשמארן בתוך הררי הקצפת ואבקת הסוכר של מלך הוואלסים, יוהן שטראוס הבן.

ההפקה הנוכחית בפילהרמונית מיועדת למחפשי אסקפיזם. חלקים רבים מידי ביצירה, לטעמי, קוצצו לטובת הנחייתו של השחקן, הקומיקאי והבדרן צביקה הדר. ייאמר לזכותו, שבערב השני של ההפקה, הצליח למתן את ההתלהבות המתפרצת שלו, ולהתאים את הטקסט שבפיו, באופן יחסי, אל המקום ואל זמן ישראל. כך נודע לנו שזהו התפקיד של חייו, משום שההופעה בפילהרמונית הפכה אותו לבן המועדף של אמו, ה-"סלפי" שעשה עם מאסטרו מהטה, תוך כדי אימפרוביזציה של שניהם ובדיחות על שרה נתניהו, הכניסו אותנו היישר אל המאה ה-21. כתוספת על אלה, הנחה הדר את הערב, והסביר לקהל את נקודות העלילה המסתמנות, את משמעותן ואת תוצאותיהן, משל תכננה התזמורת להתאים את הערב לחובבי אופרה מתחילים, שכנראה מעולם לא שמעו על האופרטה, ואם ידעו על קיומה, לא הזדמן להם לראותה. אמנם, יש קהל רב שזקוק ואוהב הסברים. אחר כך הוא יכול לישון ולספר למחרת מה שכביכול ראה.

היצירה עוסקת בהתחזויות, במתיחות, באהבות ובתשוקות בקרב החברה הווינאית: גבריאל פון אייזנשטיין עומד להיכנס לכלא בגין העלבת עובד ציבור. אשתו רוזלינדה הרוסה מצער בגלל הפרידה הצפויה, עד שהיא שומעת את קולו של אלפרד, מאהבה האיטלקי, השר לה סרנדה תחת חלון ביתה. אייזנשטיין, נפרד ממנה לשלום ויוצא אל הכלא לבוש בבגדים הדורים. למעשה הוא מתעתד לבלות את הערב בנשף לוהט בווילה של הנסיך אורלופסקי. את ההזמנה למסיבה המבוקשת של האלפיון העליון השיג לו חברו הנאמן פאלקה. פאלקה דנן, מתכוון לערוך מתיחה באמצעות האירוע וכך לנקום באייזנשטיין את "נקמת העטלף". הרקע לכך התרחש עת השאיר אייזנשטיין את פאלקה מחופש ולבוש בגדי עטלף בשוק כשהוא שיכור כלוט. מאז זכה פאלקה לכינוי המעליב "העטלף" וחיכה לרגע המתאים שבו יוכל להיפרע מאייזנשטיין.

באופרטה כמו בקומדיה ממוצעת, כל הדמויות מצליחות להגיע תמיד לאותו מקום. אשתו של אייזנשטיין מגיעה למסיבה מחופשת לרוזנת הונגריה. בעלה, שמתחזה למרקיז רנאר, אינו מזהה אותה ומנסה להתחיל איתה. היא בתגובה מצליחה לכייס את שעונו. גם אדלה, המשרתת של רוזלינדה, מגיעה למסיבה, לאחר ששיקרה לגבירתה על מעשיה באותו הערב, ומתחזה לשחקנית. הערב עובר בנעימים. בדרך כלל באופרטה, זו ההזדמנות להעלות קטעי אופרה ויצירות קלאסיות שאינם קשורים לעטלף. לא שציפיתי לאורחים בקנה מידה של הסטופנדה או של פאווארוטי , אולם בפועל ההרגשה הייתה כמו בסרט "הקיץ של אביה" – אף אחד לא הגיע. אכן אופרטה דלת תקציב.

למחרת בבוקר, כאשר אייזנשטיין מגיע לבית הכלא, הוא מגלה שמישהו אחר נכלא במקומו. הוא מתחזה לבלינד, עורך דינו הכושל, ומתברר לו שהמאהב של אשתו, לא רק נואף, אלא גם ג'נטלמן, התחזה לו, כדי שלא יידעו שגבר זר היה בבית אייזנשטיין. פרנק – מנהל בית הכלא, רוזלינדה, אדלה, פלקה, הסוהר פרוש, ובעצם כל אורחי הנשף, מגיעים לבית הכלא. המתיחה מתבררת, צביקה הדר מסביר שהכל בגלל השמפניה, כולם סולחים לכולם על בגידותיהם ושרים את שיר השמפניה. פרנק מתנדב לממן מכיסו את הכשרתה האמנותית של אדלה ואייזנשטיין נכנס לכלא כדי לרצות את עונשו – 8 ימי מאסר.

רמת הזמרים נעה בין שני קצוות: שרה ג'קוביאק המופלאה בתפקיד רוזלינדה – קול עמוק ויפהפה והופעה משכנעת (אחחח… הצ'ארדש בנשף) ובועז דניאל כד"ר פלקה בקול בוטח וביצוע מקסים. לעומתם סטלה גרגוריאן כאורלופסקי די נבחה את התפקיד ואולגה סנדרסקיה, שהעלתה בי מחשבה, שאולי גם היא כמו ריהאנה, בילתה את השעות שלפני ההופעה בים המלח. משהו לא טוב קרה שם. אם היא הייתה מתמודדת בכוכב הבא, תוכנית המציאות האחרונה של צביקה הדר, השערתי היא שהמסך לא היה עולה. השמועה מספרת, שחן רייס המגלמת את אדלה בקאסט האחר, היא קרן האור של ההפקה. אולי כדאי לשקול להעסיק אותה בכל ההופעות. בסך הכל קטעי האנסמבל היו יפים. אם רייס היא קרן אור, השמש הוא המנצח זובין מהטה, שלמרות ההשגות, הפיק ערב סביר לחום יולי-אוגוסט ישראלי. הנעימה מאחור המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. בסיום ערב שכזה של אופרטת פופקורן רק קרמשניט היה חסר.

העטלף – יוהאן שטראוס הבן. אופרטה בביצוע קונצרטי. התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. סולנים: רוזלינדה: שרה ג'קוביאק. אדלה: אולגה סנדרסקיה. אייזנשטיין: אריס ארגיריס. אורלופסקי: סטלה גריגוריאן. אלפרד: מרקו ינץ'. בלינד: ניקלס ביורלינג ריגרט. ד"ר פלקה: בועז דניאל. פרנק: יורי קיסין. פרוש/מנחה: צביקה הדר. אורחים: המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. טקסט מדובר : אורי גרוס. היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן. 7.7.2014.

מבאך עד מנדלסון

אנדרש שיף חוזר לחולל קסמים בהיכל התרבות / אורה בינור

הפסנתרן (ולאחרונה גם המנצח) אנדרש שיף כבש את לב הקהל בארץ בעיקר בשל סגולותיו המוזיקליות המופלאות, ואולי גם בשל אומץ ליבו והאכפתיות שלו להביע דעות אנטי טוטליטאריות ומחאה כנגד ראש הממשלה ההונגרי, המבטא את רגש האנטישמיות שלו בגלוי.

שיף פתח את הקונצרט (29.12, היכל התרבות) בביצוע קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת במי מג'ור מאת באך – יצירה שאינה מוכרת, גם לא בגירסה המקורית שלה כקונצ'רטו לאבוב. יחד עם זאת, העקבות של באך מוטבעות בה וקל לזהות מוטיבים מיצירות אחרות.

שיף הוא מהפסנתרנים הדוגלים בביצוע יצירות באך בפסנתר המודרני, אך לא תמיד הוא מנגן על סטיינווי חדיש, אלא מעדיף פסנתר וינאי מתוצרת בזנדורפר או גרמני מתוצרת בכשטיין, שהצליל והנקישה בהם רכים יותר. לאור זאת, מה שהפיק שיף מהסטיינווי בהיכל התרבות היה מעשה קסם של ממש. הוא מצא דרך מרתקת לנגן בקלילות וללא חיבורים (לגטו) והמלודיות הבארוקיות צילצלו ממש כפנינים, עם שפע של קישוטים מסוגננים מהתקופה. קרוב לוודאי שגם מכוון הפסנתר השקיע מאמץ כדי להשביח את הצליל לרמה הפעמונית הזו. האם באך היה מעדיף את הפסנתר הזה על הצ'מבלו המקורי? שאלה שקשה לענות עליה, אבל אולי בנגינת שיף הוא היה לפחות מחייך מנחת.

בפרק השני, הסיציליאנה, שיף השיט את המלודיה מעל לתמיכת התזמורת השקטה וזו היתה נגינה שירתית מופלאה. שיף לא ממש ניצח על התזמורת, אלא פה ושם סימן כניסה בתנועת ראש או יד, אבל במקלדת עצמה הוא הפיק שתי וערב של קולות וצבעים, ושמר על המקצב העירני המאפיין את באך. מופלא ביותר.

הצ'לן ההונגרי מיקלוש פרני מייצג דור של מוזיקאים של תקופה שעברה. בקונצ'רטו של היידן הקפיד מאד על ניקיון מירבי גם בכמה קטעים "אכזריים" שהיידן הכתיב לצ'לן. הצליל שלו חם, אך לא גדול במיוחד. גם פרני ניצח בעצמו על הקונצ'רטו, וגם הוא לא ממש ניצח במובן המקובל, אלא הכתיב פה ושם סימני כניסה או הבלטה מלודית. פרני נראה ונשמע נורא רציני, לא מחייך, וגם בנגינה אינו מביע מבט קליל או חייכני. את יכולת השירה שלו בצ'לו שמענו בפרק השני, והנושא הארוך הובל בצליל שחימם את הלב ורמז על השראה רוחנית. הרונדו המסיים היה כבד למדי, והדאגה לניקיון טונאלי באה על חשבון ההתלהבות והשמחה הגלומים בפרק.

לבסוף, שיף החייכן עלה לבמה ללא שרביט ניצוח וללא פרטיטורה, והשמיע לנו את אחד הביצועים היפים והמרגשים של הסימפוניה הסקוטית של מנדלסון. ארבעה הפרקים נוגנו ברצף, לפי הוראת מנדלסון. תנועות הניצוח של שיף אולי אינן מהמקובלות, אבל המוזיקה היתה כובשת. נהדרת ממש. כלי הנשיפה למיניהם והמיתרים היו נלהבים, מלאי חיים, הצליל היה חם וגדול, רחב כמו המרחבים שמנדלסון ראה בסקוטלנד – ושוב הוכח שיכולותיו המלודיות היו מעל ומעבר, וטוב שהחזירו לו את המקום הראוי לו. גם יכולותיו של שיף מופלאות הן במקלדת והן על במת הניצוח, ואכן הוא זכה לאהדת התזמורת והקהל כאחד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית עם אנדרש שיף, מנצח ופסנתרן, ומיקלוש פרני, צ'לו. 29.12.13, היכל התרבות תל אביב. בתכנית: באך – קונצ'רטו מס' 2 במי מג'ור לכלי מקלדת ולתזמורת, רי"ב 1053; היידן – קונצ'רטו ברה מג'ור לצ'לו ולתזמורת הוב' VII ב:2;  מנדלסון – סימפוניה מס' 3 בלה מינור, אופוס 56 "הסקוטית".