music4awhile

ראשי » Posts tagged 'התזמורת הסימפונית ראשל"צ'

Tag Archives: התזמורת הסימפונית ראשל"צ

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אין רגע דל ואין סקנדל

ערב קלאסי שמעורר פנטזיה סוערת ורצון לבצע פרובוקציה / ורד ברקת

ה-29 במאי 1913 רצוי שייזכר לא רק בגלל הסקנדל הפריסאי, שהתעורר בערב הבכורה של "פולחן האביב" בתיאטרון השאנז אליזה, אלא כדוגמה לאירוע אמנותי, שבו ההנהלה והיוצרים (דיאגילב, סטרווינסקי, ניז'ינסקי ורוריך) חברו יחדיו לא רק כדי להעלות יצירת אמנות שתאתגר את הקהל ושתנתץ את ציפיותיו המוקדמות, אלא מתוך ראייה לטווח רחוק ומתוך אהבתם הגדולה לאמנות, כדי לשבור את המוסכמות של עצמם. 100 שנה מאוחר יותר, יצירה גאונית זו, עם כל האמצעים המוזיקליים שהיו אז לא-מקובלים, הפכה ליצירה אייקונית מעוררת השראה, נכנסה אל המיינסטרים וזוכה עתה לציון יובל המאה בארץ ובעולם כולו.

מבחינה מסוימת ניסה המופע לשחזר איזה רעיון כללי מתוך אותו ערב חד-פעמי. שלוש יצירות מתוך ארבע, שהועלו אז, הרכיבו את תוכנית הערב – אם כי לא באותו סדר תוכניתי. הערב נפתח במחולות פולובציים, מתוך האופרה "הנסיך איגור", לא רק טיזר ליצירה המלאה שתועלה באופרה הישראלית באוקטובר הקרוב, אלא חימום חביב ורמז לבאות – חיבור בין המחול ובין המוזיקה.

היצירה הבאה, שלשמה התכנסנו, הייתה פולחן האביב. התזמורת נשארה על הבמה וכך נותרה רצועה צרה בחזית עבור הרקדנים. חוששתני שלמרות הרצון הטוב והשאפתנות של המנצח דן אטינגר ושל מנהלה המוזיקלי והכוריאוגרף של הבלט הישראלי עידו תדמור, הבחירה הזו סינדלה אותם בצורה מסוימת. השטח שהוקצה לרקדנים דמה אולי לשטח המצומצם שיוותר יום אחד למתרחצים בחוף תל אביבי ממוצע. ההתרחשות הכפולה על הבמה – של תנועות המנצח והתזמורת במקביל לאלה של הרקדנים – הקשתה על חלוקת הקשב והריכוז, לא רק שלי, אלא גם של חברי התזמורת. לטעמי גם האקוסטיקה הייתה קצת בעייתית.

בלט ג'ופרי – שחזור הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי לפולחן האביב:

מובן בהחלט הוא הרצון של תדמור לנסות להותיר חותם ובכך להצטרף להיכל התהילה של הכוריאוגרפים שיצרו מחול ליצירה זו, כמו פינה באוש, קנת' מקמילן או מוריס בז'אר, אולם התיחום במרחב בא על חשבון היכולת לבטא את יפי הפוטנציאל והאפשרויות הגלומות בפולחן האביב. בכך נמנע מתדמור לערוך שילוב מושלם בין שני תחומים אמנותיים, כפי שעשה, למשל, במגריט (בלט בת דור, 2001). אז ערך תדמור סינתזה מופלאה בין מדיות של אמנות ויזואלית ושל מחול.

הרקדנים, או שהיו מעט עייפים ולא מרוכזים, בעלי משקל עודף של 2-3 קילוגרמים, או שניסו לשמור כוחות עבור החלק האחרון של הערב. התוצאה שהתקבלה חטאה ליכולות של אטינגר ושל תדמור ולא איפשרה לי כצופה-מאזינה לחוש את אותה אקסטזה והתפרצות רגשות עזים שצופנת בחובה היצירה. איני יודעת מהי הסיבה, אולם חבל שהתזמורת לא ירדה אל הפיט, שם יכול היה אטינגר לשלוף ממנה צלילים שוברי גבולות, ולהשאיר לרקדנים את הבמה מעל, כך שאלה יוכלו לרקוד בצורה חופשית ולהאניש את הצלילים. אם המלאכה הזו הייתה מתגלה כקשה מבחינה פיזית עבור הרקדנים, נגינת היצירה בלבד וללא המחול המלווה, יכולה הייתה לספק חוויה מכוננת. לפני חמש שנים שרתי כחברת מקהלה תחת שרביטו של אטינגר, כאשר הלה ניצח על הרקוויאם של ורדי. הוא יכול לעשות את זה – לספק לקהל חוויה דרמטית.

הביקורת הזו על מניעת החוויה שיכולה הייתה להיות מפולחן האביב, נכתבת כתוצאה מאווירת החלום והפנטזיה שנוצרה ביצירה שסגרה את הערב: הסילפידות של שופן (כוריאוגרפיה של פוקין). זה לא בגלל שאני חובבת גדולה של בלט קלאסי. באופן אישי אעדיף לצפות בבלט מודרני, אולם אחד הדברים המרגשים ביותר בהופעה הוא להרגיש את "הווייב" שעובר בקהל כאשר זה נהנה. במשך כחצי שעה הייתה תחושה של ערב אירופי קליל והקיץ הישראלי המהביל נותר מחוץ למשכן. אמנם, תנועות הרקדנים לא אופיינו בעדינות המושלמת ההכרחית בבלט קלאסי, אך זה לא הפריע לקהל הישראלי, שהתמוגג מכל רגע ומכל שמלת בלרינה שהחזירה אותו לילדות האבודה. בסיום גמלו הצופים למופיעים בתשואות ובמחיאות כפיים ארוכות.

שופן – הסילפידות (הבלט האמריקני – כוריאוגרפיה של פוקין). מיכאיל ברישניקוב בשנות ה-80. רמה שלא תתואר:

אם כך, מה היה כאן לסיכום הערב, אם הוא נועד להזכיר ערב היסטורי? בניגוד לתוכנית המקורית, שבה פולחן האביב הועלה לאחר הסילפידות, כאן הלכו על בטוח וסיימו את הערב עם שופן. הטעות המשעשעת בתוכניה, שבה כתבו על הערב המיוחד שהועלה במאי 2013 במקום במאי 1913 מעלה את התהייה מתי תהיה תזמורת אמיצה שתארגן לנו כזה ערב שובר גבולות, שבעוד 100 שנים יזכה לציון מיוחד. הכל מתחיל מאמונה פנימית באמנות עצמה ולא מהמחשבה המוטעית שהקהל שמרן. כנראה, שהקהל, שבסופו של דבר מחליט להגיע לקונצרטים הוא שמרן. החוכמה היא לחשוב מחוץ לקופסה, לחשוב בצבע, בדיוק כפי שהקולנוע עבר משחור לבן לצבע בואך תלת מימד. יש לשאוף להגיע לקהל אחר ולקהל רב יותר. זה יקרה כאשר ההנהלה תחשוב בצורה מודרנית: בפנטזיה הפרועה, באווירה של סקנדל פריסאי, הפגאניות והחיבור בין מחול ובין מוזיקה. אם רק אפשר היה לשלב בתוכנית הערב את הבלט מהמערכה הראשונה של טנהויזר, כפי שזה היה בפרמיירה הפריסאית של היצירה בשנת 1861 ואשר כמובן עורר סקנדל – ולא בגלל שהמלחין היה ואגנר.

"קונצרט מיוחד לציון 100 שנה לבכורת פולחן האביב" – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון והבלט הישראלי. מנצח – דן אטינגר. בורודין – מחולות פולובציים, מתוך האופרה הנסיך איגור, סטרווינסקי – פולחן האביב (כוריאוגרפיה: עידו תדמור), שופן – הסילפידות (כוריאוגרפיה: מיכאיל פוקין, העמדה: נינה גרשמן ויוליה לוין). המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 28.7.2013.

רצח כפול באולמי רנסנס

כמה מחשבות על נוהלי העבודה באופרה הישראלית בעקבות "אותלו" / חגי אברבוך

אותלו באופרה הישראלית, והקושי לכתוב הפעם רב כפליים. מילא, ישבתי בחזרה גנרלית. אבל מה פשר הדבר שלאחרי זו מתקיימות הופעות נוספות שאינן חזרות גנרליות, ועוד לפני הבכורה הרשמית (17.4)? והחזרה הגנרלית הנוכחית (11.4) הייתה כמו חזרת עבודה להפקה שעוד מחפשת את עצמה. מכל כך הרבה בחינות, דבר לא ישב כמו שצריך. כל אחד מהזמרים המרכזיים נתן את המיטב – אבל לבד, וכראות עיניו, כנראה. אינטראקציה בין הזמרים? העמדה? דרמה? הנחיות במאי רלוונטיות? הצחקתם. מדי פעם עומר ולבר, המנצח, עצר כדי להעיר למקהלה על חוסר ריכוז, ולעת עתה בצדק. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמוצ"ש (13.4) המצב היה טוב יותר, המקהלה שרה ביתר בטחון ואולי הבימוי השתפר מעט. אני מקווה בכל ליבי שמן הבכורה והלאה הקהל יקבל את האופרה הזאת באופן הראוי. בינתיים, בחזרות הגנרליות וכפי הנראה בהצגות הקודמות לבכורה, נדמה שהאופרה מוכרת לקהל כרטיסים להצגות שהן למעשה חזרות על חשבונו. אני לעולם לא רוצה לראות דבר כזה קורה על במת האופרה שוב.

באשר לתפאורה, זו מערבת אלמנטים שונים ומשונים – עמודים איתנים, צמחיה מלאכותית, וילונות שתלויים כמו מפרשים על קונסטרוקציית מתכת חשופה. לא ברורה כוונת המשורר, אבל התחושה הכללית היא של אולם חתונות בשלב ההכנות – ולא אולם יוקרתי במיוחד. אקווריום בינוני בגודלו בחזית שימש הסחת דעת לא רצויה, בייחוד כשבתחילת המערכה השניה רוב ההתרחשות אירעה בו – כמה אפשר להקשיב למקהלה שעומדת ושרה כשמצד שמאל מתרוצצים ילדים, ששופכים בחדווה דגיגי זהב אל תוך מיכל המים, ומנופפים בחכות? לרשימת ה-'מי צריך את זה, לכל הרוחות' אפשר להוסיף גם את קשירת ידיה של דזדמונה לפני שירת ה-'אווה מריה' והנפת ידיים אלו בקו ישר באוויר עם תום הארייה (הזמרת, כתוצאה מכך, נאלצת לזוז כמו נר חנוכה בהצגת כיתה ד') ואת רציחתו של יאגו על ידי קסיו אחרי שאותלו מתאבד. שתי גופות משני עברי המיטה. מה לא עושים בשם המקוריות והסימטריה. טוב שיאגו לא ניסה לנשק את דזדמונה גם הוא.

באשר לזמרים המרכזיים: מרקו ורטוניה (Vratogna) בתפקיד יאגו מרושע ונכלולי, שחקן בחסד, גם בקול, גם בגוף. הוא צריך להדהד מעט יותר (עדיין יש פה בעיות באלאנס) אבל הוא משכנע בתפקידו. ה-'קרדו' שלו מענג, אם כי לא שטני אלא אנושי יחסית. גוסטבו פורטה (Porta) בתפקיד אותלו צלול ורם, דרמטי – לעתים דרמטי מדי (נדרש כאן במאי טוב כדי למתן אותו, ובמאי כזה, כאמור, אין בהפקה הנוכחית), ונהדר ברגעים הליריים. הדואט המסיים את המערכה הראשונה מציג אותלו מושלם, חזק וענוג, סוער ואוהב, טנור לירי שאינו לירי כלל. מופלא.

בתפקידי משנה בלטו שניים: יוסף ארידן – קסיו בעל קול רך ונעים, ומשחק טוב – שיכור מלבב במערכה הראשונה, ודון ז'ואן נבוך ומשועשע בדואט בינו ובין יאגו; ושי בלוך (רומיאו ויוליה, קונצרט פורים), בתפקיד אמיליה – עדינה אך בעלת נוכחות קולית ובימתית. בשני המקרים ניכרה כאן אינטראקציה והתרחשות בימתית של ממש – בין קסיו ויאגו, ובין אמיליה ודזדמונה. וגם כאן – נדרשת יד במאי אמיתית כדי לאפשר לזמרים/שחקנים להוציא עוד מעצמם.

מעל כל אלה עומדת, זוהרת, אירה ברטמן בתפקיד דזדמונה. יש דברים שהבימוי הגרוע ביותר וההפקה הדלוחה ביותר לא יכולים להרוס. שוב, במאי טוב היה מוציא ממנה – ומהסצנות בינה ובין אותלו – דברים חזקים הרבה יותר. אבל מבחינת השירה, יש לנו כרגע דזדמונה מושלמת. הקול אחיד וזורח ממש בכל המנעד, היופי הלירי הצרוף פשוט שוטף על האולם. הקהל מחא כפיים עם תום האווה מריה, תוך כדי המוזיקה, כי אי אפשר היה שלא. כל כך הייתי רוצה שלא להמליץ ללכת לאותלו הזה, במתכונתו הנוכחית – ממש להגיד לקהל להדיר רגליו מהפקה ומבית אופרה שמבזים אותו בצורה כזאת – אבל אני לא יכול: היא שרה שם, והביצוע שלה הוא חד-פעמי ומופלא. אז בואו, תעצמו עיניים, תתעלמו מהאנטי-משחק שמסביב, ותיהנו ממנה. יעבור עוד זמן רב עד שתשמעו דזדמונה כזאת על במת האופרה. יום אחד היא גם תזכה להפקה הראויה לה.

"אותלו" – האופרה הישראלית, 11.4.13 (גנרלית). מנצח: עומר ולבר / דניאל כהן.  במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה (Pralafera). משתתפים: גוסטבו פורטה (אותלו), אירה ברטמן (דזדמונה), מרקו וראטוניה (יאגו), יוסף ארידן (קאסיו), גיבן נקוסי (רודריגו), שי בלוך (אמיליה), עודד רייך (מונטאנו), נוח בריגר (לודוביקו), מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.