music4awhile

ראשי » Posts tagged 'התזמורת הסימפונית ראשון לציון'

Tag Archives: התזמורת הסימפונית ראשון לציון

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

מודעות פרסומת

צ'יקן טיקה נוסח בודפשט

אסקפיזם עם סטנדרט גבוה בהפקת 'הביידר' / ורד ברקת

בעקבות הצלחת "נסיכת הצ'רדש", חוזר תיאטרון האופרטה מבודפשט ארצה עם עיבוד חדש ליצירה אחרת של קלמן, "הביידר" (1921). השכתוב, באישור יורשי הזכויות של קלמן, נעשה כדי להנגיש את היצירה לקהל של המאה ה – 21. תפקידים הורחבו וסיפור האהבה בין הגיבורים הראשיים עודכן.

ההפקה, בבימוי מיקלוש גאבור קריני, מכניסה אותנו לעולם חלומי עתיר צבעים, דרמה ואירוטיקה (בגבול הטעם הטוב) של מפגש מזרח ומערב – לאהור ההודית הטרום-פקיסטנית  עם חיי הלילה והבראנז'ה של פאריס. התוצאה היא סרט בוליוודי בעיניים אירופאיות עם מוזיקה המשלבת מלודיות הודיות אקזוטיות, תמות קלאסיות, להיטים פופולריים, מקצבי ג'אז, ריקוד פוקסטרוט ואף רמיזות להמנון הבריטי – כאשר השירה כולה בהונגרית, בעוד הדיאלוגים מתובלים מידי פעם בעברית.

להקת תיאטרון האופרטה, שמורכבת מעשרות זמרים, שחקנים ורקדנים, הגיעה ליהנות עם הקהל, ויצרה עולם של מקצוענות טוטאלית. 'הביידר' הייתה האופרטה החביבה על איין ראנד, שלדידה היו האופרטות מפלט פסיכולוגי בעת שגדלה ברוסיה הסובייטית. כמעט מאה שנה אח"כ, עדיין אפשר למצוא בביידר רלוונטיות כמפלט אסקפיסטי שפונה לכל החושים.

כימיה טובה נרשמה בין ז'ולט הומונאי כנסיך רג'אמי ובין מוניקה פישל – מושא אהבתו, אודט דרימונד. דרימונד היא שחקנית וזמרת אשר לה כתב רג'אמי תפקיד באופרטה המועלית בתוך 'הביידר' (ביידר הודית: רקדנית במקדש). רג'אמי נקרע בין חובותיו כיורש העצר ובין משאת נפשו להיות אמן על רקע חיי הלילה של עיר האורות.

הומונאי מרבה להופיע במחזות זמר ובאופרטות, אך עם קול טנור חזק ובעל פוטנציאל כשלו, לא מן הנמנע שיעלה שלב וייכנס לתפקידים מאתגרים יותר בעולם האופרה. פישל היטיבה לגלם את הדיווה הסקסית ואת התפקיד הבעצם מורכב; עוד לפני שהפמיניזם נולד היא מופיעה כאישה עצמאית, המנסה לשכנע את אהובה לנטוש את עולמו לטובת חיי התיאטרון של פאריס, ומשתדלת לא להיכנע לכשפיו.

את ההצגה גנב דוד סאבו, כעיתונאי ספארי, אשר העמיק לא רק את הצד הקומי של הערב, אלא גם הדגיש את האלמנטים הפיזיים והאקרובטיים שלהם נדרשו המופיעים. מרגש לראות מבצע ברמה כה גבוהה שמסוגל לבצע לכאורה הכל בקלילות, באופן כה טבעי – לשיר, לרקוד, לשחק, ליפול ואף להצחיק.

דמויות נוספות דחוסות בתוך המיז-אנ-אבים הזה שנע בין האקזוטי והאחר. הדרך ליהנות מהערב היא להיסחף בתוך הטלנובלה שבה מאבדים את היכולת להפריד בין ההצגה ובין אשליית המציאות המכתרת את הסיפור שבתוך הסיפור. תורמים לסיפוק החושים הם התפאורה הצבעונית המתחלפת, עושר התאורה, ריבוי האביזרים וכלי הרכב המשלימים את התוכן המעסיק את הצופה. החבורה הגדולה על הבמה הצליחה ליצור אווירה טובה בקרב הקהל.

ההונגרי לאסלו מקלארי ניצח על התזמורת הסימפונית ראשון לציון, הנציגה הישראלית היחידה בהפקה, והצליח להדביק את הנגנים בהתלהבותו ובמחוייבותו לעבודה רצינית ומשעשעת כאחת. לחובבי הז'אנר, לבעלי ראש פתוח ואקלקטי, לאוהדי השפה ההונגרית ולמי שמבקש חוויה מקצוענית – מומלץ ללכת!

"הביידר": הפקה אורחת של תיאטרון האופרטה מבודפשט (חזרה גנרלית). התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: לאסלו מקלארי. במאי: מיקלוש גאבור קריני. תפאורה: ארז'בת טורי. תלבושות: ריטה ווליך. כוריאוגרף: יינו לוצ'אי. צוות זמרים II – הנסיך רג'אמי: ז'ולט הומונאי. אודט דרימונד: מוניקה פישל. פיליפ, מחזאי: קארוי פלר. סימון: מריקה אוסוולד. ספארי, עיתונאי: דוד סאבו. מרייטה: אנה-מארי דאנץ'. גנרל פארקר: אטילה באלוג-בודור. שחקנים, זמרים ורקדנים נוספים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 12.2.2015.

בוכים – סיפור אהבה

לה רונדינה – לה טרוויאטה הקומית של פוצ'יני / ורד ברקת

תענוג לגלות, ששכיית החמדה "לה רונדינה" (הסנונית), נכנסת לרפרטואר של בתי האופרה ברחבי העולם, לאחר שידורים חוזרים ונשנים של אותן אופרות של פוצ'יני, כגון טוסקה, טורנדוט או מאדאם באטרפליי. בשנים האחרונות הועלתה "לה רונדינה" בבתי אופרה של ליגת הקיסוס – במטרופוליטן בניו יורק ובקובנט גארדן בלונדון. השנה מגיעה יצירת מופת זו לגרמניה, לאיטליה ולישראל.

ההפקה, בבימויו הפשוט והישיר של ניקולא ז'ואל, ממקמת את הגיבורים בשנות ה-20 של המאה שעברה, והתפאורה היפה בסגנונות אר-נובו ואר-דקו, מצליחה ליצור עולם קסום, מפתה, נוגה ופריזאי. ללא נקודות מפנה הזויות ודרמטיות, ללא בעלי חיים פרי דמיונו הקודח של הבמאי ובלי כל בימוי אולטרה-מודרני / יורו-טראשי, מתמקדת אופרה זו בסיפור אהבתם הכן של שני אנשים המגיעים מעולמות שונים, וכמנהג הווריזמו, הסוף צפוי מראש. כל שנותר הוא ליהנות מהמוזיקה ומהאווירה המיוחדת.

בראש ובראשונה הכימיה בין צוות הזמרים עובדת. אין תחרות וכל אחד משלים את השני. הקולות בהכללה נהדרים, ותמיד מחמם את הלב לראות זמרים מחו"ל ששבים לעבוד באופרה הישראלית. שני הזוגות המתוארים בעלילה מהווים מעין אגו ואלטר-אגו; אורליה פלוריאן הייתה מצוינת ושוברת לב כיצאנית הצמרת מגדה. היא בנתה דמות נשית המודעת לגורלה העצוב ובמקביל פיתחה צדדים רומנטיים ואופטימיים ששימרו את התקווה. שירתה המרגשת, בעת פרידתה מאהובה, העלתה דמעות בעיני הצופים.

הטנור זורן טודורוביץ' מילא את תפקיד מאהבה רוג'רו בנאיביות הנדרשת מצעיר המגלה לראשונה את העיר הגדולה. המעניין הוא שהתפקיד הגברי הבולט באופרה זו ניתן דווקא למשורר פרונייה (Prunier), והטנור מריוס ברנסיו (Brenciu) בקלילות ובנעימות שמר כמטוטלת על ההרמוניה בין שני הזוגות. הילה בג'יו הייתה נהדרת כליזט המשרתת: היא תמיד גונבת את ההצגה.

התפאורה, בעיצובו של אציו פריג'ריו, יצרה אווירה שונה בכל מערכה. ניכר שחלו אילוצים בהתאמתה לבמת האופרה בתל אביב, אולם התמרון העצים את תחושת המלכוד של הדמויות: אם במערכה הראשונה אנו מצויים בסלון ביתה "הבורגני" של הגיבורה, לכודים בתוך עמודים רחבים ובציורי קיר של קלימט, עבור מי שהתגעגע לסצינות ההמון ולאווירה הבוהמית הפריסאית של "לה בוהם", מבחינה מוזיקלית ומבחינה פיזית, אנו כמעט נחנקים במערכה השנייה במועדון בולייה. בהפקה המקורית היו שתי קומות. על הבמה התל-אביבית, כל חברי המקהלה מקיפים את הסולנים בקומה אחת.

העיצוב המזהיר והמואר של התקרה ושל חלונות הזכוכית במערכה השלישית, מאדיר את הניגוד בין תחושת החופש והשמש המסמאת בריוויירה הצרפתית ובין הסוף הבלתי נמנע של קץ הרומן. האהבה הגדולה השוררת בין מגדה ובין רוג'רו תיכשל בשל הכתם בעברה אשר לא יוכל להיטהר על ידי השמש. מגדה תיאלץ לוותר על האהבה ותשוב אל רמבלדו הבנקאי העשיר (ולדימיר בראון בהופעה אצילית ומרשימה) התומך בה כלכלית.

מקהלת האופרה הייתה בתחילה מעט מפוזרת, כצפוי בסצינת המון, אולם ככל שהתקדם הערב, היא התלכדה תחת שרביטו של פרדריק שאזלן והרטיטה את הלב. הניצוח הרגיש והאינטליגנטי של שאזלן מהווה סיבה מספיק טובה לרוץ לראות את "לה רונדינה" באופרה הישראלית. הוא יודע להפיק לא רק את המוזיקה המכשפת של פוצ'יני, אלא גם הנאה וקתרזיס.

"לה רונדינה" – האופרה הישראלית – תל אביב-יפו – חזרה גנרלית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח: פרדריק שאזלן. מנצח מקהלה: איתן שמייסר. במאי: ניקולא ז'ואל. במאי מחדש: סטפן רוש. תפאורה: אציו פריג'ריו. תלבושות: פרנקה סקוורצ'אפינו. תאורה: ויניצ'ו קלי (יאקופו פאנטאני). מגדה: אורליה פלוריאן. ליזט: הילה בג'יו. פרונייה: מריוס ברנסיו. רוג'רו לסטוק: זורן טודורוביץ', רמבלדו: ולדימיר בראון. זמרים נוספים ורקדנים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 7.1.2015.

 

בוא רוח יוצר

תזמורת ראשל"צ בפרוייקט שאפתני במיוחד / צבי נתנאל

"דמה בנפשך את כל היקום מתחיל לשיר ולהדהד. אין עוד קולות אנוש, אלא כוכבי לכת ושמשות נעים במסלולם". כך תיאר מאהלר את הסימפוניה השמינית, אשר נוצרה מתוך פרץ השראה בעת ששהה בבקתת הנופש שלו במאיירניג, אשר בדרום אוסטריה, בקיץ 1906.

מבנה היצירה ייחודי: במקום מס' פרקים העוקבים זה אחר זה, היצירה כתובה בשני חלקים. החלק הראשון מבוסס על טקסט לטיני מן המאה ה-9 לכבוד חג השבועות, "בוא רוח יוצר". כבסיס לחלק השני השתמש מאהלר בסצינת הסיום מתוך פאוסט מאת גתה. הרעיון המקשר בין שני החלקים הוא הגאולה באמצעות אהבה, רעיון המובע במשפט "הבער אש בחושינו וצוק אהבה בלבבנו", כמו גם במוטיבים מוזיקליים השזורים לאורך כל הסימפוניה.

בניגוד ליצירות אחרות שלו, מאהלר התנער מאופיו הפסימי, ובסימפוניה השמינית מביע בטחון ברוח האנושית הנצחית. מאהלר היה בטוח בהצלחתו בהלחנת הסימפוניה ובחדשנות רעיונותיה, וכינה אותה "היצירה הגדולה ביותר שיצרתי, שלעומתה שאר יצירותיי אינן אלא מבואות".

באלכימיה עילאית יצר מאהלר סינתזה של סימפוניה, קנטטה, אורטוריה, מוטט וליד. בהתאם לכוונות נעלות שכאלו, היצירה כתובה בהיקף עצום ודורשת תזמורת גדולה, במיוחד במחלקות כלי הנשיפה והנקישה, שתי מקהלות, מקהלת ילדים ושמונה סולנים. בביצוע הבכורה של הסימפוניה במינכן ב-1910 השתתפו יותר מאלף איש, ועל כן, למורת רוחו של מאהלר, דבק בה הכינוי "סימפונית האלף".

הסימפוניה נפתחת באופן חגיגי וזוהר ע"י עוגב, והמקהלה פוצחת בשירת המזמור הלטיני. היצירה ארוכה ותובענית ועל כן נדרשו חזרות רבות, אך מיד כשהחלה לשיר, ניתן היה לעמוד על איכות השירה הגבוהה של המקהלה האקדמית איבאן גוראן קובאצ'יץ': צליל מלא ופתוח, צבע אחיד הן בחטיבות והן כתלכיד שלם – אם כי נדמה לי שאיכות השירה הגברית היתה מעט גבוהה מזו הנשית.

לכל אורך הערב ניכר שהמקהלה הוכנה כהלכה ושהזמרים שולטים היטב בכל האספקטים המגוונים שהציב המלחין בפניהם, משירת פורטה גדולה ועד פיאנו חם ונוכח. המקהלות הועמדו זו לצד זו, והדו-שיח ביניהן היה מתואם ומהודק, במיוחד בפוגה הכפולה והסבוכה שבמרכז החלק הראשון (Accende lumen sensibus). בחלק השני ישנם קטעים לקולות גברים או נשים בלבד, וגם במקרה זה הביצוע היה מצויין: תחילה הגברים בשירת-הד חרישית ומסתורית בפתח החלק השני, או מקהלות הנשים הזוהרות לאחר הסולו של הבאס, בעיקר ב-Jene Rosen aus dem Händen המענג.

לעומת זאת, מקהלת מורן, אשר גייסה כ-35 בנים ובנות, בקושי נשמעה, אף שמאהלר מסמן את רוב התפקיד של מקהלת הילדים בפורטה. הם נבלעו לגמרי ב-Accende, וגם בקטע המקדים את שירתה של החוזרת בתשובה קשה היה לשמוע אותם, ובמיוחד זה ניכר ב-Gloria Patri Domino המתחיל עם מקהלת הילדים בלבד.

כאמור למעלה, לביצוע היצירה נדרשים שמונה סולנים, שכל אחד מהם חייב להיות זמר מן המעלה הראשונה, בעיקר בשל תובענות התפקידים, ובמיוחד אלה של הסופרן הראשון והטנור. באופן טבעי, כאשר מקבצים שמונה זמרים ממקומות שונים ומאסכולות שירה שונות, קשה ליישר אותם באופן אחיד, וניכר שחלקם אינם אמונים של שירה אורטורית ובסגנון הגרמני. כוונתי היא שאצל חלקם ניכר שהם באים יותר מעולם האופרה האיטלקית, ובעיקר דברים אמורים על המצו-סופרן עדנה פרוחניק והבאס דניס סדוב. קיצורו של דבר אף שהם היו טובים מאוד, במיוחד סדוב, שהציג קול ענק, חם ואחיד, היתה חסרה לי "גרמניות" בשירתם.

הסופרן רגינה הנגלר התחילה לא טוב, אך העניינים השתפרו במהרה. התפקיד שלה רצחני, ובלית ברירה אף צעקני, וכבעלת קול אדיר ועוצמתי היא נשמעה צרחנית, ולרוב כיסתה את כל מי שהיה לידה, ובמיוחד זה ניכר מול טליה אור. התיאום ביניהן לא היה מוצלח בשל מימדי קולה העצומים של הנגלר. אור, בעלת קול זוהר וצנוע, נבלעה ב"תחרות" שבין שתיהן בסיום ה-Gloria. בחלק השני ניתן להנות מקולה היפה בקטעי הסולו, אף שבקטע המרכזי שלהVon edlen Geisterchor umgeben היא טעתה והלכה לאיבוד והתעשתה רק לקראת סופו. יחד עם זאת, בפינאלה היא הציגה קו לגטו מרהיב ואורך נשימה מרשים.

מעל כולם התבלטו הטנור רפל ברטמינסקי והמצו אגניישקה רייש. שניהם הופיעו בארץ בעונה הקודמת ברקוויאם הפולני של פנדרצקי בתזמורת הפילהרמונית, וכבר אז הותירו רושם עז. לרייש קול דבש גדול ויפהפה, וכאז כן עכשיו – תענוג להאזין לה. מבחינת תפקיד סולני, הרי שאת התפקיד הטוב ביותר בסימפוניה כתב מאהלר לטנור, וברטמינסקי בעל קול עוצמתי ונטול מאמץ היה פשוט מעולה, אף שהתזמורת היתה קצת נטולת נוכחות מאחוריו ויכלה לספק לו תמיכה צבעונית יותר.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון (בכוחות מתוגברים) ניגנה היטב, וניכר ששריף, בעל נסיון רב בניצוח על יצירות מאהלר, הדריך את הנגנים למצלול ולסגנון מאהלרי במיטבו. הפרשנות של שריף היתה מהודקת וחגיגית, בחירה מושכלת של טמפי, הבלטה של המוטיבים המוזיקליים שצפו ועלו מבלי משים, בעיקר בכלי נשיפה המצוינים.

אמנם רוב היצירה מקהלתי, אך החלק השני נפתח במבוא תזמורתי ארוך ממיטב השראתו של מאהלר, ואף שהטמפו היה מעט מהיר לטעמי, הוא שיקף היטב את מצוינות הנגינה, את המיתרים הצלולים וכלי הנשיפה הענוגים. עוד ראויים לציון המעבר העוקצני והקודר לפני הסולו באס infirma nostri corporis בחלק הראשון, או המעבר שלאחר הסולו טנור בחלק השני Jungfrau rein im schönsten Sinne, קטע קצר ויפה להכאיב למיתרים והרמוניום, ובהמשך עם כלי נשיפה, שנוגן בצורה עילאית.

האיזון בין מאסות הצליל הגדולות של החלק הראשון ובין המרקמים הקאמריים הרבים בחלק השני היה מצויין. בסיום החלק הראשון ובסיום החלק השני מאהלר מבקש "תפקידים נפרדים" לכלי נשיפה ממתכת, ואלה הוצבו בשתי פינות האולם בגלריות, אך למרות הדבקות בהוראות המלחין, בשתי הפעמים הנשפנים היו מחרישי אזניים וכיסו את כל מה שבא מהבמה, ואולי באשמת תיאום לא מוצלח עם המנצח שרר בלגן ביניהם ובין התזמורת, במיוחד בפינאלה של הסימפוניה שהתפרק לגמרי ועיקר את נקישות הגונג והמצילתיים מרקיעות-השחקים מהאפקט עוצר הנשימה המביא לסיום את המונומנט הקולוסאלי הזה.
על כל פנים,
שאפו לתזמורת שהרימה את הכפפה הרצינית הזו ובהצלחה כה גדולה.

מספר המשתתפים הגדול מחייב היערכות מיוחדת על מנת להביא לביצוע הסימפוניה השמינית, ופרוייקט כזה כרוך בעלות תקציבית כבדה. ביצוע היצירה התאפשר הודות לתרומה כספית נכבדה של ליאורה עופר, בתו של יולי עופר, מייסד התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מאסטרו נעם שריף, מאושיות המוזיקה הבכירות במדינת ישראל הוזמן לנצח על הקונצרט כחלק מאירועים מוזיקליים שיציינו השנה את הגיעו לגבורות.

"סימפוניית האלף" – מאהלר, סימפוניה מספר 8. נעם שריף, מנצח; התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון; המקהלה האקדמית איבאן גוראן קובאצ'יץ'; מקהלת מורן; רגינה הנגלר, סופרן I; טליה אור, סופרן II; יעל לויטה, סופרן III; אגניישקה רייש, מצו-סופרן I; עדנה פרוחניק, מצו-סופרן II; רפל ברטמינסקי, טנור; דיויד וייקהאם, בריטון; דניס סדוב, באס. יום ד' 10.12.2014 המשכן לאמנויות הבמה.

 

הסמארטפון מסביליה

 

צוות זמרים מרשים בפתח עונת האופרה / אביעד שטיר

את הסקירה הזו כדאי אולי להתחיל בפרט שאינו קשור ישירות להפקה הספציפית שצפיתי בה. לפני תחילת ההופעה הודיע במערכת הכריזה מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי, על יוזמה חדשה ונסיונית: במקביל להקרנת הכתוביות מעל הבמה, תישלחנה הכתוביות באמצעים אלקטרוניים גם לסמארטפונים של הצופים, שיוכלו אפוא לקרוא אותן מעל המסך הזעיר והמואר באפילת האולם.

אנצל את ההזדמנות מעל במה צנועה זו ואקרא להנהלת האופרה מנהמת לבי: לא. די. פשוט אל תעשו את זה. זה רעיון מחורבן. נכון שסמארטפונים היו דבר סקסי ומגניב בסביבות שנת 2007, אבל זו לא סיבה להסיח את דעתם של צופים ישרי דרך בהבהובי אור מעצבנים מהמושבים לידם ולפניהם; ולא ברור גם הגליק הגדול בכך שגורמים לצופים, ממש בכוח, לנתק את עיניהם מהבמה ולהתעמק בטלפון, ואולי – למה לא, בעצם? – גם לתת לייק לאיזו התחכמות לשונית של המתרגם ישראל אובל.

ולהופעה עצמה: צפיתי בחזרה הגנרלית לאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני, בביצוע הקאסט השני. האופרה הפותחת את העונה ה-30 החגיגית של האופרה הישראלית היא הפקה מיובאת של הדויטשה אופר מברלין, שבוימה במקור על ידי קתרינה טלבאך וחודשה בתל אביב על ידי קלאודיה גוטה.

הבמה נראית נהדר: על רקע רחוב "ספרדי" שפניו לחוף הים ניצבת קונסטרוקציה מאסיבית מעץ, שהיא בו זמנית ביתם של ברטולו ורוזינה ובמה של תיאטרון נודד; רוב ההתרחשות היא על הבמה הזו, כשב"רחוב" מסביב, ובחלונות הבתים, הקהל (שרובו זוגות צעירים ומאוהבים) מתקבץ ומתפזר, בהתאם לשעות היממה.

כמו כן נעשה שימוש לא מופרז מדי בשלל אפקטים מיוחדים, לשמחת לב הקהל: זיקוקים, אש ותמרות עשן, סירנות, פיצוצים, אנשים מרחפים באוויר באמצעות כבלים, דגמים מושקעים מאוד של כלי רכב וגם אתון אחת (בשם אסתר, על פי התוכנייה). הבימוי והתלבושות היו ברוח הקומדיה דל'ארטה, ונעשה שימוש רב בקומדיה גופנית – לא תמיד בטעם מעודן – ובבדיחות סלאפסטיק.

מבין הזמרים, הבולט ביותר היה כריסטיאן זן בתפקיד פיגארו, שהכריזמה והחן הטבעיים שלו מילאו את הבמה, ושר בקול קטיפתי וקל – גם אם לא תמיד קל מספיק בשביל הקולורטורות השׂטניות שרוסיני נתן בפיו. חואן חוזה דה לאון, טנור אמריקאי צעיר ששר את תפקיד הרוזן אלמוויווה, הפגין גם הוא משחק זריז ומדויק וקול יפהפה, גדול ומתוק מאוד, אם כי ניכר המאמץ שלו ברגיסטר העליון.

נעמה גולדמן בתפקיד התובעני של רוזינה היתה מרשימה מאוד, ובקטעים הליריים הפציע ממנה קנטבילה לירי בשליטה מושלמת. בקטעי הקולורטורה האקוסטיקה באולם היתה בעוכריה, והתזמורת כיסתה אותה פה ושם. מנגד, היא הפגינה יכולת משחק קומי לא מבוטלת, ויצרה רוזינה מוחצנת ודומיננטית. מרקו קמסטרה בתפקיד ברטולו האשמאי, הזומם לחטוף את רוזינה לעצמו, יצר דמות משכנעת של זקן נרגן ושתלטן, ובקולו המרעים והפתוח ניכרה מיומנות טכנית ללא כל מאמץ.

מבין התפקידים הקטנים יותר ראוי לציין לטובה את טל ברגמן בתפקיד המשרתת המרירה ברטה, שגנבה את ההצגה באריה שלה וסחטה תשואות רמות מן הקהל, ובצדק גמור.

על התזמורת הסימפונית ראשון לציון ניצח עומר ולבר, שגם ליווה בפסנתר את הרצ'יטטיבים, ועיבה אותם בשפע של מנגינות קטנות ומאולתרות וציטוטים מוזיקליים מן הגורן ומן היקב. אני מניח שזה נועד לשעשע, אבל בעיקר הטריד את האוזן ובלבל את הזמרים, ובאופן כללי נשמע כמו ליווי של סרט אילם ולא כמו רצ'יטטיב סקו. לא קניתי. התזמורת עצמה ניגנה תחת שרביטו של ולבר בבהירות ובתואם.

בסך הכול זו היתה הפקה הולמת לפתיחת העונה החגיגית הזו, ומעוררת ציפייה להפקות הבאות.

"הספר מסביליה" – פתיחת העונה באופרה הישראלית. 19.11.14 (גנרלית), בית האופרה.

 

להמיר פעמוני ברזל בבדולח

 מגמה מעורבת של תוכן וביצוע בקונצרט של תז' ראשל"צ / עמיר נהרי

לתוכנית הסיום של הסדרה הסימפונית, החליטה תזמורת ראשל"צ ללכת בשני כיוונים: גדול יותר ופופולרי יותר. גדול יותר, משמע לצרף לתזמורת שתי מקהלות ושלושה סולנים ולבצע יצירות מוחצנות בעוצמה גבוהה – אם הקונצרט הוא "פעמונים", שיצלצלו. פופולרי יותר, משמע לבחור יצירות מוכרות מהרפרטואר הרומנטי: גם מקהלת הצוענים השחוקה מתוך הטרובדור של ורדי, וגם יצירות שלא נס ליחן כמו שחר על נהר מוסקווה ולילה על הר קירח של מוסורגסקי.

היצירה המרכזית היתה הסימפוניה הכוראלית "הפעמונים" מאת רחמנינוב, לתזמורת, מקהלה כפולה ושלושה סולנים. היא מבוססת על פואמה בשם זה מאת אדגר אלן פו, ונכתבה בעקבות פנייה אנונימית של סטודנטית למלחין, שהפצירה בו לקרוא את הפואמה. ארבעת חלקיה עוקבים אחרי פרקיו של פו ומבטאים את שלבי החיים באמצעות פעמונים: מהלידה, דרך פעמוני החתונה, משבר הזקנה והמוות. זו יצירה עתירת כח והבעה, שבה האסתטיקה באה לעיתים על חשבון העומק והמורכבות, והמוחצנות הרגשית על חשבון האמת הפנימית.

את "לילה על הר קירח" ו"שחר על נהר מוסקווה" לא הספיק לסיים המלחין מוסורגסקי, עקב מותו בגיל צעיר מהרעלת אלכוהול. הן קיימות בגרסאות שונות, כיוון שמלחינים שונים עמלו על סיומן, ולמרות כל זאת נותרו יפות ומרגשות. "נהר מוסקווה" היא הפרולוג לאופרה חובנשצ'ינה ואופיה הרך והמלודי בא בניגוד לעלילה האלימה והקודרת של האופרה. "לילה על הר קרח" סוערת יותר. הקונצרט נחתם במחולות הפולובציים המוכרים מ"הנסיך איגור" מאת בורודין.

התזמורת בחרה לקונצרט הסיום מנצח חדש יחסית בזירה הבינ"ל – קונסטנטין צ'ודובסקי (נכלל ברשימת האמנים המבטיחים של 2011 בפיננשל טיימס הלונדוני). למרות שהוציא מהתזמורת צליל מאוזן, מלא ודרמטי, היה חסר גיוון בטמפי ובדינמיקה. חסרו גם עידון ובנייה רגישה של רגעים אינטימים יותר. המקהלה הקאמרית והאנסמבל הקולי הישראלי היו מצויינים ואחידים והראו יכולת גבוהה בכל החטיבות.

בזירת הסולנים החליפה הסופרן אלה וסיליבצקי את שרון רוסטורף-זמיר. וסיליבצקי כבר הראתה כמוזטה בלה בוהם שביכולתה לרגש. גם הפעם, למרות ההתראה הקצרה, נתנה הופעה מכובדת ובשלה, אף שגוון קולה מעט כהה ביחס לתפקיד הכלה המתרגשת ב"פעמונים". הטנור פליקס ליבשיץ התקשה מאוד להתמודד עם התזמורת והמקהלה מאחוריו ובקושי נשמע גם בשורות הראשונות. גוון קולו היה אטום ודל. ההופעה שנתן לא היתה ראויה למעמד בסדר הגודל הזה. לעומת זאת, זמר הבאס-בריטון הוותיק ולדימיר בראון, למעט אי דיוקים קלים, סחף בפרק המוות, בשירה שהיתה בו בעת אינטימית ונוגעת ללב וגם אפלה ומאיימת.

מדוע נפתח קונצרט של רפרטואר רוסי במקהלת הצוענים של ורדי? האם קול הסדן של הצוענים מזכיר פעמונים? גם זה וגם התאורה הכחולה ברקע בצורת הרים נתנו תחושה של חנופה למאזינים.

בשורה התחתונה, הנסיון לפנות לקהל ביצירות מוכרות, אקספרסיביות ובהרכב תזמורתי וווקאלי רחב, יצר קונצרט שהיה למעשה "קלאסיקל". הן התוכנית והן הניצוח חסרו מידה של עומק, תחכום ואינטימיות. אולי בשל כך תגובת הקהל היתה חיובית אך לא נלהבת, כסימן מבטיח לכך שהקהל מוכן לאתגר. מבחינת רפרטואר ווקאלי רוסי, הייתי שמח לשמוע בארץ בעתיד את הקונצ'רטו הנשגב של שניטקה למקהלה, ובאופרה – את חובנשצ'ינה בגרסתה המלאה. פעמוני הברזל צלצלו – נא להחליף אותם בבדולח.

תוכנית העונה הבאה תכלול להיטים כמו שחרזדה של רימסקי קורקוב ופר גינט של גריג, לצד סימפוניות שאינן שחוקות, מאת ברוקנר, מוצרט, בטהובן ואחרים, ויצירות נוספות. אל המנהל המוזיקלי דן אטינגר יצטרפו, בין היתר, המנצחים נעם שריף, דניאל אורן (שיתמנה למנהל המוזיקלי של האופרה) ואנדרס מוסטונן שהפך לאורח קבוע בארץ. עניין רב ימשוך בוודאי קונצרט הפתיחה, שבו ישוב המלחין הפולני הנודע פנדרצקי כדי לנצח על הקוצ'רטו שלו לפסנתר.

"הפעמונים" – תכנית סיום העונה של תז' ראשל"צ. קונסטנטין צ'ודובסקי, מנצח. אלה וסילביצקי, סופרן; פליקס ליבשיץ, טנור; ולדימיר בראון, בס. האנסמבל הקולי הישראלי; המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. התכנית: ורדי – פרק מקהלה  מתוך "הטרובדור"; מוסורגסקי – שחר על הנהר מוסקבה, מתוך "חובנשצ'ינה"; לילה על הר קרח; בורודין –  מחולות פולובציים מתוך "הנסיך איגור"; רחמנינוב – הפעמונים, סימפוניה כוראלית. 7.7.14, בית האופרה.

שחזור מוצלח

האופרה הישראלית מעלה שוב את ריגולטו עם צוות מנצח / צבי נתנאל

שחיתות מוסרית, עבריינות מינית, עסקאות אפלות, רצח מוזמן – לא, אלה לא כותרות העיתונים של ישראל 2014, כי אם האווירה שמתאר ויקטור הוגו במחזהו "המלך משתעשע" משנת 1832, העוקב אחר חיי ההוללות של המלך פרנסיס ה-I, אם כי הוגו עיצב את המלך יותר בדמותו של לואי פיליפ, ששלט בצרפת באותם ימים (1830-1848). גם הנסיון להתנקש בלואי פיליפ ב-1835 תרם לאיסור להצגת המחזה מטעמים של תוכן שערורייתי ובלתי הולם. האופרה "ריגולטו" מאת ורדי, העולה בימים אלה באופרה הישראלית, מקבילה כמעט לגמרי למחזה המקורי.

כתיבת האופרה לוותה גם היא באיסורים שונים מצד הצנזורה, אך למרבה האירוניה האופרה הוצגה בפריז יותר מ-100 פעמים, בעוד המחזה של הוגו עדיין נאסר להצגה – איסור שבוטל רק ב-1882, חמישים שנה לאחר כתיבתו. ורדי עצמו לא נמנע מהבעת ביקורת חברתית נוקבת באופרות שלו, וכך גם ב"ריגולטו", לא רק כלפי עריצות אבסולוטית חסרת מוסר, אלא גם התרסה על מעמדם של החלכאים והנדכאים. באורח שונה ואולי חד-פעמי ביצירתו, הוא שם בפיו של ריגולטו משפטים נוקבים אודות גורלו, כשהוא פונה ישירות לקהל: "בני אדם, הפכתם אותי לרשע מתועב! עברה וזעם, להיות מעוות", ואחר-כך במערכה השלישית לאחר הרצח, כשהוא בטוח בנצחונו: “כעת הבט בי, עולם. הנה ליצן-חצר ולרגליו שוכב שליט רב-עצמה. הו, כאבי, זוהי נקמתך".

עלילת האופרה עוסקת בדוכס ממנטובה, דון ז'ואן בלתי נלאה, המפתה נשים ומנצל אותן בתאווה שאינה יודעת שובע. ליצן החצר שלו, ריגולטו, הנוהג להתעלל באנשי החצר באמצעות לשונו המושחזת, מסתיר את בתו היפה ג'ילדה מעין כל, אך גם היא נופלת קרבן לפיתויי הדוכס. ריגולטו מחליט לנקום בדוכס באמצעות רוצח שכיר, אך ג'ילדה, אף שאהבתה הטהורה לדוכס נרמסה, מחליטה להקריב את עצמה ומוסרת את גופה לסכיני המרצח. כשריגולטו בא לאסוף את הגופה ולהשליכה לאבדון, הוא מגלה בתוך השק את בתו נופחת את נשמתה.

האופרה הישראלית מעלה בפעם החמישית את ההפקה שיצר דייויד פאונטני, ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד ממנה לטובת הפקה חדשה, אם כי העבודה של גדי שכטר, הבמאי המחדש, ריעננה את ההצגה והפיחה בה משמעויות וחיים שלא היו בה במקור. התנועה על הבמה היתה מהודקת ומדויקת, נטולת פעילות מיותרת, גם אם זה אומר שסולן אחד עומד לבד על הבמה הרחבה. הווילונות שנפתחים ונסגרים מסתירים טפח ומגלים טפחיים – השחורים על מעשים אפלים, האדומים על מעשי תאווה ודם. במרכז הבמה כלוב זכוכית עם עץ מלבלב בתוכו, בו כלואה ג'ילדה, וכשהמציאות טופחת על פניו של ריגולטו, מופיע הכלוב במערכה השניה כשהוא מנופץ והעץ קמל.

כשמתגלה רגע החטיפה של ג'ילדה, נתלשים הווילונות השחורים, וכל מה שנותר על הבמה הוא קולב תלוי ועליו שמלתה של ג'ילדה. זוהי תמונה קורעת לב וזהו הרגע החזק ביותר של ההפקה. רעיונות יפים נוספים הם מקהלת החוטפים שמבצבצת מתחת לשולי המסך השחור המקיף את גב הבמה, או ההתעטפות של ג'ילדה במסך האדום בסוף המערכה השניה, מנסה להסתתר מעצמת אירועי הדמים שהיו (בעילה) ושיבואו (הרצח). סצנת הרצח בהפקה זו עדיין נראית מגוחכת וטעונה שיפור, כמו גם היציאה הנונשלנטית של ג'ילדה מתוך השק בשמלה לבנה עם כתם אדום קטן.

הצוות שהתכנס לביצוע האופרה כמעט זהה לצוות שביצע את האופרה לפני שנתיים – לצד הילה בג'יו (ג'ילדה) וקרלוס אלמגוור (ריגולטו), בתפקיד הדוכס יתחלקו שלושה: איבן מגרי, שהותיר רושם אדיר בהופעותיו ב"לה טרוויאטה" בפילהרמונית לפני חודשיים, ז'אן-פרנסואה בוראס שביצע את התפקיד היטב לפני שנתיים, וגיבן נקוסי, שהיה נספח לצוות זמרי הסטודיו של האופרה. לנקוסי קול יפה ואיכותי והופעה טובה על הבמה, אך הוא עדיין צריך לצבור נסיון ולמצוא גוונים נוספים בשירה ובעיצוב הדמות, ובעיקר להיפטר מבעיות אינטונציה שהעיבו על שירתו, בעיקר בסצנה הפותחת את מערכה ב'.

להילה בג'יו קול פעמונים יפהפה, ובמשחקה היא יוצרת דמות אמיתית על הבמה. את הדואט הראשון עם ריגולטו היא החלה קצת חלש ועם אוויר במשלב הגבוה של קולה, אך מיד עם כניסתו של הדוכס שירתה נעשתה ממוקדת וצלולה כבדולח. האריה caro nome היתה מפגן ראווה מצוין של שירה לירית ומוזיקלית עם קולורטורה מבריקה ויציבה, כך גם באריה tutte le feste al tempio במערכה ב' ובסצנת המוות בסוף האופרה. בשתי המשוכות הקשות של האופרה – דואט הסיום של מערכה ב' וסצנת הסערה במערכה ג' – קולה פילח את המרקם התזמורתי הדחוס כסכין מלובנת. אבל הערב הזה שייך כל-כולו לקרלוס אלמגוור, שמביא עמו קול של טיטאן: אדיר מימדים עד שהוא מכסה לעיתים על התזמורת, או למצער, את הקולות האחרים על הבמה (בעיקר בדואטים עם בג'יו), אבל זה מס קטן לעומת השטף הקולי האדיר והנדיר באיכותו, וגם אם אין ירידה מספקת לדקויות הרבות בתפקיד, הרי שהוא יוצר דמות ענק, שכוחו יותר בשטניות ובטינה, מבלי לוותר על חום ואהבה אבהיים הדרושים בחלק המסיים של – cortigiani, vil razza dannata (בליווי גועש ווירטואוזי של התזמורת) או בסצנת המוות החותמת את האופרה.

זמרי המשנה – כולם זמרים ישראלים – הציגו גלריה של קולות מעולים: גיא מנהיים (בורסה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), עודד רייך (מרולו), דניאלה סקורקה (משרתת). נעמה גולדמן בתפקיד החשוב של מדלנה לא הותירה עלי רושם רב. היא נבלעה לגמרי ברביעיה במערכה ג', ובהמשך לא הציגה פוזיציה קולית מספקת.

המנצח דניאל כהן נקט פה ושם בקצבים איטיים יחסית, אך הוא עיצב דרמה קודרת ונוקבת, והפיק מהתזמורת צליל עשיר ובעל עומק, עם הרבה פרטים בקולות הפנימיים שבדרך כלל נעלמים, אך תחת ידו בלטו החוצה והציגו את יופיו של התזמור ואת מלוא גווניו, הן בצד הלירי, כמו בדואט בין ריגולטו לג'ילדה במערכה א', והן בצד הדרמטי כמו בסצנת הסערה.

"ריגולטו", (חזרה גנרלית), 20.5.2014. מנצח: דניאל כהן; במאי: דיוויד פאונטני / גדי שכטר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.