music4awhile

ראשי » Posts tagged 'הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה'

Tag Archives: הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קלאסיקה במבט עכשווי

גלעד הראל מציג את התכנית הקרובה של אנסמבל מיתר / עמיר קדרון

11423401_748870085213729_3286416995486438601_n

הקלרניתן גלעד הראל למד בג'וליארד, קונסרבטואר פריז וקונס' ת"א. חבר אנסמבל מיתר ומנהל המרכז למוזיקה חדשה. הופיע כסולן עם הקאמרטה של ז'נבה, הפילהרמונית של טורינו, הסימפונית ירושלים, הסינפונייטה של מנהטן והאנסמבל האמריקאי למוסיקה חדשה. ממייסדי שלישיית הכליזמר "קלעזשופ" וה"קלימוטקה פילהרמוניה" – הרכב המשלב כליזמר עם ג'יפסי סווינג.

תכנית הקונצרט הקרוב מפתיעה למחצה: מצד אחד ממשיכה את הקו של התכנית שניגנתם עם איילת בתחילת העונה שעברה ברעננה ובשטריקר, מצד שני זה עדיין חריג ביחס לאג׳נדה של מיתר. מה עומד מאחורי תמהיל היצירות?

בכל שנה אנסמבל מיתר מתארח בסדרה למוזיקה קאמרית בשטריקר. הסדרה, בניהולו של ד"ר רז בנימיני, היא סדרת קונצרטים קלאסיים במהותה ולכן אנו מציגים תכנית שמורכבת ממוזיקה "ידידותית" יחסית שבכל זאת רלוונטית, גם לאנסמבל מיתר וגם לשאר הקונצרטים של רז.

רלוונטי למיתר זה יצירות שמבוצעות באופן נדיר כמו רביעיית הקלרינט של מוצארט – עיבוד של בן תקופתו של מוצארט לסונטה שלו למקלדת וכינור בסי במול מז'ור ק. 378, או העיבוד המופלא של שנברג לוואלס הקיסר של יוהן שטראוס. השישייה של קופלנד היא יצירה קלאסית מהמאה העשרים שממעטים לנגן בשל מורכבותה ואין כמו אנסמבל מיתר כדי להתמודד עם האתגר…

מתי ולמה חל ״יישור הקו״ עם הסדרה הקאמרית? כי, למשל, זכור לי קונצרט שלכם מ-2008 באותה מסגרת אך בתכנית מאתגרת שרובה בכורות ואילו ״על תקן ברהמס״ היתה הרביעיה של מסיאן.

אתה מדבר על תקופה בה הבניין הנוכחי לא היה בשימוש עדיין. היום הסדרה של רז וגם הסדרה של מיתר קורות באותו בניין, הקהל מגיע לשתיהן. כשאנחנו מתארחים בסדרה של רז זו הזדמנות להגיש רפרטואר אחר. כזה שלא נשמע בד"כ, לא אצלנו ולא אצלו.

האם קורה גם מצב הפוך, שבמסגרת הסדרה העצמאית של האנסמבל אתם משלבים יצירה קלאסית (וזו יכולה להיות גם קלאסיקה של המאה ה-20…) בתכנית עכשווית?

בשנה שעברה ניגנו תכנית עם חן הלוי, ולצד שלוש בכורות (זיו קוז׳וקרו, מנחם ויזנברג וסוון אינגו קוך), ניגנו סוויטה של שנברג ודיוורטימנטו של מוצארט; בפסטיבל בהיידלברג ניגנו את "פיירו הסהרורי" של שנברג ואת הסרנדה של בטהובן (אותה סרנדה שתנוגן בקונצרט המתקרב) לצד בכורה של דייויד פולמר ויצירה של מתיאס פינצ'ר; בברלין ניגנו את פיירו לצד בכורה של עופר פלץ. אז כן, זה קורה.

אתה חושב שתכנית כזו עשויה לעורר סקרנות בקהל כך שירצה להתנסות גם בקונצרטים היחודיים של האנסמבל?

אני רק יכול לקוות שכן. אולי בזכות יצירות מעניינות ושונות כמו השלישייה של שולהוף או השישייה של קופלנד הקהל יסתקרן לדעת מה עוד אנחנו עושים… ואולי בזכות ביצועים יפים לסרנדה של בטהובן או לרביעייה של מוצארט ולוואלס של שטראוס הקהל יסתקרן לשמוע איך אנחנו מבצעים מוזיקה עכשווית. אין לדעת.

מלבד הקונצרט הקרוב, יש לכם (העונה ובכלל) עוד הופעות במתכונת דומה של רפ׳ מוקדם ואירוח בסדרת מנויים חיצונית?

ננגן את אותה התכנית באולם המקסים של אוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-14.2. ננגן את רביעיית הקלרינט של מוצארט, שלישייה של שומאן ורביעיית פסנתר של מאהלר בסדרה בראש העין ב-7.4.

עם חברי אנסמבל מיתר

אתה יכול להרחיב על החיבור בין היצירות שתנגנו הפעם? אני מזהה איזושהי תמה וינאית (עם נספחים…)

לא בהכרח… לא כל תכנית היא תמיד בעלת איזה קו מקשר… הפעם אנו מציעים מקבץ יצירות, משלוש מאות שונות, שבעיקר נדיר מאוד לשמוע מעל בימות הקונצרטים, בתקווה שיתחברו לערב מרתק ומהנה.

כהרכב שמתמקד במוזיקה מודרנית ועכשווית, איזו השפעה יש לזהות שלכם בבואכם לנגן יצירות קלאסיות ורומנטיות? 

לכל אחד מאיתנו יוצא לנגן די הרבה מוזיקה קלאסית מחוץ לאנסמבל. זה לא דבר זר לנו. אני חושב שזה עובד באופן דו סיטרי – אנחנו מביאים לרפרטואר העכשווי תפיסת עולם וחינוך קלאסי – אקספרסיביות, צורה, כיוון – ולרפרטואר הקלאסי דיסיפלינה עכשווית – דיוק, סאונד, דמיון.

באופן כללי יש לנו יתרון גדול בעצם היותנו אנסמבל, אנחנו רגילים לנגן באופן קבוע אחד עם השני, כל רפרטואר.

ומבחינת תהליך ההכנה? זה קל יותר כשמדובר ביצירות ״נגישות״?

תלוי… לפעמים כן, בעיקר כמובן אם אנחנו (או חלקנו) מכירים את היצירה. אבל לפעמים התהליך הוא ארוך ומורכב לא פחות מיצירות עכשוויות. במקרה של התכנית הנוכחית, העיבוד של שנברג מצריך הכרות מעמיקה עם המקור, ובכלל, לנגן ואלס של שטראוס זה אף פעם לא פשוט כמו שזה נשמע…

בנוסף, כשעובדים על יצירות שמכירים (בניגוד לבכורות), לכל אחד יש דיעות ברורות לגבי איך הדברים צריכים להיות ואז נפתחים דיונים שלפעמים גם לא נסגרים… נדווח בתום תהליך החזרות (:

הוואלס באמת מעורר סקרנות יתרה – וסליחה על ההיצמדות לעניין הווינאי, פשוט יש פה מפגש של קטבים שהם אבני דרך בתולדות העיר והמוזיקה בכלל – מה עולל המהפכן (והמעבד) הגדול למלך הוואלסים, וכיצד אתם ניגשים ליצירה?

שנברג המהפכן היה קודם כל קלסיקאי מובהק ואיש חינוך ממדרגה ראשונה. את העיבוד שלו לוואלס של שטראוס הוא עשה לחברה לקונצרטים פרטיים (Society for Private Musical Performances) שהוא יצר עם תלמידיו וחבריו לשם לימוד וביצוע רפרטואר מודרני – ממאהלר ועד שנברג. לשם ביצוע יצירות אלה היה צורך בעיבודים קאמריים של יצירות תזמורתיות ופה ושם חרגו אל מלפני מאהלר.

העיבודים הם ניסיון להביא את היצירות הגדולות אל הסלון, כך שהם נעשו בצורה מדויקת עד כמה שניתן. העיבודים של שנברג הם מהמבריקים ביותר. תוכלו לשמוע את הוואלס על כל צבעיו וגווניו בגרסה קאמרית לרביעיית מיתרים, חליל, קלרינט ופסנתר. אנחנו ניגשים ליצירה כמו שיש לגשת לוואלס של שטראוס. שנברג לא נוכח יותר בתהליך…

10849794_679456442155094_1388550926537207928_n

אתם נוהגים לארח בתכניותיכם נגנים מתכנית תדרים. מי יצטרף אליכם הפעם?

בקונצרט הקרוב לא יהיו נגנים מתדרים, אבל אם כבר העלית את הנושא, אז מלבד העשרתם במוזיקה עכשווית, אנחנו מציעים להם במה מכובדת והזדמנות לעבוד עם מוזיקאים מנוסים, בכל רפרטואר.

בקונצרט הקרוב יתארחו הד ירון מאירסון, כנר שחי בברלין וזכה לאחרונה בפרס על ביצוע יצירה ישראלית בפרנסואה שפירא. כמו כן יתארחו הכנרת יונית כהן אמיתי וערן בורוביץ' בקונטרבס.

מה תכניותיך להמשך העונה?

רוב פעילות החוץ-מיתר שלי העונה מתרחשת בחו"ל, אבל ב-17 לפברואר אתארח במועדון "האזור" בתל אביב בהופעה של אורי שרלין – אקורדיוניסט ישראלי שחי שנים בניו יורק – מוזיקת עולם מקורית. חוץ מזה, ב-31 למרץ אנגן שוב בסדרה של רז בשטריקר, הפעם עם מיטב הנשפנים הישראלים – חן הלוי, דני ארדמן, עידו אזרד, מאוריציו פאז ועוד… במרכז התכנית ה"גראן פרטיטה" של מוצארט! (סרנדה ל 12 כלי נשיפה וקונטרבס).

עם מיתר העונה עוד מלאה ועמוסה, אבל חשוב לציין פרויקט חדש ומרתק שיקרה בינתיים רק בחו"ל (איטליה ואנגליה) והוא יצירת מולטימדיה חדשה של יובל אביטל. יצירה אקטואלית שעוסקת בבעיית הפליטים.

אנסמבל מיתר מתארח בסדרה הקאמרית – משתתפים: רואי אמוץ, גלעד הראל, הד ירון מאירסון, יונית אמיתי כהן, משה אהרונוב, יוני גוטליבוביץ׳, ערן בורוביץ׳ ועמית דולברג. בתכנית: בטהובן – סרנדה לחליל, לכינור ולוויולה ברה מז'ור, אופ. 25. קופלנד – שישייה לפסנתר, קלרנית וכלי קשת. מוצרט – רביעייה לקלרנית ולכלי קשת בסי-במול מז'ור (לפי הסונטה לכינור ק. 378). שולהוף – קונצ'רטינו לחליל, לוויולה ולקונטרבס. י. שטראוס הבן – ואלס הקיסר לחליל, לקלרנית, לכלי קשת ולפסנתר (עיבוד: ארנולד שנברג). 11.2.16, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בת"א.

מודעות פרסומת

ביקור הגברת הצעירה

קסם וקלילות באחת היצירות הקשות ברפרטואר / חגי אברבוך

הרביעייה הדורית היא בין הרביעיות הנפלאות שמגיעות לבצע מוזיקה קאמרית בארץ. חלק מהקסם של חברי הרביעייה הבריטית הזו הוא בצניעותם. הדבר מתבטא אפילו באופן ישיבתם ותנועתם במהלך הביצוע – הכל נזירי, לא מנפנף בדבר.

לדוגמא, במקום שהכנר הראשון (אלכס רדינגטון) יבליט את עצמו, הוא מקטין עצמו כדי להיות אחד מהצוות, ויש תחושה של משחק בין שווים. הדבר נפלא בפני עצמו, אך נודעה לו חשיבות מיוחדת בקונצרט זה.

בנקודת הפתיחה, היידן שלהם היה מעט כבד ומנומס, אבל חילופי הדברים המקסימים שבפרקי הרביעייה אופ' 76 מס' 6 בכל זאת כבשו את הלב – וזו יצירה בה היידן השתדל לשנות מעט את היחס בין הכלים: פסאז'ים יפהפיים לצ'לו בפרק הלארגו קנטבילה, לדוגמא, שבוצעו ברוב חן על ידי ג'ון מיירסקו וללא מוחצנות יתר. ככלל, הגוון שלו חם ומתקתק, מלא ונקי מאוד, והוא נמנע מהארציות החורקת-נוהמת שצ'לנים אוהבים להפיק לעתים מהכלי – ולא רק בהיידן.

יצירתו של תומאס אדס, ארבעת הרבעים, שחברי הרביעייה משמשים לה לשופר בבכורות ברחבי העולם, היא בעל-חי מוזר. היצירה אמורה לתאר מהלך לילה ויום, אך אינה בהכרח מאוזנת. הפרק הראשון שלה מבקש לצייר תמונת רדת לילה. אדס משתמש בגוונים פשוטים לצורך כך – אולי פשוטים מדי. התחושה היא יותר אינטלקטואלית מציורית.

הפרק השני, המתאר את טל הבוקר באמצעות פיציקטי, מביע כבר את ההומור הנודע אצל מלחין זה, שנעשה מעט מר יותר בפרק השלישי המתאר את שגרת היום באוסטינטי קודרים. הפרק הרביעי הוא גולת הכותרת האמיתית של היצירה והוא ניחן ביופי חודר. אדס הוא בדרך כלל מלחין המתקשר עם הקהל, אך כאן הרגשתי את יכולת השיחה שלו בעיקר בסוף היצירה.

רגע הפלא הגיע במחצית השנייה של הקונצרט. חברי הרביעייה הדורית ביצעו את הרביעייה אופ' 130 מאת בטהובן, והעניקו לנו תשורה של ממש בפרק הסיום – לא זה שבטהובן הכניס בסופו של דבר, אלא פרק הסיום המקורי – הפוגה הגדולה. בכך התארכה היצירה באופן משמעותי, אלא שבאורח קסם גם התקצרה ונעשתה מובנת יותר. הפרק הראשון, שאינו בגדר פוגה אך יש בו תחושה חזקה של פוגה כפולה בפוטנציאל, משוחח פתאום עם פרק הסיום שבו הפוגה הכפולה אכן מתגבשת.

כך, הפרקים שבין הפרק הראשון והאחרון משמשים כמעין מילוי, מרחב מעבר בין שתי פסגות אינטלקטואליות. הפרק השני היה מסתורי ולא מהיר מדי, ובתיאום מושלם ונהדר בין כל הנגנים. יש לציין גם את הגוון המיוחד בפרק הרביעי – עם רגישות לחילופי הגוונים שבו ולמגע עדין של גרוטסקה. הקווטינה נוגנה להפליא ובאמת כמעט העלתה דמעות בעיניים. לאחריה – הפוגה היא כמו התעוררות חדה אל החיים.

כאמור, נגני הרביעייה הדורית משחקים כשווים, מבלי שכלי אחד יבלוט על חשבון השני. עם זאת, לכל אחד מהם גוון ייחודי משלו, המובחן מאוד מן האחרים. כתוצאה מכך, הפוגה הכפולה שטפה כשיחה מרתקת באמת ובתוך המרקם הדחוס ניתן היה בקלות להבחין בקווים המלודיים השונים.

אלו הנוטים להתייחס לפוגה זו בעוינות היו צריכים לשמוע ביצוע זה. היכולת של בטהובן לרתום את צורת הפוגה להבעה רגשית באה בביצוע זה לידי ביטוי באופן מרשים ואחת היצירות הקשות ביותר לשמיעה פשוט דיברה אל האוזן.

לא נותר לנו אלא לקוות ולהאמין שהרביעייה הדורית הנהדרת תמשיך לפקוד את מחוזותינו. מבצעים כאלה מוכיחים שחור על גבי לבן אלו פלאים ניתן לחולל כשרוח האיפוק והקשב ההדדי שורה על הדברים – ולוואי ותשרה גם עלינו, בכל כך הרבה תחומים שמעבר למוזיקה.

העונה הבאה עלינו לטובה של המרכז למוזיקה קאמרית מכילה כמה הפתעות בדמות בכורות של רביעיות שטרם נשמעו כאן – רביעיית דובר האמריקאית בביצוע נכסי צאן ברזל כגון רביעיית רזומובסקי הראשונה של בטהובן ו-"האמריקאית" של דבוז'אק, או רביעיית מטאפור הפינית שזכתה לשבחים ברחבי העולם, ותבצע, בין השאר, את רביעייתו של סיבליוס "קולות אינטימיים".

הפרוייקט הקאמרי הישראלי יחזור עם הקונצ'רטו של שוסון ויצירה מאת מרדכי סתר, וכן קונצרט מיוחד שיכלול ביצוע מלא ליצירת מופת של המאה ה-20, "פיירו הסהרורי" מאת שנברג. רביעיית שומאן הגרמנית, שגם היא טרם נשמעה בארץ, תבצע יצירות מאת בטהובן ומנדלסון – ומה שאף יותר מעניין, רביעייה מאת אולמן. נקווה לעונה מעשירה ומרגשת.

הרביעייה הדורית בסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א (שטריקר), 27.5.15. אלכס רדינגטון – כינור; ג'ונתן סטון – כינור; הלן קלמן – ויולה; ג'ון מיירסקו- צ'לו.

ויולה, ויברפון וילדים

נציגי אנסמבל מיתר מרעננים את זירת הקונצרטים לילדים / יעל שלמון-ברנע

אתחיל מהסוף: המפגש הבא, ב-30.5, הוא המפגש השישי והאחרון לעונה זו. אני לא מתכוונת לפספס אותו, וממליצה לכם לבוא גם. ותביאו את הילדים (8-3), כמובן.

במשה אהרונוב התאהבתי כשקראתי את הכתבה "הוויולה בחייו". גיליתי שהוא מעביר מפגשים מוזיקליים חווייתיים לילדים, והסתקרנתי. זה נשמע מבטיח: גישתו לילדים כפי שהצטיירה בכתבה נראתה לי מדויקת, כזו שהייתי מחפשת אצל גננת טובה.

רצה הגורל, ורק לאחרונה הצלחתי להגיע עם בני הבכור (5) למפגש שכזה בהנחייתו. כשהגענו לחדר המפגש והתבקשנו להוריד נעליים (לא חייבו את ההורים), ידעתי שיהיה כיף. כל ציפיותי ותקוותי התגשמו. גישתו של משה אהרונוב לילדים ודרכיו לקרבם למוזיקה מעוררות השראה.

כ-50 ילדים-לא-בכיסאות שיתפו איתו פעולה, קפצו, דמיינו, שיתפו את אשר על לבם, "שחו" ושקטו, והוא ניצח עליהם בדיוק כמו שמנצח אמור להיות: מבין, ולו אינטואיטיבית, בפסיכולוגיה; יודע מתי לדרוש יותר ומתי פחות, ונותן הוראות שאינן משתמעות לשני פנים.

לב לופטוס, נגן כלי ההקשה, הדגים תיפוף בעזרת חלקים שונים של כפות הידיים והיה מקסים ומהפנט, והילדים חיקו אותו. הילדים התחלקו לזוגות או עבדו עם מלוויהם, ונהנו כך גם מהמוזיקה (ויולה וכלי הקשה שונים) וגם מהמגע הגופני החוקר יד ביד, לפעמים תוך שימוש באצבעות הידיים בלבד, לפעמים בכף היד עצמה, לפעמים נוסף תיפוף עם העקב או בשילוב עם תנועה של כל הגוף. המפגש עם הוויברפון השאיר את הילדים פעורי פה, מאופן הניגון בארבעה מקשים ומהצלילים היפים ללחן של באך בעיבודו של לב.

אז… מי מכם ששוקל לבוא למפגש הבא, ממליצה לכם להתעדכן באתר הקונסרבטוריון. ייתכן שתתבקשו להביא סירים ומקלות מהבית. לי זה נשמע מבטיח.

"מה אתה עושה?!" – משה אהרונוב (ויולה) ולב לופטוס (כלי הקשה), במופע-מפגש מסדרת "מה זה הרעש הזה?" – מפגשים מוזיקליים לילדים ולהוריהם בביצוע חברי אנסמבל מיתר ובהנחייתם. 18.4.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א. לרכישה מוקדמת של כרטיסים במזכירות הקונסרבטוריון: 03-5460524, שלוחה 109 או 111.

בין עוקרי הרים

על קונצרט קאמרי ובו הבטחה, מימוש חלקי לצד הנאה רבה – וציפיות להמשך / גיורא גרשטיין

צבי פלסר

בתוכנית העונה של הקונסרבטוריון הישראלי ת"א צדה עיני הפעם קונצרט ("מדואו עד חמישיה") שנשמע מעניין ויוצא דופן, אז יצאתי לטובת קוראיי (ולטובתי) לברר האם ישנם דברים בגו.

בפתיחת הקונצרט בוצעה יצירה בלתי מוכרת של מלחין שכמעט ולא מבוצע בארץ (וחבל) – רביעיית הפסנתר הראשונה של יוזף סוק. יצירת נעורים סוערת, צבעונית ומלאת חיוניות זאת בוצעה, לטעמי, כהלכה: הפסנתרנית מירי ימפולסקי הובילה את ההרכב ביד חזקה ובו בזמן בנגינה וירטואוזית ומלאת עניין. חשוב גם לציין לחיוב את הצ'לן צבי פלסר, שפרט לצליל יפה וליכולת טכנית מרשימה, הורגש כי אוזנו כרויה היטב לנגינת עמיתיו ומבין היטב מה פירוש נגינה באנסמבל. גם בהמשך הערב שמר על רמת נגינה גבוהה ומוזיקלית מאוד.

לעומת זאת, ניכר בוויולן גיא בן-ציוני שעודו לא התחמם מספיק ביצירה הפותחת – אף שניגן בצורה סבירה ויותר. באשר לכנר שאו-דונג, יכולתו הטכנית גבוהה וצלילו יפה, אך חשתי שנגינתו מעט חסרת אופי, וכך גם בהמשך הקונצרט. אף על פי כן, באדג'ו של הרביעיה זלגו דמעות מעיניי, ואני מקווה שיצירה ומלחין אלו עוד ינוגנו רבות בארץ.

בהמשך – אחת מהיצירות הקאמריות התובעניות והמופלאות מהמאה ה-20 – שלישיית הפסנתר השנייה של שוסטקוביץ'. פרט לדרישות הטכניות מרקיעות השחקים, מעמידה היא אתגר רגשי ואינטלקטואלי כביר בפני מבצעיה ומאזיניה כאחת. מבחינה טכנית, כל נגן לכשעצמו ביצע את חלקו בצורה מעולה, אך תחושת האנסמבל נפגמה מעט. הדומיננטיות של ימפולסקי, בניגוד ליצירה הקודמת, הייתה לטעמי מעט מוגזמת והפריעה בדיאלוג עם הכלים האחרים.

וונג ניגן היטב, אך בלא שהותיר תחושה של רגש עמוק; רק פלסר, יש לציין, דומה שהיה כל כולו ביצירה. לתחושתי, היה זה ביצוע טוב טכנית, אך לא כזה שהעביר למאזינים את מלוא הטראגיות המקאברית וחיבוטי הנפש האינטלקטואליים אותם יצק שוסטקוביץ' למוזיקה.

לאחר ההפסקה פנינו אל מתאבן מוסיקלי – הפסקליה לפי הנדל של האלבורסן. חוק ראשון בתפירת קונצרטים היא לא רק בחירת יצירות מעניינות, אלא מיקומן הנכון בפאזל. לאחר זעקת המעמקים של שוסטקוביץ' ולפני אוויר הפסגות הברהמסי, הפסקליה הייתה בדיוק במקומה – יפה, קצרה ומשיבת נפש.

בהזדמנות זו הרשים בן-ציוני הרבה יותר, ואילו על הווירטואוזיות של הכנרת לטיציה הונדה-רוזנברג העיבה עוצמת צליל פחותה (מה שהורגש הרבה יותר ביצירה המסיימת). גם אם הביצוע התקלקל משהו בסיום היצירה, עדיין היה טוב מאוד.

התכנית נחתמה בחמישיית הפסנתר מלאת התהפוכות של ברהמס. כבר עם תחילתה, הצליחו הנגנים ליצור את החמימות הייחודית למלחין לצד מומנטום שלא עצר ולו לרגע עד תום היצירה – להוציא בקשתה המפתיעה של ימפולסקי להחליף את הדפדפן לאחר פרק הפתיחה.

כמו בשאר היצירות, הביצוע היה מעולה טכנית – מלבד מעט אי דיוקים פה ושם. הנגנים האזינו זה לזה וניגנו באנסמבל הדוק, אם כי נדמה שקולם של הכנרים (בעיקר הונדה-רוזנברג) לא נשמע היטב ברגעים מסוימים.

פלסר ובן-ציוני מבחינתם נתנו את כל כולם, וימפולסקי הבריקה בנגינה וירטואוזית והובילה את ההרכב, אם כי לתחושתי דווקא על כלי הקשת היה להיות מעט יותר אסרטיביים: נגינתם נעמה לי מאוד, אך לא הותירה בי חותם מספיק.

כך או אחרת, הקונצרט היה מרתק ומלא להפליא בתוכן עשיר ורב יפעה ואין לי אלא לצפות בכיליון עיניים להמשך הקונצרטים בסדרה נהדרת זאת.

"מדואו עד חמישיה" – קונצרט מהסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי ת"א (שטריקר), 14.2.15. משתתפים: שאו דונג (סין/ארה”ב) – כינור; לטיצה הונדה-רוזנברג (גרמניה) – כינור; גיא בן-ציוני – ויולה; צבי פלסר – צ’לו; מירי ימפולסקי – פסנתר. בתכנית: סוק – רביעיית פסנתר בלה מינור, אופ. 1; שוסטקוביץ’ – שלישיית פסנתר מס’ 2 מי מינור, אופ. 67; הלברסון: פסקליה על נושא של הנדל לכינור וויולה; ברהמס: חמישיית פסנתר בפה מינור, אופ. 34.

לשוב אל הזוך העתיק

מפגש מחודש ומרגש עם הרכב מוכר / חגי אברבוך

אוהד בן-ארי, הילה קרני, דניאל ברד

לאחרונה זכיתי לשמוע דבר מעניין באמת: הרכב שאני מכיר ואוהב שינה את הצליל שלו. לא לעיתים קרובות קורה דבר כזה.

את שלישיית מונדריאן לא שמעתי כבר זמן רב, ואני זוכר אותם כמבצעים סוחפים ומרתקים. הפעם נוסף דבר חדש ומבורך מאוד לטעמי – ובכלל נדמה שזו מגמה בזמן האחרון בנגינת פסנתר: שקיפות חריפה, פנינית ממש. נדמה שהרגל של אוהד בן-ארי החליטה להתרחק מהפדל הימני באופן כמעט מוחלט, ותחילה לכבוד שלישיית הפסנתר בדו מינור, אופ' 1 מס' 3 מאת בטהובן. צליל הפסנתר הוקטן, כמעט כמו בהשראת צליל פסנתר פטישים. האם ייתכן שצליל זה של הכלי העתיק, שהולך ומוקלט יותר ויותר וגם מופיע באולמות הקונצרטים, משפיע סוף כל סוף על מבצעים בכלי המודרני?

התוצאה מענגת במידה שקשה לתאר. באופן מיידי נוצר מרחב נשימה עצום בשביל הכינור והצ'לו, ושלל פרטים נושמים במרחב הזה – בניית הפראזות הרגישה של דניאל ברד בלטה אף יותר, וכך גם הצליל החמים של הילה קרני, כשברקע פסאז'ים מהירים בפסנתר שממש ליטפו את האוזן באלגנטיות שלהם. יצירה זו של בטהובן נעה כל העת בין סערה מעודנת וליריות נוגעת ללב, והצליל הצנוע רק השפיע עליה יתר ברכה. ביצוע מפעים.

לאחר מכן, העניקו חברי השלישיה ביצוע מוקפד ומרשים ליצירתו הלא-קלה של ברדנשווילי, שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה", תוך דיוק צלילי בגליסנדי באוניסונו בין כלי הקשת, ושלל התרחשויות רועמות וחרישיות לחלופין.

את היצירה עצמה אולי אני צריך לשמוע שוב, בהזדמנות. לא הבנתי מה ברדנשווילי ביקש לומר, והייתה לי תחושה שאני מקבל רצף של אמירות שכבר שמעתי לא פעם בעבר ולא מצאתי בהן עניין רב – כולל נגינה בתוך הפסנתר שאת ההצדקה היחידה לה מצאתי ממש בסוף היצירה (פעימות שקטות במעמקי הפסנתר, כמו מצעד קלגסים עמום ורחוק), אלא שגם המחווה הזאת נמשכה ונמשכה עד שהייתה מעט לטורח. כאמור, אין ספק שחברי ההרכב נתנו ביצוע אופטימלי ליצירה הזו – אך האם די בכך?

שלישיית הפסנתר מס' 2 היפהפיה של ברהמס חתמה את הקונצרט, ואותה רוח נטולת פדל או זהירה בפדל שרתה גם במקרה זה – בברהמס! כמה יפה זה היה, ברהמס שמרחף בקלילות, או מסתורי באופן מצמרר בתחילת הסקרצו. כלי הקשת אינם צריכים לזעוק כדי להישמע מעל הפסנתר במרקמים הגדושים של האלגרו, התוגה הנוקבת של האנדנטה קון מוטו אינטימית באמת ולכן עוד יותר שוברת לב, והעליצות של הפינאלה לא נשמעת גסה אלא פשוט טובה ומדבקת. כזו טבעיות מענגת.

לסיכום: כשתשמעו את השם 'טריו מונדריאן' – רוצו לשמוע. יש כל כך הרבה מלחינים ויצירות שאני רוצה לשמוע כעת בנגינת ההרכב הנאה הזה, בצלילו הנוכחי. גם קודם לכן היו השלושה טובים יחד – וכעת נוסף להם תבלין זך, מסקרן וחשוב, שמשנה את התמונה כולה.

שלישיית מונדריאן (דניאל ברד– כינור; הילה קרני – צ'לו; אוהד בן-ארי – פסנתר). בטהובן: שלישיית פסנתר בדו מינור, אופ. 1 מס' 3; ברדנשווילי: שלישיית פסנתר מס' 1, "לזכרו של ביזה"; ברהמס: שלישיית פסנתר מס' 2 בדו מז'ור, אופ. 87. 10.1.15, הסדרה הקאמרית של הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א.

הוויולה בחייו

לוויולה מקום של כבוד בין שלל עיסוקיו של משה אהרונוב / עמיר קדרון

משה אהרונוב, כנר וויולן. סיים תואר ראשון בבוכמן-מהטה, שם ניגן ברביעיית גרטלר וכנגן ראשון בתז' הסימפונית של ביה"ס. המשיך לימודיו ב-UDK (ברלין). זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ב-2001-2005. ניגן עם הקאמרטה ובפסטיבלי קזלס (צרפת), קרשנדו (גרמניה) ועוד. מתאם אמנותי ומנהל תכנית 'תדרים' באנסמבל מיתר.

לפני שנתייחס לקונצרט ובפרט ליצירה שלשמה התכנסנו, מתי החל הרומן שלך עם הוויולה?

״הפעם הראשונה שלי״ היתה בגיל 14 כשלמדתי בקונסרבטוריון גבעתיים. בגלל שהייתי מתבגר יחסית ארוך והפגנתי התעניינות ברורה בכינור השלישי (בתזמורות נוער שבהן אין נגני ויולה, נהוג לשכתב את התפקיד לקבוצה שלישית של כנרים) שלחו אותי להשתלמות בוויולה אצל זאב שטיינברג. מייד אחרי השיעורים האלה עזבתי את הקונסרבטוריון ועברתי ללמוד בירושלים, לכן הופסקה גם ההרפתקה הזאת.

12 שנים אח"כ, ב-2006, אנסמבל מיתר ניגן בסיור מקומי את פיירו של שנברג, יצירה שבה הכנר מחליף כלים ומנגן חלק מהזמן על ויולה. למרות שלא היה לי כלי ואפילו לא קראתי מפתח דו (בכינור קוראים תווים במפתח סול) הודעתי שאנגן את שני התפקידים כפי שכתובה היצירה. בגלל שלא הצלחתי לשאול כלי מאף אחד, ההורים שלי הסכימו לרכוש עבורי ויולה ופשוט התחלתי להתאמן.

מה מושך אותך בוויולה?

קודם כל הצליל. המנעד והצבע שיש לכלי הזה (שאני לא יכול שלא להתייחס אליו כאל כינור גדול) הוא קסום בעיני. הדרך שעשיתי בהתיידדות עם הוויולה היתה מהמוזיקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אחורה אל הקלאסיקה: למדתי את הסונטה של ליגטי הרבה לפני שלמדתי את הקונצ׳רטו של שטאמיץ, וזה גילה לי שלכלי הזה יש איכויות ואפשרויות בלתי נדלות, ואני כל הזמן לומד עוד.

יש גם משהו מושך בעובדה שזה כלי ״איטי״ קצת. לוקח לי תמיד עוד מאית השניה עד שמה שהתכוונתי אליו קורה (בזמן שהכינור מגיב מהר יותר), והאיטיות הזאת נהדרת בעיני.

כיצד איכויות אלו תתבטאנה בקונצרט הקרוב?

היצירה המרכזית בתכנית היא שלושת הפרקים הקאמריים (הרביעי הוא לוויולה ותזמורת) מתוך "הויולה בחיי" של מורטון פלדמן. המוזיקה של פלדמן בוחנת רעיונות של זמן והתנהלות של זמן בחלל, אבל את הטון (הקסום, לדברי פלדמן) מכתיבה הוויולה שלא מתפקדת בתור סולנית, אלא בתור דימוי שקובע את הלך הרוח של המוזיקה.

מנגד עומדים הנוקטורנים של שארינו: יצירות מאתגרות במיוחד לביצוע, שתפיסת הזמן שלהן הפוכה לחלוטין מזו של פלדמן – אוסף של מקרים מוזיקליים שמופיעים בכל ההסתברויות האפשריות שהמעבר המהיר ביניהן יוצר תחושה שהזמן במקום ״להשתרע״, ״מתקפל״ לתוך עצמו. גם במקרה זה מוצגת הוויולה לא בתור כלי וירטואוזי וסולני מובהק, אלא כמאגר בלתי נדלה למצלולים יוצאי דופן, מצחיקים קצת ובעיקר מפתיעים מאד.

ההקדשות המוזיקליות שהוזמנו לכבוד הקונצרט הזה עדיין בתהליך הכנה, אבל ממה שכבר הספקתי לראות מדובר על יבול משובח שמציג פנים שונות ומרתקות של הכלי: מהצד החם והשירתי שלו, לפן היותר כסאחיסטי ועד לתחושה שלי שסך הכל זה כלי די מצחיק.

באיזו מידה אתה מעורב בתהליך ההלחנה של היצירות המוזמנות?

ביצירות של הגווארדיה המבוססת יותר (ינעם ליף, אופיר אילזצקי, אריק שפירא, חנה אג׳אשווילי, שי כהן וארז הולץ) אני לא מעורב, אבל בתהליך העבודה של חברי פרויקט תדרים (גל פרנקל, אליאב קול, יואב לוי, אודי פרלמן ואורי כוכבי) אהיה מעורב: נקיים מפגש קריאה שבו ננגן את היצירות שהם כותבים לקונצרט, חברי האנסמבל ייתנו למלחינים פידבק, וביחד נעבוד לקראת הגרסאות הסופיות של היצירות.

הקונצרט יכלול 11 בכורות?!

12 ליתר דיוק. 11 היצירות אותן מניתי קודם הוזמנו כחלק מפרויקט של אנסמבל מיתר שנקרא IN FREUNDSCHAFT (בידידות), בו אנחנו פונים למלחינים ומבקשים הקדשות מוזיקליות לאנסמבל. מדובר על יצירות קצרצרות שאורכן עד דקה וחצי כל אחת, והן מעין מחווה מוזיקלית ידידותית לנגני האנסמבל.

הפעם הפרויקט לבש כסות נוספת תחת הכותרת "הוויולה בחיי": המלחינים התבקשו לכתוב יצירות להרכב הכולל ויולה ולהתייחס לכלי כמרכיב עיקרי ביצירה, לאו דווקא ככלי סולני, אלא כרעיון מנחה. היצירה ה-12, בכורה של גוני פלס, תנוגן בחלקו השני של הערב לצד שישייה מאת איוון פדלה.

בעונה שעברה שוחחנו על עניינך בבארוק; המשיכה לוויולה יוצאת לפועל גם בתחום זה?

ניגנתי מספר פעמים עם הבארוקדה בוויולת בארוק, אבל אני חייב לומר שהרפרטואר המוקדם לוויולה הוא לא ממש מעניין. לנגן על ויולה קלאסית עוד לא יצא לי. התחלתי לפזול לכיוון ויולה ד'אמורה, אבל זה רומן בחיתוליו ואין עוד מה לספר.

האם יש לנגינה המקבילה בכינור ובוויולה משמעות בהתפתחותך הטכנית והאמנותית?

אני מניח שכן. בתוך הלהטוטנות היומיומית שלי ובטח במהלך קונצרטים שבהם אני מנווט דרכי בין שניים ולפעמים שלושה כלים, אני כבר לא שם לב מה משפיע על מה, אבל אני מניח שבתת מודע הכל מתחבר. כשאני מנגן יצירות שיש להן שתי גרסאות לפחות (לכינור ולוויולה) אני שם לב שאני ״סוחב״ פרשנויות ואפשרויות מכלי לכלי. למשל ב-Trema של הוליגר או בקדנצה לכינור של מנחם צור שהפכה לקונצ׳רטו לוויולה: המהירות באה מהכינור, זה בטוח, אבל העוצמה והכוחניות לדעתי מגיעות מהוויולה.

תהיינה בהמשך העונה עוד הזדמנויות לשמוע אותך מזגזג בין הכינור לוויולה?

קודם כל במפגש המוזיקלי ב-21.2 בסדרת ״מה זה הרעש הזה? – יצירות גדולות לאנשים קטנים (וגדולים)", שהיא סדרה של מפגשים לכל המשפחה שאותה השיק אנסמבל מיתר יחד עם הקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב. התכנית שבה אני אנגן (ברוב המפגשים אני מנחה ולא מנגן) כולה יצירות סולו לכינור ולוויולה.

ב-27.4 ננגן במסגרת הסדרה של אנסמבל מיתר בתל אביב קונצרט קאמרי עם מנצחת שוויצרית צעירה ומעולה, הלנה שוורץ. גם שם אני מזגזג, ובטח יש עוד כמה הזדמנויות שיושבות במגירות בזכרון שלי אבל ברגע זה מסרבות להיפתח.

זה מוביל אותנו ליתר התפקידים שלקחת על עצמך העונה, ובהם הסדרה החדשה שציינת. כיצד קרה שאנסמבל מיתר החליט העונה לפתוח קונצרטים לילדים?

אנחנו מגלגלים את הרעיון בינינו כבר כמה שנים. גם עמית דולברג וגם אני מאמינים שקהל צעיר שנחשף למגוון רחב של סוגות מוזיקליות ייפתח אנטגוניזם קל יותר (או בכלל לא) למוזיקה חדשה, או לכל מה שהוא לא מיינסטרים.

אחרי שביקרנו בקנדה אצל מלחין הבית שלנו, פיליפ לרו, וצפינו בעבודה של אשתו עמנואל שמנהלת את אחת מסדרות הקונצרטים לילדים המצליחות בעולם, במרכז פומפידו בפאריס; ואחרי שביקרנו ב״מבצר״ של אנסמבל מודרן בפרנקפורט ושמענו על תכניות הילדים שלהם, היה ברור שאנחנו מסוגלים וחייבים להתחיל כזה דבר גם פה.

בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, מיכל אברמוב וקוסטין קנליס נדלקו על הרעיון ונתנו לנו במה לפיילוט. אחרי הפעם הראשונה הם התאהבו בקונספט, והנה יצאנו לדרך ב-20.12 עם המפגש הראשון, בו ניגנו גלעד הראל ורואי אמוץ עם שתי נגניות חליליות מבריקות מהקונסרבטוריון, בר וטליה.

מה חוויותיך מהפיילוט?

מדהים! תענוג! שעה שלמה של קטעים ממיטב הרפרטואר לכינור ולוויולה סולו של המאות ה-20-21, והילדים הגיבו נפלא. גם בשבועות שאחרי המשכתי לקבל תגובות נלהבות של הורים וילדים. נפגשנו באמת בגובה העיניים (ישבתי על הרצפה איתם רוב הזמן) והם השתתפו מכל הלב. היה כיף אמיתי.

אתה מוצא שהמפגש היה נוח עקב ניסיונך בהוראה, או שמדובר בפאזה שונה לחלוטין?

תכלס אני מרגיש די בנוח על במה, והמפגשים גם הם בסופו של דבר מופע. אני מוצא את עצמי לא אחת עם תלמידים (אני בעיקר מלמד קטנים וקטנטנים) על הרצפה, מתגלגל, כשאני לא מוצא מילים פשוטות להעביר תחושה שאני רוצה להטמיע. עקב העובדה שמעולם לא לקחתי את עצמי ברצינות רבה מדי, אני מרשה לעצמי להיות ״לא שגרתי״ בכיתה, ואז במפגשים תחושת השיחרור וההרשאה העצמית להשתולל היא חזקה יותר.

המטרה האמיתית שלי גם בתור מורה וגם בתור מנחה היא לא ממש לחנך. אני מעדיף להעביר לילדים את האהבה שלי למוזיקה ואת הצורך שלי וההנאה שלי מנגינה. זה מענג: אתה מזיז את הידיים ופלא קורה. אולי אני מטריף את הילדים עם הקפדנות שלי וחוסר היכולת להתפשר על תוצאה פחות ממצוינת, אבל אני דואג שתמיד יבינו שזה בגלל שזה כיף כשזה מצלצל נהדר.

חידוש נוסף של אנסמבל מיתר העונה, ואף הוא באחריותך, זה הפסטיבל שייערך הקיץ.

אחריות משותפת לעמית דולברג ולי. למעשה מדובר בשנה השלישית של הפסטיבל, שעד לשנה זאת היה תמיד מחולק לשניים, ״מושב״ חורף ו״מושב״ אביב. Contemporary Encounters (מפגשים עכשווים) היה שמו, ולכבוד הגרסא החדשה שלו בקיץ הקרוב, הוא גם מתהדר בראשי תיבות CEME.

שני מלחינים, שני מנצחים, זמרת, שלושה אורחים מאנסמבל מודרן וערב רב של מוזיקאים צעירים יותר ופחות יתאספו לשמונה ימים בשבוע האחרון של יולי לחגיגה אמיתית של מוזיקה חדשה. נקיים קורס בתחומי שירה, נגינה, ניצוח וקומפוזיציה; ננגן שבעה קונצרטים עם החברים מאנסמבל מודרן והמוזיקאים הצעירים שיגיעו לקורס; ונקיים אינספור כיתות אמן, הרצאות וסדנאות שתהיינה כמובן גם פתוחות לקהל הרחב, וכולן תעסוקנה במוזיקה חדשה, עכשווית, צעירה. הצוות שהזמנו מורכב כולו ממוזיקאים מובילים בסצינה העולמית, והם אנשים דינמיים ונלהבים וגם מדריכים מעולים. יהיה גדול.

כאילו לא בכל העיסוקים שמנינו, אתה גם מנהל את תכנית תדרים, הנמצאת בעונתה השלישית. כיצד מתפתח המיזם הזה בהשוואה לתחילת דרכו?

וואו, זה השלב שבו אני צריך לשלוף קמעות נגד עין הרע ולנשק מזוזות לפני כל מלה שיוצאת לי מהפה. טפו טפו טפו, אנחנו בצמיחה! אנחנו בדיוק כפולים בגודל: חמישה מלחינים, שלושה מנצחים ו…שניים עשר נגנים. פעם בשבועיים מגיעים שניים-שלושה מיילים תועים ממוזיקאים שפיספסו את הבחינות, או פחדו לגשת, אבל שמעו וראו ורוצים גם.

החלק הקשה כמובן הוא גיוס הכספים: חרטנו לעצמנו על הדגל שלא תהיה לנו תכנית לצעירים שבה המשתתפים יצטרכו לשלם, כי ברור לנו עד כמה זה קשה להיות סטודנט ולרצות ללמוד ולהתפתח, כשכל דבר קטן יפער לך מינוס בחשבון בנק. התכנית היא חינם למשתתפים ואנחנו נהנים כבר כמה שנים מתרומות קבועות של אנשים שבלעדיהם כל המפעל היה קורס, אבל אנחנו רוצים להתפתח וזאת באר שאני לא יודע מה עומקה. אנחנו במאבק תמידי לשמור על הגחלת.

ישנם גם חברי התכנית עצמם. אסתכן בהטיה נוספת של התואר מדהים, אבל הם באמת מדהימים. יוצאים מן הכלל. אני חושב על עצמי בגילם, ואני לא חושב שמישהו או משהו אתגר אותי בצורה כזאת, ואני לא יכול לדמיין איך הייתי מסתדר. הם חורקים שיניים, אבל עושים עבודה מעולה.

איך אתה מצליח להקדיש די זמן לנגינה תוך ניווט בין כל המשימות?

אני מנגן המון. פיתחתי לי שיטות אימון שמתאימות לי: אני לומד יצירות חדשות תוך כדי תנועה, ואת רוב שעות האימון שלי מקדיש לשמירה על כושר. מדהים לגלות עד כמה ספרי האטיודים ששנאתי בתור תלמיד וסטודנט, הפכו ל״סידור״ שלי שבלעדיו אני לא זז מהבית (יש לי שקית בד בתוך התיק, ובה חוברות האטיודים שאני מחבב יותר).

בנוגע לכל השאר, בן הזוג שלי יעיד כנראה שאני אף פעם לא מפסיק ולא מתחיל, אלא כל הזמן בעשיה. אני עובד בעיקר עם עמית, והוא משהו בין בוס לשותף לחבר, והוא בדיוק כמוני – או שהוא היה כזה והדביק אותי. גם כשאני מחוץ למסגרת של אנסמבל מיתר, אני מוצא את עצמי עובד (כמו למשל עם הכוריאוגרפית והיוצרת יסמין גודר) עם אנשים שהם במצב עשיה תמידי. זאת תכונה מבורכת בעיני.

"הוויולה בחיי" – משה אהרונוב ועמיתיו לאנסמבל מיתר בקונצרט עם המנצח פייר אנדרה ואלאד, אנסמבל טרמולו וחברי פרויקט תדרים. בתכנית: מורטון פלדמן – הוויולה בחיי, פרקים 1-3; סלבטורה שארינו – Tre notturni brillanti לוויולה סולו;  הקדשות מוזיקליות בבכורה מאת אופיר אילזצקי, עדי שניר, חנה אג׳אשווילי, שי כהן, ארז הולץ, ינעם ליף, חברי פרויקט תדרים; גוני פלס – לשישייה (בכורה); איוון פדלה – Immagini da Escher לשישייה. 5.1.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

ומה עם הפשטות?

שלל בעיות ותובנות ברסיטל של זוכי תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

נקודה חשובה לפתיחה: קשה להסיק מסקנות כוללות כשמדובר ברסיטל אחד מתוך שלושה ברצף, מה גם שברסיטל משמשים בערבוביה שלושה פסנתרנים שכל אחד מהם אולי היה מבצע אחרת או בוחר יצירות אחרות לו היה נדרש לביצוע רסיטל לבדו.

אין אלא לדבר על הרסיטל עצמו, ועל הרגע הנתון, שהרי מדובר בפסנתרנים מבטיחים בתחילת דרכם, זוכי פרס רובינשטיין, וכל אחד מהם עוד יעשה טעויות בדרך אל הקול האישי – ואולי גם יזכה בגדולה של ממש.

את ברישבסקי כבר שמעתי בעבר והתרשמתי הן מן המוכנות שלו לבצע יצירות מודרניות, והן מן המיומנות שלו בביצוע מלחינים תובעניים כמו מסיאן. גם הפעם לא התאכזבתי מבחינה זו, וביצוע יצירתו של ליגטי "מוזיקה ריצ'רקטה" היה מלוטש וחד. לצערי, לא בוצעה היצירה כולה בפסנתר לבד, אלא פרקים ממנה בוצעו – כנראה לצורך גיוון – על ידי אנסמבל כלי נשיפה (נגני תז' נתניה – הקאמרית הקיבוצית), בעיבודו של ליגטי עצמו, כמובן.

המעברים האלו, במקום שייצרו גיוון, שברו איזה רצף חשוב של יצירה שנבנית מתוך מיצוי של צליל אחד – וברישבסקי הוכיח כמה גוונים הוא יכול להוציא מן המינימליזם הזה ללא עזרה חיצונית. חברי האנסמבל עצמם לא היו לגמרי מגובשים – וחבל, כיוון שגם כך מדובר בעיבודים לא קלים לביצוע, הכוללים חילופי דברים זריזים בין הנגנים.

קודם לכן ביצע ברישבסקי שלוש סונטות של סקרלטי, עליהן העמיס משום מה קישוטים, ריטנוטי מרגשים כביכול ושלל אמצעי הבעה. הסונטות של סקרלטי הן ממזריות תמיד: כביכול הן קלילות, אך למעשה הן דורשות טיפול מיומן ועדין. ברגע שבאים אליהן עם יותר מדי תוספות וללא פשטות – כמעט תמיד הן מתנקמות במבצע; ואכן, מרוב סלסולים, פה ושם ברישבסקי ממש שגה בתווים עצמם. אלה יצירות שדורשות התמסרות נטולת אגו, כזאת שהפגין בבואו לנגן ליגטי. חבל שלא התייחס גם אליהן באותו הכבוד, אך נדמה שזה מקום שפסנתרנים רבים שוגים בו.

בעיות דומות ושונות ניכרו אצל סטיבן לין כשבא לבצע את הפתיחה הצרפתית בסול מינור מאת באך. יובש ומכניות שלטו בנגינה, וחוסר באמירה משמעותית, לצד גודש סלסולים מיותרים. לין המשיך בליווי הזמרות איילת אמוץ-אברמסון ויעל לויטה, בארבעה מתוך ששת הדואטים אופוס 63 מאת מנדלסון. הרביעי הוא היפה שבהם, ושם גם תאמו קולותיהן היטב. לין היה מלווה מעט אנמי, ובדואט הרביעי הייתה תחושה שהן "סוחבות" מבלי לקבל גיבוי מן הפסנתר.

לאחר מכן ניגש ברישבסקי ללוות כל אחת מהזמרות בשירים מאת דופארק ופורה, וכן בדואט הטרנטלה של האחרון. ברישבסקי, כמלווה, היה מעט אגרסיבי ומשתלט, אך לויטה ואמוץ-אברמסון התמודדו עם זאת היטב.

הסיום – "הוולס" הידוע של ראוול, בביצוע סונג-ג'ין צ'ו, היה שטוח למדי, וללא תחושת קשת ההתרחשות האדירה שיכולה להיות ביצירה זו – מן הערפל העמום, דרך הזוהר הווינאי ועד ההרס המוחלט. כמעט ביקשתי שברישבסקי הוא שיבצע את היצירה הארוכה הזאת, כיוון שבביצועו של צ'ו נדמה שאפילו שמץ הברק הווירטואוזי שאולי יש בגרסת הפסנתר אינו בא לידי ביטוי.

אין מילים פשוטות לסיום – מלבד, אולי, הצורך להדגיש שוב את חשיבותה של הפשטות. אף אחד מהמלחינים שבוצעו ברסיטל אינו קוטל קנים, הם כולם יודעים מה רצו לומר – וכשמתייחסים אליהם בענווה ובפשטות יכול להתרחש קסם רב. ביצוע יצירתו של ליגטי רק הוכיח זאת: המוזיקה כבר נמצאת שם. אל תהיו מחסום בפניה. היו נתיב, והיא כבר תתגמל אתכם ואת המאזינים עשרת מונים.

"חגיגת פסנתר" – רסיטל של זוכי התחרות הבינלאומית ה-14 לפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין 2014: אנטוני ברישבסקי (אוקראינה), סטיבן לין (ארה”ב) וסונג-ג’ין צ’ו (ד.קוריאה). אמנים אורחים: יעל לויטה, סופרן; איילת אמוץ-אברמסון (מצו); סולני תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית: דפנה יצחקי, חליל; מיקי לם, אבוב; ניצן כספי, קלרנית; אלה נדב, בסון; גבריאל ולינטום, קרן. בתכנית: סקרלטי: 3 סונטות (ברישבסקי); ליגטי: מוסיקה ריצ’רקטה (ברישבסקי ונשפני הקאמרית הקיבוצית); באך: פתיחה צרפתית, רי”ב 831 (לין); מנדלסון: דואטים, אופ. 63 (לויטה, אמוץ, לין); דופארק ופורה: מבחרים שירים ודואטים (לויטה, אמוץ, ברישבסקי); ראוול: הוולס (צ’ו). הקונסרבטוריון הישראלי, ת"א, 6.11.14.