music4awhile

ראשי » Posts tagged 'הספר מסביליה'

Tag Archives: הספר מסביליה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

הסמארטפון מסביליה

 

צוות זמרים מרשים בפתח עונת האופרה / אביעד שטיר

את הסקירה הזו כדאי אולי להתחיל בפרט שאינו קשור ישירות להפקה הספציפית שצפיתי בה. לפני תחילת ההופעה הודיע במערכת הכריזה מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי, על יוזמה חדשה ונסיונית: במקביל להקרנת הכתוביות מעל הבמה, תישלחנה הכתוביות באמצעים אלקטרוניים גם לסמארטפונים של הצופים, שיוכלו אפוא לקרוא אותן מעל המסך הזעיר והמואר באפילת האולם.

אנצל את ההזדמנות מעל במה צנועה זו ואקרא להנהלת האופרה מנהמת לבי: לא. די. פשוט אל תעשו את זה. זה רעיון מחורבן. נכון שסמארטפונים היו דבר סקסי ומגניב בסביבות שנת 2007, אבל זו לא סיבה להסיח את דעתם של צופים ישרי דרך בהבהובי אור מעצבנים מהמושבים לידם ולפניהם; ולא ברור גם הגליק הגדול בכך שגורמים לצופים, ממש בכוח, לנתק את עיניהם מהבמה ולהתעמק בטלפון, ואולי – למה לא, בעצם? – גם לתת לייק לאיזו התחכמות לשונית של המתרגם ישראל אובל.

ולהופעה עצמה: צפיתי בחזרה הגנרלית לאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני, בביצוע הקאסט השני. האופרה הפותחת את העונה ה-30 החגיגית של האופרה הישראלית היא הפקה מיובאת של הדויטשה אופר מברלין, שבוימה במקור על ידי קתרינה טלבאך וחודשה בתל אביב על ידי קלאודיה גוטה.

הבמה נראית נהדר: על רקע רחוב "ספרדי" שפניו לחוף הים ניצבת קונסטרוקציה מאסיבית מעץ, שהיא בו זמנית ביתם של ברטולו ורוזינה ובמה של תיאטרון נודד; רוב ההתרחשות היא על הבמה הזו, כשב"רחוב" מסביב, ובחלונות הבתים, הקהל (שרובו זוגות צעירים ומאוהבים) מתקבץ ומתפזר, בהתאם לשעות היממה.

כמו כן נעשה שימוש לא מופרז מדי בשלל אפקטים מיוחדים, לשמחת לב הקהל: זיקוקים, אש ותמרות עשן, סירנות, פיצוצים, אנשים מרחפים באוויר באמצעות כבלים, דגמים מושקעים מאוד של כלי רכב וגם אתון אחת (בשם אסתר, על פי התוכנייה). הבימוי והתלבושות היו ברוח הקומדיה דל'ארטה, ונעשה שימוש רב בקומדיה גופנית – לא תמיד בטעם מעודן – ובבדיחות סלאפסטיק.

מבין הזמרים, הבולט ביותר היה כריסטיאן זן בתפקיד פיגארו, שהכריזמה והחן הטבעיים שלו מילאו את הבמה, ושר בקול קטיפתי וקל – גם אם לא תמיד קל מספיק בשביל הקולורטורות השׂטניות שרוסיני נתן בפיו. חואן חוזה דה לאון, טנור אמריקאי צעיר ששר את תפקיד הרוזן אלמוויווה, הפגין גם הוא משחק זריז ומדויק וקול יפהפה, גדול ומתוק מאוד, אם כי ניכר המאמץ שלו ברגיסטר העליון.

נעמה גולדמן בתפקיד התובעני של רוזינה היתה מרשימה מאוד, ובקטעים הליריים הפציע ממנה קנטבילה לירי בשליטה מושלמת. בקטעי הקולורטורה האקוסטיקה באולם היתה בעוכריה, והתזמורת כיסתה אותה פה ושם. מנגד, היא הפגינה יכולת משחק קומי לא מבוטלת, ויצרה רוזינה מוחצנת ודומיננטית. מרקו קמסטרה בתפקיד ברטולו האשמאי, הזומם לחטוף את רוזינה לעצמו, יצר דמות משכנעת של זקן נרגן ושתלטן, ובקולו המרעים והפתוח ניכרה מיומנות טכנית ללא כל מאמץ.

מבין התפקידים הקטנים יותר ראוי לציין לטובה את טל ברגמן בתפקיד המשרתת המרירה ברטה, שגנבה את ההצגה באריה שלה וסחטה תשואות רמות מן הקהל, ובצדק גמור.

על התזמורת הסימפונית ראשון לציון ניצח עומר ולבר, שגם ליווה בפסנתר את הרצ'יטטיבים, ועיבה אותם בשפע של מנגינות קטנות ומאולתרות וציטוטים מוזיקליים מן הגורן ומן היקב. אני מניח שזה נועד לשעשע, אבל בעיקר הטריד את האוזן ובלבל את הזמרים, ובאופן כללי נשמע כמו ליווי של סרט אילם ולא כמו רצ'יטטיב סקו. לא קניתי. התזמורת עצמה ניגנה תחת שרביטו של ולבר בבהירות ובתואם.

בסך הכול זו היתה הפקה הולמת לפתיחת העונה החגיגית הזו, ומעוררת ציפייה להפקות הבאות.

"הספר מסביליה" – פתיחת העונה באופרה הישראלית. 19.11.14 (גנרלית), בית האופרה.

 

מודעות פרסומת

חגיגה שמרנית

כמו מנת פסטה מוכרת בכלי מפואר – עונת האופרה הבאה / עמיר נהרי

בשנה הבאה תחול העונה ה-30 של האופרה הישראלית. לרגל זה, בולטת השאיפה ליצור עונה חגיגית ונוצצת, ולמתג את בית האופרה כיוקרתי וכאטקרטיבי לקהל הרחב. התוכנית לעונה החדשה מציגה את תל אביב ראשית כל כביתה של האופרה האיטלקית, כאשר הפקות האופרה המקומיות (מלבד אחת) יהיו כולן באיטלקית ויתנו ייצוג לארבעת המלחינים הפופולאריים מארץ זו. "הספר מסביליה" מאת רוסיני תפתח את העונה, ובעקבותיה יבואו "שיקוי האהבה" של דוניצטי, "נבוקו" של ורדי, "לה רונדינה" מאת פוצ'יני; עוד מאת פוצ'יני – "טוסקה", שתוצג במצדה.

הספר מסביליה, נבוקו ושיקוי האהבה הן אופרות מוכרות שהועלו פה פעמים רבות בעבר. הן אהובות על הקהל הישראלי, שנהנה גם להצטרף ל"שירת העבדים" של ורדי. עם זאת, כל ההפקות תהיינה חדשות, מלבד "שיקוי האהבה" בגרסה המוצלחת בבימויו של עומרי ניצן. "לה רונדינה" (="הסנונית") אינה חלק מהרפרטואר המקובל בארץ. היא נחשבת לאחת האופרות הפחות מוצלחות של פוצ'יני. בשל אופיה הרומנטי והקומי, ובכיקורת על רמתה המוזיקלית, כשעלתה לראשונה היא נדחתה כאופרטה גרועה, ובכל זאת היא מוצגת היום על במות מובילות בעולם.

לכבוד העונה ה-30 יערך ערב מסקרן עם בכורה לשתי אופרות ישראליות קצרות. בהשראת "טירתו של כחול הזקן" כתב חיים פרמונט יצירת דואט לשני זמרים – "האדונית והרוכל" על פי סיפורו של עגנון, וליברית מאת צרויה להב. את תפקיד הרוכל ישיר גיא מנהיים, מהזמרים הטובים בארץ הראוי לתפקידים ראשיים נוספים. בחיבור מעניין ימשיך הערב מהיצירה היהודית-לאומנית של עגנון לאופרה "שיץ", על פי חנוך לוין, המציגה תמונה ביקורתית מאוד של החברה הישראלית. את האופרה הלחין יוני רכטר.

שתי להקות זרות שהתארחו השנה בארץ ישובו בשנית: האופרה החדשה של מוסקבה (Kolobov Novaya) תציג את האופרה של רימסקי-קורסקוב "כלת הצאר". גם באופרה זו שיקוי יכול לעורר אהבה, אבל בניגוד ליצירתו של דוניצטי, כאן השיקוי גם מרעיל וזורע הרג. "כלת הצאר" אינה אולי מהמובחרות של הרפרטואר הרוסי, אולם עדיין מדובר בהבטחה בעקבות הביקור המוצלח של בית האופרה השנה שזכה לתשואות. עוד להקה חוזרת היא בית האופרטה של בודפשט – מוסד מוביל בתחומו המעלה בכל שנה הפקות מרובות ונוצצות. השנה הציג בית האופרטה בארץ את "נסיכת הצ'רדש" מאת אמריך קלמן, ובעונה הבאה יציג את "הביידר" מאת אותו מלחין. למרות הרמות גבה מצד חובבי הסוגה הגבוהה, המוזיקה של קלמן צבעונית, תוססת, משלבת אלמנטים וינאים, צועניים ויידישקייט, והשפיעה על לידתם של מחזות הזמר המודרניים. בעוד הפקת "נסיכת הצ'רדש" היתה פושרת, כמעט ענייה, הרי שבעונה הבאה מדובר בהפקת דגל המבטיחה להיות חגיגה מרהיבה של שירה, תלבושות, בימוי וכוריאוגרפיה. לא ברור למה לא נבחר תרגום עברי מושך יותר לשם היצירה, במקום "הביידר" (מהונגרית: רקדנית אוריינטלית, או צועניה).

בית האופרה הציג רשימה חלקית של הסולנים בעונה הקרובה. הילה בג'יו תככב עם תפקידים ב-"שיקוי האהבה" וב-"כרמינה בורנה" במצדה. נעמה גולדמן, שעלתה כמחליפה וכבשה את מצדה ככרמן, תשיר בספר מסביליה וב-"שיץ". אירה ברטמן, אולי הכוכבת המרכזית של האופרה בשנים האחרונות תשיר ב-"לה רונדינה". אולי מבטיח מכך, היא תבצע את תפקיד הסופרן ברקוויאם המלחמה של בריטן, שיעלה במסגרת הסדרה הליטורגית, לצד לורן נאורי מצרפת. דניאל אורן ינצח על טוסקה במצדה ועל נבוקו, והישראלי הצעיר והבינ"ל עומר ולבר ינצח על "הספר מסביליה". מבחינת כוכבים אורחים, תמשוך את תשומת הלב אנג'לה גיאורגיו, שתשיר ב-"לה רונדינה". גיאורגיו היא אחת הזמרות המובילות של תקופתנו וביצעה בעבר גם רסיטלים בארץ. היא נמצאת כעת מעבר לשיאה, וקולה רחוק מלהיות כפי שהיה, ובכל זאת הופיעה לפני חמש שנים בתפקיד זה גם במטרופוליטן בניו יורק. ביקור מבטיח יותר יהיה זה של אליזבת מאטוש, זמרת הסופרן הנהדרת מפורטוגל, שתשיר את תפקיד אביגיל בנבוקו. המנהלים של בתי האופרה בפריס ובוואלוניה יגיעו ארצה על מנת לביים, אולי כדי לסייע במיתוג היוקרתי של האופרה הישראלית.

בפסטיבל במצדה יעלו כאמור שתי הפקות חדשות : "טוסקה" מאת פוצ'יני (שעלתה לאחרונה ב-2012) והיצירה המוכרת כרמינה בוראנה מאת אורף. בשאר הסדרות שיעלו מעניינת במיוחד הפקה מיוחדת של הבלט הישראלי של "מדאם בטרפליי" לרגל העונה ה-30 של בית האופרה. זו צפויה להיות הפקה מינימליסטית עם דגש על היבטים תיאטרליים ובהשתתפות זמרת הסופרן אפרת אלעזר-אשכנזי.

העונה ה-30 של האופרה הישראלית החדשה מבטיחה אכן להיות חגיגית עם הפקות חדשות ונוצצות, ומסקרן במיוחד יהיה לראות את היצירות הישראליות שתעלינה בבכורה. אולם, הבחירות ממשיכות לשקף את נקודות התורפה שראינו בעונות האחרונות. העדפה ל"להיטים" בטוחים והפקות ססגוניות במקום אופרות מעמיקות, איכותיות ומאתגרות יותר – במיוחד על רקע הבחירה ב-"לה רונדינה" ו"כלת הצאר". בתחום הבמאים, משאבים ימשיכו לזרום כדי להביא שמות נוצצים מחו"ל להפקות ענק, במקום לחפש יצירתיות ורעיונות חדשניים בקרב כישרונות ישראליים. בהיעדר אופרות גרמניות, אנגליות וצרפתיות, וכן יצירות שאינן בנות התקופה הרומנטית, העונה הקרובה באופרה היא על כן כמו מנה גדושה של פסטה מוכרת, טעימה ומנחמת, המוגשת בכלי חרסינה צבעוניים – אולם ניתן לחדש ולהקפיד יותר בחומרי הגלם.

מגנאג'י את מלקוביץ'

קלייר מגנאג'י מספרת על מופע לא שגרתי ועל תכניותיה לחודשי הסיום של עונת המוזיקה / עמיר קדרון

ילידת ישראל, בוגרת האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, בלינקולן סנטר, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. בין תפקידיה: קליאופטרה (יוליוס קיסר במצרים), גלתיאה (אסיס וגלתיאה), המוזיקה (אורפאו), סוזנה (נישואי פיגרו), צרלינה (דון ג'ובאני). באופרה הישראלית שרה את אאורידיצ'ה (אורפאו ואאורידיצ'ה), דספינה (כך עושות כולן) ועוד. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין, הפילהרמונית של ברמן ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, לורנס קאמינגס, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

"הקומדיה השטנית" היא אחד האירועים המסקרנים (אם לא ה-) בפסטיבל אילת ובפסטיבל פליציה בלומנטל הקרובים. במה מדובר?

The Infernal Comedy ובשמה המלא Confessions of a serial killer היא דרמה אופראית שנכתבה עבור השחקן ג'ון מלקוביץ' על ידי הבמאי מיכאל שטורמינגר והועלתה לראשונה בווינה ב-2009. הופעתי בה לראשונה בסיור בארה"ב במהלך סתיו 2011. היצירה בנויה כערב הקראה של האוטוביוגרפיה של גיבור ההצגה (אותו מגלם מלקוביץ') – רוצח הנשים הסדרתי ג'ק אונטרווגר, דמות אמיתית, אשר חזר מן המתים לאחר שהתאבד בתא המעצר שלו.

מלבד הגיבור, יש על הבמה תזמורת בארוק ושתי זמרות סופרן אשר באות והולכות כשהן מגלמות את תפקידי הנשים בחיי הגיבור. ג'ון-ג'ק מספר את סיפור חייו הדרמטי-מטורף-מצחיק, ואנחנו שרות אריות שונות (מאת ויוואלדי, מוצרט, היידן, בטהובן, וובר). כל ארייה מייצגת אישה כלשהי בזמן כלשהו בחייו. הפורמט לחלוטין אינו קונצרטנטי – המדהים הוא תגובותיו המיידיות של ג'ון-ג'ק אל הדמות השרה. הוא לא צופה בנו, הוא בכלל "שונא את המוזיקה הזאת שעושה אותו עצבני"… למשל, כאשר אני שרה את "Sposa son disprezzata", אני בדמותה של אמו שזה עתה גילתה שהיא בהריון לא צפוי מאביו של ג'ק – חייל אמריקאי שנטש אותה. הוא רואה את אימו אובדת עצות ביער ומגיב אליה, ניגש, מחבק, ואז מוסיף ועושה פעולות שאני לא רוצה לפרט כדי לא להרוס את ההפתעה…

כזמרת, מדובר במדיום אחר לגמרי, השונה מכל קונצרט או הפקה שעשיתי, מופע שאין לי שם להגדיר אותו. תוך כדי הסיור עלה בדעתי שנוצר פה מדיום גאוני אשר שובר את המוסכמות הקלאסיות בלי להתפשר על איכות ביצוע מעולה; משהו חדש שקהלים מכל הסוגים יכולים להתחבר אליו. אני אוהבת מאוד גם את ההעזה והחוצפה שיש במופע, לגעת ולזעזע את הקהל על ידי שבירת המוסכמות המקובלות ועל ידי הביצוע המטורף והכל כך מצחיק ובועט של מלקוביץ'.

יש בהעזה הזו סיכון מסוים: כשאין דרך להגדיר את המופע, לא פשוט לשווק אותו. לאיזה קהל הוא פונה, לדעתך?

לאורך הסיור ראיתי קהלים שונים – ביניהם גם הרבה אנשים שבאמת לא הולכים בדרך כלל לקונצרטים ולאופרה, אנשי קולנוע ואנשים שבאו כמובן כדי לראות את ג׳ון בגודל טבעי… המופע מתאים לכולם. ראשית, כי לראות את מלקוביץ׳ על במת תיאטרון זה דבר שלא זוכים לראות הרבה, ולהגיד עליו מעולה זה פשוט אנדרסטיימנט. שנית, כי הביצוע המוזיקלי מצטיין. התזמורת והמנצח מעולים, ונמצאים כל הזמן בדיאלוג אמיתי איתנו, ובזכות ההעזה ששאלת עליה, הם חייבים להיות תמיד דרוכים בקשב מקסימלי לדרמה התיאטרלית. לדעתי יש פה שילוב של אמנויות שרק מוסיף לכל אחת מהן, מה שיוצר חוויה חזקה ומאוד מצחיקה – למרות הנושא הקשה.

סצינת התיאטרון והמוזיקה בארץ די שמרנית. את צופה תגובה שונה של הקהל המקומי, בהשוואה לזו שחווית בחו"ל?

אני בטוחה שהקהל יאהב וייהנה לא פחות! לא בטוחה כמה הקהל שלנו פה שמרני – בכל מקרה נראה לי שמי שבא לראות את מלקוביץ' לא יהיה שמרן מדי. אבל מה שממש טוב זה שאני לעולם לא יודעת למה לצפות, כי כל פעם זה אחרת וכל פעם קורה משהו מרגש אחר…

עבדת עם תזמורות ומנצחים מהבולטים בעולם – אבל מלקוביץ'… זו כבר אופרה אחרת. היו לך חששות או ספקות לקראת המפגש הראשון? איך היה לחלוק איתו במה?

כמובן שהיו לי המון פרפרים בבטן לפני הנסיעה הראשונה… עשיתי מרתון של הסרטים שלו לפני כן, ולא יכולתי להאמין שאני אשיר והגאון הזה לצדי. לפני החזרה הראשונה ראיתי אותו בחדרי ההלבשה, והוא איש כל כך שקט ומקסים וצנוע. כמו אמן גדול באמת, הוא לא עושה מעצמו עניין ונותן תחושה הכי טבעית ונעימה. הם בדיוק הגיעו מכמה הופעות בגרמניה, וישר דיברנו על טיסות והיובש, ואיך להישאר בריא, ואז הוא הראה לי את תיק התרופות הטבעיות והוויטמינים שאיתו תמיד – כמובן שברגע הזה נהיינו חברים טובים, כי אני גם כן אלופה בצמחי מרפא לזמרים, ואז להופעה הראשונה הוא הביא לי ספריי כזה של שחקנים שאפשר להשיג רק בחנויות מסויימות בארה"ב.

לקראת סוף הסיור, כשהגענו ללוס אנג'לס ונסענו כמה שעות למקום הקונצרט, הוא הראה לנו והסביר על הסביבה. אני זוכרת שהוא הצביע ואמר – שם צילמנו את "on mice and men"… אולי התפקיד הכי קורע לב ומורכב וגאוני, והוא אומר את זה הכי טבעי, בלי לעשות עניין מעצמו בכלל. אז כן, על הבמה ובחיים היומיומיים של הסיור, לא ממש קלטתי שזה ג'ון מלקוביץ' הגדול שלידי. אני מבינה, שומעת ומרגישה שזה הוא, אבל באותו הרגע הוא פשוט ג'ון – פרטנר שאין מופלא ממנו, העושה את האמנות והעבודה בגאוניות שלו, אבל בפשטות שמאפשרת לכולנו להיות שם ולעשות את העבודה שלנו לצידו הכי טוב שאפשר.

כיצד הגעת להשתתף במופע?

זה סיפור יפה. בחורף 2010 שרתי עם הקאמרית הישראלית קנטטות של באך בניצוח מרטין האסלבק האוסטרי. בחזרה ראשונה קרה כמו שלפעמים קורה, הקסם שהכל מתחבר והמוזיקה זורמת וקורית באותו רגע. בזמן ההפסקה האסלבק סיפר לי שקיבל טלפון מווינה, והזמרת שהיתה אמורה לשיר את גלתיאה בהפקת "אסיס וגלתיאה" אותו קיץ בפסטיבל שלו באוסטריה ביטלה מסיבות אישיות; הוא שאל אם אני פנויה. עד אותו זמן רק שמעתי על הצ'אנסים האלה שקורים פעם ב-, אם בכלל, ולא האמנתי, אלא שאכן כך היה והופעתי איתו ועם תזמורת ה-Wiener Akademie בהפקה שביים מיכאל שטורמינגר, אותו במאי וכותב של המופע של מלקוביץ'.

מאז שיתפנו פעולה פעמים רבות. בין השאר שרתי איתו את המשיח באולם המוזיקפריין של וינה, מה שהיה אחת החוויות החזקות בחיי המקצועיים; הסיור בארה"ב עם ההפקה של ה-Infernal Comedy ועוד קונצרטים שונים בניצוחו. מרטין הוא אחד המנצחים שיודעים לתת למוזיקה לקרות ולא עומדים בדרכה ולא מפחד לקחת סיכונים – כל זאת מבלי להתפשר לשניה על יופי הצליל ואיכותו, מה שכל כך מופלא ויוצר את הקסם החד פעמי הזה שבשבילו אנחנו שם.

כשמרטין הזמין אותי להופיע בסיור בארה"ב ושלח את רשימת הרפרטואר, גיליתי שם את הארייה המדהימה Ah, Perfido של בטהובן. קצת נבהלתי למען האמת, ושאלתי אותו האם הוא לא התבלבל. מדובר בארייה שנכתבה ומבוצעת על ידי זמרות סופרן דרמטי בליווי תזמורתי מאסיבי, וזה לא משהו שהייתי בוחרת לשיר כבחירה ראשונה, אם לנסח את זה בעדינות… הוא אמר שמלכתחילה הם חיפשו לתפקיד סופרן לירי כמו שלי; שהם מחפשים בדיוק את הצבע שאינו מקובל בארייה, קול קליל ורך יותר אבל עם צבע חם.

אחרי שהתגברתי על הספקות ניגשתי לעבודה, וגיליתי שמדובר ביצירת מופת (שיכנעתי את עצמי שזו האריה הקונצרטנטית האחרונה שמוצרט לא כתב), עם כל כך הרבה הזדמנויות לשינויי צבע קוליים והבעות רגשיות, החל מזעם איום וכלה בפגיעות מוחלטת. גיליתי גם שאני בהחלט יכולה לשיר אותה! עשינו חזרות בווינה, והתזמורת שמנגנת בכלים תקופתיים של הבארוק, התאימה את עצמה אליי וכל החששות שהיו לי נעלמו. במשך הזמן למדתי ליהנות דווקא מהארייה הכל כך תובענית הזאת, במיוחד שבמהלך הביצוע קורים דברים שונים על הבמה, וההתרחשות הדרמטית העמיקה את ההבנה ואת הביצוע שלי לארייה. זה היה תהליך מאוד עמוק בשבילי כזמרת וכאמן מבצע, לקחת חומר מוזיקלי שממש לא הייתי בוחרת על פניו, ולהפוך אותו לשלי במאה אחוז… לא דבר שקורה בדרך כלל!

בדצמבר האחרון זכיתי להופיע בין השאר עם הפילהרמונית של ברמן (Bremer Philharmoniker) בתכנית בטהובן – שם שרתי שירי קליירשן מתוך אגמונט וכן ארייה של מרצלינה מפידליו – וגיליתי שבטהובן מתאים לי הרבה יותר ממה שחשבתי – עם כל העבודה הטכנית הנדרשת, והזהירות הטכנית המתבקשת כשמבצעים חומר דרמטי.

את נוגעת כאן בנקודה מאד מעניינת. בארץ את מזוהה עם בארוק וקלאסיקה, והנה מסתבר שזה רק חלק ממה שיש לך להציע. בפסטיבל אילת הקהל ייחשף לטפח נוסף שלך ברסיטל מפתיע ובו אריות של ורדי!

אני ממש שמחה על השאלה הזאת, כי לפעמים נדמה לי שבארץ לא יודעים שבאירופה אני מבצעת כבר כמה זמן גם רפרטואר נוסף, כמו מאהלר, ובר ובטהובן, ולא רק הנדל ומוצרט. כמו שאני רואה את זה – באך, הנדל ומוצרט הם הלחם והחמאה שלי. הקול שלי והלב שלי שם ויהיו שם תמיד. זה כמו לחזור הביתה. אבל קשה לי עם הרצון לקטלג ולשים זמרים במשבצות מסוימות בלבד – בעולם כבר אין הבחנות כאלה, כי גם זמרים המתמחים בבארוק צריכים למלא בקולם את בתי האופרה הגדולים ביותר, כך שהדרישות הטכניות והקוליות מהם אפילו גדולות יותר בגלל הסגנון המסוים שבו הם שרים.

כדי לשיר את הנדל, אני שרה גם ורדי, בליני ודוניצטי כל יום, מה שנקרא "בחדר האימונים", בשביל הגמישות והטכניקה – וכמובן בשביל הנשמה. שמחתי כל כך שהפסטיבל הזמין אותי להופיע גם ברסיטל מחווה לוורדי. הרפרטואר הוא בעיקר אריות וסצינות מתוך "ריגולטו", ככה שלראשונה אני זוכה לבצע מול קהל תפקיד שכבר כמה זמן אני מבצעת בחדר, וזה מרגש בצורה בלתי רגילה. התחלה טובה, אני אומרת.

קטעים ברסיטל קאמרי זה דבר אחד; את רואה את עצמך שרה את ג'ילדה בהפקה בימתית מלאה?

כמובן! הגיע הזמן, לא? התפקיד שאני הכי מזוהה איתו הוא קליאופטרה ("יוליוס קיסר" הנדל). שרתי אותו באופרה הלאומית הפינית, באופרה הלאומית האסטונית, הלוואי ומתישהו גם בארץ… זה תפקיד תובעני ויפהפה שאהוב עליי במיוחד. יש לקליאופטרה 8 אריות ויותר מכך – הזדמנויות להפגין פנים שונות. היא דמות שמשתנה ומתבגרת במהלך האופרה. גם ג׳ילדה כזאת; אמנם דמות אחרת לגמרי באופיה – אבל גם היא הופכת לאישה ובוחרת בכל זאת להציל את האיש שהיא אוהבת למרות מה שהיא מגלה עליו.

אני חושבת שלכל האמנים תפקיד גם בפריצת גבולות ושבירת מוסכמות, ולכן התפקיד שלי הוא למצוא דברים חדשים משלי להגיד. כשאני ניגשת לתפקיד כמו ג'ילדה, נורינה או אדינה – תפקידים שכבר בוצעו בעבר על ידי הזמרות הגדולות ביותר, שביצעו אותם בשלמות כזאת – אני שואלת את עצמי מה כבר יש לי, הישראלית בת זמננו, להוסיף על הגאונות שלהן. עם קליאופטרה, למשל, לא היתה שאלה, כי החיבור שלי עם הדמות היה מיידי ובאיזשהו מקום פשוט הפכתי להיות היא; האתגר שלי עכשיו הוא לעשות את זה גם בתפקידים שאולי הקהל פה פחות רגיל לראות אותי שרה, אבל אני מוכנה אליהם כבר כמה זמן.

ההופעה שלך בעונה שעברה כאאורידיצ'ה הגיעה אחרי כך וכך שנים של היעדרות מבימת האופרה הישראלית. יש סיכוי שנראה אותך שם בתדירות גבוהה יותר?

צריך להפנות את השאלה לגורמים שמתכננים את העונות הבאות… מה שאני יכולה להגיד זה שאני מאוד מקווה שהפעם הבאה לא תהיה כל כך רחוקה. האופרה הישראלית היא מקום נפלא לעבוד בו, בית אופרה מצוין שכל זמר שמח להגיע אליו מחו״ל, אנשי הפקה מקצועיים מעולים, ובשבילי אין כמו להופיע בבית ולשיר לקהל ״שלי״. במהלך השנים אכן הופעתי יותר בהפקות בבתי אופרה בחו״ל מאשר בארץ, מכל מיני סיבות, אבל אני בהחלט מקווה שתינתן לי ההזדמנות לגדול ולהתפתח גם פה ולא רק בחוץ – ולא רק ברפרטואר שרגילים לתייג אותי בו.

את מצביעה פה על עוד נקודה משמעותית, והיא ההכרח לצאת לחו"ל על מנת להתפרנס. קיימת בכלל אפשרות לנהל קריירה מוזיקלית בארץ?

האפשרות לקיים קריירה מוזיקלית בארץ בלבד לא ממש קיימת לזמרת כמוני. עשיתי יותר תפקידים ראשיים בהפקות אופרה בחו"ל מאשר בארץ, ולא רק בגלל התמחותי בבארוק. אל תשכח שהתחלתי את הופעותיי המקצועיות ב-Jardin des voix של וויליאם כריסטי ו-les arts florissants ב-2007, והופענו באולמות הכי מדהימים בעולם – החל באירופה ועד ללינקולן סנטר בניו יורק. זו היתה חוויה מלאת עוצמה ומוזיקה ללא פשרות שקשה לחזור ממנה למציאות.

יש פה עניין של מימוש עצמי וניסיון לפרוץ גבולות שמתאפשר לי בבתי אופרה ותזמורות בחו"ל. במובן הזה זכיתי לא רק מקצועית, אלא גם במשפחה שתומכת בי מאוד (יש לי שני ילדים קטנים). עם זאת, אני מאוד שמחה שהעונה ייצא לי להיות יותר בארץ: ממאי עד ספטמבר אני פה בעבודה אינטנסיבית, בין היתר בהפקת אופרה עם תזמורת שאינן מהמרכז, שזה עוד יותר משמח (הסינפונייטה ב"ש).

אני לא צריכה לספר לך כמה מרובה וטובה העשייה המוזיקלית בארץ. הבעיה היא שכמעט בלתי אפשרי להתנהל בארץ בצורה מקובלת של בניית עונה שנים מראש, כי התקציב מקוצץ תדיר; כמו כן המוזיקאים המעולים אינם מתוגמלים פה כראוי, והם מוכרחים להשלים הכנסה בעבודות נוספות; ובנוסף, קורה שיש תזמורות שלא עומדות בחוזים שהן חותמות עליהם ומלינות שכר של סולנים מהארץ ומחו"ל בצורה מבישה. אף אחד לא מתכוון לזה, כולם רוצים לעשות מוזיקה טובה, אבל לפעמים אני חושבת שזה נס שבכלל יש פה עדיין סצינה מוזיקלית כל כך איכותית. צריך להיות קוסם אדמיניסטרטיבי ואמנותי כדי להצליח ולשמור על רמה גבוהה כמו שעדיין יש באופרה ובתזמורות בארץ.

מדברייך עולה שהקריירה שלך הוזנקה בזכות העבודה עם כריסטי (מן הסתם גם החשיפה בתחרות קרדיף היתה ציון דרך משמעותי), ולכן הגיוני שתתקיים ברובה בחו"ל. את מרגישה שבגלל אופי סצינת המוזיקה בארץ – חוסר יציבות כלכלית, רפרטואר שמרני, פוליטיקה (ההכרח במרפקים ובקשרים) – אין לך בעצם אפשרות למצות כאן את הפוטנציאל שלך?

אני חושבת שבלי קשר למצב בארץ, האופי של המקצוע בהכרח כולל איתו נסיעות רבות. יש לי הרבה קולגות מחו"ל שחיים על מזוודות, וגם כאלה ששרים כזמרים קבועים בבתי אופרה מופיעים כאורחים במקומות שונים. פוליטיקה ומרפקים יש בכל מקום, זה הטבע האנושי; גם חוסר היציבות וסגירת תזמורות היא תופעה עולמית – למשל, רק העונה נדחתה הפקה שהייתי אמורה לשיר בה בתפקיד ראשי בארה"ב בשל בעיות תקציב. זה קורה כל הזמן גם באירופה.

נעשים בארץ בכל זאת ניסיונות להעז ולעשות דברים פחות שמרניים, גם בתחום המוזיקה העכשווית וגם בסצינת הבארוק, שהיא מאוד פעילה. חבל שזה תמיד כל כך קשה, כי לעשות כאן דברים עם מקוריות ותעוזה זה ברוב המקרים גם בתקציב אפסי. התרשמתי שיש פה ביקוש וקהל גדול מאוד לאופרות בארוק, למשל – ובכל זאת קשה להרים את זה. אני מרגישה שבגלל כל הבעיות שהזכרת, יוצא ששוב עושים את הלהיטים הבטוחים שכולם מכירים.

אני רוצה לתת כדוגמא שוב את הפילהרמונית של ברמן: שרתי איתה מוצרט ובטהובן בשתי סדרות שונות, ובכל אחת מהן שולבה לפחות יצירה אחת של מלחין עכשווי – לפעמים גם מקומי. הקהל הגיב נפלא, ובהערכה רבה, וזה היה טבעי לגמרי בין היצירות הרפרטואריות ועבר ללא כל צרימה. זו המשמעות של מוזיקה חיה באמת. גם בפינלנד, משם חזרתי – שוב – בחודש מרץ, לצד המוטטים והאריות האורטוריות לכבוד חג הפסחא, שילב המנצח שתי יצירות בנות זמננו. ממש בנות זמננו של מלחינים חיים! הקהל הפיני או הגרמני אינו שמרן פחות מהקהל הישראלי, ואם שם יכולים ונהנים, גם פה אפשר. שלא לדבר על אופרות לא ידועות או פחות מבוצעות של הנדל, קוואלי או ראמו – אופרות בארוק זה הכי רוקנרול, יש שם כל כך הרבה חופש ומקום ואפשרויות, זה עושר מוזיקלי ודרמטי שאין כמוהו! למחזר שוב את אותם הלהיטים של הבארוק זה ממש חבל.

עוד שאלה לגבי עבודה בחו"ל – קרה שזהותך כישראלית היוותה בעיה, או עוררה עוינות?

זה נכון שכשאתה בא מישראל, אם תרצה ואם לא – אתה מייצג אותה, גם אם זה הדבר האחרון שיש לך בראש. אנשים וקולגות רואים "ישראל" וישר מתחילים לשאול שאלות, וברוב המקרים להעביר ביקורת ולומר דעתם הנחרצת. כבר קרה לי שבאמצע קפיטריה של בית אופרה גדול הייתי צריכה להקשיב לביקורת כזאת שהופנתה אליי בחימה שפוכה; בחו"ל איכשהו אני תמיד בצד המסביר ובדרך כלל כמה פעמים ביום מספרת על המצב בארץ, מנסה להראות כמה זה הרבה פחות פשוט ולא שחור ולבן כמו שמוצג בכלי התקשורת בעולם. אני מנסה להעביר את המסר שלי, שהוא של אמא ישראלית המבקשת שלום באזורנו ומנסה לא להתייאש מהקפאון וכן להאבק למען המטרה הזאת. בסופו של דבר, בתחרות ה-BBC בקרדיף כשקראו לכל זמר בשם "מיסטר/מיס+שם המדינה אותה הוא מייצג", אז אני כ"מיס ישראל" עם הדגל שנתלה שם לצד 24 דגלים אחרים מהעולם, הייתי מאושרת וגאה, על אף כל הביקורת שיש לי כלפי המדינה, אותה אני אוהבת מין אהבה מסובכת כזאת.

לאור התמונה שציירת עד כה, זה לא מובן מאליו שמופע מהסוג של "הקומדיה השטנית" מגיע ארצה. כיצד זה יצא לפועל?

בזכות אישה מופלאה אחת – גילי אלון ביטון, היועצת האמנותית ומתאמת האמנים של פסטיבל אילת וגם המנהלת האישית שלי. בעקבות השתתפותי במופע, נוצר הקשר עם ההפקה ויחדיו חשבנו שזה יוכל להיות נפלא להביא את זה ארצה. באופן טבעי הכתובת הראשונה היתה לאוניד רוזנברג, מנכ"ל הפסטיבל. למרבה השמחה, יש לו אומץ אמנותי ויושר וחזון נדיר. הוא ראה את ה-dvd וכל כך אהב את ההפקה, עד שהחליט ללכת על זה. כמה יופי יש בזה – שלא מפחדים, והולכים עד הסוף כשאין אפילו רשת ביטחון מלבד האמונה שזה יצליח. תאר לעצמך כמה זה מסובך להביא הפקה כזאת וכוכב כמו מלקוביץ' לפסטיבל אילת, לא בית אופרה או פסטיבל עתיר תקציב, אלא פסטיבל למוזיקה קאמרית שאין לו תקציבי עתק. נדרש המון זמן להגיע לזה, ושוב – בזכות עבודה מאוד אינטנסיבית של גילי, שפשוט עשתה מעל ומעבר מול כל הגורמים המורכבים בהפקה, והצליחה להביא זאת לידי מימוש. אני מאושרת שאני יכולה להופיע פה בבית בהפקה שהופעתי איתה בחו"ל – ועוד הפקה כזאת. זה נותן לי גם תקווה בהמשך למה שדיברתי עליו קודם.

אם נמשיך בזהירות את הקו האופטימי – ציינת שמצפה לך לא מעט תעסוקה בארץ בחודשים הקרובים. הזכרת קודם, למשל, אופרה עם תזמורת ב"ש…?

נכון! אשיר את רוזינה ("הספר מסביליה") הראשונה שלי עם הסינפונייטה באר שבע בהפקה מלאה בסוף יוני. רוזינה היא התחלה חדשה. זו פעם ראשונה שאני שרה רוסיני, וזה בל קנטו אמיתי – אין לי מאיפה להתחיל להסביר כמה שהתפקיד הזה מדהים – וסופסוף יש הזדמנות לעבוד עם דורון סלומון והסינפונייטה והקהל הנפלא שלהם. אני מחכה ומאוד מתרגשת לקראת ההפקה.

הגילוי "זו פעם ראשונה שאני שרה רוסיני" מפתיע. הפרקטיקה מוכיחה שהמעבר מבארוק לבל קנטו וחזרה מאד נפוץ – וספציפית, לטעמי לפחות, יש קשר סגנוני הדוק בין הנדל לרוסיני: מוזיקה שיש בה הוד והדר לצד שנינות ושקיפות, ובמיוחד הכתיבה הקולית בעלת האופי האינסטרומנטלי, וכמובן הדרישות הטכניות הנלוות. לא יצא לך עד כה לשיר רוסיני (ובכלל בל קנטו) אפילו בקונצרטים או רסיטלים?

אתה בהחלט צודק בקביעה שלך. אני מסכימה כל כך על הקשר בין הנדל (וגם מוצרט) לרוסיני! יש קשר גם מבחינת הרצ׳יטטיבים והקישוטים והקדנצות. זה המשך טבעי להנדל ומרגיש כל כך טבעי ונכון. האמת היא שמלבד אריות קאמריות של רוסיני ברסיטלים, לא ביצעתי אותו בקונצרטים או באופרה. לא ברור אפילו אם זה בגלל שבארץ תוייגתי כזמרת בארוק, או שפשוט הגיע הזמן מבחינתי וככה זה קרה. העובדה היא שהעונה וכן בעונה הבאה הרפרטואר שלי יגדל, וזה כנראה הזמן הנכון לכך. אני תמיד מאוד נזהרת שלא לקחת על עצמי רפרטואר דרמטי או כבד מדיי, כי זמר צריך לשמור מאוד על הכלי שלו ולא ללכת בדרך שאין ממנה חזרה. רוסיני כמובן אינו כבד בשום צורה – בעיקר לא בתפקיד הזה – כולו שמחת חיים ואהבה מתפרצת, הכי אני, אז ממש כיף שזה בא עכשיו.

כמעט אפשר לומר שלראשונה, הקהל במרכז מקופח – אבל יהיה פיצוי הולם בדמות "אסתר".

אכן, האורטוריה של הנדל תופק במסגרת סדרה של האנסמבל הקולי החדש המצויין, שתעלה גם בפסטיבל ישראל במהלך חודש מאי. דיוויד שטרן ינצח על גרסת 1720 אשר אינה מבוצעת לרוב, ואני אשיר את אסתר, נביאה ומלכת פרס והאישה עליה מספר התנ״ך בהרחבה, כיצד הצילה את בני עמה מכליה בכל הדרכים והתחבולות. תפקיד מעולה!

"אסתר" תהיה נדבך נוסף בזוגיות הבימתית המתמשכת שלך עם אלון הררי.

אלון הוא קודם כל חבר קרוב ויקר – וקולגה מדהים. קונטרטנור עם צבע קול יפהפה, ואמן כן שנותן את הלב באמת. הופענו יחד לראשונה בקונצרט בית אצל יונתן זק שחיבר בינינו. מאז שרנו יחד כקליאופטרה ותולומיאו באופרה הלאומית הפינית, אורפיאו ואאורידיצ׳ה באופרה הישראלית, ובהמון רסיטלים וקונצרטים עם תזמורות בארץ.

הוא כמו תאומי המוזיקלי אם אפשר להגיד משהו כזה: אנחנו מבינים זה את זו מעולה בכל הפקה שאנחנו עושים יחד, ויש לנו כימיה נדירה. מספיק חצי מבט והכל ברור, אפילו איזה קישוט נעשה ואיך ניקח את הקדנצה… זה חיבור שקשה להסביר, אבל מרגישים. אנחנו מאוד אוהבים להופיע יחד, וגם חושבים כמה זמן על תכנית משותפת. אני מקווה שיגיע הזמן לזה בקרוב.

ובינתיים את עסוקה בפרויקט מקומי אחר ומרתק.

דיסק הבכורה שלי! פרוייקט שהוא מיוחד ומרגש ביותר עבורי. ההקלטות מתקיימות ממש בימים אלה. הדיסק הוא פרי עבודה מתמשכת עם המלחין המעולה והיקר, עודד זהבי, והפסנתרנית הנפלאה אירנה פרידלנד. לאורך השנים הופעתי ואף הקלטתי שירים שכתב עודד – חלקם במיוחד עבורי – עם פסנתר ותזמורות שונות, ועכשיו קורם עור וגידים דיסק שלם שמוקדש לשירים האלה.

עודד הוא מלחין גדול באמת, שמצליח להביע במוזיקה שלו משהו ישראלי שאין להגדיר במילים – איזה כאב וגעגוע ואהבה גדולה מאוד למקום הזה, ויופי שלפעמים הוא ממש שובר את הלב. השירים שעודד מלחין הם לידר עברי של ממש – שירים אמנותיים ישראליים מופלאים שלדעתי הם פשוט פנינים. יחד עם האתגר שבהם, זה פשוט תענוג לבצע אותם. הטקסטים לקוחים מהמשוררים לאה גולדברג, יאיר הורוביץ, יונה וולך, נתן אלתרמן וקדיה מולדובסקה, ויש גם טקסטים מהתנ"ך ושירים עממיים צוענים. אני מאוד מתרגשת ושמחה לעבוד על הדיסק הזה. לא יכולתי לבקש מוזיקה נכונה וטובה יותר מהשירים האלה לביצוע ולהקלטה.

"הקומדיה השטנית – וידויים של רוצח סדרתי": 1.5 (פסטיבל פליציה בלומנטל),  2.5 (פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית).

"מחווה לוורדי": אריות בעיבוד להרכב קאמרי. בין הנגנים: הפסנתרנית סוניה מזר והרביעיה הדורית. 4.5, פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית.

"אסתר": דייויד שטרן ינצח על האנסמבל הקולי החדש, אנסמבל בארוקדה וסולנים, בהם אלון הררי ועודד רייך. 21-25.5.

"הספר מסביליה": דורון סולומון ינצח על הסינפונייטה ב"ש. 29.6-1.7.