music4awhile

ראשי » Posts tagged 'המרכז למוזיקה קאמרית'

Tag Archives: המרכז למוזיקה קאמרית

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

בשבח הפסנתרן הנבון

על הקול הפנימי והייחודי של זוכה תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

אנתוני ברישבסקי, יליד אוקראינה, זוכה תחרות רובינשטיין לשנת 2014, עולה על הבמה באודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, משתחווה קלות, בזהירות ובאיפוק, כמעט לא מישיר מבט אל הקהל, ומיד מתיישב לנגן. כריזמה ופלירטוט עם הקהל אינם לחם חוקו. נדמה שכל זה לא משנה לו. יש לו עולם צליל משלו ואנחנו מוזמנים אליו, אם נרצה.

רבים הופתעו מזכייתו של הפסנתרן המופנם, שגופו נד מעט תוך כדי הנגינה אך נגינתו נזירית וידיו אינן מתנופפות. כשהוא נרגש, הוא מביט רגע מעלה או שוקע כל כולו פנימה, עד שראשו כמעט נוגע בקלידים, אבל הנה – הוא יודע לעורר סקרנות גם בלי כל זה, ולו בגלל בחירת היצירות. ברסיטל שלאחר התחרות אין שופן, אין ליסט. במקום זאת בחר ברישבסקי לבצע את יצירתו המפרכת והקשה של מוסורגסקי, "תמונות בתערוכה", שדורשת וירטואוזיות שאינה מוחצנת, והפלא ופלא – מסיאן! הנשמע כזאת במחוזותינו?

יצירת הפתיחה, הסונטה לפסנתר במי במול מז'ור, הוב. XVI:52, כבר הבהירה את האלמנטים החשובים לברישבסקי – שקיפות וחדות. השימוש בפדל זהיר ולעולם לא בא לטשטש פרטים. כל צליל, כל קול פנימי, מגיח מן הפסנתר כקול נפרד. עם זאת, ההומור ההיידני היה מעט כבד מדי בביצוע זה – או אולי הרגילו אותי שהצחוק ההיידני קליל יותר.

הסונטה לפסנתר מס' 2 בסול מינור, אופוס 22 מאת רוברט שומאן היא יצירה סוערת, רומנטית, וברישבסקי הפתיע בה מאוד: שומאן שלו מסעיר דווקא באופן אינטלקטואלי – ולטובה. אין כאן נחשולים גואים המאיימים להציף, ועם זאת, אף פרט אינו נעלם מן המאזין. קולות פנימיים מגיחים במדויק מתוך הסערה, הקונטרפונקט העומד בבסיס הלהט הרגשי מונח כמו על מגש, ובאורח פלא, גם עם הפדל הימני, וגם באוקטבות הנמוכות של הפסנתר, בתוך רצף הצלילים, מגיחים קווים מלודיים ברורים ביותר. דבר לא הולך לאיבוד. זה שומאן מעט מרוחק, אבל היופי שלו מרגש אף יותר – אולי דווקא מפני שהתבונה שביצירה מגיחה פתאום במלוא הדרה. לא הייתי מתנגד אם לסיום הקונצרט היה ברישבסקי מבצע יצירה זו שוב, במלואה. עד כדי כך רציתי לשמוע אותה שנית.

שני קטעים מתוך יצירתו של מסיאן "עשרים מבטים על ישו התינוק" היו, כפי הנראה, שיא הקונצרט, ועוררו רצון עז לשמוע את היצירה במלואה. יותר מכל, ניכר החיבור המוחלט של ברישבסקי לתחכום וללהט החד כסכין של מסיאן. הכל היה כאן: מורכבויות ריתמיות, הומור עוקצני וחריף, פרטי-פרטים שאסור להחמיץ ולו אחד מהם, היכולת להפיק מן הפסנתר גוונים כה רבים עד שהעושר מסחרר ממש, רגשנות "אובייקטיבית", צרפתית מאוד, וניגודיות חריפה בין רכות ונוקשות, שהייתה מעט מוגזמת בביצוע הסונטה של היידן, אך כאן היא ממש נדרשת. כמה יפה זה היה. כמה טוב שפסנתרן מוכן לבצע יצירות כאלה – שכבר היו צריכות להיות לחם ומים למאזינים הישראלים, וכה נדיר לשמוע אותן כאן בביצוע חי.

היצירה המסיימת, "תמונות בתערוכה", בגרסת הפסנתר המקורית של מוסורגסקי, הכילה רגעים נשגבים לצד מחוות בעייתיות. הריחוק אינו הולם חלק מן התמונות – כגון 'הטירה העתיקה', שדורשת מעט יותר רגשנות. ה-"בידלו", העגלה, החלה בנסיעתה בצליל גדול מדי, כה עצום עד שלא נשאר לתמונה זו כל שיא להגיע אליו אחר כך. רוב הביצוע היה אפוף איזה איפוק וזריזות יתר שמנעו את היכולת "להיכנס" ליצירה באמת. לטובה בלטו קטעים כגון 'מחול האפרוחים בקליפתם' שהיה משעשע ומבריק, "שמואל גולדנברג ושמוילה" – שהניגוד ביניהם היה חד ונהדר, ותמונת הסיום, "השער הגדול של קייב", שבוצעה במלוא הגדולה וההדר – אולי על גבול ההגזמה או מעבר לו. באמירה אישית – בעיניי סיום כזה ראוי בהחלט. ביצוע טוב של "תמונות בתערוכה" אמור להרעיד בסופו את אמות הסיפים.

ברישבסקי הוא פסנתרן מסקרן. נדמה שהוא כבר בשל ויש לו מגע משלו, נבון וחד. הוא פחות סנטימנטלי ואולי משום כך הוא לא גורם לכל מאזין בקהל לצאת מגדרו. אבל אני אהיה מוכן לשוב לכל רסיטל שלו, כדי להתרגש מן החוכמה הטמונה בידיים האלה. ואנא, שישוב ויבצע כאן מסיאן. האוזניים שלי מתחננות לעוד.

אנתוני ברישבסקי ברסיטל. 6.6.14, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

מודעות פרסומת

חוויה תרבותית

הנאה גורפת ברסיטל לידר / עמיר נהרי

צילום: הילה כרמל

באתי לרסיטל של איילת אמוץ אברמסון (5.6) עם ציפיות גבוהות, לאחר ששמעתי את זמרתה הנהדרת בקונצרט העשור לאנסמבל "מיתר", הרכב יוצא מן הכלל במצויינות הטכנית והאמנותית שלו. התכנית סקרנה אותי בזכות הבחירה לייחד אותה לעיבודים של מלחינים בכירים לשירי עמים. המוזיקה העממית מספקת אוצרות של צבע וסגנון המזכירים כי יסודותיו של אולם הקונצרטים בלבנים מאדמת הכפר. לשמחתי, הרסיטל הנדיב של איילת (שעתיים כולל הפסקה קצרה!) היה, בהתאם לציפיות, תענוג.

קולה של איילת יפה, צלול, עשיר, צונן ועם זאת לירי. זהו קול בעל גוון גבוה יחסית למצו. גם כשאינה מושלמת מבחינה טכנית (למשל שליטה בנמוכים), שירתה מושכלת, מוקפדת ועשירה בניואנס. בנוסף, יש לה נוכחות אצילית ורבת קסם. במיטבה, הופעתה מצטיינת באיפוק ובנקיון, כפי שהיה גם בקונצרט הנ"ל. לפרקים נסחפה בהתרגשות של המוזיקה; לחילופין השתמשה במחוות ידיים ובהבעות מצועפות שאולי נועדו לרגש את הקהל – ולא היה בכך צורך. אין ספק שאיילת היא מופת למוזיקליות חיה, מעודנת ותרבותית.

 

שלל היצירות ברסיטל הזמינו את הקהל למסע מגוון בתרבויות שונות. המופע החל בשירים היווניים בעיבוד ראוול – יצירה נאה גם אם מעט חדגונית. פחות מהנה היתה "תמונות הכפר" של בארטוק – יצירה שהתחכום שלה בא אולי על חשבון החן והספונטניות העממיים. הקהל נסע גם לברזיל, בשירים שעובדו ע"י וילה לובוס, וע"י המלחין הברזילאי הפחות מוכר ארנאני בראגה, תלמידו של מסנה. השירים הברזילאיים מביעים חיות, חושניות ולעתים רגשנות משתפכת. הניחוח הלטיני נמשך גם בשירי לדינו בעיבוד יחזקאל בראון (למשל "שחרחורת" המוכר), ושיריהם הקצרים והחינניים של אוברדורס ומנואל דה פאיה מספרד.

איילת הצטיינה במיוחד בעיבודים של בריטן לשירים מהאיים הבריטים. היצירה לא זוכה לפופולאריות רבה יותר – וזה מוזר וגם חבל. מדובר בעיבודים עתירי דמיון, עומק ויצירתיות, העוסקים בעיקר במבט מפוכח ממרום השנים על נעורים ואהבה, לעיתים עם נוסטלגיה ולעיתים עם חרטה. נראה היה כי איילת מרגישה מאוד "בבית" והיא היטיבה לבטא את המזג של השירים – רגש רב המוסווה באמצעות הומור ועידון.

הליווי על הפסנתר הופקד בידיו המוכשרות והמנוסות מאוד של יונתן זק, שהיטיב לשלוט בטכניקה ולהעשיר את התמונה הצלילית, תוך שהוא תומך בזמרת, אך לא מאפיל עליה. ב"מחולות רומניים" של ברטוק, הסולו הקצר שביצע, היטיב להביע את האופי הססגוני ואף מעט ממזרי של היצירה, אף ללא צבעי התזמורת המבצעת אותה בדרך כלל. זק גם הנחה בחן וסיפר מעט על היצירות, בעוד שאיילת העדיפה לדבר באמצעות המוזיקה בלבד.

"מסע עולמי" – שירי עם בלבוש אמנותי. איילת אמוץ-אברמסון – מצו, יונתן זק – פסנתר. 5.6.14, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

 

כובש עולמות חדשים

אנדראס שול ברסיטל לידר / צבי נתנאל

מבין כל הקולות, הקונטרה-טנור הוא הצעיר ביותר. גלגוליו הקודמים של הקול הגברי הגבוה או שנכחדו (סריסים) או שהוגבלו לתחומי השירה הכנסייתית (שירת פלסט), בעיקר זו האנגלית. לקדמת הבמה הגיע הקול הזה רק בשנות ה-40 של המאה הקודמת עם הופעתו של אלפרד דלר, שבעידודו של המלחין מייקל טיפט, התקדם משורות המקהלה והפך לזמר סולן, ובכך היה גורם מדרבן בהחייאת מוזיקה מן המאות ה-17 ואחורה.

בתחילה, יורשיו של דלר התרכזו באותו מרחב מחייה של המוסיקה המוקדמת, אך בעשורים האחרונים הם הולכים וכובשים רפרטואר מאוחר יותר, רומנטי ועכשווי, זמרים כגון יוכן קובלסקי ודייויד דניאלס שהרחיבו את המסגרת הרפרטוארית של הקול, תוך מאבק לא מתפשר בדעת הקהל השמרנית (זו הפוסלת לגמרי את סוג הקול הזה או את הנסיונות לחרוג מעבר לגבולות המאה ה-18). למרכז הזירה הזו נכנס אנדראס שול, נסיך הקונטרה-טנורים, שמזה 20 שנה הוא כוכב עליון בכל מה שקשור לדאולנד, באך והנדל.

למרבה השמחה מרבה שול לפקוד את ישראל, ובמסגרת סדרת "השיר האמנותי" של המרכז למוזיקה קאמרית בקונסרבטוריון הישראלי, הוזמן שול, יחד עם בת-זוגו, הפסנתרנית תמר הלפרין, לתת את רסיטל הבכורה בתכנית המבוססת על דיסק שראה אור לפני כשנה, "הנודד", ובו שירים מאת היידן, מוצרט, שוברט ובראהמס.

בדברי הקדמה לדיסק (שתורגמו במלואם לתכנית הקונצרט) אומר שול כי מאז ומתמיד הגדיר את עצמו תחילה כמוזיקאי, שנית כזמר, ושלישית כקונטרה-טנור. “אין לי שאיפות להיות הקונטרה-טנור הראשון שמבצע שיר זה או אחר. אני רוצה לבצע רק שירים הקרובים ללבי, ויהיו אלה שירים של שוברט, מוצרט, היידן או דאולנד. האתגר הוא לספר סיפור, להשתמש בגווני הקול בהתאם לאווירת השיר. אם גישתו של הזמר כנה, אין מניעה לבצע את השיר על ידי קונטרה-טנור כמו ע"י טנור או בריטון. השיר יוצא נשכר אם ניגשים אליו בפשטות. ההבעה טבועה כבר בתוך המוזיקה. בלידר, כמו בכל דבר שאני שר, הפשטות והכנות הן בראש מעייני".

מיד כששול מתחיל לשיר ניכר שהוא מיישם את הדברים עליהם הוא מדבר, והדבר בא לידי ביטוי עילאי בשני שירים של מוצרט. במיומנות של מספר סיפור הוא ניגש לשיר פשוט לכאורה כמו "הסיגלית", והגיש אותו כסצנה דרמטית לכל דבר, וכל זה מגובה במעורבות גדולה של שפת הגוף, המגוייסת כולה לתיאור והעצמת הדרמה הקטנה. בשיר "תחושת ערב" בחר שול טמפו מהיר וזורם יותר מאשר בדרך כלל, וכך הפך את השיר לסדרת התרשמויות והתרחשויות מגוונות, יותר מאשר סרנדה שלווה-עצלה לשעת ערב. הכישרון של שול לספר סיפור מתעצם לנוכח ההבנה העמוקה של הטקסטים שהוא שר, עיצוב הפראזה הפואטית, וגיוס המוזיקה להעצמתה. הדיקציה הברורה ממלאת את המילים בחיים שעוברים מן הבמה אל הקהל באופן מיידי.

שלושת השירים של היידן אשר נלקחו מקובץ קנצונטות שבאו לעולם באופן אקראי, רחוקים מלהיות שירים קטנים במשקל נוצה. במלודויות מרירות-מתוקות מפליג היידן למרחבי ימים, זכרונות ונדודים. שול היטיב לתאר את הקדרות והאימה הטבועים ב"הנודד" כשהלפרין מבטאת את אבק הדרכים בסולמות תועים, כמו גם את הימים שחלפו ואינם בפיגורות קצרות וחמקמקות בשיר "זיכרון". בשורה האחרונה בבית הראשון ("ימים יפים, האם באמת חלפתם ואינכם עוד"), הכתובה בארפז' עולה ויורד, השירה של שול, פשוטה כמשמעה, חובקת-כל – אהבה, דמעות ופרידה.

בחלק השני הציג שול שני מקבצים של שלושה שירים מאת שוברט ובראהמס המתארים מעין מסע בחייו של אוהב צעיר, שבע אכזבות המאבד את אהובתו לזרועות המוות. שני שירים הזדקרו במיוחד בחלק זה: "שם למטה בעמק" מאת בראהמס – מיניאטורה קצרה להכאיב במלודיה מקסימה ושובת-לב, שפשטותה היא מעלתה הגדולה ביותר וקולו של שול זהר בה במיוחד; וכן "הנער על הגבעה" מאת שוברט, דרמה רחבת-יריעה בעלת ארבעה חלקים מנוגדים, המסתיימת בסצנת מוות קודרת, כשפעמוני מוות מצלצלים במרחק. גדולתו של שול עלתה על גדותיה בתיאור הדקויות הרבות, ובתמיכה מרהיבה של הלפרין בפסנתר שעברה ביד אמן ממז'ור למינור וקבעה את הלכי הרוח ההולמים לשיר.

השיר המפורסם "המוות והעלמה" מאת שוברט הוא דיאלוג בין נערה למלאך המוות, ובאופן לא צפוי איפיין שול את הדיאלוג בשני קולות שונים: את תפקיד הנערה הוא שר בקול הקונטרה-טנור ואת המוות בקול בריטון מהפנט ומלטף. ולמשמע הקול המפתה והמזמין הזה, מי לא ייעתר לבוא בין זרועותיו?

שני שירים היוו את שיא הערב. מצד אחד "בלילה דומם" מאת בראהמס, שוב שיר שדורש פשטות וכנות, בו הקול גואה ונישא על פני סינקופות בפסנתר, שיר שהוגש ברגישות מופתית ובקול צלול כבדולח. לטעמי ראוי היה לסיים את הערב עם שיר זה. השיר השני היה שירו הנצחי של שוברט "את המנוחה" שזכה לביצוע עתיר הפרעות מצד הקהל, ועל כן שול והלפרין חזרו עליו שוב. צריך אומץ לא מבוטל לשיר פעמיים ברציפות את השיר הקשה הזה, שזכה לביצוע מרהיב ומרטיט, בשליטת עילאית בלגטו ובאורך נשימה – אם כי ניכר (גם בשירים אחרים) ששול מקריב את עוצמת הקול ומיקודו לטובת צליל לבן שלא תמיד מקבל את מלוא התהודה.

לכל אורך הרסיטל הלפרין ליוותה בנאמנות וברגישות, קובעת הלכי רוח בצליל רהוט ובמוזיקליות בלתי נדלית. ניתן היה להתרשם מהפסנתרנות המצוינת שלה כבר בפתיחה הארוכה לשיר "יאוש" מאת היידן שפתח את הערב, וגם בשני קטעי סולו רחבים למדי – רונדו בסול מז'ור מאת מוצרט ואינטרמצו בלה מז'ור מאת בראהמס שנתנו מושג על פסנתרנות כבירה וצליל עשיר, מוזיקליות עמוקה ובניה מושכלת של מיניאטורה כיצירה שלמה ועמוקה. שתי יצירות קטנות, אך גדולות, שהותירו טעם של עוד.

כהדרן ביצעו שול והלפרין שני הדרנים. האחד "בלילה הדומם", טקסט זהה לשירו של בראהמס שהוזכר למעלה, בהלחנתו של עידן רייכל, שיר שנכתב עבור שול ומבוצע על-ידו בדיסק האחרון של רייכל.

השני – "שיר ערש" של סשה ארגוב למילים של אלתרמן. בקול בריטון ערב ובעברית צחה שר שול את השיר בהבנה עמוקה ומזהירה של הטקסט. בסוף הבית הראשון הצטרפה הלפרין בשורה "אולי בכל זאת רבע עוף?" וניתן לעצום עיניים ולדמיין את ביתם המשותף של בני הזוג הכה חיננים הללו. שורת הסיום "שיכבו את הפנס" היתה אקורד הולם במיוחד לערב בלתי נשכח.

"הנודד": אנדראס שול, קונטרה-טנור. תמר הלפרין, פסנתר. רסיטל מסדרת "אמנות השיר". 16.1.2014. הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

מעז יצא מתוק

רביעיית אמריליס הוזעקה ארצה וכבשה את הקהל בסערה / עמיר קדרון

הביקור הראשון של רביעיית אמריליס בארץ במהלך השבוע החולף לא תוכנן מראש: הלכה למעשה, ההרכב הוקפץ למלא את מקום רביעיית פאבל האס שביטלה בואה בהתראה קצרה. הנסיבות הכתיבו, כמובן, שינוי בתכנית הקונצרט. על אף אילוצי הרגע האחרון, שוודאי גבו לא מעט מתח בקרב האחראים לאירגון ההופעות, כעת ניתן לנשום לרווחה ולאבחן כי מדובר בהצלחה מסחררת. אמריליס מצטרפת לנבחרת הכבוד של רביעיות המיתרים הנפלאות שביקרו בארץ בשנים האחרונות – הדורית, קאזאלס, אבן – ותתקבל בברכה לו תביע עניין להתארח כאן שוב. הקהל – שסירב להניח לאמנים לרדת מהבמה – ודאי לא יתנגד.

הקונצרט נפתח ברביעיה השלישית מאופ. 74 של היידן. כבר בפרק הראשון ניתן היה לחוש כי ההימור השתלם: צליל הרביעיה חם ועגול, הנגינה דייקנית, ויש בה חן ותחושה מידבקת של הנאה. הפרק השני הצטיין ברוך ותובל בשמץ מלנכוליה – בדיוק במידה הנכונה לשימור תחושת ההירהור ההולמת. הטעם הטוב נכח גם בעיצוב פרק הסיום, בו נענו הנגנים למשחקיות ההיידנית ושיבצו הדגשים דרמטיים מרעננים – אך לאורך כל הדרך הקפידו לשמור על שטף המוזיקה ועל האצילות המחייבת.

מנת הפתיחה, אפוא, הוכיחה כי הכל טוב ויפה – ועם זאת נותרו ספקות באשר ליכולת ההתמודדות של האמרילים המנומסים עם המשכה המסיבי של התכנית. ובכן, החשש הופרך מכל וכל. מעניין להזכיר כי שתי יצירות הענק שהשלימו את הערב – הרביעיה מס' 2 של בריטן ואופ. 131 של בטהובן – נוגנו כאן ע"י הרביעיה הדורית, ושתיהן בביצועים מלהיבים שאין לגמור עליהם את ההלל. האם רביעיית אמריליס השיגה את הרף שהוצב ע"י הבריטים? זהו ויכוח עקר. למה להיכנס להשוואות כשאפשר פשוט להתענג על מוזיקה מופלאה המוגשת ע"י אמנים גדולים ובתדירות גבוהה כ"כ?

הסמכת הרביעיות של בריטן ובטהובן מעניינת במיוחד. כאמור, שתי יצירות כבדות ולא קלות לעיכול, ויש בהן עוד מהמשותף: הן לא נענות לסכימה שהתווה והוריש היידן, אלא נעזרות בעקרונותיה ולשות אותם לצורות חדשות. יותר מאשר "רביעיות מיתרים", כתבו בריטן ובטהובן מעין פנטזיות נרחבות, בנויות בחופשיות, והיסוד החשוב שמנחה אותן הוא נרטיב אינדיבידואלי רב עוצמה – כזה היוצר תחושת הצצה אל תהומות הנפש של המלחינים.

הרביעיה של בריטן הוזמנה כחלק מאירועי שנת ה-250 למות פרסל. רישמית, מוטמעת מחווה בפרק האחרון, העשוי בצורת שאקון; אך הביצוע הרגיש והנפלא של רביעיית אמריליס מתח קו אל מקור השראה אפשרי אחר – יאנאצ'ק! הדבר בלט במיוחד בפרק הראשון: הצורך המובהק של המוזיקה לגולל סיפור, חילופי הצבעים והנושאים כבקליידוסקופ, הליריות המחוספסת, ובעיקר התחושה שהמלחין ממטיר שפע מוזיקלי שאך בקושי מדביק את קצב המחשבה – הכל זועק יאנאצ'ק. קסומה במיוחד היתה הדרך של אמריליס לטוות את חטיבת המבוא של הפרק: ממש מקבילה מוזיקלית לטפיחה עדינה על השכם או משיכה בשרוול, בניסיון למשוך את תשומת הלב של המאזין בדיסקרטיות ולהכניס אותו בסוד העניינים. מדהים!

פרק הסיום הכביר הוכתר גם הוא בהצלחה ונוגן באורח מצמרר. קשה מאד למסור את החוויה במלים, ודי לסכם כי חברי אמריליס פיצחו את הנוסחה הסודית והגישו בריטן צרוף: מוזיקה שבה ניכור ורגשנות דרים בכפיפה פרדוקסלית. אין דרך אחרת לתאר זאת.

משנכבשה פיסגת בריטן, הנתיב לבטהובן היה סלול, ונותרה רק תהיה באשר לפרשנות שתוצג. האמנים החליטו לחצות את הרביעיה לשניים: הפוגה הפותחת, שבמקרים רבים תולה כאבן ריחיים על צוואר המאזין ונושבת רוח נכאים (ואין רע בכך, אדרבא), נוגנה באורח "קטן", מופנם ומהורהר. אמריליס שמרו כל העת על צליל אחיד באופיו, חם ועגול, ובדיעבד מסתבר שהתעלמו בכוונה מכל הזדמנות להיות בוטים. כך התנהלו הדברים על מי מנוחות, בנימה פילוסופית מוצהרת, עד לפיציקטו הראשון של הצ'לו בפרק 4, שהיה כה חצוף וחריג, כמו להבהיר שהנה באה התפנית. עד לאותו רגע – מחשבה; אחריו – מעשה. אכן, מאותה נקודה אמריליס הסירו כפפות בהדרגה: הסרקצו החל כבדרך אגב ועד מהרה התגעש, ופרק הסיום כבר ממש נקרע בין יצרים נוגדים.

הקהל הנרגש הודה בחום עבור החוויה המסעירה, וזכה בקינוח מפתיע לאחר שלוש מנות גורמה. הייתכן הדרן הולם בתום קונצרט מונומנטלי כזה, ובפרט אחרי בטהובן? מסתבר שכן. אמריליס חתמו בקטע מתוך "5 פרקים לרביעיית מיתרים" מאת וברן. וברן! בחירה מפתיעה שחשפה עוד טפח מכישרונות ההרכב, עוד גוון בפלטה. בנימה לירית-חמצמצה זו ננעל הערב, ולצידה תקווה גדולה, כאמור, כי רביעיית אמריליס עוד תשוב לחולל נפלאות במחוזותינו.

רביעיית אמריליס (גרמניה / שווייץ) מתארחת במרכז למוזיקה קאמרית, קונסרבטוריון ת"א, 17.2.13. היידן: אופ. 74 מס' 3; בריטן: רביעיית מיתרים מס' 2; בטהובן: רביעיית מיתרים מס' 14. גוסטב פרילינגהאוז, לנה וירט – כינור. לנה אקלס – ויולה. איב סאנדוז – צ'לו.