music4awhile

ראשי » Posts tagged 'המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל'

Tag Archives: המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ארבע עונות, שני קולות

מאיה בקשטנסקי בשיחה על לידר, קולגות, קהל ויזמות / עמיר קדרון

unnamed

מאיה בקשטנסקי, מצו. למדה במקהלת בת-קול, בתיכון תלמה ילין ובביה"ס הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל מ-2008.

אני יוצא מנקודת הנחה שאת ומעין מרוצות מהרסיטל הקודם, ואולי זו אחת הסיבות להחלטה לצאת בתכנית נוספת. אשמח אם נפתח באיזה סיכום של הפיילוט.

הרסיטל המשותף הראשון שלנו "בין יום ללילה" היה באמת פרויקט שמעין ואני תכננו כבר מסוף הלימודים שלנו ביחד באקדמיה (קיץ 2013. ע"ק). שתינו מאוד הושפענו מהעבודה על לידר עם יונתן זק ופרידל טלר-בלום ובאמת רצינו רסיטל שהוא לא רק רפרטואר אקלקטי, אלא כזה שעוסק בנושא או ברעיון, וכך להראות את השוני שבו.

אני מאוד שמחה שזה יצא לפועל ומאוד נהניתי גם מהתהליך עצמו – מחשבות על הרסיטל ואיסוף החומרים באופן עצמאי ומציאת חומרים מיוחדים ולא מוכרים. ברגע שיש לך גבולות של נושא זה לוקח אותך בחיפוש הרפרטואר אל מחוזות רחוקים ואל מלחינים ורפרטואר שאם היית מארגן רסיטל ללא נושא כנראה לא היית מגיע אליהם.

למזלנו המחשבות והרצונות שלנו עלו יפה בקונצרט וקיבלנו פידבק טוב והחלטנו להמשיך עם עוד קונצרטים. מדובר בקונצרט שהוא לא עסקי גרידא אלא באמת בתשוקה שלנו לז'אנר וגם באפשרות שלנו כחברות לעבוד ביחד.

כיצד התהליך שתיארת יתבטא בתכנית הקרובה?

קודם כל אנחנו יושבות וחושבות על המסגרת שלנו – מה יהיה הנושא שינחה את בחירת הרפרטואר שלנו. אנחנו תמיד מנסות לחשוב על משהו שיהיה מעניין ופחות צפוי ומצד שני יכיל בתוכו ניגודים. כך יש לנו את ההזדמנות ליצור תכנית מגוונת שלא מכילה "צבע" אחד בלבד.

בשלב זה אנחנו נפרדות לעבודה אינדיווידואלית, כל אחת מלקטת לעצמה שירים לפי טעמה כשהרבה פעמים מעין תתקשר אלי או אני אליה עם רעיון לשיר שנתקלנו בו שאנחנו חושבות שיתאים מאוד לשניה. קרה כבר שהתקשרנו אחת לשניה בהצעות כדי לגלות שהצד השני כבר חשב על השיר שהצענו.

התהליך פותח באמת עולמות חדשים, אנחנו ממש מגלות פנינים נשכחות שאנחנו לא מוכנות לוותר עליהן. דוגמה לשיר כזה שהתגלה לי הוא שיר של להאר שיהיה בתוכנית הקרובה. לפני הרכבת התוכנית הזאת בכלל לא הכרתי לידר של להאר ובזכות התוכנית זכיתי להכיר. התווים לא היו זמינים בשום מקום ובמשך תקופה רק חיפשתי איפה אפשר להשיג את התווים. זה כלל מיילים לכל הוצאות התווים שמוציאות לאהר: אמנם זה רק שיר אחד, אבל כבר כל כך רציתי לבצע אותו בקונצרט שהרגשתי שזה שווה את זה. זה תהליך מאוד מספק.

כמובן שחוץ מהחיפוש העצמאי אנחנו גם מחפשות לתוכנית דואטים, ועם קולות שונים כמו שלנו זה לא קל, אבל זה גם ללא פשרות וסביב הנושא. בקונצרט הקרוב, שעוסק בעונות השנה, חיפשנו באמת שיר שייתן ייצוג לכל עונה.

האם לצד הרצון לגלות ולשיר יצירות עלומות יש עוד קווים מנחים בבניית התכנית? ייצוג טווח מסוים של תקופה, סגנונות, שפות?

לא בדיוק. זה קורה בצורה טבעית כי דווקא ה"מגבלה" שבבחירת נושא מביאה אותנו לסגנונות ולתקופות שונות. אני כן יכולה להגיד שמכיוון שמעין ואני מאוד שונות קולית וגם בטעמנו המוזיקלי, אז נוצר באופן טבעי ייצוג מאוד נרחב של המוזיקה. לדוגמה, אני מאוד מחוברת ללידר של מלחינים רוסיים וסקנדינביים, אז באופן טבעי אני אחפש שם, בעוד שמעין מאוד מחוברת ללידר של שומאן ומלודי צרפתיים והיא תלך לשם. השוני שלנו יוצר את הגיוון. אני כן אשתדל מבין אופציות שאהבתי לבחור כמה שיותר מגוון. לנושא של הקונצרט הקרוב היו שני שירים של גריג שמאוד אהבתי והתאימו אבל כדי לשלב עוד מלחינים נאלצתי לוותר על שיר אחד.

מבלי לחשוף את כל הקלפים, מה אנו עומדים לשמוע בהופעה הקרובה?

אז ככה: קודם כל ומובן מאליו, שיהיו שירים העוסקים בעונות השנה, בין אם מדובר בעיסוק ישיר וברור ובין אם מדובר בשימוש באלמנטים האלה של הטבע בעונות המתחלפות כמטאפורה לרגשות ולחוויות שונות.

כמו שהסברתי קודם, אני נמשכת לרפרטואר מארצות קרות – רוסיה וסקנדינביה, אז יהיושירים של גריג וצ'ייקובסקי, שאני מאוד אוהבת. אני יכולה גם להגיד שכמו בקונצרט הקודם, אנחנו נותנות מקום לכמה שירים של מלחינים אמריקאיים שפחות מבוצעים בארץ – למרות שתהיה גם הפתעה אחת מוכרת ואהובה בגזרה הזו.

כמו כן, היה לנו חשוב לשלב גם אריות בקונצרט. החיבור למוזיקה צרפתית דווקא בקונצרט הזה זלג מתחום המלודי אל האופרה והפעם מרבית הרפרטואר האופראי יהיה צרפתי.

בקונצרט הקודם ניגן יובל גלעד ואילו הפעם יתפוס את מקומו דן גולדשר. מה עומד מאחורי החילוף?

החילוף התבצע קודם כל מסיבות טכניות: יובל כרגע נמצא בלימודים במאנס בניו יורק, כך שידענו שלא יתאפשר לו להשתתף. הבחירה בדן הייתה מאותה מחשבה של בחירה ביובל – מדובר בקונצרט שהשורשים שלו נוצרו בלימודים באקדמיה בקורס של פרופ' יונתן זק, שם ראינו כמה דן פסנתרן מוכשר, רגיש וקשוב, אז שמחנו לשלב אותו בתוכנית. אנחנו רוצות שהקונצרטים שלנו יהיו מקום בו אנחנו יכולות לחבור עם אנשים שהכרנו בתקופת הלימודים ולהמשיך להתפתח באופן הדדי כזמרות ומלווים/מלוות.

IMG-20150202-WA0085

עם יובל גלעד בקונצרט "בין יום ללילה"

זה מתחבר להכרזה שלך מתחילת השיחה ״קונצרט שהוא לא עסקי גרידא״: הווה אומר, רק במנותק מהזירה הממוסדת תיתכן הפריבילגיה לבחור עצמאית קולגות ורפרטואר.

יש בזה מן האמת. בקונצרט עצמאי לא ממוסד יש הרבה יותר חופש אמנותי, כי הסיכון הוא של מי שעושה את הקונצרט בלבד. עם זאת, כעצמאים יש רצון להרחיב את קהל היעד ולהיפתח לכמה שיותר אנשים. כיום למוסדות יש באמת לחץ כי אין מימון הגיוני והם חייבים למלא אולמות על מנת לא לקרוס, אז ודאי שזה משפיע על הבחירה האמנותית או בחירה באמנים מוכרים יותר על מנת למשוך קהל.

את מובילה לנקודה רגישה שנוגעת לכל מי שקשור לזירת המוזיקה, ולצורך הדיון נשתמש דווקא במקרה הייחודי שלכן כפרט שמעיד על הכלל: יש שרואים בתרבות מותרות ומשתמשים במונח לצרכי ניגוח – על אחת כמה וכמה מוזיקה קלאסית. בתוך הסצינה הזו, הקאמרית היא בכלל יקום נפרד, ומתוכה סוגת השיר האמנותי נכנסת לנישה של יודעי ח״ן. המצב עוד יותר מורכב עבורכן, זמרות צעירות ועדיין לא מוכרות – שנוסף לכך בוחרות רפרטואר נדיר. אז נכון שבהופעה הקודמת מילאתן את האולם, וזה בכלל לא מובן מאליו (אפילו בסדר גודל של פליציה), ועדיין – אני משער שהגיעו בעיקר קרובים וחברים וקולגות. שורה תחתונה: איך פורצים את תקרת הזכוכית ומגיעים לקהל רחב יותר? 

המצב של המוזיקה הקלאסית בארץ הוא מצב לא פשוט. זה לא רק עניין של תיק תרבות, זה עניין כלכלי-פוליטי – אם המוזיקה הקלאסית משוייכת לאליטה והאליטה מיוצגת בחברה כשמאל, שבימינו הופך מיום ליום למוקצה, האפשרות להתרחבות הקהל קשה יותר כשמדובר בפריצה לאוכלוסיות רחבות יותר.

אני חושבת שהיום על הגופים הגדולים האחריות לפרוץ את תקרת הזכוכית של הקהל. להרחיב את כרטיס העתודה של הפילהרמונית לכלל הסטודנטים או לאנשים בטווח גיל מסוים, למשל, יכול לעזור.

היום סצנת המוזיקה הקלאסית נמצאת בסכנה ממשית. אני חושבת שעניין תקצוב מהמדינה הוא דבר חשוב, אבל עלינו כאמנים שרוצים קהל רחב לשאוף להגיע לקהל יעד נוסף, ובהקשר הזה אני שמחה להגיד שממוצע הגילאים בקונצרט שלנו היה נמוך מבהרבה קונצרטים, וזה משמח לראות אנשים צעירים שבאים לשמוע ונפתחים.

מבחינתנו כרגע תקרת הזכוכית נשברת באמצעי של "מפה לאוזן". אנחנו משתדלות לפרוץ מעבר למעגל הראשון של קרובים וחברים באמצעי הזה. אנשים שהגיעו לקונצרט הקודם, שהם כבר מעגל שני, אמרו אחרי הקונצרט שהם מאוד נהנו ויביאו מעגל שלישי וכן הלאה, ואנחנו מקבלות כאלה תגובות כבר עכשיו מאנשים שאמרו לנו שהם דואגים להביא חברים וקרובי משפחה שלהם ומשריינים כרטיסים כבר עכשיו, לאור המכירה המהירה של הכרטיסים בפעם הקודמת. אולי לא נהיה סולד אאוט שוב אבל אנחנו בהחלט שמחות מכך שיגיעו אנשים שלא הגיעו בפעם הקודמת.

בנוסף, מכיוון שמדובר בקונצרט קאמרי, זה מקל מבחינת תימחור באפשרות לתת מחיר נגיש שמושך קהל. בסופו של דבר אנחנו כמובן לא מנסות לפרוץ ולהביא קהל בהיקף של הפילהרמונית, אלא מנסות לסלול לעצמנו דרך בסוגה של השיר האמנותי בעזרת הקול האינדיווידואלי שלנו והטעם האישי שלנו.

אנחנו כן מקוות שהקהל שמאזין למוזיקה קלאסית ואוהב אותה, מחפש משהו מגוון יותר מההיצע הרפרטוארי הקבוע ומקוות שדווקא משהו ברפרטואר הפחות מבוצע שאנחנו נציג ימשוך את הקהל שמתעניין. בשורה התחתונה, רוב המוזיקה שנבצע בסך הכל היא מהתקופה הרומנטית, ולא שום דבר "משוגע מידי" שפשוט לא פרץ את גבולות הרפרטואר הסטנדרטי של הלידר בארץ, זאת לצד כמה קלאסיקות שקשורות בנושא הקונצרט. הקונצרט הזה הוא כלי להביע את האהבה שלנו לשיר האומנותי ואנחנו מקוות להדביק את הקהל באהבה הזאת.

10940573_10152990043895682_6638463331081004844_n

עם מעין גולדנפלד ויובל גלעד

דרך נוספת לחזק את הקשר עם הקהל היא להוסיף מינון מסוים של הנחיה ו/או לספק תרגום מוקרן או מודפס. שקלתן זאת?

בוודאי. גם בקונצרט הקודם הדפסנו תרגומים לתוכנית, והפעם נקרין את התרגומים. מאוד חשוב לנו להסיר את המחסום של שירה בשפה זרה מבחינת הקהל.

יהיו בתכנית גם שירים בעברית? ציינת ששורש עניינך בסוגה החל באקדמיה, והרי יש שם דגש חזק בשיר האמנותי הישראלי.

בקונצרט באמת יהיה שיר ישראלי אחד שהתחבר לנושא. אנחנו בשמחה נשלב שירים ישראליים בתוכניות כל עוד נתחבר אליהם והם יתאימו לנושאים.

כאשר דנים באמנות השיר, האסוציאציה הראשונה היא הליד הגרמני. כיצד התפתחה משיכתך דווקא לשירים הסלאביים והנורדיים?

החיבור הראשוני שלי למלחינים הנורדיים היה כבר בילדות. גריג כתב את הקלאסיקות הגדולות שאיתן נפתחים למוזיקה קלאסית, ובתור ילדה סבא שלי השמיע לי בין היתר את פר גינט ואת הקונצ'רטו לפסנתר של גריג. זאת מוזיקה נעימה לאוזניים גם שלא מבינות ולא התנסו במוזיקה קלאסית.

בזמן האקדמיה ניסיתי לחפש לידר ואריות מחוץ לרפרטואר שנוטה לחזור על עצמו באקדמיה, שם מצאתי את היצירות הווקאליות המדהימות של צ'ייקובסקי, רחמנינוב, רימסקי קורסקוב, סיבליוס וגריג ועוד. פה אני מתייחסת לסוגה הווקאלית כולה בין אם זה לאופרות או ללידר. אני באמת חושבת שחשוב בזמן האקדמיה להתפתח ולמצוא את הסגנון שבו אתה מוצא את עצמך הכי הרבה – גם כמאזין וגם כמבצע.

בין השורות ברור לי שאת ומעין טרם שרתן את המלה האחרונה. בכוונתן להעלות תכניות נוספות?

אנחנו בהחלט מדברות על זה. אני מאוד נהנית לעבוד עם מעין, יש בינינו שיתוף פעולה וחיבור מעולה. העבודה היא רק הזדמנות שלנו כחברות לבלות יותר ביחד. אני יכולה להגיד שעלו נושאים ורעיונות לרסיטלים נוספים.

אנחנו ניצבים בפתח עונת המוזיקה – תהיה הזדמנות לשמוע אותך במסגרת נוספת בהמשך העונה?

בהחלט. יש כמה דברים שעומדים על הפרק, אבל כרגע הם לא סגורים לחלוטין ולכן אני לא יכולה להרחיב. בקרוב מאוד יהיו פרטים.

"שיר לכל עונה" – מאיה בקשטנסקי (מצו), מעין גולדנפלד (סופרן) ודן גולדשר (פסנתר) בערב של שירים, אריות ודואטים. 22.10.15 במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 19:30. פרטים והזמנות בטל' 03-6201185.

מודעות פרסומת

לצחוק ברצינות

אפרת אלעזר-אשכנזי על אתגרים באופרה / עמיר קדרון

אפרת אלעזר-אשכנזי, סופרן. למדה בבית צבי ובאונ' בר אילן. זכתה במלגות המכון הישראלי לאמנויות האופרה, קרן רונן ואחרות. היתה חברה במיתר אופרה סטודיו. בין תפקידיה: מימי, דונה אנה, ויטליה (חסדי טיטוס), הרוזנת (נישואי פיגרו) ורוזלינדה.  

בקונצרט הפתיחה של סדרת אופרליה נשמע קטעים מארבע אופרות של מוצרט. אילו דמויות את עומדת לגלם?

אגלם דמויות רבות: הרוזנת בנישואי פיגארו, תפקיד אותו ביצעתי פעמיים עם תזמורות שונות בארץ; דונה אנה, אותה שרתי בקיץ בפסטיבל האופרה הישראלית הראשון בעכו; דונה אלווירה – תפקיד המוכר לי היטב, אם כי טרם ביצעתי אותו בשלמותו; ופיורדיליג׳י, שאת האריות שלה הכרתי ושרתי, אך בכל זאת עליי ללמוד מספר קטעים חדשים במיוחד לקונצרט זה. יוצגו גם קטעים מתוך חליל הקסם.

בלי קשר למידת ניסיונך עם כל אחת – איזו מהנשים הכי קרובה לליבך?

ללא ספק הרוזנת. זהו התפקיד הראשון בחיי ששרתי בשלמותו עם תזמורת. זה היה בסיום שנת הסטודיו הראשונה שלי באופרה הישראלית. תהליך הלימוד והעבודה היה מרתק (עם הבמאי ניב הופמן), הקולגות שלי היו קשובים ומעולים – במיוחד חברתי הטובה אלה וסילביצקי (ששרה את סוזנה) והחיבור בינינו שהורגש על הבמה ובקהל עשה קסם כלשהו בביצוע הזה.

מאוד התחברתי למצב של הדמות, לרגשות שלה. בכלל, אני הרבה יותר מתחברת לדמויות הטראגיות כמו הרוזנת ודונה אנה, והרבה פחות לכאלו שהן גם קומיות כמו דונה אלווירה או פיורדיליג׳י.

וכשאת חוזרת לרוזנת אחרי מספר שנות ניסיון כזמרת וכאדם, משהו בחוויה ובחיבור משתנה?

כן, בהחלט. אני מקווה שהדמות תהיה הרבה יותר עמוקה ועגולה מבחינת משחק, למרות שמדובר בבימוי מינימלי. מבחינה טכנית, עכשיו יש לי היכולת להעביר יותר דקויות וכוונות, להוציא את הטקסט יותר ברור ועם יותר סבטקסט – גם כי עברתי דרך ארוכה מבחינה טכנית, ובעיקר כי התפקיד שקע וחלחל, והוא עמוק בלב ובתודעה שלי כבר. כיף לחזור לתפקיד שעשיתי מזמן אפילו אם מדובר רק בשניים-שלושה קטעים.

אילו אתגרים מציב הפורמט הקאמרי והפרגמנטלי לעומת ביצוע התפקיד במסגרת הפקה מלאה?

זה תמיד יותר מסובך ברגע שמתחילים לקצץ ולהוריד. במיוחד למי שכבר מכיר את הגירסה המלאה. במקרה שלנו, הרעיון המקסים והייחודי של רודיקה היימן-טלפז הוא להעביר את כל הסיפור של האופרה בזמן קצר מאוד (כך שנספיק לבצע 4 אופרות במסגרת של קונצרט אחד). אנחנו בעיצומן של חזרות ועדיין לא עשינו את כל החיבורים בין הקטעים (יהיו רצ׳יטטיבים עם קאטים) אבל אני בטוחה שזה יהיה מעניין מאוד, גם אם לא פשוט.

לגבי העניין הקאמרי – תמיד כיף מאוד לשיר עם תזמורת, אבל לדעתי זאת מוזיקה כל כך מושלמת, שאפשר לבצע אותה בכל הרכב ומיוחד עם פסנתרנית כמו רודיקה, שנשמעת כמו תזמורת אדירה.

אני מבין מדברייך שכבר הזדמן לך לעבוד עם רודיקה.

כן. העבודה איתה מרתקת. נפגשתי עם רודיקה מספר פעמים. יש לה ניסיון עצום של עשרות שנים, והיא נותנת אותו בחפץ לב ומשקיעה את הנשמה בקונצרט הזה ספציפית ובכלל בסדרת הקונצרטים שהיא מתכננת.

האם תופיעי בתכניות נוספות בסדרה?

כרגע לא ברור. ייתכן שאופיע בתכנית הווריזמו, אבל זה עדיין לא סופי.

את חייבת! במהלך השנה החולפת גילמת שתי גיבורות של פוצ'יני, ואני בטוח שעם האוכל בא התאבון.

כן, בהחלט. מאוד נכנסתי לעניין פוצ׳יני. פעם העדפתי את האסתטיקה של הכתיבה של ורדי לקול, אבל אין מה לדבר, ברגע ששרים תפקיד שכתב פוצ׳יני – זה כובש לחלוטין.

ואם לא די בעוצמות הרגש אצל פוצ'יני, הנסיבות שבהן שרת את מימי היו מרגשות בפני עצמן.

הייתי קאבר לתפקיד מימי וישבתי ברוב החזרות שנערכו, אולם לא השתתפתי באף אחת מהן (קאברים לא מקבלים זמן חזרות). עצם הישיבה בחזרות זה דבר מעניין אבל לא פשוט, כי לשבת בלי לעשות דבר במשך ארבעה שבועות זה מאוד ארוך ומייגע…ידעתי שיש איזשהו סיכוי שאצטרך להחליף את הזמרת האיטלקיה שהייתה משובצת לשלוש הצגות רצופות, אבל כמובן שזה היה בגדר אופציה רחוקה.

בסופו של דבר, בצהרי תחילת הרצף המדובר הייתי באופרה במדידות ובסידורים לא קשורים לעניין, ופגשתי במסדרון את הזמרת שהייתה אמורה לשיר באותו ערב. בירכתי אותה באיטלקית כנהוג (in bocca al'lupo) והיא ענתה לי שלא כמצופה – "לא, בהצלחה לך! לא לי. אני התפטרתי הרגע! לא יכולה לשיר" (לא ברור לי בדיוק מה הבעיה הרפואית שהייתה לה). כך גיליתי בסביבות השעה 14:00 שבאותו ערב אשיר את מימי!

מה שעוד יותר מוזר, הוא שבדיוק הייתי חייבת ללכת לשיר באיזושהי פרזנטציה (של הפקה שלבסוף לא אשתתף בה בגלל ענייני לוחות זמנים). נסעתי ליפו וחזרתי למשכן. משם הכל זרם: רוב הזמן הייתי שמחה וממוקדת. לא פחדתי ממש. הייתי במצב טוב. המורה היקרה והנפלאה שלי, לריסה טטוייב, הגיעה לתמוך בי והייתה מאחורי הקלעים איתי. הדבר היחיד שהדאיג אותי זה האם אני זוכרת היטב קטע קטן בדואט עם מרצ׳לו, אבל ידעתי שאני מכירה את התפקיד טוב.

לפני ההופעה נפגשתי עם המאסטרו דניאל אורן. סיפרתי לו שאני מתרגשת מאוד להופיע איתו והוא אמר: "אל תתרגשי יותר מדי, הכל בסדר. תסתכלי עליי כל הזמן בלי יותר מדי הוליווד (ענייני משחק ובימוי… חחח) ואני אלווה אותך". וכך היה. ניסיתי להביט בו והוא הקשיב לי והיה מקסים!

גם למחרת בצהרים הוא הקשיב וליווה אותי באופן מושלם, ואני הלכתי איתו ועם הפרשנות שהוא ביקש – דבר שעזר לי מאוד לשיר. להופיע איתו זה דבר מרטיט. כל הבעה וכל מחווה שלו מרגשות מאוד. בהשתחוויה של ההצגה השניה אמרתי לו שהתרגשתי מאוד ממנו ומהניצוח שלו, והוא ענה לי: "את מרגשת!" איזה כיף 🙂

ייתכן שצריך להפנות את השאלה לגורמים אחרים, אך האם מה שתיארת עשוי "להעלות את המניות" שלך באופרה?

תראה, מימי היה למעשה הפעם הראשונה שביצעתי תפקיד ראשי על במת האופרה הישראלית. שרתי תפקידים ראשיים עם תזמורות שונות לפני כן, אבל לא על באופרה. על במה זו ביצעתי עד אז רק תפקידי משנה, כמו הגבירה הראשונה בחליל הקסם. אני מניחה שההזדמנות הזאת נתנה את האופציה לשמוע את יכולתי להחזיק תפקיד מסוג זה.

אני מאוד שמחה על כל הזדמנות שנקרית בדרכי ומאוד אוהבת לעבוד כאן באופרה. אני מקווה שתהיינה עוד הזדמנויות לבצע את המוזיקה של פוצ׳יני או כל מלחין אחר לפי הפרשנות שלי, ואני מאמינה שרואים בי דברים טובים ויודעים שאני אוהבת לעבוד קשה ונותנת כל מה שאני יכולה.

מעבר לזה, כמובן שאין לי כל ידיעה או שליטה על מה שיקרה. אני מאמינה בכל לבי שמה שצריך להגיע – מגיע, ומה שלא – אז לא.

לו הבחירה בידייך, מה תרצי לשיר פה (ובכלל)?

מעניין אותי לשיר את לאונורה (איל טרובטורה) ואפילו את אאידה.

את עקבית עם הקו הרציני-כבד… אני מניח שגם בטרפליי בנבחרת, לאחר שנגעת בה העונה?

זה נראה לי התפקיד הקשה בתבל… הפרוייקט שהזכרת היה מאוד יפה: שרתי את האריות של בטרפליי ולא את כל התפקיד, אבל מאמינה שאבצע אותו בשלמותו יום אחד.

הכניסה שלי הייתה על גשר בעומק הבמה, שם שרתי את un bel dì. לאחר מכן הייתי בקדמת הבמה – לא ממש משולבת בסצנה, אבל בכל זאת זה עשה אימפקט – הייתי לבושה בדומה לבלרינה שרקדה את התפקיד באופן מרגש מאוד. זה פרוייקט שיהיה לו המשך ואולי נוכל להוסיף בו עוד אלמנטים.

מה שורש המשיכה שלך לתפקידים האלה?

אני חושבת שזה משהו שטבוע עמוק באישיות שלי. לא שאני רצינית ודרמטית – דווקא להפך – אבל משהו בבמה מוציא ממני את הצד הטראגי.

מעבר לזה, נילי הרפז (המורה הראשונה שלי. למדתי בנערותי בקונסרבטוריון פתח תקווה) הייתה זמרת אופרה באיטליה ותלמידה של מריו דל מונקו במשך 5 שנים. דבר נדיר מאוד! אני חושבת שהיא החדירה בי לעומק את האהבה למימד הדרמטי-טראגי הגדול-מהחיים שיש באופרה. היא זו שהחליטה שאני חייבת ללמוד את כל התפקיד של אאידה עוד כשהייתי בת 19… רק בהמשך הבנתי שזאת הייתה הגזמה.

אבל היא טענה שבאיטליה תלמידים מתחילים לשיר ורדי, כי מוצרט קשה מדי. תכלס, היא מאוד צודקת במובן שמוצרט דורש רמת איפוק אדירה ושליטה יוצאת מן הכלל בכלי: הכל חשוף ונקי מאוד, כך שתלמידים מתחילים לא באמת יכולים לשיר מוצרט כמו שצריך. זה עניין למקצוענים ביותר. כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל.

אני מניח שאת מנחילה את התובנה הזו לתלמידייך, וזה מוביל לעניין אחר: את מוסיפה להשתלם אצל לריסה, ומשהו מהכפילות הזו – מורה שהיא גם תלמידה – תתבטא בקונצרט הקרוב, בו תחלקי במה עם זמרים מתחילים שחלקם עוד באקדמיה. איך התחושה?

דווקא את תלמידיי אני כן מובילה לשיר מוצרט, אבל בהחלט פתוחה לשלב פוצ׳יני או ורדי פה ושם. לומדים מזה הרבה.

אני ממשיכה להגיע אל לריסה במיוחד כשאני צריכה להכין תפקיד חדש. הניסיון והידע שלה תורמים לי עוד ועוד. למעשה, לדעתי כל זמרת מופיעה צריכה שתהיה לה מורה, ככל שניתן.

אני מאושרת מאוד לקראת ההופעה עם הזמרים שציינת. הם מוכשרים בטירוף ויש להם קולות יפהפיים. אמנם שמעתי רק חלק בינתיים, אבל מאוד התרשמתי ונהניתי. אני משתדלת להתייחס לכל אדם לגופו, בלי קשר לסטטוסים, הגדרות, מגדרים וכיו״ב.

עוד לגבי דרמה מול קומדיה – ההעדפה קשורה גם לגבי האתגר השונה שבלהצחיק לעומת לרגש?

ייתכן. אני מרגישה שבחיים האמיתיים אני אוהבת להצחיק (לא כל אחד מתחבר לסוג ההומור שלי, וזה לגיטימי) ואוהבת שתהיה אנרגיה חיובית בסביבתי. לעומת זאת, על הבמה אני מרגישה בנוח גם בסיטואציות הדרמטיות ביותר עם ההבעה העמוקה ביותר והרגשות הקשים והעמוסים. לדוגמא, התפקיד שגילמתי לא מזמן בשתיקתו של ברוך: אמא ניצולת שואה עם תסמונת פוסט טראומה.

כיצד את נכנסת לנעלי דמות שאת פחות מתחברת אליה? למשל, ציינת את המימד הקומי של אלווירה ופיורדיליג׳י (למרות שבעצם הוא חיצוני וכפוי. החוויה האישית שלהן רצינית לחלוטין).

בדיוק כמו שאמרת: הצחוק חיצוני, החוויה רצינית. אני לא יכולה לצחוק על הדמות שאני. מבחינתי החיבור שאני עושה הוא אותו דבר.

מה שכן, הדבר שפחות מוצא חן בעיניי לפעמים, הוא שהמוזיקה ששרה הדמות הקומית או החצי-קומית פחות מדברת אליי. אני יותר אוהבת לרגש את המאזינים בשירתי ופחות להצחיק אותם.

למרות שיש לך יכולת קומית מוכחת. אפילו בתפקידון שעשית בינופה זה בלט מאד. ואני משער שגם במופעים של ננסי ברנדס זה בא לידי ביטוי?

אני שמחה מאד לשמוע ששמת לב לעניין הזה בינופה!

ננסי מאוד מצחיק ואני נהנית לזרום עם הקטעים שלו. הכי אני אוהבת הומור שמתרחש על הבמה חי, באותו הרגע. זה מאוד מדבר אלי, אבל שוב, גם בתחום הזה אתה חייב להיות סופר רציני ולקחת הכל כאמיתי ותהומי כדי שזה יהיה מצחיק לקהל. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי בשנה שלי בבית צבי.

היכן עובר הגבול של הרצינות התהומית? דמויות כמו בטרפליי והאם בשתיקתו של ברוך, או – אם מתישהו תקחי את האתגר – הקוסטלניצ׳קה, בכולן עומס רגשי קשה מנשוא, אך כזמרת את חייבת לשמור גם על קור רוח כדי ״לעשות את העבודה״. איך מתמודדים עם הכפילות הזו?

לפעמים באמת לא פשוט להתמודד עם הכפילות הזאת. התפקיד המקצועי שלי באמת מחייב שמירה של מרחק מהדמות, אחרת פשוט לא אפסיק לבכות כל הזמן. למעשה זה אומר, למשל בבטרפליי, למצוא רגש, מטרה או פעולה אחרת שמנחה את הדמות, אשר לא תביא לבכי.

לדוגמא: בארייה האחרונה שלה לפני ההתאבדות "Tu, tu, tu", חשבתי הרבה מה לעשות, כי אפילו ללמוד אותה לא הצלחתי בגלל הדמעות. לבסוף החלטתי שזה ממש לא רגע של רחמים עצמיים. להפך, זה מעין רגע של קתרזיס עבורה: ההחלטה כבר גמלה בליבה, וכעת המטרה של הדמות היא רק אחת – שהילד הקטן יביט בפניה ויזכור אותה ושתהיה לו בתת מודע הידיעה שהיא לא זנחה אותו למעשה.

מטרה כזאת דורשת הרבה נחרצות , אסרטיביות, פוקוס. בטח לא בכי. זאת הדרך היחידה שהצלחתי להתמודד עם העניין. ניתוק רגשי לא, אבל מטרה יותר ממוקדת של הדמות. ועדיין זה עצוב כל כך שלקראת הסוף אני כמעט נחנקת… אחרי הכל אני גם אמא.

נחזור למוצרט ונסגור מעגל עם דמות שדווקא תיעדר מהקונצרט: ויטליה, המיוחדת במורכבותה. איך זה להיות ״רעה״? מה זה דורש?

זה כיף! שוב, זה עניין של מטרות ופעולות של הדמות. יש לה האינטרסים הצרים שלה והיא לא רואה הרבה מעבר לזה, ומעל הכל היא באמת מאמינה שהיא צודקת ושהכל מגיע לה… אני בתור שחקנית-זמרת שעושה את הדמות, נכנסת לנחרצות הממוקדת הזאת ולא לקטע של הנאה מסאדיזם אמיתי. לזה קשה לי להתחבר.

לסיום, מה תכניותייך להמשך העונה?

כרגע אני בחזרות לאופרה לה רונדינה שם אשיר את ביאנקה. עוד על במת האופרה, אשיר את תפקיד ג׳נטה בשיקוי האהבה במרץ. מלבד זאת תהינה הזדמנויות נוספות לראות ולשמוע את גרסת הבלט למאדאם בטרפליי (ינואר-פברואר),
וכן המופע הנפלא של שירי הביטלס בזאפה הרצליה (אפריל). מקווה שתהיה שנה מלאה עבודה ופעילות ושמחה.

"סיפורי מוצרט" – קונצרט ראשון בסדרת "אופרליה" בניהול רודיקה היימן-טלפז. קטעים מטרילוגיית דה פונטה ומחליל הקסם. משתתפים: אפרת אלעזר אשכנזי, אלה וסילביצקי, נופר יעקבי, נור דרוויש, זלטה חרשברג, נעם מור, אלכסנדר לאנג ומתן גנדלמן. 7.1.15, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.

ארבעה מבטים על שוברט

אילן לוין וחברים יוזמים שוברטיאדה מורחבת / עמיר קדרון

ד"ר אילן לוין, פסנתרן ומרצה. הופיע בישראל, איטליה, ארה"ב ועוד. זכה בפרסים בפסטיבל צ'טאוקואה ובתחרות האקדמיה למוזיקה ת"א. הקליט עבור רדיו צפון-הולנד, תחנת WBFO (באפלו) ולקול המוזיקה. למד תואר שני ושלישי בבי"ס "איסטמן" (רוצ'סטר). לימד באונ' באקנל, במכללת אליזבת'טאון (פנסילבניה). מלמד באקדמיה למוזיקה י-ם.

כיצד התגבש הרעיון לייחד סדרת קונצרטים לשוברט?

רציתי ליצור מסגרת של כמה קונצרטים קאמריים שתתאים לבסיס רחב של אנשים, מוזיקאים וקהל כאחד, ושוברט היה בחירה טבעית לכך. זאת מפני שהוא מלחין שכיף לנגן, וגם מפני שיצירותיו הקאמריות כה מגוונות מבחינת ההיצע: החל מלידר, דרך שלישיות הפסנתר הנפלאות, חמישיית דג השמך המפורסמת, יצירות לפסנתר ב-4 ידיים, וכלה בווריאציות לחליל על שיר שלו עצמו. אפשר למלא עוד כמה וכמה תכניות ממכלול יצירותיו הבלתי נדלה.

כיצד קיבצת את היצירות מתוך המבחר?

הקו שהנחה אותי היה גיוון: דאגתי שבכל תכנית ישולב יותר מהרכב אחד. כך למשל, בקונצרט הראשון משתלבות להן שלישיית הפסנתר עם שירה אמנותית; בקונצרט השני משולבים הרכב ל-4 ידיים, דואו לחליל ופסנתר, לידר, וכן הלאה.

הקו המשותף לכל התכניות הם השירים. הרגשתי שאי אפשר שוברט בלי שירים, לכן בכל תכנית נבצע מקבץ שירים.

ואיך גיבשת את צוות האמנים?

עם אלכסנדר (סשה) קוטליאר, הצ'לן, יש לי היסטוריה רבת שנים של שותפות מוזיקלית מדהימה. ניגנו המון רפרטואר לצ'לו ולפסנתר ביחד; אנחנו מרגישים אחד את השני באופן סימביוטי ואנחנו מתאימים כמו כפפה ליד.

על אליהו שולמן עוד שמעתי מימי נעוריי, ובעיני היה תמיד נפלא, ולכן מאוד שמחתי כשסשה הציע אותו. בקיץ האחרון אירגנו קונצרט שהיה מאוד מוצלח ונהנינו מאוד לעבוד ביחד. הוא וסשה המליצו לצרף את הוויולן אבשלום שריד והקונטרבסיסט אנדרי כץ, שינגנוו איתנו את חמישיית דג השמך.

עם החלילן יואל קולינר ניגנתי רסיטל לפני מספר שנים וגם כאן היתה כימיה נהדרת. ניגנו אז את הווריאציות לחליל של שוברט, יצירה תובענית לחליל ולפסנתר כאחד, כך שיואל היתה בחירה טבעית מבחינתי כשהגיתי את רעיון הסדרה. מעבר לכך, יואל משמש לי לעזר רב בארגון הסדרה ובשיווקה, ואני מרגיש בר מזל שהוא שותף לפרויקט.

אלה וסילביצקי היא כוכבת אמיתית. יש לה קול נדיר ונוכחות בימתית בלתי נשכחת, ולא בכדי היא מככבת באופרה הישראלית. נפגשנו לראשונה לפני שנתיים בערך, כשהוזמנו להופיע בפסטיבל פליציה בלומנטל במוזיאון תל אביב. ניגנתי קונצ'רטו לפסנתר והיא שרה מספר אריות. לאחר כמה חודשים הופענו ברסיטל משותף, ושנינו הרגשנו שאנחנו חייבים להופיע שוב יחדיו.

אלה הציגה לי את אילונה טויביס, זמרת מצויינת בזכות עצמה, והיא תופיע בשניים מהקונצרטים. זו תהיה לנו שותפות ראשונה. שותפות ראשונה נוספת תהיה לי עם הפסנתרנית עינת פבריקנט ביצירות לארבע ידיים. עינת פסנתרנית מאוד מוכרת בארץ, ומופיעה רבות במוזיקה קאמרית וברסיטלים לפסנתר.

הזכרת קונצרט שנערך בקיץ, ואני משער שהכוונה להופעתך עם סשה ואליהו בפליציה ביולי. זה היה מעין פיילוט לסדרה?

הקונצרט בקיץ היה מהנה הן לנו כמבצעים והן לקהל. בכל מקרה, התגובות שקיבלנו היו נלהבות. החלל במרכז פליציה בלומנטל אידאלי למוזיקה קאמרית אינטימית כשל שוברט, בעוד שאולם גדול יותר היה הופך את הביצוע לקונצרטנטי מידי. גם המיקום של האולם ייחודי, בלב ההיסטורי של תל-אביב, ברחוב ביאליק שמאחורי כל בית בו ניצב לו סיפור.

אין עוררין על ייחוד החלל ואיכותו, ומנגד – כיצד תשתלב הסדרה בסצינת המוזיקה הכל-כך עמוסה בת"א? איך מנהלים את המלחמה על הקהל?

אני לא רואה זאת כמלחמה על קהל אלא כזכות להציע לקהל שוחרי המוזיקה תכנית אטרקטיבית באיכות גבוהה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להפיץ את דבר הסדרה ברבים: פתחנו דף פייסבוק, הוצאנו חומר פירסומי כולל פליירים, פוסטרים, קטעי יו-טיוב והודעות לעיתונות.

מה שמוליך אותנו זה הרצון והאהבה שלנו להופיע. אין כאן מדדים מדוייקים, אנו מקווים ומצפים כמובן שיבואו אנשים, אבל שום דבר אינו מוחלט.
הקונצרט שניגנו בקיץ, לדוגמא, נפל בדיוק בעת מלחמה. חששנו שננגן בין אזעקה לאזעקה ושלא יבוא קהל. בסיכומו של דבר, לא נורה אף טיל באותו הערב, והאולם היה בתפוסה יפה למרות הכל. אז נקווה לטוב.

אתה מכוון באופן מובהק לשוברטאים כבדים, או שלדעתך הסדרה יכולה להתאים גם לקהל רחב ומגוון יותר?

הסדרה מתאימה לקהל הרחב. מה שיפה בשוברט, זה שיש בסגנון שלו שילוב של שקיפות קלאסית יחד עם ביטוי אישי רומנטי, כך שרובו של קהל חובבי המוזיקה, שטעמו על פי רוב נע בין שתי הקטגוריות האלה, יחבב את המוזיקה של שוברט בנקל. זה נכון לדעתי גם לקהל שאינו פוקד את אולמות הקונצרטים דרך קבע.

קל לאהוב את שוברט. אם לקחת בהשאלה מעולם הקולינריה, למצוא חובבי שוברט זה קצת כמו לחפש חובבי שטרודל וינאי – רוב האנשים שאני מכיר מתענגים על הטעם…

בכוונתך לשלב בקונצרטים הנחייה במינון כלשהו?

כן, אני נוהג להוסיף קטעי הנחיה קצרים תוך כדי הקונצרט. משהו בשביל לתת חומר למחשבה. אני מוצא שקהל מאוד אוהב שמתייחסים אליו וחולקים איתו מידע.

באותו קו מחשבה – ציינת את החשיבות של הלידר בקונצרטים; יחולק או יוקרן תרגום?

אני מתכוון לספק תרגום מוקרן.

עוד בנושא לידר: הקונצרט הראשון נקרא "הטוחנת היפה" – המחזור יבוצע בשלמותו?

לא כל המחזור יבוצע, אך רוב קטעי השירה בקונצרט הראשון יהיו מתוכו.

בהנחה שהסדרה תישא פירות, תרצה להמשיך לעונה נוספת?

נכון לעכשיו מדובר בקונצרטים חד פעמיים, אך טבעי שאחרי כל העבודה הזו נרצה לנגן כל קונצרט יותר מפעם אחת. מקווה שיתאפשר לנו לעשות כן בעונה שלאחר מכן, וגם בערים נוספות.

מעבר לאולם מלא, מה ציפיותיך מהסדרה? איזו תגובה תרצה לקבל מהקהל?

אני מצפה שנגיש קונצרטים איכותיים, מעניינים ומושקעים, ושהקהל ייהנה וירגיש שהתייחסו אליו, ולא רק ציפו שיישב בדממה וימחא כפיים במקומות הנכונים.

"הטוחנת היפה" – קונצרט ראשון בסדרת "הכל שוברט" בניהולו האמנותי של הפסנתרן ד"ר אילן לוין. 13.12.14, מרכז פליציה בלומנטל.

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

הקול בצחוק

ליהוק מושלם בערב שירי הומור / עמיר קדרון

יעל לויטה

התכנית השניה בעונה זו של 'שירה שיר' נבנתה סביב נושא ההומור, ובכך נטל עורך הסדרה, הפסנתרן עידו אריאל, סיכון מסוים. על פניו, הנושא נשמע ככזה שינעם לקהל, אך אליה וקוץ בה – הומור הוא תלוי תרבות ותקופה, וספק אם כאן ועכשיו מישהו יצחק מסוג ההומור בשירים שנכתבו, למשל, באירופה לפני 100-200 שנה. לזכותו של אריאל ייאמר שלא הסתיר את ההתלבטות, ואף הודה שבמהלך הכנת הערב, קרה שהוא והזמרים ניסו להבין מה בדיוק מצחיק בשיר כזה או אחר.

אם כן, קשה לומר שהקונצרט סחט שאגות צחוק מהקהל – אך הוא ודאי הסב הנאה מרובה מכל בחינה אחרת. התכנית שאריאל בחר הצטיינה בגיוון סגנוני, ומעלתה העיקרית היתה הופעתם המסחררת של עודד רייך ויעל לויטה. למען האמת, קשה לחשוב על ליהוק מוצלח מזה: קולות יפים, מוזיקליות, רגישות, כישרון משחק, חוש טבעי לקומדיה, קשב והופעה מוקפדת. האחרונה משמעותה כי כל מחווה קולית או פיזית עשויה היטב, ויחד עם זאת נדמית ספונטנית ולא מאולצת.

לויטה פתחה את הערב בהצהרת כוונות עם "I hate music", והקסימה כשתיבלה את שירתה במינון מדויק של אטיטיוד אופראי. המהלך חזר, כצפוי וביתר שאת, בשיר "השכנה החדשה". אף שעיבודו מרחיק הלכת של יונתן שנקר לא עשה הנחות לזמרת, זו עמדה במשימה כאילו זה עניין של מה בכך. רייך לא טמן ידו בצלחת, והדגים שיר אחר שיר את מעלות קולו הערב, בין אם לירי או סמכותי. את "The Boatman's Dance" חתם בפיאנו מעודן, וכן עורר התלהבות ב-"I bought me a cat".

לפחות בנקודה אחת הצליחו רייך ולויטה למצות עד תום את הפוטנציאל הקומי, וזאת בדואט החתולים של רוסיני. למרות היותו שחוק, שלא לומר נדוש, ביצוע טוב תמיד מפיח חיים חדשים בדואט. במקרה המדובר היו הזמרים משכמם ומעלה, והגישו פרשנות וירטואוזית ממש – הן בשירה והן במשחק.

לסיום, כמה המלצות: את רייך אין להחמיץ בתפקיד הראשי בהפקת "דון ג'ובני" לצד צוות "מיתר – אופרה סטודיו"; לויטה תופיע בסוף החודש הבא בתכנית אחרת של "שירה שיר"; המופעים הבאים של הסדרה (9-16 במאי) יעסקו בטירוף, ובהם ישירו גיא פלץ ועינת ארונשטיין.

"שירי הומור" – מופע מסדרת 'שירה שיר'. יעל לויטה, סופרן; עודד רייך, בריטון; עידו אריאל, פסנתר, הנחייה, ניהול אמנותי. שירים מאת ברנשטיין, בטהובן, ברהמס, וולף, מהלר, ר. שטראוס, קופלנד, רוסיני וארגוב. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 22.3.14.

אינטימיות וכינור

על סדרת מופעים שמקנה לילדים כלים להאזנה / יעל שלמון ברנע

מרכז פליציה בלומנטל פתח את שעריו לאחרונה לקונצרטים לילדים. אם להכליל מהתנסות ראשונה זו, זוהי בעצם שעת סיפור עם כלי נגינה. חיה לבני והכינור סיפרו לנו סיפורים והנעימו נעימות. חיה עמדה אמנם על הבמה, אבל ההרגשה האינטימית של האולם בפליציה בלומנטל גרמה לתחושה של שיחה בגובה העיניים, וכך גם האפשרות לשאול שאלות בסוף, ומדי פעם גם תוך כדי.

פתח את הקונצרט מאיר ויזל. לפני שפינה את הבמה והזמין את חיה לבני לעלות, פנה אל הילדים בשאלה מה היו עושים אם היו לבד, ללא טלוויזיה ושאר מסיחי דעת שכאלה. את שלושת הרגשות שהציג כיכולים לעלות כתוצאה מגעגועים – שמחה, תוגה ועצב – הדגים עם "לאליזה" של בטהובן.

חיה לבני עלתה וסיפרה שהכינור שלה עוזר לה להיות לבד, ובעצם, כשהיא איתו, היא לעולם אינה לבדה. קיבלנו הסברים על מבנה הכינור והקשת, ועל אנשי מקצוע שונים סביב היצירות לכינור, וחיה אמרה שכעת תנגן בכינור "כאילו שהוא זמרת". ראיתי את בני יושב משתאה לצלילי "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, וחיה הזכירה לנו כי "לכל שירייך אני כינור".

אחר כך קיבלו הילדים משימה. חיה הציגה דרכים שונות לנגן בכינור, משיכות קשת שונות ופיציקטו, וביקשה מהילדים להגיד לה על מה הקטע הבא. לכל ילד הייתה תשובה משלו. חיה סיפרה שזהו "ריקוד הגמדים" (Elves' Dance) של ג'נקינסון, ושכל אחד יכול להמציא לקטעים מוזיקליים שם וזה תמיד יהיה נכון. אני תמיד שמחה לנגיעות של אובייקט מול סובייקט בקונצרטים לילדים.

חיה ניגנה לנו אחר כך מתוך "האביב" של ויוואלדי, והסבירה באופן ציורי את המראות שמתארת המנגינה. בתחילה השמיעה לנו ציוצי ציפורים, יחידות ובקבוצות. באופן דומה היא הדגימה לנו אחר כך עם קפריס 5 של פגניני ילדים צוחקים. בהמשך "האביב" הסבירה חיה על איטליה, שבה באביב השלג מפשיר ועל כן זורם בנחלים, וכי תנאי מזג האוויר שם יכולים לגרום לשינוי פתאומי כך שיום אביבי בהיר הופך במהירות ליום גשום להפליא, והכול הודגם כמובן עם "האביב".

חיה הזמינה את הילדים למחוא כף למקצב ריקוד של באך. לאחר מכן העלתה ילדים לבמה ולימדה אותם לרקוד כבני מלוכה. היה משעשע לראות את הילדים רוקדים בכובד ראש כראוי. הפעלות הילדים המשיכו בנעימת "העוקץ" (The Entertainer, סקוט ג'ופלין), "שמע ישראל" ועוד. אולם בין כל אלה נוגנה המנגינה "צ'רדש" של מונטי. מנגינה נוגה ושמחה, ללא הפעלות, והאולם שקט.

לא רק ב"צ'רדש", חיה לבני סמכה על הקהל שלה, ובצדק, יותר ממני. חלקי היצירות שניגנה היו ארוכים למדי. היו אמנם פטפוטים פה ושם, אבל זה יכול להיות קשור לכך שהילדים שפקדו את המקום היו צעירים יותר מאלו שהתוכנית כיוונה אליהם. גם בני צעיר מהגיל המוצהר. ב"צ'רדש" הוא ירד מהכיסא וניסה כיסא אחר, התכופף, נשכב וקם. לא רציתי שיפריע לחיה, שכן לשאר הקהל הוא לא הפריע, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת. חששתי שהעמסתי עליו יותר מדי. הוא בחר לשבת יפה למשך שאר הקונצרט. לאחר הקונצרט שאלתי אותו מה הכי אהב. הוא אמר שהכי אהב את הסיפורים.

אז מה היה חסר לי בקונצרט? קהל. אני מאמינה שהאווירה האינטימית הייתה נשמרת גם באולם מלא, וצר לי על מיעוט הצופים. השעה שבה הקונצרטים מתוכננים אליה, חמש אחר הצהריים, ייתכן שאינה מאפשרת להורים מחוץ לתל אביב להביא את ילדיהם. אבל הורים תל אביביים: יש כאן משהו אחר. קרוב ונגיש. הרי רובנו נשמח לאפשר לילדינו ללמוד נגינה, וגם ללימוד האזנה יש חשיבות. אולם לחשיפתם לכלים בצורה בלתי אמצעית יש משקל אחר. אני ממליצה לכם לקחת את ילדיכם לתוכניות הבאות: "החלילים תמיד צודקים" עם אילן שגב, "משפחת החליליות" עם דרורה ברוק, או "צ'לו מקרב לב" עם מיכה הרן. כדי להתעדכן בנושא של הקונצרטים הבאים – כלי ורגש – של "שלישי בחמש" אנא בקרו באתר של פליציה בלומנטל.

"אני והכינור שלי" – חיה לבני במופע מסדרת "שלישי בחמש". המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 4.3.14.

קצר וקולע

אלינור זון בביקור מולדת נדיר ובו רסיטל עם טעם של עוד / עמיר קדרון

הדרך משטוטגרט לזלצבורג עוברת בת"א, כפי שנוכח לדעת הקהל שהאזין לשירתה של אלינור זון בתחילת השבוע. כשפניה מועדות לתחרות מוצרט בזלצבורג, הספיקה הזמרת (המתגוררת מזה מספר שנים בשטוטגרט) להבליח ארצה, ועל הדרך להופיע ברסיטל הרצה של החומרים שהכינה לתחרות.

הרפרטואר שהוצג הוא עונג צרוף. גשר מוזיקלי שתחילתו בקלאסיקה של מוצרט והיידן, וקצהו השני ברומנטיקה המאוחרת – שטראוס. על אף פער הזמן וההבדל הסגנוני, יש חוט שני שמאגד את המוזיקה, והוא שזור אלגנטיות, שקיפות ושרטוט מעודן של רגשות. הדבר ניכר היטב בהופעתה המיומנת של זון, שהתמקמה במידה דומה של נינוחות ביצירות שלושת המלחינים.

במחצית הראשונה של הרסיטל בלטו שני שירים מהקובץ המלבב שהלחין היידן על-פי שירי אן הנטר: "Piercing eyes" ו-"Fidelity". זון הגישה אותם בחן, והקפידה לשלב בין הבעה ישירה למעטה מוזיקלי עשוי בטעם. גישה זו, המעדיפה הגשה מחושבת של רגש על פני הטחתו במאזין, הובילה לפרשנות מעניינת של "Als Luise". השיר הקצר של מוצרט מכיל סערת רגשות הזוכה תדיר לביצועים דרמטיים, ואילו זון ביקשה לקחת צעד אחורה וליצור תמונה מופנמת יותר של צער.

מעניין גם להשוות בין הארייה "Chi sa" לזו שפתחה את הערב – "Laudamus" (מהמיסה בדו מינור). למען האמת, שירת "Laudamus" עוררה ספק לגבי התאמתה כמנת פתיחה. לזון אמנם יש הזוהר הקולי ההולם, והיא שרה באורח נמרץ ושופע חיוניות, אך משהו בעיצוב הקווים נותר כללי וכמו דרש ליטוש נוסף. ייתכן שהקול לא התחמם והתגמש דיו על מנת להתמודד עם הדרישות הטכניות שמציבה הארייה, והוכחה אפשרית לכך נמצאה ב-"Chi sa", שזומרה באורח משביע רצון בהרבה.

עם כל הכבוד למוצרט, נדמה שמגרש הבית של זון הוא שטראוס. משהו בשירים שביצעה ברסיטל, ובמיוחד "Befreit" שזכה לביצוע מטלטל, הוביל להצגת הקול והאישיות במיטבם: זוהר כסוף במשלב העליון לצד גוון כללי חם ובוגר, המעניק ייחוד לקול – יתרון בפאך צפוף; הפקת קול יציבה המעידה על שליטה טכנית לצד אינסטינקט מוזיקלי טוב; היכולת לאזן ולמתן רהב אופראי משתפך על-פי צרכי המוזיקה והחלל.

כאן המקום לפרגן גם לפסנתרנית יעל קרת, שרשמה לזכותה כמה רגעים של ליריקה מופלאה, ובכלל התגלתה כמלווה מצוינת לפחות מבחינה אחת קריטית: אף שכנף הפסנתר נפערה לרווחה, נשמר לאורך הרסיטל איזון מוקפד בין עוצמת הנגינה לקול. אין להקל בכך ראש, כיוון שפסנתרני ליווי טובים הם זן נדיר.

הצלע השלישית והמפתיעה בערב היתה הזמרת שירה רז, שמן הסתם הוזמנה על מנת להרחיב מעט את היריעה ולהעשירה – וכן לאפשר לזון מנוחה במהלך התכנית התובענית. הבחירה לארחה ברסיטל התגלתה כהחלטה מבריקה: לצד ביצוע מרתק ונוקב של "Son reo", היתה רז שותפה שוות זכויות לגולת הכותרת של הערב – הדואט "Via, resti". אין בקביעה זו, חו"ח, משום ביטול יתר התכנית או הפחתה בערכה, אלא שהדואט חשף את שתי הזמרות כשידוך קולי ותיאטרלי נוטף כריזמה. האבחנה קיבלה אישוש כשחזרו הזמרות על הדואט כהדרן ושוב הפליאו במשחק כמו גם בשירה. המסקנה אחת היא: דרוש רסיטל משותף – עם דגש בדואטים – ויפה שעה אחת קודם.

"בדרך לזלצבורג" – רסיטל של הסופרן אלינור זון בליווי הפסנתרנית יעל קרת. אורחת: שירה רז, מצו. התכנית: מוצרט – Laudamus מתוך המיסה בדו מינור; Chi sa qual sia; Via, resti; Son reo; Als Luise; Dans un bois; Abendempfindung; Ah, scostati… Smanie implacabili; היידן – Piercing eyes; Fidelity; שטראוס – Allerseelen; Seitdem dein Aug'; Befreit; Zueignung. 2.2.14, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.