music4awhile

ראשי » Posts tagged 'הילה בג'יו'

Tag Archives: הילה בג'יו

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

בוכים – סיפור אהבה

לה רונדינה – לה טרוויאטה הקומית של פוצ'יני / ורד ברקת

תענוג לגלות, ששכיית החמדה "לה רונדינה" (הסנונית), נכנסת לרפרטואר של בתי האופרה ברחבי העולם, לאחר שידורים חוזרים ונשנים של אותן אופרות של פוצ'יני, כגון טוסקה, טורנדוט או מאדאם באטרפליי. בשנים האחרונות הועלתה "לה רונדינה" בבתי אופרה של ליגת הקיסוס – במטרופוליטן בניו יורק ובקובנט גארדן בלונדון. השנה מגיעה יצירת מופת זו לגרמניה, לאיטליה ולישראל.

ההפקה, בבימויו הפשוט והישיר של ניקולא ז'ואל, ממקמת את הגיבורים בשנות ה-20 של המאה שעברה, והתפאורה היפה בסגנונות אר-נובו ואר-דקו, מצליחה ליצור עולם קסום, מפתה, נוגה ופריזאי. ללא נקודות מפנה הזויות ודרמטיות, ללא בעלי חיים פרי דמיונו הקודח של הבמאי ובלי כל בימוי אולטרה-מודרני / יורו-טראשי, מתמקדת אופרה זו בסיפור אהבתם הכן של שני אנשים המגיעים מעולמות שונים, וכמנהג הווריזמו, הסוף צפוי מראש. כל שנותר הוא ליהנות מהמוזיקה ומהאווירה המיוחדת.

בראש ובראשונה הכימיה בין צוות הזמרים עובדת. אין תחרות וכל אחד משלים את השני. הקולות בהכללה נהדרים, ותמיד מחמם את הלב לראות זמרים מחו"ל ששבים לעבוד באופרה הישראלית. שני הזוגות המתוארים בעלילה מהווים מעין אגו ואלטר-אגו; אורליה פלוריאן הייתה מצוינת ושוברת לב כיצאנית הצמרת מגדה. היא בנתה דמות נשית המודעת לגורלה העצוב ובמקביל פיתחה צדדים רומנטיים ואופטימיים ששימרו את התקווה. שירתה המרגשת, בעת פרידתה מאהובה, העלתה דמעות בעיני הצופים.

הטנור זורן טודורוביץ' מילא את תפקיד מאהבה רוג'רו בנאיביות הנדרשת מצעיר המגלה לראשונה את העיר הגדולה. המעניין הוא שהתפקיד הגברי הבולט באופרה זו ניתן דווקא למשורר פרונייה (Prunier), והטנור מריוס ברנסיו (Brenciu) בקלילות ובנעימות שמר כמטוטלת על ההרמוניה בין שני הזוגות. הילה בג'יו הייתה נהדרת כליזט המשרתת: היא תמיד גונבת את ההצגה.

התפאורה, בעיצובו של אציו פריג'ריו, יצרה אווירה שונה בכל מערכה. ניכר שחלו אילוצים בהתאמתה לבמת האופרה בתל אביב, אולם התמרון העצים את תחושת המלכוד של הדמויות: אם במערכה הראשונה אנו מצויים בסלון ביתה "הבורגני" של הגיבורה, לכודים בתוך עמודים רחבים ובציורי קיר של קלימט, עבור מי שהתגעגע לסצינות ההמון ולאווירה הבוהמית הפריסאית של "לה בוהם", מבחינה מוזיקלית ומבחינה פיזית, אנו כמעט נחנקים במערכה השנייה במועדון בולייה. בהפקה המקורית היו שתי קומות. על הבמה התל-אביבית, כל חברי המקהלה מקיפים את הסולנים בקומה אחת.

העיצוב המזהיר והמואר של התקרה ושל חלונות הזכוכית במערכה השלישית, מאדיר את הניגוד בין תחושת החופש והשמש המסמאת בריוויירה הצרפתית ובין הסוף הבלתי נמנע של קץ הרומן. האהבה הגדולה השוררת בין מגדה ובין רוג'רו תיכשל בשל הכתם בעברה אשר לא יוכל להיטהר על ידי השמש. מגדה תיאלץ לוותר על האהבה ותשוב אל רמבלדו הבנקאי העשיר (ולדימיר בראון בהופעה אצילית ומרשימה) התומך בה כלכלית.

מקהלת האופרה הייתה בתחילה מעט מפוזרת, כצפוי בסצינת המון, אולם ככל שהתקדם הערב, היא התלכדה תחת שרביטו של פרדריק שאזלן והרטיטה את הלב. הניצוח הרגיש והאינטליגנטי של שאזלן מהווה סיבה מספיק טובה לרוץ לראות את "לה רונדינה" באופרה הישראלית. הוא יודע להפיק לא רק את המוזיקה המכשפת של פוצ'יני, אלא גם הנאה וקתרזיס.

"לה רונדינה" – האופרה הישראלית – תל אביב-יפו – חזרה גנרלית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח: פרדריק שאזלן. מנצח מקהלה: איתן שמייסר. במאי: ניקולא ז'ואל. במאי מחדש: סטפן רוש. תפאורה: אציו פריג'ריו. תלבושות: פרנקה סקוורצ'אפינו. תאורה: ויניצ'ו קלי (יאקופו פאנטאני). מגדה: אורליה פלוריאן. ליזט: הילה בג'יו. פרונייה: מריוס ברנסיו. רוג'רו לסטוק: זורן טודורוביץ', רמבלדו: ולדימיר בראון. זמרים נוספים ורקדנים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 7.1.2015.

 

מודעות פרסומת

שחזור מוצלח

האופרה הישראלית מעלה שוב את ריגולטו עם צוות מנצח / צבי נתנאל

שחיתות מוסרית, עבריינות מינית, עסקאות אפלות, רצח מוזמן – לא, אלה לא כותרות העיתונים של ישראל 2014, כי אם האווירה שמתאר ויקטור הוגו במחזהו "המלך משתעשע" משנת 1832, העוקב אחר חיי ההוללות של המלך פרנסיס ה-I, אם כי הוגו עיצב את המלך יותר בדמותו של לואי פיליפ, ששלט בצרפת באותם ימים (1830-1848). גם הנסיון להתנקש בלואי פיליפ ב-1835 תרם לאיסור להצגת המחזה מטעמים של תוכן שערורייתי ובלתי הולם. האופרה "ריגולטו" מאת ורדי, העולה בימים אלה באופרה הישראלית, מקבילה כמעט לגמרי למחזה המקורי.

כתיבת האופרה לוותה גם היא באיסורים שונים מצד הצנזורה, אך למרבה האירוניה האופרה הוצגה בפריז יותר מ-100 פעמים, בעוד המחזה של הוגו עדיין נאסר להצגה – איסור שבוטל רק ב-1882, חמישים שנה לאחר כתיבתו. ורדי עצמו לא נמנע מהבעת ביקורת חברתית נוקבת באופרות שלו, וכך גם ב"ריגולטו", לא רק כלפי עריצות אבסולוטית חסרת מוסר, אלא גם התרסה על מעמדם של החלכאים והנדכאים. באורח שונה ואולי חד-פעמי ביצירתו, הוא שם בפיו של ריגולטו משפטים נוקבים אודות גורלו, כשהוא פונה ישירות לקהל: "בני אדם, הפכתם אותי לרשע מתועב! עברה וזעם, להיות מעוות", ואחר-כך במערכה השלישית לאחר הרצח, כשהוא בטוח בנצחונו: “כעת הבט בי, עולם. הנה ליצן-חצר ולרגליו שוכב שליט רב-עצמה. הו, כאבי, זוהי נקמתך".

עלילת האופרה עוסקת בדוכס ממנטובה, דון ז'ואן בלתי נלאה, המפתה נשים ומנצל אותן בתאווה שאינה יודעת שובע. ליצן החצר שלו, ריגולטו, הנוהג להתעלל באנשי החצר באמצעות לשונו המושחזת, מסתיר את בתו היפה ג'ילדה מעין כל, אך גם היא נופלת קרבן לפיתויי הדוכס. ריגולטו מחליט לנקום בדוכס באמצעות רוצח שכיר, אך ג'ילדה, אף שאהבתה הטהורה לדוכס נרמסה, מחליטה להקריב את עצמה ומוסרת את גופה לסכיני המרצח. כשריגולטו בא לאסוף את הגופה ולהשליכה לאבדון, הוא מגלה בתוך השק את בתו נופחת את נשמתה.

האופרה הישראלית מעלה בפעם החמישית את ההפקה שיצר דייויד פאונטני, ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד ממנה לטובת הפקה חדשה, אם כי העבודה של גדי שכטר, הבמאי המחדש, ריעננה את ההצגה והפיחה בה משמעויות וחיים שלא היו בה במקור. התנועה על הבמה היתה מהודקת ומדויקת, נטולת פעילות מיותרת, גם אם זה אומר שסולן אחד עומד לבד על הבמה הרחבה. הווילונות שנפתחים ונסגרים מסתירים טפח ומגלים טפחיים – השחורים על מעשים אפלים, האדומים על מעשי תאווה ודם. במרכז הבמה כלוב זכוכית עם עץ מלבלב בתוכו, בו כלואה ג'ילדה, וכשהמציאות טופחת על פניו של ריגולטו, מופיע הכלוב במערכה השניה כשהוא מנופץ והעץ קמל.

כשמתגלה רגע החטיפה של ג'ילדה, נתלשים הווילונות השחורים, וכל מה שנותר על הבמה הוא קולב תלוי ועליו שמלתה של ג'ילדה. זוהי תמונה קורעת לב וזהו הרגע החזק ביותר של ההפקה. רעיונות יפים נוספים הם מקהלת החוטפים שמבצבצת מתחת לשולי המסך השחור המקיף את גב הבמה, או ההתעטפות של ג'ילדה במסך האדום בסוף המערכה השניה, מנסה להסתתר מעצמת אירועי הדמים שהיו (בעילה) ושיבואו (הרצח). סצנת הרצח בהפקה זו עדיין נראית מגוחכת וטעונה שיפור, כמו גם היציאה הנונשלנטית של ג'ילדה מתוך השק בשמלה לבנה עם כתם אדום קטן.

הצוות שהתכנס לביצוע האופרה כמעט זהה לצוות שביצע את האופרה לפני שנתיים – לצד הילה בג'יו (ג'ילדה) וקרלוס אלמגוור (ריגולטו), בתפקיד הדוכס יתחלקו שלושה: איבן מגרי, שהותיר רושם אדיר בהופעותיו ב"לה טרוויאטה" בפילהרמונית לפני חודשיים, ז'אן-פרנסואה בוראס שביצע את התפקיד היטב לפני שנתיים, וגיבן נקוסי, שהיה נספח לצוות זמרי הסטודיו של האופרה. לנקוסי קול יפה ואיכותי והופעה טובה על הבמה, אך הוא עדיין צריך לצבור נסיון ולמצוא גוונים נוספים בשירה ובעיצוב הדמות, ובעיקר להיפטר מבעיות אינטונציה שהעיבו על שירתו, בעיקר בסצנה הפותחת את מערכה ב'.

להילה בג'יו קול פעמונים יפהפה, ובמשחקה היא יוצרת דמות אמיתית על הבמה. את הדואט הראשון עם ריגולטו היא החלה קצת חלש ועם אוויר במשלב הגבוה של קולה, אך מיד עם כניסתו של הדוכס שירתה נעשתה ממוקדת וצלולה כבדולח. האריה caro nome היתה מפגן ראווה מצוין של שירה לירית ומוזיקלית עם קולורטורה מבריקה ויציבה, כך גם באריה tutte le feste al tempio במערכה ב' ובסצנת המוות בסוף האופרה. בשתי המשוכות הקשות של האופרה – דואט הסיום של מערכה ב' וסצנת הסערה במערכה ג' – קולה פילח את המרקם התזמורתי הדחוס כסכין מלובנת. אבל הערב הזה שייך כל-כולו לקרלוס אלמגוור, שמביא עמו קול של טיטאן: אדיר מימדים עד שהוא מכסה לעיתים על התזמורת, או למצער, את הקולות האחרים על הבמה (בעיקר בדואטים עם בג'יו), אבל זה מס קטן לעומת השטף הקולי האדיר והנדיר באיכותו, וגם אם אין ירידה מספקת לדקויות הרבות בתפקיד, הרי שהוא יוצר דמות ענק, שכוחו יותר בשטניות ובטינה, מבלי לוותר על חום ואהבה אבהיים הדרושים בחלק המסיים של – cortigiani, vil razza dannata (בליווי גועש ווירטואוזי של התזמורת) או בסצנת המוות החותמת את האופרה.

זמרי המשנה – כולם זמרים ישראלים – הציגו גלריה של קולות מעולים: גיא מנהיים (בורסה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), עודד רייך (מרולו), דניאלה סקורקה (משרתת). נעמה גולדמן בתפקיד החשוב של מדלנה לא הותירה עלי רושם רב. היא נבלעה לגמרי ברביעיה במערכה ג', ובהמשך לא הציגה פוזיציה קולית מספקת.

המנצח דניאל כהן נקט פה ושם בקצבים איטיים יחסית, אך הוא עיצב דרמה קודרת ונוקבת, והפיק מהתזמורת צליל עשיר ובעל עומק, עם הרבה פרטים בקולות הפנימיים שבדרך כלל נעלמים, אך תחת ידו בלטו החוצה והציגו את יופיו של התזמור ואת מלוא גווניו, הן בצד הלירי, כמו בדואט בין ריגולטו לג'ילדה במערכה א', והן בצד הדרמטי כמו בסצנת הסערה.

"ריגולטו", (חזרה גנרלית), 20.5.2014. מנצח: דניאל כהן; במאי: דיוויד פאונטני / גדי שכטר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

 

חגיגה שמרנית

כמו מנת פסטה מוכרת בכלי מפואר – עונת האופרה הבאה / עמיר נהרי

בשנה הבאה תחול העונה ה-30 של האופרה הישראלית. לרגל זה, בולטת השאיפה ליצור עונה חגיגית ונוצצת, ולמתג את בית האופרה כיוקרתי וכאטקרטיבי לקהל הרחב. התוכנית לעונה החדשה מציגה את תל אביב ראשית כל כביתה של האופרה האיטלקית, כאשר הפקות האופרה המקומיות (מלבד אחת) יהיו כולן באיטלקית ויתנו ייצוג לארבעת המלחינים הפופולאריים מארץ זו. "הספר מסביליה" מאת רוסיני תפתח את העונה, ובעקבותיה יבואו "שיקוי האהבה" של דוניצטי, "נבוקו" של ורדי, "לה רונדינה" מאת פוצ'יני; עוד מאת פוצ'יני – "טוסקה", שתוצג במצדה.

הספר מסביליה, נבוקו ושיקוי האהבה הן אופרות מוכרות שהועלו פה פעמים רבות בעבר. הן אהובות על הקהל הישראלי, שנהנה גם להצטרף ל"שירת העבדים" של ורדי. עם זאת, כל ההפקות תהיינה חדשות, מלבד "שיקוי האהבה" בגרסה המוצלחת בבימויו של עומרי ניצן. "לה רונדינה" (="הסנונית") אינה חלק מהרפרטואר המקובל בארץ. היא נחשבת לאחת האופרות הפחות מוצלחות של פוצ'יני. בשל אופיה הרומנטי והקומי, ובכיקורת על רמתה המוזיקלית, כשעלתה לראשונה היא נדחתה כאופרטה גרועה, ובכל זאת היא מוצגת היום על במות מובילות בעולם.

לכבוד העונה ה-30 יערך ערב מסקרן עם בכורה לשתי אופרות ישראליות קצרות. בהשראת "טירתו של כחול הזקן" כתב חיים פרמונט יצירת דואט לשני זמרים – "האדונית והרוכל" על פי סיפורו של עגנון, וליברית מאת צרויה להב. את תפקיד הרוכל ישיר גיא מנהיים, מהזמרים הטובים בארץ הראוי לתפקידים ראשיים נוספים. בחיבור מעניין ימשיך הערב מהיצירה היהודית-לאומנית של עגנון לאופרה "שיץ", על פי חנוך לוין, המציגה תמונה ביקורתית מאוד של החברה הישראלית. את האופרה הלחין יוני רכטר.

שתי להקות זרות שהתארחו השנה בארץ ישובו בשנית: האופרה החדשה של מוסקבה (Kolobov Novaya) תציג את האופרה של רימסקי-קורסקוב "כלת הצאר". גם באופרה זו שיקוי יכול לעורר אהבה, אבל בניגוד ליצירתו של דוניצטי, כאן השיקוי גם מרעיל וזורע הרג. "כלת הצאר" אינה אולי מהמובחרות של הרפרטואר הרוסי, אולם עדיין מדובר בהבטחה בעקבות הביקור המוצלח של בית האופרה השנה שזכה לתשואות. עוד להקה חוזרת היא בית האופרטה של בודפשט – מוסד מוביל בתחומו המעלה בכל שנה הפקות מרובות ונוצצות. השנה הציג בית האופרטה בארץ את "נסיכת הצ'רדש" מאת אמריך קלמן, ובעונה הבאה יציג את "הביידר" מאת אותו מלחין. למרות הרמות גבה מצד חובבי הסוגה הגבוהה, המוזיקה של קלמן צבעונית, תוססת, משלבת אלמנטים וינאים, צועניים ויידישקייט, והשפיעה על לידתם של מחזות הזמר המודרניים. בעוד הפקת "נסיכת הצ'רדש" היתה פושרת, כמעט ענייה, הרי שבעונה הבאה מדובר בהפקת דגל המבטיחה להיות חגיגה מרהיבה של שירה, תלבושות, בימוי וכוריאוגרפיה. לא ברור למה לא נבחר תרגום עברי מושך יותר לשם היצירה, במקום "הביידר" (מהונגרית: רקדנית אוריינטלית, או צועניה).

בית האופרה הציג רשימה חלקית של הסולנים בעונה הקרובה. הילה בג'יו תככב עם תפקידים ב-"שיקוי האהבה" וב-"כרמינה בורנה" במצדה. נעמה גולדמן, שעלתה כמחליפה וכבשה את מצדה ככרמן, תשיר בספר מסביליה וב-"שיץ". אירה ברטמן, אולי הכוכבת המרכזית של האופרה בשנים האחרונות תשיר ב-"לה רונדינה". אולי מבטיח מכך, היא תבצע את תפקיד הסופרן ברקוויאם המלחמה של בריטן, שיעלה במסגרת הסדרה הליטורגית, לצד לורן נאורי מצרפת. דניאל אורן ינצח על טוסקה במצדה ועל נבוקו, והישראלי הצעיר והבינ"ל עומר ולבר ינצח על "הספר מסביליה". מבחינת כוכבים אורחים, תמשוך את תשומת הלב אנג'לה גיאורגיו, שתשיר ב-"לה רונדינה". גיאורגיו היא אחת הזמרות המובילות של תקופתנו וביצעה בעבר גם רסיטלים בארץ. היא נמצאת כעת מעבר לשיאה, וקולה רחוק מלהיות כפי שהיה, ובכל זאת הופיעה לפני חמש שנים בתפקיד זה גם במטרופוליטן בניו יורק. ביקור מבטיח יותר יהיה זה של אליזבת מאטוש, זמרת הסופרן הנהדרת מפורטוגל, שתשיר את תפקיד אביגיל בנבוקו. המנהלים של בתי האופרה בפריס ובוואלוניה יגיעו ארצה על מנת לביים, אולי כדי לסייע במיתוג היוקרתי של האופרה הישראלית.

בפסטיבל במצדה יעלו כאמור שתי הפקות חדשות : "טוסקה" מאת פוצ'יני (שעלתה לאחרונה ב-2012) והיצירה המוכרת כרמינה בוראנה מאת אורף. בשאר הסדרות שיעלו מעניינת במיוחד הפקה מיוחדת של הבלט הישראלי של "מדאם בטרפליי" לרגל העונה ה-30 של בית האופרה. זו צפויה להיות הפקה מינימליסטית עם דגש על היבטים תיאטרליים ובהשתתפות זמרת הסופרן אפרת אלעזר-אשכנזי.

העונה ה-30 של האופרה הישראלית החדשה מבטיחה אכן להיות חגיגית עם הפקות חדשות ונוצצות, ומסקרן במיוחד יהיה לראות את היצירות הישראליות שתעלינה בבכורה. אולם, הבחירות ממשיכות לשקף את נקודות התורפה שראינו בעונות האחרונות. העדפה ל"להיטים" בטוחים והפקות ססגוניות במקום אופרות מעמיקות, איכותיות ומאתגרות יותר – במיוחד על רקע הבחירה ב-"לה רונדינה" ו"כלת הצאר". בתחום הבמאים, משאבים ימשיכו לזרום כדי להביא שמות נוצצים מחו"ל להפקות ענק, במקום לחפש יצירתיות ורעיונות חדשניים בקרב כישרונות ישראליים. בהיעדר אופרות גרמניות, אנגליות וצרפתיות, וכן יצירות שאינן בנות התקופה הרומנטית, העונה הקרובה באופרה היא על כן כמו מנה גדושה של פסטה מוכרת, טעימה ומנחמת, המוגשת בכלי חרסינה צבעוניים – אולם ניתן לחדש ולהקפיד יותר בחומרי הגלם.

לחנך את הסנדק

דון פסקואלה – קומדיה מנצחת: עכשיו באופרה / ורד ברקת

זקני אירופה מספרים שקומדיה מוזיקלית זו, שהפכה ללהיט כבר בפרמיירה שלה בשנת 1843, חוברה תוך 11 ימים. אופרה בופה, בה דמותו הקשישה של דון פסקואלה קיבלה את מרכז הבמה במקום זוג האוהבים הצעירים, שביניהם מנסה הדון להפריד.

דוניצטי השכיל לקחת את הסיפור המוכר של האידיוט הזקן שנישא לאישה צעירה, ולבנות קומדיה שבה יש עומק הן בעלילה והן בדמויות. דון פסקואלה העשיר מחליט להוריש את כל רכושו לבן חסותו, אחיינו ארנסטו, כדי שהלה ימשיך את המורשת שלו. אולם, כאשר נודע לו שהבחור מתעתד להינשא לנורינה, אלמנה עניה באופן יחסי, הוא מחליט לנשל אותו מן הירושה ולגרשו מן הבית. את המורשת יעביר לצאצא שייוולד לו, בעזרת השם, לאחר שיינשא לסופרוניה, אחותו הצעירה של ידידו ד"ר מלטסטה. בשעת הדחק, זו כנראה הברירה היחידה שנותרה לרווק מושבע בן 70.

כמובן שנורינה היא סופרוניה, כביכול צעירה ביישנית שחבשה את ספסל הלימודים במנזר. התוכנית הקונדסית-נכלולית של מלטסטה היא "ללמד" את הקשיש, שאין זה יאה לזקן להינשא לצעירה, ושאהבת אמת היא עניין לצעירים. מייד לאחר החתונה הפיקטיבית עוברת האישה החסודה טרנספורמציה מזעזעת. היא מתייחסת בצורה איומה לבעלה או מתעלמת ממנו, מבזבזת את כספו על שיפוץ הבית, על העלאת משכורתם של המשרתים ושכירת עובדים נוספים. השעות הקשות שעובר דון פסקואלה משכנעות אותו להסכים לנישואין בין אחיינו ובין נורינה, רק כדי להיפטר מהמטרד בשם סופרוניה. השינוי האישי שעבר מאפשר לו לסלוח לכולם על שרימו אותו.

ההפקה והבמאי הובאו מציריך. עלילת האופרה הועברה מאמצע המאה ה-19 לשנות העשרים של המאה הקודמת – לרומא בין שתי מלחמות עולם. בפתיחת הערב, הדבר הראשון שנגלה לעיני הקהל הוא בית עירוני עתיק, כבד ואפור ולרגע חולפת בראש תהייה דואגת, האם מדובר כאן בטרגדיה? האוברטורה היפה סבלה מעט מחוסר אדרנלין שעלה מפיט התזמורת. בהמשך החזרה נראה שהמנצח דיוויד שטרן קיבל זריקת עידוד של אפינפרין. בימויו האקטיבי של גרישה אסגארוף שמר על קדחתנות ותזוזה על הבמה בכל משך האופרה וזרם עם המוזיקה העליזה של דוניצטי. צוות הזמרים הצליח לייצר את הקומדיה בכך ששיחק את התפקידים ברצינות ולא הריץ דחקות כמו במערכון של הגשש החיוור.

בהפקה רגעים ורעיונות יפים: ארנסטו, על כל מיטלטליו, מגורש מבית דודו, עובר ברחוב ליד קבצן. זהו חבר התזמורת מחופש לקבצן, יושב ומנגן על הבמה. הסולו היפהפה המושמע ומנוגן על הבמה, מאפשר לקהל לחוות רגע מוזיקלי קסום וטהור. רק כדי לסבר את האוזן הנה הפרלוד מתוך הפקה אחרת, וכאמור כאן החצוצרה נשמעת רק ברקע. חדי האוזן יוכלו למצוא את המחווה והדמיון לפסקול של נינו רוטה בסרט הסנדק, שנים רבות מאוד לאחר דוניצטי.

התפאורה מנצלת את החלל היפה והעמוק של הבמה – גרמי המדרגות השחורות בבית דון פסקואלה, והלבנות בבית של נורינה. עיצוב הטרקלין בבית הדון עובר שינוי קיצוני לאחר כניסתה של נורינה/סופרוניה אל הבית, במחוות אימה צעקנית, מאר-דקו שחור, לבן ואדום עתיק לקו העיצובי בסגנון פנינה רוזנבלום או אולי ליידי גאגה למהדרין – ורוד לוהט, פסים ווילונות ניילון. הצבעוניות המענגת מופיעה גם בביתה של נורינה – ירוקים ולבנים.

ג'ורג'ו סוריאן ביצע את תפקיד דון פסקואלה כאנטי גיבור שמצליח להכמיר לב, והצטיין מכולם בהדגשת עומק תפקידו, מבחינת שירה ומשחק. הטנור אלסנדרו סקוטו די לוציו היה ארנסטו חביב ביותר. קולו אולי אינו חזק מאוד, אולם הוא ערב לאוזן וביצוע הסרנדה המקסימה Com'e Gentil היה משכנע כל אחד לחכות לו בגן.

הילה בג'יו היא זמרת נפלאה ויש לה חוש קומי טוב. לטעמי בחזרה הגנרלית, בסצינת "הסטירה", לא הצליחה לשחזר את השינוי האישי שעוברת דמותה של נורינה. חסר היה קצת עומק וצער שעוברים על הדמות באותו רגע, כאשר היא מכה את דון פסקואלה ומתייסרת על כך.

מקהלת האופרה, בהדרכתו של איתן שמייסר, על כל בגדיה הזועקים בוורוד, הוכיחה שוב, שהיא נכס גדול וכמעט גנבה את ההצגה.

השילוב של כל המרכיבים האלה יכול לקרוץ לגרעין הקשה של חובבי האופרה וגם למתחילים. כולם יוכלו ליהנות מתמהיל הענתיקה-עכשווי הזה, מן המוזיקה הגאונית הקלילה, מהסיפור השחוק אך על-זמני ומהכימיה בין כל המשתתפים.

דון פסקואלה – האופרה הישראלית – תל אביב יפו – חזרה גנרלית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: דיוויד שטרן. במאי: גרישה אסגארוף. מעצב תפאורה ותלבושות: לואיג'י פרגו. מעצב תאורה: יורגן הופמן. דון פסקואלה: ג'ורג'ו סוריאן. מלטסטה: דיוויד אדם מור. ארנסטו: אלסנדרו סקוטו די לוציו. נורינה: הילה בג'יו. נוטריון: עודד רייך. חצוצרן על הבמה: ניר צמח. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח המקהלה: איתן שמייסר. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 16.2.2014.