music4awhile

ראשי » Posts tagged 'היכל התרבות'

Tag Archives: היכל התרבות

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

שמונה מיתרים לתהילה

רשמים מהופעת הקפוסונים עם הפילהרמונית / שולמית שריד

זמן רב חיכיתי בהתרגשות לקונצרט של האחים רנו וגוטייה קפוסון. הכנר והצ'לן (בהתאמה) הם מהבולטים בדור המבצעים הצעירים, מנהלים קריירה סולנית משגשגת, ומרבים להופיע ברסיטלים, להקליט ולנגן מוזיקה קאמרית יחד עם הפסנתרן פרנק בריילי.

נחשפתי לנגינתם לראשונה מהקלטת השלישיות של שוברט, שהיא בעיניי מהיפות ביותר שיש. הקונצ'רטו הכפול של ברהמס, אם כן, היה הזדמנות נפלאה להאזין לנגינתם, הזדמנות המשלבת נגינה סולנית וקאמרית.

הביצוע של האחים קפוסון עלה על כל הציפיות. היכולות הטכניות של שניהם עילאיות; הם מפיקים מכליהם צליל מתוק ועשיר, ונגינתם מאופיינת באנינות טעם ובמוזיקליות ללא מנייריזם המאפיין רבים מדי מהמבצעים הצעירים של ימינו. התיאום ביניהם מושלם – פסאז'ים מהירים ביותר נוגנו כאילו היו הקפוסונים איש אחד, ועלתה בי תהייה האם שניים שאינם אחים יכולים לנגן כך.

הבעיה העיקרית מפניה חששתי – מהיכרות עם היכל התרבות המשופץ – היא האקוסטיקה, המעמעמת את הצליל כך שמי שאינו יושב בשורות הראשונות ממש שומע את הנגינה כאילו ממרחק רב וללא ארטיקולציה. על אחת וכמה וכמה כשמדובר בכלי כמו הצ'לו, שמתקשה תמיד לעבור תזמורת יותר מהכינור שמנעדו גבוה ומהפסנתר העצמתי.

ישבתי ביציע העליון, והתקשיתי לשמוע את הצ'לו: פסז'ים שלמים נבלעו בתזמורת, ובכל ירידה למנעד הנמוך או לדינמיקה שאינה פורטיסימו, הצליל נעלם. מהיכרותי עם נגינתו של גוטייה קפוסון, על צלילה הענק באופן יוצא דופן, אין לי אלא להאשים את האקוסטיקה ואת התזמורת שהייתה חזקה מדי. לראייה, צ'לנים בעלי צליל קטן וצנום מזה של קפוסון לא עוברים בכלל את הפילהרמונית בהיכל התרבות, דוגמת מיקלוש פרני, שניגן כמו בפנטומימה את הקונצ'רטו של דבוז'ק בעונה שעברה.

גוטייה קפוסון הוא ממשיך ישיר של המורשת הצרפתית הגדולה של הצ'לו: טורטלייה, ז'נדרון ונווארה. למד אצל פיליפ מולר בקונסרבטואר של פריז, ועם זאת הפקת הצליל שלו אינטנסיבית ומבריקה, בניגוד לאוורירית יותר המאפיינת בד"כ את הנגינה הצרפתית. האסתטיקה המעודנת באה, בעיניי, על חשבון התרגשות ודרמה שהיו חסרות לי בעיקר בקדנצה הפותחת את הקונצ'רטו.

לעומת אחיו, הפקת הצליל של רנו הייתה משוחררת ולירית יותר. מלכודת גדולה היא לנגן ברהמס בעודף התלהבות שגובל בוולגריות; האחים קפוסון הציגו ברהמס אסתטי ומעודן.

להדרן נוגנה הפסקליה של הנדל-האלבורסן בטמפו כה מהיר, עד כי הביצוע ארך כמחצית מהזמן הרגיל! סוף כל סוף הייתה אפשרות לשמוע גם את הצ'לן במלוא הדרו, במפגן של טכניקה מושלמת. אמנם הטמפו היה מעט מהיר מדי ועם הרבה ראוותנות, אבל אין כל רע בכך.

הקונצ'רטו של ברהמס מוסגר בפתיחה לדון פסקואלה (דוניצטי) ובפואמה הסמפונית טיל אוילנשפיגל (שטראוס). הפתיחה היתה מעט סתמית ודי בומבסטית. המנצח עומר ולבר ניצח בהתלהבות, פיזז על הבמה, וכיוון לניואנסים שלמרבה הצער לא תמיד התבטאו בנגינה. הייתה תחושה שהניצוח לא מספיק ברור לתזמורת, מה שהוביל לכניסות לא אחידות בייחוד בתחילת היצירה – תחושה שהתעצמה עוד יותר בפואמה של שטראוס.

ככלל, אני לא מחובבי נגינת אוברטורות כיצירות עצמאיות. להרגשתי, הפתיחה מאבדת כך את משמעותה. בתכנית כבדה ורומנטית למדי כמו בקונצרט המדובר, הייתי מעדיפה לשמוע יצירה שתאוורר במעט את הגודש והעושר של ברהמס ושטראוס – אולי יצירה בעלת אסתטיקה קלאסית, או דווקא מודרנית.

יצירתו של שטראוס, טיל אוילנשפיגל, כפי שהסביר פרופ' משה צוקרמן בדברי הפתיחה המאירים והמצוינים שלו, מייצגת את הפן השני של הרומנטיקה – המוזיקה התכניתית שנכתבה ע"י ברליוז, ליסט ושטראוס – לעומת האבסולוטית לה היה נאמן ברהמס.

דברי הפתיחה של פרופ' צוקרמן התמקדו בשטראוס וכמעט שהתעלמו מיצירותיהם של דוניצטי ושל ברהמס. הייתה חסרה לי התייחסות בעיקר לקונצ'רטו, לייחודיותו ולנסיבות כתיבתו המרתקות. אמנם, המטרה היא לא להלאות את הקהל, אבל כפי שאמר פרופ' צוקרמן בעצמו, היו חסרות לי בדברי הפתיחה הדגמות של הנושאים השונים ע"י נגני התזמורת.

בפואמה של שטראוס באה לידי ביטוי יכולתה הטכנית הגבוהה של התזמורת. הבריקו בעיקר כלי הנשיפה בסולואים וירטואוזיים. כלי הקשת עומעמו לעיתים ע"י מאסות אדירות של בראס. צליל התזמורת היה עשיר, גם אם לא אנרגטי במיוחד. כמו בפתיחה של דוניצטי ואף יותר, הייתה תחושה שהנגנים לא תמיד ביחד, אולי באשמת המנצח. חסרה לי תחושה של משחקיות ויותר קלילות, שהרי הפואמה הזו מספרת על מעשי הקונדס של הלץ אוילנשפיגל.

לסיום, מלה על המוזיקה שתרם הקהל: שיחות טלפון קולניות שגרמו למנצח להסתובב אחורנית; קריאות ביניים דווקא בהפוגות הנגינה; אבל מה שהכי הפריע לי היה שהתזמורת טרם סיימה להשתחוות אפילו פעם אחת, וכבר כל הקהל היה על רגליו ובדרכו החוצה. מעליב.

האחים רנו וגוטייה קפוסון בקונצרט מסדרת 'אינטרמצו' של הפילהרמונית. בתכנית: דוניצטי – הפתיחה לאופרה דון פסקואלה; ברהמס – קונצ'רטו כפול לכינור ולצ'לו בלה מינור, אופ. 102; שטראוס – הפואמה הסימפונית טיל אוילנשפיגל, אופ. 28. מנצח: עומר מאיר ולבר. דברי פתיחה: פרופ' משה צוקרמן. 8.5.15, היכל התרבות ת"א.

מודעות פרסומת

אותלו נופל וקם

הפילהרמונית מצטרפת לחגיגות ה-200 להולדת ורדי ומוכיחה מה יתרונות הפורמט הקונצרטי; הצצה לעונה הבאה / חגי אברבוך

אותלו של ורדי היא דרמה בימתית מאוד, ועם זאת, למרבה הפלא, יש יתרון אחד בולט לצפייה בה בגרסה קונצרטנטית: המוסיקה של ורדי זריזה כאן אף יותר מהרגיל אצל המלחין, מגיבה לכל הבלח ברק ותנודת רגש, ותענוג מיוחד הוא לראות את ההתרחשות בתזמורת מבלי שזו תתחבא למחצה בפיט. הפילהרמונית מגיבה היטב לניצוחו של מהטה ומצלצלת נהדר – גם מתחת לפיגומים שמוטב לא לשאת אליהם את המבט. באחד הרגעים היפים ביותר באופרה, במערכה השנייה, מקבלת דסדמונה תשורות מידי תושבי האי ולצורך כך מצטרפת למקהלה המעורבת מקהלת ילדים קטנה, ולתזמורת – מנדולינה. הניואנס הקטן הזה – כלי הפריטה שנוסף – והצפייה בנגינתו, הוא בונוס מיוחד ובלתי צפוי. כמו כן היה זה אחד הרגעים שבהם מקהלת גארי ברתיני הייתה במיטבה, בצליל חם ומלטף. למרבה הצער, במהלך רוב האופרה לא נשמעו כך. אם כי הייתה שירתם מדויקת, היה בה משהו יבש, שירת תווים מלומדת שצרמה במיוחד בפתיחתה הסוערת של האופרה. באנסמבל הגדול של המערכה השלישית השתפר המצב ועדיין – לא היה כאן הצליל החם והמלבב לו ניתן לצפות ממקהלה גדולה ומגובשת.

אריס ארגיריס היה יאגו נעים-קול אך שבלוני, ונתן את אחד הקרדואים הפחות מעניינים שהזדמן לי לשמוע. מרקו ברטי כאותלו עצמו היה באחד מימיו הפחות טובים. נדמה שאיזו בעיה חולפת (כך ניתן לקוות) העיבה על קולו והשטיחה אותו החל מגובה מסוים, ומכיוון שאותלו היא אופרה אכזרית במיוחד מבחינה זו (האריוזו הפותח מעיף את הטנור לגובה מיד עם כניסתו) הדבר ניכר ברגע שעלה על הבמה. הקול, עם זאת, עדיין חם ונעים, על אף האכזבה. אני מקווה שבהמשך ההופעות השתפר המצב, שכן זה אחד הטנורים הטובים שהופיעו כאן, והוא עוד זכור מאוד לטובה בתפקיד קאלאף בטורנדוט, עם התזמורת הפילהרמונית ומהטה, לפני כחמש שנים. ברטי, שמור על עצמך! בשבילנו.

ושוב, כמו במשכן לאמנויות הבמה, נקודת האור הייתה דסדמונה. ג'וליאנה די ג'קומו שטפה את היכל התרבות בקול זוהר ומרגש, ששמר על רכותו הנעימה גם כשהמלחין דורש ממנה לצלול אל מעמקיו – כמו באחד הרגעים הקשים ביצירה, כשדסדמונה נאלצת להתמודד עם אותלו המכנה אותה Cortigiana (במילים פשוטות, "זונה") והיא משיבה לו, אחרי רגע של תדהמה, "אני לא הדבר שמבטאת המילה הנוראה הזאת". מקובל לחשוב על דסדמונה כעל ארכיטיפ, סמל התמימות והטוהר. אבל למעשה היא יודעת מה הן זונות. היא לא באמת נולדה אתמול. ורדי שולח את הסופרן לפתע אל רגיסטר בלתי צפוי בקול, שדורש גוון אחר מבחינה דרמטית. ואת הסלידה והזעזוע הארציים האלו ג'וליאנה די ג'קומו מבטאת היטב, כשחקנית וכזמרת, וכל זאת מבלי לאבד את המלאות והעוצמה שבקול. זאת לא אופרה שנחמדה לזמרים שלה. באנסמבל הגדול של המערכה השלישית ורדי שולח את הסופרן לכיוון ההפוך, אל מרומי הרגיסטר, כשמקהלה שלמה וסולנים ותזמורת מאיימים לכסות אותה. הוא עושה זאת פעמיים, ובפעם הראשונה ג'וליאנה אכן מעדה מעט. זה קורה. בפעם השנייה היא עמדה באתגר. שיר הערבה והאווה מריה המותשת של המערכה הרביעית פשוט הפיצו זהב באולם. שתבוא לכאן שוב, ונמשיך לשמוע אותה.

בתפקידי המשנה הייתה סטלה גריגוריאן נעימה ואפקטיבית בתפקיד אמיליה – גם כשחקנית. והנהדר מכל היה הבאס מאוריציו מוררו בשלל תפקידי באס (השגריר הונציאני, מושל קפריסין לשעבר וגם סתם שליח). הוא הסתובב לו ללא תווים, עם נוכחות עזה בכל רגע שהיה באולם והבעה דרמטית. ניכר היה שהוא חי את התפקידים הקטנים האלה, וקולו היה נהדר ועמוק. מבחינה זו, כמעט מכאיב היה לראות אותו בתפקידים כאלה. אולי יכול היה ליטול על עצמו את תפקיד יאגו, על אף שזה תפקיד בריטוני. וכמובן שגם עלתה מחשבת כפירה – אילו רק ורדי היה שוקל לכתוב את אותלו כבאס. אבל לאופרה של המאה ה-19 כללים קשוחים משלה, ומאהבים זועמים הם כמעט תמיד טנורים.

טוב שמעלים אופרות כאלה בהיכל התרבות, וטוב שמעלים גם את פלסטף, יצירה יפה ועמוקה. לכו לראות, כי עם כל הכשלים שבדרך, החוויה התזמורתית שווה את הכול. דסדמונה לא מתה לשווא.

טרם נשמעו צלילי הסערה הפותחת את האופרה, הוקרן באולם סרטון אודות העונה הבאה. כהרגלה בקודש, תתהדר התזמורת במיטב השמות. בין המנצחים שיגיעו ארצה: גרגייב, פון דוחנני, דה בורגוס ונגאנו, ולצידם, בין היתר, להב שני הצעיר שיפתח את העונה בקונצרטים עם הפסנתרן רודולף בוכבינדר. עוד ברשימת הסולנים הארוכה: הפסנתרנים שיף, טריפונוב ומטסוייב, הכנרים יוליאן רחלין וחגי שחם, הצ'לן מישה מאיסקי והזמרות אנה סמואיל, חן רייס, לורה קלייקום ועינת ארונשטיין. הרפרטואר תוכנן לשמור על הקהל הנאמן ולמשוך בחזרה את זה שאמונו בתזמורת אולי התערער בעקבות העיכובים בשיפוץ ההיכל. הווה אומר, תכניות הנשענות לרוב על אבני היסוד של המוזיקה הרומנטית (תמונות בתערוכה, מן העולם החדש, כרמינה בורנה, העטלף וכד'), בתיבול זהיר ומרענן של מוזיקה מהמאה שעברה.

"אותלו" – התזמורת הפילהרמונית בניצוח זובין מהטה. סולנים: מרקו ברטי, אריס ארגיריס, ג'וליאנה די ג'קומו, סטלה גריגוריאן, פאולו פנלה, ניקלאס ביירלינג ריגרט, מאוריציו מוררו. המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, מקהלת צעירי מורן. היכל התרבות, 9.7.13.

יופי לאין שיעור

אשף הגיע לעיר, לנגן בהיכל תרבות של פיגומים / חגי אברבוך

הקסם שוב התחולל. אנדרש שיף מתיישב לנגן – והיכל התרבות נעשה בן רגע מקום אינטימי. לא נותר למאזין אלא לעצום עיניים ומיד נשכח הכול: הקהל, התנאים הבלתי אפשריים. לא נשארים אלא המאזין והמוזיקה. הפעם בתכנית – יצירות מאת מנדלסון ושומאן, ומן הגדולות שכתבו יוצרים אלו. הווריאציות הרציניות, אופוס 54 מאת מנדלסון מציגות, כראוי לשמן, רצף וריאציות על נושא כבד-ראש, דמוי כוראל. שיף מתיישב לפסנתר בלבוש נזירי, שחור, ונגינתו גם היא כזו – שקופה, ענווה, פשוטה כביכול אך מתוחכמת להפליא, עם רגישות לכל הפתעה הרמונית, לקולות פנימיים – השימוש בפדאל הימני חסכוני, כדי שדבר לא ייטשטש. הנגינה מאופקת, כראוי למנדלסון, והמסע המוזיקלי מרהיב.

כבר בנקודה זו מתגלה בעיה הנובעת מן התנאים. פיגומי מתכת תלויים מעל הבמה, וכנראה גם מעל ראשי המאזינים. מבט חטוף נותן תחושה שהקונכיה האקוסטית, העשויה עץ, לא הושלמה עדיין. בינתיים, כל אמירה על האקוסטיקה של המקום אינה רלוונטית – ייתכן שלא כך אמור צליל להדהד כאן. אין ספק שהאקוסטיקה עשירה, אך קול הפסנתר גם מתכתי, צורמני מעט. לוקח זמן להתרגל לזה, ולא ברור מדוע עלינו להתרגל לזה. מדוע מושיבים אמן דגול בתנאים כאלה? מזל שהוא צנוע ולא מתעסק בקטנות. מזל שלא נפל עליו בקבוק.

ובחזרה ליצירות: הסונטה מס' 1 בפה דיאז מינור אופוס 11 מאת שומאן בוצעה גם היא לעילא, באיפוק ובליריות, תוך הקפדה על פיאני חרישיים מאוד – ככלל שיף מתרחק מבומבסטיות, אך היצירה עצמה רפטטיבית למדי ומעט מעייפת. יש משהו כמעט מאני בסקרצו שלה, ששיף מביע היטב, מבלי לגלוש למנייריזם. אך שתי היצירות הבאות מאפשרות לו להביע עצמו באופן מרשים יותר.

בפנטסיה בפה דיאז מינור אופוס 28 מאת מנדלסון (סונטה סקוטית) הפסנתר ממש שר מתחת לאצבעותיו של שיף והפרסטו המסיים העלה תשואות מהקהל. שוב – דבר לא ראוותני, ובכל זאת המיומנות והקלילות האגבית כמעט מפעימות.

האטיודים הסימפוניים אופוס 13 מאת שומאן הוא קובץ שנגינתו יכולה להימשך כחצי שעה – וזו חלפה ביעף. זו יצירה נהדרת ובנגינתו של שיף עלה כזה שלל גוונים – איזו נגינה מופלאה, קשובה, לעתים היא יבשושית במתכוון וגם אז הסטקטי לא תוקפניים, ולעתים היא רוויית פדל, וגם אז אין צליל אחד שנעלם בה, ואפילו כשעולה מעין המיה מן הפסנתר מרוב כרומטיות תחת הפדל הימני – עדיין כל תו ותו מקבל את מקומו שלו: כמו לראות מסך של גשם ועדיין להבחין בו בכל טיפה וטיפה זוהרת.

אבל כל זה הוא רק הקדמה. שיף מתיישב לנגן הדרן קצר. את כל סונטת "הסערה" של בטהובן. הדרן של כעשרים דקות.

אין לי מילים לתאר את תחושת הכרת התודה. על החוויה הזו, להיתלות בצליל אחד ויחיד באוויר בפרק הראשון, פעם אחר פעם, לשאוב מזה חדוות יופי שאין כמוה ולהתפעם מן היופי האינסופי של הפרק השני. קיימת אנקדוטה מפורסמת, על פיה הושפע בטהובן מצפייה בסוס שראה דוהר. בהרצאה שנתן שיף על סונטה זו, הוא אמר – "אני לא שומע כאן שום דהירה. האנקדוטה הזאת היא שקר." הריצה המפורסמת של הפרק הזה שוטפת במתינות, פילוסופית ומלנכולית. כשמגיע הסיום הדועך, החרישי, שכעת הוא כל כך הגיוני יותר, עובר רעד של צמרמורת באולם. דבר גדול אירע כאן. נדיבות גדולה של גאון.

אנדרש שיף, רסיטל פסנתר, היכל התרבות, 11.5.13. מנדלסון: וריאציות רציניות אופ. 54, פנטזיה אופ. 28. שומאן: סונטה אופ. 11, אטיודים סימפוניים אופ. 13.