music4awhile

ראשי » Posts tagged 'הגר שרביט'

Tag Archives: הגר שרביט

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

במגמת צמיחה

הגר שרביט ויסמין לוי-אלנטק נרגשות לחלוק במה לראשונה / עמיר קדרון

55a1fe9c-f3f2-43a7-b9bd-dc2d2f0b263a

הגר שרביט, מצו. למדה בבוכמן-מהטה ובאופרה-סטודיו דיסלדורף. חברה באופרת אולדנבורג. בין תפקידיה: כרובינו, ולנסיין, אמסטרה. שרה בז׳נווה, בודפשט ועוד. בין היתר השתלמה אצל תומס המפסון וברברה בוני, בסדנת האופרה ת״א, בתכנית דומינגו בוולנסיה ובפסטיבלי זלצבורג, אקס אן פרובנס ורביניה. זכתה בתחרויות דאס ליד וברהמס.

יסמין לוי-אלנטק, סופרן. למדה באקדמיה י-ם, בקונס׳ ברוקלין ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: אריאדנה, אמליה ופיורדיליג׳י. הופיעה בדויטשה אופר ברלין ועם התזמורות המובילות בארץ. השתלמה בסדנת האופרה ת״א. זכתה בפרסים בתחרויות המט, פוצ׳יני-אלבנזה וליסנר, ובמלגות קרנות אמריקה-ישראל, רונן, בוכמן-היימן ועוד.

אני רוצה לפתוח בשאלה שגם הפניתי לעידו לפני התכנית הקודמת, ואולי לכן כזמרות יש זווית שונה: שתיכן הופעתן בשירה-שיר בתכניות בנושאים עם מטען רגשי ו/או דרמטי (שדים ורוחות; הורים וילדים), ואילו הפעם הנושא הוא צמחים ועל פניו זה נשמע מאד נייטרלי. זה באמת כך?

הגר: אני לא מומחית בשירה, אבל מנסיוני, בשירה הרומנטית טבע הוא החיים ומטאפורה לחיים. צמחים בדרך כלל מופיעים כמעט בכל שיר אהבה רומנטי, בעיקר בגרמניים, אבל בעצם גם בשירים מכל ארץ אחרת ובהרבה תקופות אחרות. צמחים בשירה לפני מאה-מאתיים שנה היו גם דרך יפה ואלגנטית לדבר על נושאים כמו כמו נעורים, יופי, מוות, אהבה וסקס.

יסמין: בהחלט מסכימה עם הגר. כל המוזיקה הרומנטית הגרמנית, לפי מה שאני יודעת, מבוססת על היחס שלנו עם הטבע הגדול ובהרבה מהמקרים – גם המאיים. לכן יש ויש לנו שירים דרמטיים בנושא.

כמובן שנבצע גם שירים יותר קלילים, אם כי זה אף פעם לא ״רק״ שיר שמח על צמחים למיניהם. זה כמעט תמיד יהיה עם מין זיכרון עצוב למשהו מהעבר, מישהו שכבר לא נמצא איתנו ועוד המון מטען רגשי.

אתן יכולות לתת דוגמאות לכך מתוך התכנית?

יסמין: אני יודעת לגבי מה שאני אשיר – לדוגמא שיר של סמואל בארבר בשם Now have I fed and eaten up the rose. הדובר בעצם ניזון וחי מוורד שהוא לא ראה מעולם. הוא רק מודה לאלוהים שהוא החזיק אותו בחיים.

גם באחד מארבעה שירים של רחמנינוב שאשיר יש התייחסויות למצב שלנו מול הטבע. בשיר ״רצ׳נאיה לילייה״ (The Water Lily) הוא ממש מפיח חיים בדמותם של חבצלת המים ושל הירח, וישנו למעשה דואט קטן על המרחק ועל היחסים ביניהם. אני לגמרי רואה שם הקבלה ליחסים של אישה וגבר – חולשה וחוזק, מרות וכו׳.

הגר: הדגש באמנות הרומנטית הוא האדם מול הטבע, והפליאה מן הטבע. צמחים, בגלל שהם חיים, אפשר בקלות להשוות אלינו. והם אכן מאוד נוגעים ללב ויפים, בעיני.

אני אבצע שיר של היינריך היינה, שנקרא פרח הלוטוס, והוא אולי אחד מהשירים הסקסיים ביותר שאני מכירה. שומאן הלחין אותו באופן כמעט בוטה (במובן הטוב ביותר של המילה). הירח הוא מאהבה של הלוטוס (פרח בגרמנית הוא בלשון נקבה) והיא משתוקקת ללילה בו תראה אותו. ואז כשהוא מופיע היא מדיפה ניחוח ובוכה ורועדת, מאהבה ומכאב האהבה.

אאל״ט, זה השת״פ הראשון שלכן. מה זה דורש בהתחשב בעובדה שזה פרויקט קצר עם זמן מועט לחזרות?

יסמין: זו באמת הפעם הראשונה שאני הולכת לשיר יחד עם הגר ואני מאוד מתרגשת ושמחה על כך! אני חושבת שזה דורש לבוא לגמרי מוכנות עם התפקידים שלנו לחזרות, כדי שבזמן שיש לנו נוכל באמת לעבוד על אינטרפרטציה והגשה, ובעיקר על תיאום רעיונות.

אני לגמרי סומכת על הגר בתור זמרת מקצועית, ומההיכרות האישית שלי איתה, בטוחה שיהיה לנו חיבור נהדר על הבמה. מהניסיון שלי עם עידו אריאל (שאגב היה הקואוץ׳ שלי כשלמדתי באקדמיה בירושלים לפני מיליון שנה) זה בטוח יהיה ערב מהנה.

הגר: מסכימה! אני רוצה להוסיף שאני נפלתי מיסמין מהרגע שראיתי אותה שרה את פיורדיליג׳י בסדנת האופרה (2009). יצאתי משם מלאת מוטיבציה והשראה. אח״כ שמעתי אותה שרה אלטרה (אידומנאו) ואת הרוזנת (נישואי פיגרו). כל כך מרשימה אותי הצורה בה היא שרה מוצרט, זה כל כך אותנטי ומקורי, ועם זאת גם בסטייל ועם המון לב. מרענן לשמוע מוצרט ככה.

אז יסמין ריגשה אותי עד דמעות בכל פעם, והיא אמנית מדהימה בעיני. אני מאוד שמחה שנעמוד ביחד על הבמה. בטח ובטח עם עידו שהוא נפלא, יהיה כיף!

יסמין: אנחנו צריכות לשיר מוצרט ביחד!

ויטליה וססטו!

יסמין: אמן!

הגר: כן! יום יבוא.

אתן כבר יוצרות פה הר של ציפיות לקראת המפגש… האם אתן יכולות להדגים על פי התכנית (ובכלל) מה הפונקציה של דואט בז׳אנר הליד לעומת האופרה?

יסמין: אני חושבת שבניגוד לאופרה, בז'אנר הליד לא תמיד יש פונקציה של דמות נוספת בדואט. זה יכול להתבטא פשוט בהרמוניה שמעשירה את היצירה.

אבל אצלנו בתכנית יש גם דואטים של דו שיח בין דמויות וגם דואטים שבהם אנחנו שרות יחד את כל הטקסט, או שהקו המוזיקלי מתחלף ועובר בין שתינו.

הגר: אני מסכימה, זה נכון שבאופרה כמעט תמיד אתה שר דמות, ואם שרים דואט אז יש דינמיקה בין שתי דמויות מבחינה דרמטית. בליד זה לא תמיד ככה (גם על זה אפשר להתווכח כי יש דרמה במוזיקה). לפעמים זה פשוט שיר ששרים אותו שני אנשים, כמו במקהלה. אבל אין חוק או משהו, זה יכול להיות גם כך וגם כך.

מה המשמעות הפרקטית של האבחנה בין הז׳אנרים עבור קולותיכן הדרמטיים (אם לא בפאך אז בזיקה הבימתית) בבואכן להתמודד עם שיר טעון כמו שר היער, למשל?

הגר: מבחינתי אין שינוי טכניקה בשום ז׳אנר. יש הבדלים סגנוניים, אם שרים שוברט או שטראוס. יש הבדל גדול, לדעתי, בין הגשה קונצרטנטית לבין הגשה אופראית-תיאטרלית. כלומר, אמן טוב יודע ״לקרוא את החדר״. אם מדובר באולם מאוד גדול ובהפקה אופראית, בה יש תלבושות ואביזרים ופרטנרים, אז כדאי ורצוי, לטעמי, להיות מאוד גופני ופעיל. אם מדובר בקונצרט, אני אישית מעדיפה לעבוד יותר עם העיניים, הנשימה והפנים – גם אם מדובר בשיר דרמטי כמו שר היער.

אבל בסופו של דבר, יש דברים שקורים על הבמה שאותם קשה לצפות מראש, והכי טוב זה להיות אמיתי וכן עם הקהל: כל עוד אין זיוף, הכל עובד. אני חושבת שכל עוד אתה מספר את הסיפור, המוזיקלי, הרגשי, בצורה הכי ישירה שיש, על כל במה שלא תהיה, זה יעבוד וזה לא ייראה מניפולטיבי או מתוכנן מראש. גם אם זה יהיה דרמטי מאוד ברסיטל קטן בפליציה בלומנטל או קטן ואינטרוורטי על במת לה סקאלה. זה גם עניין של טעם.

יסמין: אני חייבת לומר שאני לא מתייחסת לעצמי בתור סופרן דרמטי. עדיין לא, בכל אופן. התפקידים האופראיים שלי בהחלט נעשים יותר ויותר דרמטיים עם השנים, ואני מאוד נהנית מזה, אבל אני צריכה תמיד לשמור על בריאות וגמישות הקול שלי. לכן אני כן משלבת תפקידי מוצרט וכמובן קונצרטים כמו אלה, של חומרים יותר ״קלילים״.

בכל זאת, הגישה שלי לשירה של כל דבר היא באמת אותה גישה. אני משתמשת בכלי שלי, ומכוונת להשתמש בכולו כל הזמן. זה לא אומר דווקא לשיר בעוצמה המירבית שלי כל הזמן, אבל לא ״לרדת מהקול״, אם להשתמש בשפה מעט טכנית.

לכן בחירת החומרים היא מאוד חשובה. אם ישנו שיר שמסורת הביצוע שלו היא צבע מסויים וכמעט שקיפות קולית, זה יהיה פחות מוצלח עם הקול שלי. אני כבר נמצאת במקום שבו אני מכירה את הקול שלי מספיק טוב כדי לדעת מה לשיר, והכי חשוב – מה לא לשיר, גם כדי לא לגרום נזק קולי וגם כדי לשמור על אמינות מוזיקלית.

הגר: מחזקת את יסמין בכך שצריך לדעת מה לא לשיר – אבל גם יש משהו שמרני במסורת הליד, במיוחד במקומות מסויימים: שיר הוא שיר, והוא נועד לכל אחד שירצה לשיר אותו. בגלל שלוצ׳יה פופ עשתה הקלטה מאוד מוצלחת לשיר של שוברט, לא אומר שיונאס קאופמן לא יוכל לשיר אותו בדרכו שלו אחר כך.

אני לגמרי מסכימה שתמיד צריך לשיר בקול שלך ולא לרדת מהקול, אבל אני חושבת גם שיש מעט שירים שדורשים ירידה מהקול. שירים דורשים עדינות מוזיקלית ורגישות מוזיקלית מאוד גבוהה, מודעות לסטייל וטכניקה טובה. מלבד הדברים האלה, הם פתוחים לנו לבצע אותם כפי שנרצה. ברוב המקרים אנחנו חופשיים לטרנספז אותם לאיזה סולם שנרצה כדי לאפשר את הנוחות המירבית.

אני לא רוצה לשמוע העתק של אותו ביצוע כל הזמן, אלא פרשנות אישית של כל זמר. זה אומר גם שהשיר מקבל צבע אחר ברגע שעובר לידיו של זמר אחר. זה חלק גדול ממה שיפה ומעניין בליד בעיני.

הבסיס של שתיכן באירופה כבר כמה שנים, ומעניין אותי להשוות את פני הדברים למה שקורה בארץ בתחום הליד מבחינת אווירה והקשר עם הקהל. 

יסמין: אני מרגישה שבחו״ל זה דבר מאוד משתנה. זה תלוי בקונצרט עצמו, במקום, בקהל. ממש כמו בארץ, רק עם יותר מקומות להופיע בהם. אני זוכרת קונצרט ממש כיפי שהיה לי עם תזמורת ביה״ס אייזלר בברלין, שבו ביצענו את וזנדונק לידר של ואגנר. הייתה ממש אווירה צעירה וכיפית, לא מעונבת בכלל. אני לא חושבת שזה רק היה בגלל שהתזמורת היתה צעירה. זה הרגיש מין משימה אישית של כולנו לבצע את השירים האלה, שתוזמרו ע״י המנצח שם. בכל מקום אפשר למצוא מוזיקאים עם חדוות ביצוע, שזה בעצם הכי חשוב.

הגר: אני גם חושבת שזה מאוד תלוי במקום, באולם, באנשים, בקולגות. יש מקומות בהם אנשים באים בעיקר כדי לראות ולהראות, ויש מקומות בהם הקהל בא לגמרי כדי לשמוע מוזיקה ואפשר להרגיש בכך.

אני מאוד אוהבת את התיאטרון בו אני נמצאת עכשיו באולדנבורג, בעיקר בגלל האווירה. האולם כמעט תמיד מלא עד מפוצץ, יש הרגשה של קהילה ומסורת של מוזיקה, אנשים באמת אוהבים לבוא לתיאטרון.

אם כבר הזכרנו את עניין חו״ל – אני יוצא מנקודת הנחה שיש לכן עניין להפגין בארץ יותר נוכחות. האם להערכתכן זה עשוי להשתנות בעקבות, למשל, חילופי ההנהלה הקרבים באופרה?

יסמין: לי אישית מאוד חשוב להופיע פה וכמה שיותר. זה המקום ממנו אני באה, המשפחה שלי ברובה פה, ויש חיבור מאוד נעים עם הקהל פה שמכיר אותי כבר וראה אותי גדלה – בעיקר בסדנת האופרה כפי שהיתה פעם. ספציפית אני חושבת ומקווה ששיתוף הפעולה עם עידו ימשיך גם לעונות הבאות, וכמובן שאני אשמח גם לשיר שוב על במת האופרה הישראלית.

הגר: גם לי נורא חשוב הקשר עם הארץ ולהופיע בה. הייתי רוצה להופיע בארץ הרבה יותר, ואני חושבת שיש מוזיקאים מצויינים בארץ. אני מאוד מאוד אשמח ליותר שיתוף פעולה עם הגופים בארץ.

"שירי צמחים" – תכנית מסדרת שירה-שיר בעריכת עידו אריאל ובניהולו. משירי שומאן, רחמנינוב, ברבר, וילנסקי, זעירא ועוד. יסמין לוי-אלנטק, סופרן; הגר שרביט, מצו. 3-5.3.16, בכרמיאל, כפ"ס ות"א.

שדים, רוחות וחנוני-ליד

הגר שרביט בשיחה לקראת הופעתה בסדרת "שירה שיר" / עמיר קדרון

הגר שרביט, מצו, ילידת ישראל. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה, שם למדה אצל פרופ' רחום. השתלמה בכיתות אמן של תומאס המפסון, ברברה בוני וכריסטה לודוויג. שרה תחת שרביטם של זובין מהטה ופלסידו דומינגו. השתתפה בתחרות ברהמס (אוסטריה, מקום ראשון), תחרות וולף (שטוטגרט, מקום שלישי) ואחרות. כעת חברה בסטודיו של בית האופרה של דיסלדורף.

לפני שנתייחס לקונצרט, ספרי על קורותייך מאז סיום התואר הראשון ב-2010.

טוב, זו שאלה גדולה. קרו הרבה דברים, הצלחות וכישלונות לרוב… תחילה נסעתי לברלין להמשיך ללמוד באופן פרטי. רציתי ללמוד להיות עצמאית עם הקול שלי, להבין מה אני צריכה לעשות כדי לשמור עליו ולמתוח את הפוטנציאל. הסיבה השניה היתה לעשות המון אודיציות, בעיקר לסטודיו-אופרה למיניהם ולסדנאות שונות.

התקבלתי לסדנת לידר של שבועיים בהיידלברג היפהפייה עם הבריטון תומאס המפסון בפסטיבל Heidelberger Frühling. זה היה גן עדן ל״חנוני ליד״ כמו שאחד הפסנתרנים תיאר, ואני בהחלט מתאימה לקטגורייה.

אחר כך התקבלתי לסטודיו של פלסידו דומינגו בבית האופרה בוולנסיה בניהולו של רוג'רו ריימונדי. חוויה כמעט הפוכה לחלוטין מהיידלברג: הרגשתי מאוד רחוקה מה״קומפורט זון״ שלי, אבל זאת היתה שנה מדהימה ומחשלת. שרתי תפקידים קטנים ובינוניים עם במאים, זמרים ומנצחים ענקיים. בין השאר דומינגו ניצח על האופרה ״הנשף של אמליה״ של מנוטי, שם שרתי את תפקיד ״החברה״; ריימונדי ביים הפקה של נישואי פיגרו בה שרתי את כרובינו, ובסוף שרתי את תפקיד המשרתת השניה על הבמה הענקית של ולנסיה במדיאה של כרוביני בניצוח זובין מהטה. זאת היתה החוויה האופראית הראשונה שלי.

מייד אח"כ נסעתי לתכנית הצעירים בפסטיבל זלצבורג. פגשתי המון כוכבים, ראיתי המון חזרות וניסיתי ללמוד כמה שאפשר מהאנשים האלו. שרתי בכמה כיתות אמן, קונצרטים ואת הגבירה השניה בחליל הקסם לילדים.

בהמשך נסעתי לתחרות בראהמס עם פסנתרן שפגשתי בהיידלברג, עמיאל בושקביץ, יליד ירושלים שגדל בדרום אפריקה, וזכינו בפרס הראשון. אחרי הפסקה של שבועיים אותה בילינו בארץ בחזרות, נסענו לשטוטגרט לתחרות הוגו וולף ושם זכינו בפרס השלישי.

אחר כך שרתי את סמטון בגרסה קונצרטנטית של ״אנה בולנה״. זה היה קצת מפחיד, כי לא רק שאת התפקיד הראשי גילמה גרוברובה, גם הופענו בגאסטייג במינכן ואז במוזיקפריין, האולם המוזהב בווינה. זה היה מאוד מרגש.

יותר מאוחר שרתי בתחרות הנדל בלונדון. שלב הגמר התקיים בכנסייה שהנדל עצמו ניגן בה והציג בה עם תזמורת בארוק נהדרת. אמנם לא זכיתי, אבל הוזמנתי לשיר רסיטל בפסטיבל הנדל באפריל הקרוב. יותר כיף מתחרות…

בקיץ שרתי בצרפת: ראשית בפסטיבל ז׳ובנטוס בקמבריי, ואחר כך את תיזבה בהפקה של צ'נרנטולה במץ, ואז נסעתי עם עמיאל לתחרות שוברט בדורטמונד ושם זכינו במקום השני.

מאוקטובר אני נמצאת בסטודיו של בית האופרה של דיסלדורף. כמובן שהיו עוד קונצרטים, סדנאות, הפקות וכיתות אמן שלא הזכרתי, וגם המון המון המון אודישנים…

ברשותך, אוסיף את כתת האמן של גרהם ג'ונסון בארץ בחורף שעבר, שבמהלכה הגדיר את שירת הליד כאמנות גוססת. כיצד 'חנונית ליד' גאה כמוך מתייחסת לאמירה כזו?

אני לא זוכרת את האמירה הזאת של ג'ונסון או את הקונטקסט שבו היא נאמרה. אתה מתכוון שהליד זאת לא אמנות פופולארית? אני לא חושבת שאמנות נמדדת לפי הפופולאריות שלה, אבל אני כן מאמינה בנוכחות של קהל ובכך שאין משמעות לאמנות במה בלי קהל, גם אם זה קהל קטן. וליד זו אכן אמנות אינטימית.

אני גם חושבת שנכון לומר שהדור שלי פחות מחובר או מודע לאמנות הזאת (אגב, כמו להרבה צורות אמנות אחרות). יש לכך כמה וכמה סיבות. היום הכל כל כך מהיר ונגיש. ידוע כמה קשה לפתוח ספר כשיש אינטרנט; וקונצרטים נערכים באיצטדיונים או באולמות גדולים מאוד. אבל אפשר ויש גם אחרת.

אומרים על ליד שזאת אמנות שדורשת סבלנות, אבל לדעתי – הסבלנות דרושה למבצע ולא לקהל. המבצע מול הקהל צריך לספק אירוע רגשי ומיוחד, ולא הרצאה חינוכית ואינטלקטואלית. האינטלקט צריך להיות של המבצעים: לנו יש אחריות לדעת כל מה שאפשר לדעת כדי לתת לדמיון ״לעוף״ יותר טוב בזמן הביצוע. אבל אני לא חושבת שהקהל צריך לבוא עם ידע קודם, הוא שם כדי להתרשם, להתרגש ולעבור חוויה. פה אני חושבת שיש בלבול, והסיווג של ליד כמוזיקה לקהל אליטיסטי, הוא שמרחיק את הקהל מלבוא לשמוע את השירים היפהפים האלה.

ליד בראש ובראשונה זו שירה, ובעיקר שירה גרמנית רומנטית (אם כי ממש לא רק) ומדובר במיניאטורות עם המון המון פרטים. יש המון דרמה בטקסט, בדינמיקה, במלודיה ובהרמוניה. בהיבטים מסוימים יותר מאשר באופרה, כי זה אינטימי יותר, חשוף יותר, והזמר/ת והפסנתרן/ית צריכים להתאים עצמם לדרמה הזאת.

אני חושבת על ליד כעל שירים בצורה הפשוטה של המילה: מילים ולחן, ואלו אף פעם לא איבדו מהפופולאריות שלהם ומהרלבנטיות שלהם. אני מקווה שיוזמות כמו ערבי "שירה שיר" יפתחו את האמנות הזאת בפני אנשים נוספים.

אאל"ט, ג'ונסון כיוון את אמירתו לזמרים, שנמשכים לאורות הבמה של האופרה ולא לאינטימיות של הליד. מדברייך עולה שאצלך זה הפוך, במידה רבה.

אני לא יודעת אם זה הפוך – אני מאוד נמשכת לאופרה. הסיבה המקורית להיות זמרת הגיעה מרצון לעבוד בתיאטרון. יש משהו מסתורי וקסום בתיאטרון, אבל זה נכון שבליד אני מרגישה יותר בבית. קרה שוויתרתי על פרוייקטים באופרה כדי להופיע בליד, בגלל שזה נדיר.

יש בליד משהו שמסב לי סיפוק גדול. אולי זה הנגישות לקהל. באופרה, אם אתה ממש רואה את הקהל, מסתכל עליו, בשבילי זאת יציאה מהדמות; גם בדרך כלל לא רואים את הקהל בכלל, בגלל התאורה (יש גם בזה משהו מאוד משחרר, אגב). בליד אתה מספר סיפורים, טרובדור, הקשר עם הקהל הוא בלתי נמנע.

יש גם הרגשה מסויימת של חופש, כי אתה על הבמה עם פרטנר אחד שמכיר אותך די טוב, בדרך כלל, ואפשר לשחק ביחד. זאת שותפות שאני מאוד אוהבת. יש פסנתרנים נפלאים שממש נותנים השראה בזמן הקונצרט, ולפעמים כל כך מרגישים אחד את השני שאפשר לעשות הכל בזמן אמת.

אני לא רוצה להיות זמרת נישה. אני מקווה לעשות הכל: אופרה, בארוק, ליד, אורטוריה וכו'. בינתים זה עובד, אבל זאת רק ההתחלה. ברור שדברים יקבלו איזשהו כיוון בסופו של דבר, וגם ברור לי שאופרה וליד יהיו שם.

דבר נוסף, לא מזמן השתתפתי בתחרות שוברט בגרמניה שבה ג'ונסון שפט. אחר כך הוא אמר לי שחשוב לשיר ליד כמו ששרים אופרה, עם אותה אנרגיה גופנית, כאילו אתה שר באולם של 1000 איש. לא צריך להיות באמת הבדל מעושה. אני מאוד מסכימה עם זה.

הכוונה היא שהאנרגיה זהה, אבל מתועלת לאפיקים אחרים? אציג את זה אולי בצורה פשטנית: כאשר אין צורך לבזבז כוחות על מלחמה במסת צליל תזמורתי, אפשר להשקיע הרבה יותר בטכניקה, הפקה, דיקציה, פרשנות וכן הלאה. האם זה חלק מהמשיכה שלך לליד?

זה נכון שיש יותר מקום להשקיע בפרטים הקטנים. הטכניקה לדעתי צריכה להישאר זהה. האנרגיה היא התמיכה, הסטמינה, האינטנסיביות. יש פעמים שאתה מרגיש שבגלל שהאולם קטן יותר וזה רק אתה ופסנתר וזה ״אינטימי״, אז צריך פחות אנרגיה. ההפך הוא נכון: כדי לייצר פיאנו אמיתי צריך כמויות של אנרגיה. הגוף צריך להיות בריכוז כוח מאוד גדול כל הזמן, אחרת זה לא מרגש, לא נכון טכנית וקשה יותר. אני לא טוענת שקל לעשות זאת, ואני לא חושבת שאני לגמרי מצליחה לעשות את זה עדיין, אבל אני מקווה שאני בדרך הנכונה.

מה אנחנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה של "שירה שיר"?

הנושא יהיה רוחות ושדים. אני ודניאלה סקורקה נשיר מספר דואטים מאת פרסל, הנדל, בראהמס, פורה, גולדפאדן ונעמי שמר; וגם לידר מאת שוברט, מנדלסון, שומן, ליסט וגרשווין. יהיו המון בלדות, שזאת אחת הצורות האהובות עלי ביותר. דרמה ומסתורין, מוות ועל-טבעי. המון דמויות מרתקות. יהיה כיף!

אשיר בין השאר את לורליי של ליסט ובפעם הראשונה את שר היער מאת שוברט! מאוד מרגש לשיר את זה. עידו אריאל, עורך התכנית שגם ילווה אותנו, אמר שאי אפשר לעשות ערב בנושא כזה בלי שר היער וביקש ממני לשיר את זה.

באיזו מידה, להערכתך, עשוי המיזם של עידו לתרום להעלאת מעמד הליד בזירת המוזיקה בארץ?

אני חושבת שמיזמים כמו זה של עידו זה בדיוק מה שתורם ויתרום להעלאת מעמדו של הליד בארץ. התכנית שבחר היא מעניינת ומציעה מגוון עשיר מתוך הז'אנר.

זה לא שאין בכלל ליד בארץ: עד לפני שנה פעל הסלון של יונתן זק, ופעם בשנה נערכת השוברטיאדה, יש פעילות באקדמיות ורסיטלים מזדמנים. לא הרבה, אבל יש. השנה מתחילה סדרת ליד נוספת – "אמנות השיר" בקונסרבטוריון בתל אביב, וזאת במקביל לסדרה של עידו "שירה – שיר" שרצה כבר שנה שניה. יש המון זמרי לידר נהדרים בארץ והמון פסנתרנים מעולים ויוזמות כאלו נותנות הזדמנות לנו לבצע ולקהל – להכיר. יכול להיות שכבר עכשיו מסתמנת איזו תזוזה ביחס לליד.

גורם אחר שמאוד משפיע לדעתי זה הסיקור, או יותר נכון – העדרו. דוגמא בולטת לכך – בחורף שעבר השתתפתי עם עוד מספר זמרים בכיתת אמן שנתן גראהם ג'ונסון במשכנות שאננים. בחו"ל האיש הזה הוא אגדה, מומחה ענקי לשוברט ולליד בכלל. יש כל כך הרבה ללמוד מהאיש. האירוע כמעט לא סוקר. הגיעו הפיגורות שהנחילו את הליד לדורות הזמרים בארץ (יונתן זק, פרידל טלר-בלום, עידו ועוד מורים מהאקדמיה בירושלים שאני לא מכירה אישית). לא הגיעו הרבה סטודנטים, זמרים או פסנתרנים, לצערי.

כיתת אמן היא אירוע בו יש הזדמנות לשמוע ממאסטרו גדול מה הוא חושב על תחום האמנות שלו עם הדגמות חיות. בחו"ל הדבר מושך קהל ויצא לי להשתתף בכמה כיתות אמן בפני אולם מלא, כשחלק נכבד ממנו הוא של מוזיקאים צעירים. כאן אמן בשיעור קומה כזה לא זכה לחשיפה המתבקשת.

כלומר, גם במיקרוקוסמוס שהוא זירת המוזיקה הקלאסית המקומית, הליד נחשב לסוגה איזוטרית. מהתרשמותך ומניסיונך, מה פני הדברים באירופה?

אני יכולה להגיד שהליד באירופה (ובגרמניה בפרט) זוכה לאיזושהי הדרת כבוד. זה נחשב למשהו גבוה ואיכותי. אבל גם שם לא פשוט כל כך למכור כרטיסים. אנשים אוהבים לשמוע זמרים עם שמות גדולים ופחות יתעניינו לשמוע זמר לא מוכר, לכן הרסיטלים הגדולים הם לרוב של זמרים בעלי שם. כמובן שיש יותר קהל ויש ממש גרופיז של ליד – אבל כמו בארץ, הקהל הופך יותר ויותר מבוגר. אשיר השנה ב-4 רסיטלים שונים. זה מעט מאד, אבל אני מרוצה – זאת הייתה עבודה קשה להשיג אותם.

אני מניח שלהרכיב רסיטל באופן עצמאי זו משימה מרתקת לא פחות מאשר מלחיצה. כיצד את בונה תכנית כזו? יש יצירות ספציפיות שמחכות במגירה להזדמנות מהסוג הזה?

זו אכן משימה מורכבת. אישית, אני סובלת מהתלבטות יתר, ככה שהעובדה שאנחנו צוות – פסנתרן וזמרת – מאוד עוזרת לי. הדרך שאני עובדת בה היא ללכד את התכנית סביב נושא מסוים, ליצור קבוצות, ואז לבנות סדר כזה של התכנית שייבנה מתח בקונצרט. באופן הזה כמעט תמיד יוצא לי להכיר יצירות חדשות, בגלל התאמתן לנושא. כמובן, שיכול להיות שמשהו חדש שהכרתי הופך להיות הגרעין לנושא הבא. הרי תמיד אפשר להסתכל על זה מזווית נושאית חדשה, לעשות צירופים חדשים שמאירים או מפרשים את היצירות באופן חדש.

שאלה שונה לגמרי בנוגע לעבודתך בחו"ל: תרצי או לא, במידה רבה את מייצגת את ישראל, ומדובר במותג בעייתי. קרה שזהותך היוותה בעיה או עוררה עוינות?

מעולם לא נתקלתי בעוינות. זה כן מעורר עניין מסויים. יש שאלות ושיחות בנושא וזה לגיטימי. בכל מקרה המקצוע הזה הוא כל כך בינלאומי, פוגשים כל כך הרבה אנשים מארצות ומתרבויות שונות, כך שאף פעם לא הרגשתי מיוחדת כי אני מישראל. תמיד הרגשתי שרואים אותי כאדם ולא כ"ישראלית". אולי אפילו להפך – זכיתי להכיר אנשים בדרכים שבארץ לא הייתי זוכה להכיר. כשפוגשים אדם אז הוא אדם, והוא לא מייצג שום דבר מלבד את עצמו.

את "לכל השדים והרוחות" היית אמורה לשיר עם גן-יה בן-גור אקסלרוד (לא שיש בעיה עם דניאלה סקורקה, חו"ח). מאז שדרככן המשותפת בבוכמן-מהטה הסתיימה, האם הזדמן לכן לעבוד יחד?

לצערי הרב, לא יצא לנו עוד לעבוד יחד. אני מקווה שזה עוד יקרה.

נסיים בנזיפה: ביקורי המולדת המקצועיים שלך נדירים מדי. מתי תהיה ההזדמנות הבאה של הקהל המקומי להתרשם ממך?

אני לא חושבת שאי פעם סירבתי לעבודה בארץ – אלא אם כן ממש לא יכולתי. להפך, מאוד חשוב לי להופיע בארץ, אז אני מנסה לקפוץ על כל הזדמנות. בינתיים אין הזמנה עתידית. אני מקווה שתהיה.

"לכל השדים והרוחות" – תכנית מסדרת "שירה שיר" בעריכת הפסנתרן עידו אריאל ובהגשתו. זמרות: הגר שרביט ודניאלה סקורקה. 10-11 בינואר.

לקריאה נוספת: שרביט ברסיטל