music4awhile

ראשי » Posts tagged 'האנסמבל הקולי הישראלי'

Tag Archives: האנסמבל הקולי הישראלי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קתדרלה של צלילים

הקאמרטה ואורחיה מספקים עוצמה מוזיקלית ורגשית / חגי אברבוך

אלון ראובן ועמיתיו בקאמרטה

איך יש לגעת בקודש-קודשים? בנחישות – כי כשבאים לבצע דבר כה חשוב חייבים לבצע אותו ללא היסוס; בדקדקנות ובהקפדה על פרטי-הפרטים – ולא חסרים כאלו במיסה הגדולה של באך; ובענווה – שהיא הפותחת את הלב יותר מכל. כך היה בקונצרט הראשון ממקבץ "המיסה הגדולה" של הקאמרטה.

תחת ידיו של אבנר בירון השתלבו הנגנים והאנסמבל הקולי הישראלי באופן מושלם. שני ההרכבים לא גדולים מדי, בשניהם יש מן הצניעות, אך הפעם גם הגיח משניהם זוך נדיר, משהו שקוף ומלא בו-זמנית. אם ישמרו על האיכות הזאת בעתיד, הרי שחזינו כאן בהתקדמות משמעותית של שני הרכבים שהם טובים ממילא.

הברכה שורה על מי שמתייחס לבאך בכבוד הראוי לו, וכאן שרתה הברכה על כל הנוגעים בדבר. ההתחלה הייתה מעט מופנמת וזהירה – אך כשהגענו לפוגת "ניתן לך תודה" שבגלוריה, הגיחו הכל במלוא הדרם והתוצאה היתה זהב טהור.

אני חייב לציין זאת שוב – האיזון המדויק הזה בין הנגנים והזמרים, וההקפדה על כל פרט, יצרו צליל שהוא כה נדיר במקומותינו – משהו לא צועק, אלא מדויק ושלם שפשוט גולש אל האוזניים וסוחף את הלב. אין מילים שיכולות להביע את זה. המיסה תבוצע עוד פעמים ספורות השבוע (בת"א, חיפה, י-ם וזכרון יעקב) – ואם אתם קוראים לעצמכם אוהבי מוזיקה, פשוט רוצו לשמוע.

באשר לסולנים – נהדרים אחד-אחד, ומרגשים. הסופרן קרן מוצרי בעלת קול מתוק וטבעי שחוצה את האולם ללא כל מאמץ, וכל כך חבל שלא שומעים אותה כאן לעתים קרובות יותר. התיאום בינה ובין נועה פרנקל בקאנון הנהדר "ובאדון אחד" היה מצמרר – גוון האלט של נועה עמוק ומלא, מנוגד ומשלים למתיקות של קרן – וכשנועה שרה את 'שה האלוהים' בכל כך הרבה רגש ועדינות – הלב הצטמרר.

הטנור פרנסיסקו פרננדז-רואדה בעל קול נעים ו-'באכי' מאוד – איכות שקשה להגדיר, אבל בעיקר יש בקול מין הזריזות הנדרשת כדי לבצע את הפסאז'ים הקשים כל-כך שכותב באך לזמרים. הבריטון יאיר פולישוק היה פשוט מצוין – כמדומני שלא הזדמן לי לשמוע אותו שר באך עד כה, והוא צולח בקלילות אריות כמו "וברוח הקודש" או "כי אתה לבדך קדוש" – שהיא קשה במיוחד, כיוון ששם על הבס להתמודד גם עם קרן בתפקיד אובליגטו.

שליטתו של אלון ראובן בקרן היער הייתה ראויה לכל שבח – איזה תפקיד רצחני כתב שם באך, ועל נגן הקרן גם לבצע אותו כביכול ללא כל מאמץ, ובו-זמנית להיות חלק מדואט עם הזמר ולא להשתלט. כך היה בכל תפקידי האובליגטו – כל אחד מהסולנים האינסטרומנטליים שניגנו תפקידים מורכבים לצד הזמרים הסולנים עשו את מלאכתם הכל-כך קשה ברגישות, בעדינות ובענווה.

שוב – האיזון, התיאום המושלם, האופן שבו כל הקתדרלה המוזיקלית הזאת פשוט מוקמת לנגד העיניים במלוא הנינוחות וההדר כשכל אבן בה שלמה בפני עצמה ומונחת בדיוק במקום. יש עוד כל כך הרבה מה לומר על הביצוע הזה – על הצליל הנהדר שבקע מהמקהלה בפרקים מיסטיים כמו "והיה לבשר" או בפרק המסיים, "תן לנו שלום", על נגינתה המופלאה של אסתי רופא בחליל בתפקיד אובליגטו, על החצוצרנים הנהדרים שמספקים צליל מעודן ומלא-שגב – אבל למה להכביר במילים? פשוט לכו להאזין ליופי הזה, כי הוא נדיר – ועוד שבוע יחלוף.

"המיסה הגדולה" – המיסה בסי מינור מאת באך בביצוע הקאמרטה הישראלית י-ם, בניצוח אבנר בירון. עם האנסמבל הקולי הישראלי (מנהל מוסיקלי: יובל בן עוזר). סולנים: קרן מוצרי – סופרן; נועה פרנקל – אלט; פרנסיסקו פרננדז-רואדה – טנור; יאיר פולישוק – בס-בריטון. מוזיאון ת"א, 13.3.15.

מודעות פרסומת

גאלה קלילה

האנסמבל הקולי הישראלי חוגג 20 ומגיש מתאבן לעונה / עמיר נהרי

קונצרט הגאלה החגיגי לכבוד 20 שנה לאנסמבל הקולי הישראלי עורר ציפיות: ההרכב הפגין אך לאחרונה איכויות מוזיקליות גבוהות; הבטחה נוספת נבעה מרשימת האורחים שכללה את הקאמרטה, יוני רכטר, הילה בג'יו ואסף רוט בכלי הקשה. תוכנית הקונצרט היתה מגוונת מאוד ורמזה על זהותו האקלקטית של האנסמבל.

אכן, הקולות היפים השתלבו כבעבר באופן מגובש ומקצועי, בניצוחו הכריזמטי של מנהל ההרכב, יובל בן עוזר. הקונצרט היה לפרקים מצוין ממש: מחרוזת פיוטים ממסורת ספרד הושרה ללא ניצוח – וריגשה; במקום הילה בג'יו שנעדרה, שרה את "סאמרטיים" חברת האנסמבל טליה דישון בקול צלול ובחינניות; היצירה "הציפורים" מאת קלמנט ז'נקן הפכה להפגנה של מיומנות קולית גבוהה; והמרבד הפסטורלי "השכמה" מאת סבירודוב תקשר היטב עם הקהל, ויש לציין את שירת הסולו של הסופרן ובמיוחד של הבאס בעל הקול החם. שניהם היו טובים מאוד, וחבל ששמם לא נמסר.

הפרק השישי הקצר מתוך "הללויה-מגניפיקט" מאת המלחין הישראלי יוסף ברדנווישילי בוצע בדינמיות רבה. חבל שלא בחרו באחד הפרקים המשלב גם קטעי מקורות ושירים בעברית וביידיש (אולי בשל היעדר הסולנים?) בכדי להציע לציבור טעימה נוספת של היצירה החדשה והמרגשת, אשר בוצעה בהצלחה רבה באירועי פתיחת העונה של הקאמרטה. דרך אגב, הזדמנות אחרונה (עד להודעה חדשה) להתרשם מהיצירה המדוברת תיקרה במוצ"ש הקרוב. מומלץ בחום.

חדוות הביצוע של זמרי/ות האנסמבל בקטעים שהוזכרו לעיל היתה ניכרת. פחות הרשים הביצוע של היצירות כבדות המשקל יותר שבתוכנית: המוטט "שירו לה' שיר חדש" וכוראל מתוך הקנטטה מס' 147 מאת באך, וכן קטע מתוך הרקוויאם של פורה. בקטעים אלו פחות הצליח האנמסבל לעניין ולרגש. למרות שהביצוע היה בהחלט מכובד, התבקש צליל חם ולירי יותר מהקאמרטה, ולטעמי חסר עוד דיוק בניואנסים על מנת להפיק את העומק הרוחני של היצירות.

נדמה היה במהלך הקונצרט שמרבית חברי האנסמבל מתלהבים וחיים יותר ביצירות המודרניות, האנרגטיות או הקלילות יחסית, כמו למשל "השכמה", "ציפורים" ועיבוד חינני בהחלט ל"מטריה לשניים" של נעמי שמר. האופי הקליל של הגאלה התבטא גם בנאומים הרבים ובהנחייה. נועם שריף ריגש בקריאה לחיזוק תרבות המוזיקה המקומית, והתייחס לירידה הרבה במשך השנים במספר המנויים של הפילהרמונית. למרות נועם ההנחייה, וחשיבות קידום האנסמבל – ועידוד הקהל לרכוש מינויים – נוצרה תחושת גודש עקב ריבוי המחמאות (ובעיקר העצמיות) ובכלל בשל עומס המלל. חבל שלא הוקצה יותר מקום למוזיקה לדבר בעד עצמה. סרטון התדמית הקומי, כמו גם העמדת המניפות והמסיכות ב"ציפורים", הותירו גם הם תחושה של בדיחה פרטית מדי וארוכה מדי. ההעמדות הפשוטות (כמו ב"פיוטים") היו מוצלחות הרבה יותר.

קוץ אחר באליה: אולם אסיא שבאגף החדש במוזיאון תל אביב אמנם מתהדר בטוב טעם מינימליסטי: מידותיו יפות, ושולטים בו העץ הבהיר וגווני האדמה. עם זאת, שוב מסתמן כישלון בתחום האקוסטיקה, מה שלא תרם להנאת הקהל – על אחת כמה וכמה כאשר קיימות אלטרנטיבות ראויות, למשל רקנאטי הסמוך והמצוין.

לסיכום, קונצרט גאלה מכובד של גוף ווקאלי איכותי. האנסמבל הקולי הישראלי מוסיף לצבור הצלחות ולעורר עניין לבוא לקונצרטים הבאים שלו: תכנית העונה המגוונת תכלול ערב של גרסאות שונות ל"שיר השירים", קונצרט לכבוד חג המולד, שירים ממחזות זמר וערב של בכורות ישראליות.

כהתרשמות ראשונית, נראה שהאנסמבל ממצב את עצמו בעיקר ברפרטואר הקליל יחסית – ואם כך, ובעקבות הגאלה, צפויה לקהל חגיגה. בתכנית פתיחת העונה יגיש ההרכב ביצוע קאמרי לרקוויאם של ורדי, ואז יתברר אם ישחזר את הישגיו גם ברפרטואר הכבד יותר של המוזיקה הקלאסית.

"אהבה בת 20": קונצרט גאלה חגיגי לרגל 20 שנה לפעילות האנסמבל הקולי הישראלי. אורחים: תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, יוני רכטר, אסף רוט (כלי הקשה).

 

אקלקטיקה מרוממת

חדשנות ואיכות בפתח העונה של הקאמרטה / עמיר נהרי

צילום: סיגל חביב

קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה הישראלית ירושלים הוקדש למזמור המגניפיקט – "רוממה" בלטינית, מהמשפט הפותח את המזמור, Magnificat anima mea Dominum ("רוממה נפשי את האל"). הושמעו מזמורי המגניפיקט בהלחנת כמה מהמאסטרי של הבארוק: ויואלדי, טלמן ואלבינוני. חתמה את הקונצרט בכורה עולמית של היצירה "הללו-יה מגניפיקט" של המלחין הישראלי יוסף ברדנשווילי, שהוזמנה בעבור הקאמרטה.

הבחירה ביצירות שאינן חלק מהרפרטואר המוכר בארץ היתה, לצד הבחירה במגניפיקט, החוט המקשר בקונצרט. בלטה הכוונה לחדש לקהל ביצירות בעלות עומק, מורכבות ונפח לצד רגעים מופנמים. הניסיון האמיץ לאתגר את הקהל מבלי להתחנף אליו הצליח; בתום הקונצרט באולם המלא (רקאנטי, מוזיאון ת"א) גמל הקהל בתשואות רמות על החוויה האמנותית שעבר.

היצירות שנבחרו נכתבו להרכב תזמורתי מצומצם יחסית, שנשען כמעט בלעדית על מיתרים וכלי נשיפה מעץ. בידיו של המנצח המנוסה אבנר בירון ניצחה האיכות את הכמות: הדיוק המוזיקלי, ההקפדה והצליל החם של התזמורת הבטיחו לקהל הן את העוצמה ואת שיאי הפאתוס שביצירות, והן את המורכבות ואת רגעי ההרהור. כך למשל אצל טלמן בקטע המקהלה הנמרץ "גבורות עשה בזרועו" (Er übet gewalt mit seinem Arm) ובארייה היפה לטנור "רעבים מלא טוב" (Die hungrigen füllt er mit Gütern), ואצל ויוואלדי ב-misericordia המלנכולי למקהלה וב-gloria patri.

עניין מיוחד עוררה "היפוכונדריה" מאת מלחין הבארוק הבוהמי זלנקה, בזכות שלל הרעיונות ואופיה ההפכפך המשלב מלנכוליה עם הומור, אולם לא היתה זיקה מספקת בינה לבין שאר היצירות שהושמעו מבחינת הנושא והרמה האומנותית.

האנסמבל הקולי הישראלי בניצוחו של יובל בן עוזר, שחוזק על ידי זמרים נוספים לצורך הקונצרט, ממשיך למצב את עצמו כהרכב ווקאלי מוביל בארץ, והפיק שירה עשירה, עמוקה ואחידה בין החטיבות השונות.

הרכב הזמרים הסולנים היה טוב אף שלא אחיד ברמתו, וההנאה ממנו נפגמה גם בגלל נגינת הבאסו קונטינואו החזקה שהאפילה לעתים על השירה. למרות גילו הצעיר, ריגש הבריטון גיא פלץ בקולו העמוק ובעל ההוד. יחד עם זאת, נוכחותו היתה מעט נוקשה – מן הסתם עם הזמן יפתח גוון ודינמיקה עשירים יותר.

לסופרן עינת ארונשטיין קול בעל תום וגוון יפה וצלול. בחצי הראשון של הקונצרט חסרו בשירתה גוון ועניין בפראזות ובקישוטים, אולם בחלקו השני – באלבינוני, ובמיוחד ביצירתו של ברנדשווילי – הפיקה פרשנות אינטליגנטית ובשלה. קולו של הקונטרה-טנור צבי עמנואל מריאל היה נעים אך מעט סגור, ושירתו סבלה לעיתים מליקויים של יציבות ואינטונציה. מעל כולם בלט הטנור ההולנדי המצויין מרסל בקמן, בקולו הגדול והחם, עושר המניירות, וגם ההומור שהפגין ביצירתו של ברדנשווילי.

גולת הכותרת של הקונצרט היתה הבכורה של "הללו-יה מגניפיקט" מאת המלחין הישראלי יוסף ברנדשווילי. בדומה לאופרה "מסע אל תום האלף" שהלחין, שקצרה שבחים בזכות הפקתה המרהיבה, גם פה בישל המלחין קדירה מוזיקלית אקלקטית, עם השפעות מתקופות ומסגנונות שונים, כגון עבודתם של מאהלר, ארוו פרת והרומנטיקה הצרפתית המאוחרת. האקלקטיות התבטאה גם בשילוב פסוקים של דת והגות יהודית לצד טקסט לטיני, ואף שיר חנוכה ביידיש – כאשר השפות מושרות לעיתים בו זמנית.

ריבוי המקורות לא הפך לבליל, אלא התגבש לאמירה סוחפת על השאיפה להתעלות מתוך הסבל ולזכות בגאולה, המשותפת לדתות ולתרבויות השונות. יצירתו של ברנדשוילי מורכבת, לעיתים חידתית, אך תמיד מתקשרת עם הקהל ויוצרת עבורו עולמות של יופי, צבע ומסתורין. הבכורה היא על כן ארוע משמעותי בחיי המוזיקה בישראל. השנה שוחרר האלבום "יוסף ואחיו" מאת המלחין עילם רותם ובביצוע הרכבו Profeti della Quinta. בזכות הקאמרטה וברדנשווילי הנה חזינו שוב בעושר תרבותי והיסטורי בא לידי ביטוי ביצירה ישראלית מקורית ומתחדשת. תענוג!

לסיכום: הקאמרטה פתחה את העונה ברפרטואר מסקרן, בלתי מתחנף ובלתי צפוי. הבכורה ליצירה הישראלית "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברנדשווילי היתה נצחון. הקונצרט משך קהל רב שהגיב בתשואות רמות – ובצדק. אין להחמיץ את ההרצה האחרונה בהחלט של התכנית – 8.11 בזכרון יעקב. בראבו!

"מגניפיקט" – קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה בניצוח אבנר בירון. סולנים: עינת ארונשטיין – סופרן; צבי עמנואל-מריאל – קונטרה טנור; מרסל בקמן – טנור; גיא פלץ – בריטון. מקהלה: האנסמבל הקולי הישראלי. בתכנית: מגניפיקטים מאת אלבינוני, ויוואלדי וטלמן; "היפוכונדריה" מאת זלנקה; "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברדנשווילי (בכורה עולמית). מוזיאון תל אביב, 20.9.14.

 

להמיר פעמוני ברזל בבדולח

 מגמה מעורבת של תוכן וביצוע בקונצרט של תז' ראשל"צ / עמיר נהרי

לתוכנית הסיום של הסדרה הסימפונית, החליטה תזמורת ראשל"צ ללכת בשני כיוונים: גדול יותר ופופולרי יותר. גדול יותר, משמע לצרף לתזמורת שתי מקהלות ושלושה סולנים ולבצע יצירות מוחצנות בעוצמה גבוהה – אם הקונצרט הוא "פעמונים", שיצלצלו. פופולרי יותר, משמע לבחור יצירות מוכרות מהרפרטואר הרומנטי: גם מקהלת הצוענים השחוקה מתוך הטרובדור של ורדי, וגם יצירות שלא נס ליחן כמו שחר על נהר מוסקווה ולילה על הר קירח של מוסורגסקי.

היצירה המרכזית היתה הסימפוניה הכוראלית "הפעמונים" מאת רחמנינוב, לתזמורת, מקהלה כפולה ושלושה סולנים. היא מבוססת על פואמה בשם זה מאת אדגר אלן פו, ונכתבה בעקבות פנייה אנונימית של סטודנטית למלחין, שהפצירה בו לקרוא את הפואמה. ארבעת חלקיה עוקבים אחרי פרקיו של פו ומבטאים את שלבי החיים באמצעות פעמונים: מהלידה, דרך פעמוני החתונה, משבר הזקנה והמוות. זו יצירה עתירת כח והבעה, שבה האסתטיקה באה לעיתים על חשבון העומק והמורכבות, והמוחצנות הרגשית על חשבון האמת הפנימית.

את "לילה על הר קירח" ו"שחר על נהר מוסקווה" לא הספיק לסיים המלחין מוסורגסקי, עקב מותו בגיל צעיר מהרעלת אלכוהול. הן קיימות בגרסאות שונות, כיוון שמלחינים שונים עמלו על סיומן, ולמרות כל זאת נותרו יפות ומרגשות. "נהר מוסקווה" היא הפרולוג לאופרה חובנשצ'ינה ואופיה הרך והמלודי בא בניגוד לעלילה האלימה והקודרת של האופרה. "לילה על הר קרח" סוערת יותר. הקונצרט נחתם במחולות הפולובציים המוכרים מ"הנסיך איגור" מאת בורודין.

התזמורת בחרה לקונצרט הסיום מנצח חדש יחסית בזירה הבינ"ל – קונסטנטין צ'ודובסקי (נכלל ברשימת האמנים המבטיחים של 2011 בפיננשל טיימס הלונדוני). למרות שהוציא מהתזמורת צליל מאוזן, מלא ודרמטי, היה חסר גיוון בטמפי ובדינמיקה. חסרו גם עידון ובנייה רגישה של רגעים אינטימים יותר. המקהלה הקאמרית והאנסמבל הקולי הישראלי היו מצויינים ואחידים והראו יכולת גבוהה בכל החטיבות.

בזירת הסולנים החליפה הסופרן אלה וסיליבצקי את שרון רוסטורף-זמיר. וסיליבצקי כבר הראתה כמוזטה בלה בוהם שביכולתה לרגש. גם הפעם, למרות ההתראה הקצרה, נתנה הופעה מכובדת ובשלה, אף שגוון קולה מעט כהה ביחס לתפקיד הכלה המתרגשת ב"פעמונים". הטנור פליקס ליבשיץ התקשה מאוד להתמודד עם התזמורת והמקהלה מאחוריו ובקושי נשמע גם בשורות הראשונות. גוון קולו היה אטום ודל. ההופעה שנתן לא היתה ראויה למעמד בסדר הגודל הזה. לעומת זאת, זמר הבאס-בריטון הוותיק ולדימיר בראון, למעט אי דיוקים קלים, סחף בפרק המוות, בשירה שהיתה בו בעת אינטימית ונוגעת ללב וגם אפלה ומאיימת.

מדוע נפתח קונצרט של רפרטואר רוסי במקהלת הצוענים של ורדי? האם קול הסדן של הצוענים מזכיר פעמונים? גם זה וגם התאורה הכחולה ברקע בצורת הרים נתנו תחושה של חנופה למאזינים.

בשורה התחתונה, הנסיון לפנות לקהל ביצירות מוכרות, אקספרסיביות ובהרכב תזמורתי וווקאלי רחב, יצר קונצרט שהיה למעשה "קלאסיקל". הן התוכנית והן הניצוח חסרו מידה של עומק, תחכום ואינטימיות. אולי בשל כך תגובת הקהל היתה חיובית אך לא נלהבת, כסימן מבטיח לכך שהקהל מוכן לאתגר. מבחינת רפרטואר ווקאלי רוסי, הייתי שמח לשמוע בארץ בעתיד את הקונצ'רטו הנשגב של שניטקה למקהלה, ובאופרה – את חובנשצ'ינה בגרסתה המלאה. פעמוני הברזל צלצלו – נא להחליף אותם בבדולח.

תוכנית העונה הבאה תכלול להיטים כמו שחרזדה של רימסקי קורקוב ופר גינט של גריג, לצד סימפוניות שאינן שחוקות, מאת ברוקנר, מוצרט, בטהובן ואחרים, ויצירות נוספות. אל המנהל המוזיקלי דן אטינגר יצטרפו, בין היתר, המנצחים נעם שריף, דניאל אורן (שיתמנה למנהל המוזיקלי של האופרה) ואנדרס מוסטונן שהפך לאורח קבוע בארץ. עניין רב ימשוך בוודאי קונצרט הפתיחה, שבו ישוב המלחין הפולני הנודע פנדרצקי כדי לנצח על הקוצ'רטו שלו לפסנתר.

"הפעמונים" – תכנית סיום העונה של תז' ראשל"צ. קונסטנטין צ'ודובסקי, מנצח. אלה וסילביצקי, סופרן; פליקס ליבשיץ, טנור; ולדימיר בראון, בס. האנסמבל הקולי הישראלי; המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. התכנית: ורדי – פרק מקהלה  מתוך "הטרובדור"; מוסורגסקי – שחר על הנהר מוסקבה, מתוך "חובנשצ'ינה"; לילה על הר קרח; בורודין –  מחולות פולובציים מתוך "הנסיך איגור"; רחמנינוב – הפעמונים, סימפוניה כוראלית. 7.7.14, בית האופרה.

קברט פוגש סרט מצויר

איתמר פוגש ארנב – הגרסה הקאמרית / יעל שלמון-ברנע

גרוסמן, עזנר, ברגר, גורנשטיין, קוך

קורה לכם שנדבק אליכם שיר שאינכם מצליחים להיפטר ממנו? קראתי פעם מאמר שטען שיש שירים שמנטרלים את התופעה, בלי שיוצרים הידבקות לעצמם. הייתה שם רשימה של שירים כאלה. ידעתי שלמען שפיותי, מספיק שאזכור שיר אחד כזה. השיר "שלי" לצורך דחיית שיר שאינו מרפה הוא, מביך ככל שיהיה, La Isla Bonita של מדונה. ובכן, מאז הצפיה ב-"איתמר פוגש ארנב" אני שרה לי בראש "כמוך כמוני… אם הייתי אתה לא הייתי אני…" ולא חשבתי אף לא פעם אחת להשתמש בנשק יום הדין.

פסנתר. איזה כלי עשיר ונפלא. לטם עזנר ניגנה את כל הכלים בפסנתרה, ולפרקים, לטעמי האישי, זה היה עוד יותר מדויק מהגרסה התזמורתית בהתייחס לפרשנותי הרגשית לטקסט. תומר בני אוהב מאוד את הדיסק, ואוהב מאוד גם כינורות ותופים. חששתי שיתאכזב מכך שלא כל הכלים ישתתפו, אז אמרתי לו מראש כך: "הקונצרט יהיה שונה מהדיסק: נראה את השחקנים והזמרים מופיעים ושרים לפנינו, וזו גם תהיה גרסה אחרת, לא יהיו כל כלי התזמורת מכיוון שזו הגרסה הקאמרית. אשמח לשמוע מה לדעתך יפה יותר."

בסוף הקונצרט אמר לי שהגרסה הקאמרית מצאה חן בעיניו יותר! אין לי ספק שזה קשור בחוש הראייה יותר מאשר בחוש השמיעה, אבל בשורה התחתונה: הפסנתר הצליח למשך השעה כולה למלא את תפקיד התזמורת בהצלחה כבירה. דבר לא חסר. בבית, כשהאזנתי שוב לדיסק, חשבתי על עושרו, אבל בעצם, מה שחסר לי יותר מכול בדיסק, ולא במופע, היו מחיאות הכפיים של הקהל שהדהדו באולם במופע הקאמרי. פשוט נפלא.

כשדוד גרוסמן עלה לבמה התרגשתי בשבילו כל כך! עוד טרם פצה פיו, הקהל הרעיף עליו אהבה והערכה במחיאות כפיים סוערות. נדמה לי שהוא הופתע. ברור שאהבה זו אינה קשורה בספרי הילדים שלו בלבד, אולם הסיפור "איתמר פוגש ארנב" עצמו גאוני וחשוב מאין כמוהו בתקופה זו שבה אנו חיים, ואולי בכל תקופה, בעצם. לא רק בגלל הפליטים והמצב הפוליטי המדיני, אלא בכלל – ישראל של היום היא לא פחות כור היתוך מישראל של שנות החמישים, וזהו שיעור טוב לחיים.

לאחר דוד גרוסמן עלו לבמה ארבעה מחברי האנסמבל הקולי הישראלי: טליה דישון, תמר לנדסברג-יקרביץ', טל קוך וקדם ברגר. ארבעה אלה ליוו אותנו כל הקונצרט. לשיר "איתמר אוהב חיות" הם רקדו והסתדרו בהעמדה מצוינת, והשתמשו גם בארנבי בובות-יד "מאיימים במיוחד" – אם היו מוכרים כפפות ארנבונים כאלה בתום המופע, כל משפחה הייתה קונה לפחות אחד. אני בטוחה בזה. בכלל, הכוריאוגרפיה של השירים הייתה מלאה הומור ודרמה במשך המופע כולו, בהתאמה מושלמת לטקסט, לקצב ולסאב-טקסט.

טאץ' נחמד מאוד של ההפקה היה יצירת תוכנייה מותאמת לילדים. כך, למשל, למדתי כי טליה דישון, זמרת הסופרן, רצתה בילדותה להיות חזן, ועוד מסופר עליה שהיא חובבת כלי תחבורה. לתמר לנדסברג-יקרביץ' יש שתי ילדות – דבר שאי אפשר לנחש, ובטח חושבים שהיא אחותן כשהן הולכות יחדיו ברחוב. טל קוך שר את שיריו ולחניו כשהוא שוטף כלים או מבשל, ו… בעניין קדם ברגר, עיקר שכחו. (א) הבנאדם מצחיק בטירוף; (ב) מגיע לו "נו, נו, נו" גדול על שלא אמר לי שמעלים את "איתמר פוגש ארנב" שוב. אז קדם: אנא דאג לכך שבעוד כשנתיים (כשאחיו הקטנים של תומר יגיעו לגיל המתאים) יעלו זאת שוב, ובחייאת, תספר לי כשזה קורה, אם כי אני מאחלת למופיעים ולקהל הפוטנציאלי הופעות רבות, ולא רק בעוד שנתיים. זה מאוד כדאי.

מהתוכנייה למדתי עוד שעדי צ'זרה (ישועה), שמגלם את איתמר, הוא אב לתאומים. ואני תוהה: אבא לתאומים ויש לו כוח לשיר?! טוב, אולי היותו אב לתאומים מאפשר חיבור מסוג אחר לילד הפנימי, שכן ככל שהקונצרט הוסיף להתגלגל עדי היה נפלא והתקבל כאיתמר יותר ויותר. עוד בתוכנייה היה עמוד שבו הילדים יכלו לצייר עם הצבעים שקיבלו עם התוכנייה. זה רעיון נפלא בעיני, שכן מוזיקה מעוררת רגשות, ואם לילד קשה להכילם, הוא יכול לפרוק אותם על הדף.

ו… לדובדבן שבקצפת. אלי גורנשטיין. כל הווייתו כארנב אומרת חמידות וצחוק. בני קבע אמנם שהאוזניים של הארנב קצרות מדי, וכי הארנב המצויר על עטיפת הדיסק חמוד יותר. אני פשוט התמוגגתי. הדיאלוגים בינו לבין איתמר/עדי היו מוצלחים מאוד, ויחסיו על הבמה עם הסופר והמספר דוד גרוסמן היו משעשעים ביותר, כמעט סטנד-אפ, וייתכן שפנו מראש לקהל ההורים. אלי גורנשטיין הפגין יכולת פיזית שלא הייתה מביישת שחקן כבן עשרים. גמישותו והאנרגיות שלו, ללחניו הנהדרים של יוני רכטר, היו לפרקים אנושיים, ולפרקים קברט פוגש סרט מצויר.

לקראת ההדרן, אמר אלי גורנשטיין כך: "נשיר לכם עכשיו כמה שירים ששרנו רק לפני חצי דקה." גם בני וגם בן של חברה שהיה במופע, שניהם בני 4-3.5, אמרו שזה טוב שהיה הדרן, שזה לא היה ארוך מדי, וששמחו לראות שוב את השירים.

בקיצור: אם יש לכם ילדים בני 10-3, תציעו לבית התרבות הקרוב לאזור מגוריכם שיזמינו את "איתמר אוהב חיות". משום שלתת לילד את מתנת המוזיקה כפי שהיא מוגשת כאן – אופרה המותאמת לילדים, וגם להורים שאינם מורגלים בה – זה דבר גדול.

"איתמר פוגש ארנב". היצירה מוקדשת לזכרו של אורי גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. כתב ומספר: דוד גרוסמן. לחן: יוני רכטר. במאי וארנב: אלי גורנשטיין. איתמר: עדי צ'זרה (ישועה). מקהלה: חברי האנסמבל הקולי הישראלי בניהולו של יובל בן עוזר: טליה דישון – סופרן, תמר לנדסברג-יקרביץ' – אלט, טל קוך – טנור, קדם ברגר – בס. פסנתר: לטם עזנר. עיצוב תפאורה ותלבושות: אירה כצמן. מפיקה: ענבל מעוז. 20.4.14, מוזיאון תל אביב.

שירת הנצח

הקאמרטה פותחת את העונה בתנופה רמה / צבי נתנאל

הקונצרטים של תזמורת הקמראטה ירושלים מצטיינים לעיתים תכופות בתכניות מקוריות, ובשילוב יצירות רבות שאינן מבוצעות על הבימות הישראליות לעיתים קרובות. קונצרט פתיחת העונה סיפק הזדמנות נדירה לשמוע שתי יצירות מרתקות, המרעננות את הרפרטואר השגור. החלק הראשון של הקונצרט הוקדש לבריטן, שהשנה מציינים 100 שנה להולדתו, וראמו, המלחין הצרפתי המהולל.

את מחזור השירים "ההארות" (Illuminations) הלחין בריטן בשנת 1939 על פי טקסטים של המשורר הסימבוליסטי ארתור רמבו, לזמרת סופרן ותזמורת מיתרים (מאוחר יותר עיבד בריטן את היצירה לקול טנור עבור בן-זוגו פיטר פירס). למרות שמו של המחזור, הוא חדור באווירה אפלה וקודרת, ככל הנראה כיוון שהשירים נכתבו תחת השפעת סמי הזיה. הנושא המרכזי של המחזור הוא התיאטרליות של החיים, כאוס של חיים עירוניים, וההיבט הטראגי והכואב של היופי, נושא ששזור כחוט השני ביצירותיו של בריטן.

אבנר בירון הוביל את התזמורת לביצוע נמרץ ותוסס והנגנים עטו על הכתיבה הגאונית כמוצאי שלל רב, אך לצד רגעים קסומים, בעיקר בשירים השקטים, היה חסר חום ועידון מסוים בשירים הסוערים. חמור מכך, התזמורת כיסתה רוב הזמן את שירתה של הסופרן שרה פוקס, שהפליאה לתאר בקולה את הלכי הרוח המגוונים. התזמורת פשוט ניגנה באופן קבוע פורטה אחד יותר מדי וחבל, כיוון שבשירים הסוערים הזמרת נדרשת לשיר טקסט רב ובמהירות, ובקטעים הללו הפואטיקה הלכה לאיבוד. השיר השלישי על שני חלקיו, והשיר השביעי (שהוקדש לפיטר פירס) זכו לביצועים מקסימים מלאי אהבה, נוסטלגיה, ותחושה מתוקה של דז'ה וו, בעיקר בשיר האחרון.

מיד אחר כך ביצעה התזמורת 7 פרקים משתי הסוויטות "האינדיאנים האצילים" מאת ראמו, מלחין נדיר למדי באולמות הקונצרטים בארץ. הסוויטות נערכו מתוך האופרה "האינדיאנים האצילים" שהלחין ראמו ב-1736 ועוסקת במעשיות אהבה בארצות רחוקות. אחד הסממנים המובהקים של האופרה הצרפתית במאה ה-18 הוא ריבוי פרקי המחול. הסוויטות, הכוללות פרקים אלו, נערכו במאה ה-20 ע"י המלחינים סן סנס ודיקא, שרחשו הערכה רבה לראמו.

מאפיין מובהק נוסף של ההלחנה הצרפתית בתקופה זו הוא התיזמור השופע ורב הגוונים, והתזמורת הצטיינה בהבעת הגוונים הרבים של התיזמור, בחילופי המשקל הנונשלנטיים, בתחושת ההוד וההדר של פרק הפתיחה (חרף נגינה רועשת ולא נקיה של שתי החצוצרות), והאלגנטיות של פרקי המינואט. פרקי הטמבורין היו עולצים ותוססים ופרק הסיום "מחול הפראים" המוכר למדי, היה מלבב ומלא תנופה.

הרקוויאם של פורה, שחתם את הקונצרט, הוא מלאכת מחשבת של ליריקה, איפוק ויופי צרוף. פורה הלחין את הרקוויאם בניגוד לקונבנציה הדרמטית המקובלת, בחפשו אחר הבעה של גאולה שלמה ושאיפה לאושר נצחי תחת מוות כואב ומייסר. חברי האנסמבל הקולי הישראלי הציגו שירת מקהלה מרשימה ומגובשת הן בסקציות הסולניות והן כתלכיד. אמנם ההתחלה היתה מהוססת משהו בפרק הפתיחה הקודר והשליו חליפות, והפרק השני לא ממש התרומם, אך הפרק "שה האלוהים" היה מצמרר והכין את הקרקע לליריקה הצרופה של "אל גן העדן". השירה היתה פשוט למופת. האימפקט – כתמיד ביצירה זו – נצחי.

בירון הוביל את המקהלה והתזמורת היטב בין רגעי הפיוט לדרמה הכבושה בפרק "גאלני". תענוג לשמוע את התיזמור הכה מיוחד בנגינה מצוינת של הקאמרטה, החל בוויולות הדומיננטיות, וכלה בקרנות שצבעו את היצירה בקדרות (בפרק "מנוחת עולם"), ובאימה (בפרק "גאלני"). שרה פוקס שבה והצטרפה לביצוע יפה, פשוט וישיר לפרק "ישוע הרחום", אם כי הוויברטו המהיר היה קצת בעוכרי השלווה הרהוטה שמשרה הפרק. הבריטון הצעיר גיא פלץ הרשים בקולו העשיר ומלא העומק, ונתן תוקף מהדהד בפרק "גאלני".

בפתח הקונצרט ביצעה החלילנית, חברת התזמורת, אסתי רופא את סירינקס מאת דביסי, במיומנות ובמוזיקליות יוצאת מן הכלל, אך ארבע הדקות הללו, למרות יופיין, היו מיותרות במארג הכללי של הערב.

הקאמרטה הישראלית ירושלים, קונצרט פתיחת העונה: פורה – רקוויאם; בריטן – ההארות; ראמו – 7 פרקים מתוך הסוויטות "האינדיאנים האצילים"; דביסי – סירינקס. אבנר בירון – מנצח. האנסמבל הקולי הישראלי. שרה פוקס – סופרן; גיא פלץ – בריטון; אסתי רופא – חליל. שבת 12.10.2013, מוזיאון תל-אביב.