music4awhile

ראשי » Posts tagged 'האופרה הישראלית'

Tag Archives: האופרה הישראלית

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

מודעות פרסומת

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

לקראת בכורות

 

שתי אופרות ישראליות חדשות בערב אחד / עמיר נהרי

הפקה של שתי אופרות ישראליות באותו הערב מעוררת באופן טבעי עניין רב, במיוחד כשמדובר בעיבוד מוזיקלי לשתי יצירות קאנון מקומיות: "האדונית והרוכל" של עגנון והמחזה "שיץ" מאת לוין. הסקרנות גוברת עקב הבחירה במלחינים חיים פרמונט ("הבן יקיר לי"; "אותו הים" על-פי עמוס עוז), ויוני רכטר, שזו לו האופרה הראשונה שכתב.

היצירות הוזמנו לכבוד עונת ה-30 לאופרה הישראלית. הבחירה להפיק שתי אופרות קצרות (משך כל אחת כשעה) נבעה מתפיסה לפיה הקהל יתקשה לגלות סבלנות למשך זמן ארוך יותר, ועדיין – במסיבת העיתונאים ציין רכטר שזו יצירה רחבת יריעה עבורו יותר משכתב בעבר.

את ההשראה ל"אדונית והרוכל" קיבל פרמונט מהאופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, ולכן יצירתו תהא גם היא דואט ארוך ואפל בין רוצח וקורבן, הנע לעבר סוף אלים. את "שיץ" הלחין רכטר ללא מקור השראה ספציפי, תוך הדגשת האלמנטים ההומוריסטיים שבמחזה. שתי היצירות מהוות אתגר לא פשוט להלחנה בשל עושר הרבדים שבהן, הדואליות והאירוניה הרבה. במילותיו של ברנרד שאו: מאחורי כל צחוק מתחבאת דמעה. במקרה זה, מתחבא לפעמים גם אגרוף.

בימאי ההפקה עידו ריקלין, שביים העונה את "שתיקתו של ברוך" מאת אלה מילך-שריף, החליט לשזור בין שתי היצירות חוט בין-דורי המקשר בין הקורבן היהודי בגולה ("האדונית") לבין הישראלי החדש המוצג, כדרכו של לוין, באופן ביקורתי ללא רחם. הבימאי הכתיר את החיבור בשם "טורפים", כדי לבטא שהיהודים, שהיו נטרפים בגולה, הפכו טורפים, או לפחות שחזרו עולם שבו יש טורפים ונטרפים, בהיעדר היכרות עם גורל אחר.

השאיפה לתת פרשנות פוליטית, גם אם מעודנת, ראויה לציון בעקבות השערורייה סביב ההחלטה שלא לבצע בעונה הנוכחית את יצירתה של אביה קופלמן "מעזה עד ברלין". התפאורה תהא משותפת לשתי האופרות, ותהפוך מביטוי מופשט של יער אירופאי ("האדונית והרוכל") למעין פיגומים של א"י הישנה הנבנית "שלמת בטון ומלט" ("שיץ"). מהצצה הראשונה עושה הרושם שההפקה תהא מושקעת ויצירתית ובהחלט מעוררת סקרנות.

"האדונית והרוכל" הולחנה ע"י פרמונט בעקבות ברטוק בשפה מוזיקלית מורכבת: טונלית אך מודרנית יחסית. היא צפויה לאתגר את הקהל ולא תנעם לאזני כולם. משמיעת אחד הדואטים, עושה רושם שהמוזיקה תיצור בהצלחה אווירה עשירה וקודרת. נותר לגלות אם יתפתח דיאלוג אינטראקטיבי מרתק בין הדמויות ואם יהיה ביטוי מתוחכם ומספק לדואליות ולאירוניה העגנוניות.

יש לברך על התפקיד הדרמטי הראשי שניתן סוף סוף לשחקן ולטנור הנפלא גיא מנהיים, שכיכב השנה בהפקות של וגנר בלייפציג. לצידו תשיר עידית זמיר, בעלת קול הספינטו הכהה.

"שיץ" צפויה לתקשר היטב עם הקהל הרחב. משמיעת שני דואטים עושה רושם שהשפה המוזיקלית תזכיר גם את "המוזיקה הקלה" של רכטר וגם פרקים קומיים של האופרה הקלאסית והאופרטה, ואולי גם את המוזיקה של קורט וייל. ההבעה המוזיקלית שתיווצר תהיה ישירה ונעימה לאוזן.

יש לברך על ההרכב המצויין שלוהק: אירה ברטמן ונח בריגר, שכבר שרו לוין באופרה "הילד חולם", ולצידם הקולורטורה יעל לויטה והכוכב העולה עודד רייך, בעל קול הבריטון העוצמתי. גם פה האתגר יהיה בתרגום העומק, התחכום והניואנס למוזיקה: לבטא מתחת להומור את המרירות הלוינית, ומתחתיה את הכמיהה לאהבה ולקיום בעל ערך אל מול עולם אכזר.

האופרה הישראלית והמשתתפים השונים הצהירו על ההתלהבות שביצירת חומרים מקוריים ומקומיים, את האפשרות להתייעץ עם המלחין בעת ההפקה, וכמובן להגיש לקהל יצירות ישראליות המושרות בעברית. המנצח איתן שמייסר דבר בגאווה על ריבוי היצירות האופראיות בעברית בשנים האחרונות.

עם זאת, מדברי המלחינים לא נראה כי ישנה שאיפה לעבר יצירה פורצת דרך דווקא, כזו שגם תתווה סגנון מוזיקלי "ישראלי" בעל מאפיינים ייחודיים. הקהל כן יחווה חוצפה ישראלית; איפה עוד שרים באופרה שורות כמו "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס" ("שיץ")?

לסיכום – צפויה הפקה תיאטרלית עשירה שתתכבד בזמרים ישראליים מצויינים. לבטא במוזיקה את התחכום והניואנס של הקלאסיקות הישראליות יעמיד אתגר רב למלחינים ולמבצעים, ומכאן המשמעות הרבה של ערב. זה לא יהיה עוד "טרוויאטה" – הסקרנות רבה וברור שהחוויה לא תשכח במהרה.

"טורפים: מעגנון עד לוין" – "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט על-פי ש"י עגנון, ליברית: צרויה להב. "שיץ" מאת יוני רכטר, על-פי חנון לוין, עריכת ליברית: מולי מלצר. בימוי: עידו ריקלין. ניצוח: איתן שמייסר. 3-10.7.15.

 

 

צ'יקן טיקה נוסח בודפשט

אסקפיזם עם סטנדרט גבוה בהפקת 'הביידר' / ורד ברקת

בעקבות הצלחת "נסיכת הצ'רדש", חוזר תיאטרון האופרטה מבודפשט ארצה עם עיבוד חדש ליצירה אחרת של קלמן, "הביידר" (1921). השכתוב, באישור יורשי הזכויות של קלמן, נעשה כדי להנגיש את היצירה לקהל של המאה ה – 21. תפקידים הורחבו וסיפור האהבה בין הגיבורים הראשיים עודכן.

ההפקה, בבימוי מיקלוש גאבור קריני, מכניסה אותנו לעולם חלומי עתיר צבעים, דרמה ואירוטיקה (בגבול הטעם הטוב) של מפגש מזרח ומערב – לאהור ההודית הטרום-פקיסטנית  עם חיי הלילה והבראנז'ה של פאריס. התוצאה היא סרט בוליוודי בעיניים אירופאיות עם מוזיקה המשלבת מלודיות הודיות אקזוטיות, תמות קלאסיות, להיטים פופולריים, מקצבי ג'אז, ריקוד פוקסטרוט ואף רמיזות להמנון הבריטי – כאשר השירה כולה בהונגרית, בעוד הדיאלוגים מתובלים מידי פעם בעברית.

להקת תיאטרון האופרטה, שמורכבת מעשרות זמרים, שחקנים ורקדנים, הגיעה ליהנות עם הקהל, ויצרה עולם של מקצוענות טוטאלית. 'הביידר' הייתה האופרטה החביבה על איין ראנד, שלדידה היו האופרטות מפלט פסיכולוגי בעת שגדלה ברוסיה הסובייטית. כמעט מאה שנה אח"כ, עדיין אפשר למצוא בביידר רלוונטיות כמפלט אסקפיסטי שפונה לכל החושים.

כימיה טובה נרשמה בין ז'ולט הומונאי כנסיך רג'אמי ובין מוניקה פישל – מושא אהבתו, אודט דרימונד. דרימונד היא שחקנית וזמרת אשר לה כתב רג'אמי תפקיד באופרטה המועלית בתוך 'הביידר' (ביידר הודית: רקדנית במקדש). רג'אמי נקרע בין חובותיו כיורש העצר ובין משאת נפשו להיות אמן על רקע חיי הלילה של עיר האורות.

הומונאי מרבה להופיע במחזות זמר ובאופרטות, אך עם קול טנור חזק ובעל פוטנציאל כשלו, לא מן הנמנע שיעלה שלב וייכנס לתפקידים מאתגרים יותר בעולם האופרה. פישל היטיבה לגלם את הדיווה הסקסית ואת התפקיד הבעצם מורכב; עוד לפני שהפמיניזם נולד היא מופיעה כאישה עצמאית, המנסה לשכנע את אהובה לנטוש את עולמו לטובת חיי התיאטרון של פאריס, ומשתדלת לא להיכנע לכשפיו.

את ההצגה גנב דוד סאבו, כעיתונאי ספארי, אשר העמיק לא רק את הצד הקומי של הערב, אלא גם הדגיש את האלמנטים הפיזיים והאקרובטיים שלהם נדרשו המופיעים. מרגש לראות מבצע ברמה כה גבוהה שמסוגל לבצע לכאורה הכל בקלילות, באופן כה טבעי – לשיר, לרקוד, לשחק, ליפול ואף להצחיק.

דמויות נוספות דחוסות בתוך המיז-אנ-אבים הזה שנע בין האקזוטי והאחר. הדרך ליהנות מהערב היא להיסחף בתוך הטלנובלה שבה מאבדים את היכולת להפריד בין ההצגה ובין אשליית המציאות המכתרת את הסיפור שבתוך הסיפור. תורמים לסיפוק החושים הם התפאורה הצבעונית המתחלפת, עושר התאורה, ריבוי האביזרים וכלי הרכב המשלימים את התוכן המעסיק את הצופה. החבורה הגדולה על הבמה הצליחה ליצור אווירה טובה בקרב הקהל.

ההונגרי לאסלו מקלארי ניצח על התזמורת הסימפונית ראשון לציון, הנציגה הישראלית היחידה בהפקה, והצליח להדביק את הנגנים בהתלהבותו ובמחוייבותו לעבודה רצינית ומשעשעת כאחת. לחובבי הז'אנר, לבעלי ראש פתוח ואקלקטי, לאוהדי השפה ההונגרית ולמי שמבקש חוויה מקצוענית – מומלץ ללכת!

"הביידר": הפקה אורחת של תיאטרון האופרטה מבודפשט (חזרה גנרלית). התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: לאסלו מקלארי. במאי: מיקלוש גאבור קריני. תפאורה: ארז'בת טורי. תלבושות: ריטה ווליך. כוריאוגרף: יינו לוצ'אי. צוות זמרים II – הנסיך רג'אמי: ז'ולט הומונאי. אודט דרימונד: מוניקה פישל. פיליפ, מחזאי: קארוי פלר. סימון: מריקה אוסוולד. ספארי, עיתונאי: דוד סאבו. מרייטה: אנה-מארי דאנץ'. גנרל פארקר: אטילה באלוג-בודור. שחקנים, זמרים ורקדנים נוספים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 12.2.2015.

Villi d'arte

שיחה עם אירה ברטמן לקראת תפקיד חדש / עמיר נהרי

ברטמן עם יותם כהן וגבי שדה. צילום: אלכס כגן

אירה ברטמן, סופרן. ילידת לטביה. שרה עם מרבית התזמורות בארץ וכן ברומא, ברלין, פאריס ועוד. בין תפקידיה באופרה הישראלית: רוסלקה, אנטוניה (סיפורי הופמן), טטיאנה (יבגני אונייגין) ליזה (פיק דאם), דזדמונה (אותלו), אמליה (נשף מסיכות). זכתה לאחרונה בפרס לנדאו.

איך התחילה הקריירה האופראית שלך?

בהתחלה לא היה לי שום קשר לאופרה. לא אהבתי, צחקתי על זה. מלבד כמה זמרות רוסיות לא הכרתי שום דבר. שרתי בלהקות יהודיות ובמקהלות, אבל לא חשבתי להפוך את השירה למקצוע. כשהגעתי ארצה לקיבוץ, לימדו אותנו שירים יהודיים שכבר הכרתי מהלהקה בלטביה. המנצחת בקיבוץ אמרה שיש לי קול מיוחד ושלחה אותי לשכנה, שעסקה במוזיקה, ומשם הגעתי לאקדמיה למוזיקה.

רק בשנה השנייה באקדמיה התאהבתי באופרה. צפיתי בביצועים אדירים, שהכל התחבר בהם: זמרת, מנצח, תזמורת, דקורציה. אם יש משהו אחד שלא עובד זה כבר לא מעניין: קשה לזמר אחד להחזיק אופרה. התאהבתי בקאלאס. היא עשתה מהפכה באופרה והביאה את המשחק. אופרה היא תיאטרון לכל דבר.

מה הסוד למשחק טוב?

זמר יכול לעמוד ולא לעשות כלום – זה בסדר, כל עוד הוא מתחבר לדמות, למילים, מעביר את התוכן, בונה פרשנות לגבי מה הוא רוצה להגיד, למה הוא שר. אפקטים לא עובדים. אפילו אם יש קול אדיר, אבל חסר לב, נשמה, אז זה לא עובד. היום אני נורא משתעממת באופרות. אני באה כי אני רוצה חוויה רוחנית, ובסוף מפהקת. אין אנרגיה, אין אהבה, שנאה. אופרה זו אמנות שאפשר להגיע איתה למקסימום – בכי, שמחה, צמרמורת.

איך מגיעים לבכי וצמרמורת?

אצל מלחינים גאונים כמו ורדי, פוצ'יני, גונו, מאסנה, בטח צ'ייקובסקי – כל האמוציות כבר נמצאות במוזיקה. אבל אצל כל זמרת, טוסקה יוצאת קצת אחרת. צריך רגש, והרבה פתיחות. להתייעץ הרבה עם המנצח, הפסנתרן, עוד אנשים. עכשיו כבר לא נעשית עבודה מוזיקלית. הזמר לומד לבד את התפקיד ובא מוכן, עושים 2-3 חזרות וזהו. כוכבים רצים מהר מהר בין הפקות. הם נמדדים על סיבולת. הם גם צריכים להראות כמו דוגמנים ולדעת לעמוד על הראש. אני מבינה שצריך להראות טוב, אבל זה מוגזם.

פעם היה אחרת. היו כוכבים אמיתיים. חיו עם המורה, עבדו, ישנו – טוב, לא באותה מיטה, אבל באותו הבית (צוחקת), לקחו שיעורים שעות על גבי שעות בכל יום, לא עבדו מהר כמו היום. היה צריך לעבור תהליך. נסים לא קורים – זה דורש זמן.

אילו זמרים בעינייך הם מצויינים?

קאלאס, טבאלדי, הרבה… כשאני רוצה לקבל אנרגיה להופעות אני צופה בשלושת הטנורים. בעיקר קרראס.

וכיום? אילו זמרות וזמרים את אוהבת?

פלמינג, גיאורגיו, למרות שהן כבר בירידה. טנורים?.. אולי תעזור לי…?

קאופמן? פלורס?

הם חמודים, אבל לא מסמרים לי את השיער. היום אין יותר עומק באמנות, זה טכני. פעם היו זמרים מצויינים כמו ארגאל. הוא לא עשה הרבה תפקידים, אבל כל דבר שעשה היה מצויין. כשרצים בין הפקה להפקה זה בא על חשבון איכות – שמושגת על ידי השילוב המוקפד בין משחק ומוזיקה.

ומה מבחינה קולית ומוזיקלית? איך מגיעים למצויינות?

חשוב להתחבר לחומר המוזיקלי. יש אופרות שאני לא אוהבת, חלק מהמודרניות למשל, אפילו של ברג. את בריטן אני דווקא אוהבת, הוא גאון – אני אשיר השנה את רקויאם המלחמה שלו. צריך גם שהתפקיד יתאים לקול שלך. אני למשל מתה לשיר לוצ'יה דה לה מרמור. יכול להיות שיהיה מנצח שירצה לתפקיד דווקא זמרת מהסוג שלי, אבל אני מרגישה שעברתי מבחינת הגיל והשלב את היכולת לשיר את הקולורטורות של התפקיד בקלות. כיום יהיה לי קשה לבצע אותו, אני אתרכז כל הזמן בצד הטכני, גם על הבמה, ולא אהיה פנויה לתת את כולי מבחינה דרמטית.

יש לך הבעה לירית מרגשת וגם עוצמה דרמטית לקול. כיצד את מגדירה את עצמך? סופרן לירי? ספינטו?

כן – ליריקו ספינטו.

עשית כמה וכמה תפקידים גדולים. לאילו הכי התחברת?

האחות אנג'ליקה, ובאטרפליי. גם ליסה ב"פיק דם".

היית מדהימה ב"באטרפליי". "פיק דם" עשית גם בחו"ל, בפולין.

תודה. כן, וגם בקלגארי.

זה שונה לעשות אופרה באיטליה?

היית מצפה שכן, התרגשתי מאוד, אבל בסופו של דבר לא. רק צריך להיות יותר אחראית לגבי המילים.

היית רוצה קריירה בינלאומית יותר? לעשות עוד דברים בחו"ל?

כן כמובן, אבל זה מאוד קשה. זה תלוי בייצוג. רוצים שתבואי עם סוכנות "חזקה". הכל קשרים. זה כמו שוק. צריך להכיר מנצחים מובילים ושהם ינסו לעזור.

אז אי אפשר לקבוע קפה עם מהטה למשל? או שאזלן?

זה קשה אם נשארים לחיות בישראל. זמרות שהצליחו (כמו חן רייס, הילה פחימה) עברו לאירופה. אני לא קיבלתי החלטה כזו עדיין. זה מפחיד, יש לי בת, כבר עשיתי הגירה אחת וזה לא פשוט. בינתיים אני מדחיקה (צוחקת).

ומה לגבי הארץ? האופרה הישראלית זכתה למחמאות על הצלחתה הכלכלית, על אף מיעוט התמיכה הממסדית. מצד שני יש ביקורת על הפקות גרנדיוזיות, העדפת זמרים מחו"ל ורפרטואר שמרני – כביכול בשם המסחריות וההתחנפות לקהל. מה היית רוצה לראות באופרה הישראלית בעתיד? איך היית רוצה לראות אותה מתפתחת?

חשוב לי בהפקה שתהייה הגיוניות ולא "כנגד" המוזיקה. לא עמוסה מדי. שהדקורציה והבימוי לא יפריעו לזמרים, ולקהל ליהנות מהשירה. לפעמים "מסתירים" פגמים בשירה באמצעות אבזרים ואפקטים שמסיחים את הדעת. זה הכל תלוי בכסף.

אפשר לשקול מודלים אחרים, כמו למשל באירופה, של תיאטרון רפרטוארי, שבו צוות מקומי קבוע עובד בשכר ויוצרים ביחד הפקות חוזרות. זה יוצר מסורת, וגם לומדים כך לעבוד יחד, יודעים איך הזמר שלידך שר, איך הוא נושם.

ב"צוות מקומי" את מתכוונת לישראלים. יש לנו זמרים ישראלים נהדרים.

נהדרים, ללא ספק.

איזה תפקיד הכי היית רוצה לשיר?

חלום חיי זה לשיר טוסקה. יפיקו את השנה, לקחו זמרת מחו"ל ואני הגיבוי. זה לשיר את עצמי, פלוריה טוסקה היתה זמרת אופרה… זה תפקיד עם מצבים קיצוניים: שקרים, תשוקה, שנאה לסקרפיה. היא גם הורגת בן אדם, אבל גם מנסה להציל בן אדם. מוזיקה אדירה.

אולי יהיה לך מזל כמו לנעמה גולדמן ותעלי לבמה. לשיר את טוסקה זה לשיר את עצמך? ככל הידוע לי לא הרגת…

אני כמו בארייה vissi d'arte – מרגישה שאני חיה למען האמנות. גם אני לא עשיתי רע לאף אחד. לכן כשקורה לי משהו רע ואני סובלת אני שואלת כמוה: למה זה מגיע לי (צוחקת).

את חיה למען האמנות?

כשיש הצגה, כשיש משהו חדש ללמוד – זה נותן לי כוח לקום בבוקר. זה וטיולים בטבע מטעינים לי את הבטריות. גם אנשים טובים. מוזיקה היא מקצוע קשה, יש הרבה תחרות ואנשים מרגישים צורך להוכיח שהם הכי טובים, אז הם מתגוננים… קשה למצוא מוזיקאים טובים שהם גם אנשים טובים ועמיתים טובים, אבל כשכן – זה עושה הבדל עצום.

למה זמרת מובילה באופרה, ששרה לאחרונה את התפקיד הראשי ב"לה רונדינה", בוחרת לעבוד בהפקה עצמאית ואינטימית?

זה התחיל כי גבי שדה, שאני אוהבת מאוד, ביקש ממני. הוא זמר גדול שעכשיו שר בריטון. מעניין אותי לעשות משהו לא קונבנציונאלי, עם פסנתר וגם קטעי תזמורת מוקלטים, וידאו ארט. חשבתי שיש לזה סיכוי להתפתח לאירועים שונים – אנחנו מתחילים ונראה לאן זה יתגלגל הלאה.

ב"Le Villi" יש כמה אריות נהדרות : se come voi piccina io fossi לסופרן, ו-torna ai felici di לטנור. בכל זאת היא לא נפוצה ברפרטואר הפופולרי. למה בחרתם בה?

אופרה מדהימה – הראשונה של פוצ'יני. מה שפוצ'יני כתב – אני מוכנה לשיר. פנינה. היא לא מבוצעת הרבה כי יש בה רק שלושה משתתפים, אולי גם כי היא קצרה יחסית, אז לא נתפסת כמשהו שיעניין את הקהל הרחב. אבל המוסיקה נהדרת והתזמור מדהים. חבל שלא מבוצעת יותר.

אז מה צפוי לנו בהפקה של "לה וילי"?

אלכס קגן הוא במאי שעבד הרבה גם ב"קאמרי". הוא שלב את האופרה עצמה עם קטעי וידאו וגם תיאטרון. פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה. זה הולך להיות ממש יפה.

איך זה לעבוד לצד בן הזוג [הטנור יותם כהן]?

כיף. למרות ששנינו ביקורתיים מאוד אחד כלפי השני, בעיקר סביב הטכניקה – במטרה כמובן לשפר. זאת לא הפעם הראשונה שנשיר ביחד. נפגשנו בהפקה הראשונה ששרתי באופרה, "החטיפה מההרמון". היתה אינתיפאדה, זמרת ביטלה הגעה ואני הוקפצתי שבועיים לפני הפרימיירה ללמוד את התפקיד. פחדתי מאוד, גם כי זה תפקיד קשה, ויותם תמך ועזר. גילינו ששנינו חושבים דומה לגבי אופרה, ושנינו אוהבים את קרראס.

ההופעה הזאת ב"חטיפה מן ההרמון" היא מה שהקפיץ את הקריירה שלי. לאו דווקא כי שרתי יפה, למרות ששרתי יפה (אני אומרת בצניעות, כן?) אלא כי זה לא היה כישלון. זה היה מאוד חשוב.

כלומר, שמה שמצפים מזמר היום, בתוך העולם התובעני הזה, זה יותר מכל לשרוד ולא להיכשל.

כן.

"Le Villi": האופרה הראשונה של פוצ'יני. סופרן – אירה ברטמן, טנור – יותם כהן, בריטון – גבי שדה, פסנתר: בלה שטיינבוק. בימוי, תפאורה, וידאו – אלכס כגן, תרגום – רונית שגב, תאורה – זיו וולושין. 8-15.2.

בוכים – סיפור אהבה

לה רונדינה – לה טרוויאטה הקומית של פוצ'יני / ורד ברקת

תענוג לגלות, ששכיית החמדה "לה רונדינה" (הסנונית), נכנסת לרפרטואר של בתי האופרה ברחבי העולם, לאחר שידורים חוזרים ונשנים של אותן אופרות של פוצ'יני, כגון טוסקה, טורנדוט או מאדאם באטרפליי. בשנים האחרונות הועלתה "לה רונדינה" בבתי אופרה של ליגת הקיסוס – במטרופוליטן בניו יורק ובקובנט גארדן בלונדון. השנה מגיעה יצירת מופת זו לגרמניה, לאיטליה ולישראל.

ההפקה, בבימויו הפשוט והישיר של ניקולא ז'ואל, ממקמת את הגיבורים בשנות ה-20 של המאה שעברה, והתפאורה היפה בסגנונות אר-נובו ואר-דקו, מצליחה ליצור עולם קסום, מפתה, נוגה ופריזאי. ללא נקודות מפנה הזויות ודרמטיות, ללא בעלי חיים פרי דמיונו הקודח של הבמאי ובלי כל בימוי אולטרה-מודרני / יורו-טראשי, מתמקדת אופרה זו בסיפור אהבתם הכן של שני אנשים המגיעים מעולמות שונים, וכמנהג הווריזמו, הסוף צפוי מראש. כל שנותר הוא ליהנות מהמוזיקה ומהאווירה המיוחדת.

בראש ובראשונה הכימיה בין צוות הזמרים עובדת. אין תחרות וכל אחד משלים את השני. הקולות בהכללה נהדרים, ותמיד מחמם את הלב לראות זמרים מחו"ל ששבים לעבוד באופרה הישראלית. שני הזוגות המתוארים בעלילה מהווים מעין אגו ואלטר-אגו; אורליה פלוריאן הייתה מצוינת ושוברת לב כיצאנית הצמרת מגדה. היא בנתה דמות נשית המודעת לגורלה העצוב ובמקביל פיתחה צדדים רומנטיים ואופטימיים ששימרו את התקווה. שירתה המרגשת, בעת פרידתה מאהובה, העלתה דמעות בעיני הצופים.

הטנור זורן טודורוביץ' מילא את תפקיד מאהבה רוג'רו בנאיביות הנדרשת מצעיר המגלה לראשונה את העיר הגדולה. המעניין הוא שהתפקיד הגברי הבולט באופרה זו ניתן דווקא למשורר פרונייה (Prunier), והטנור מריוס ברנסיו (Brenciu) בקלילות ובנעימות שמר כמטוטלת על ההרמוניה בין שני הזוגות. הילה בג'יו הייתה נהדרת כליזט המשרתת: היא תמיד גונבת את ההצגה.

התפאורה, בעיצובו של אציו פריג'ריו, יצרה אווירה שונה בכל מערכה. ניכר שחלו אילוצים בהתאמתה לבמת האופרה בתל אביב, אולם התמרון העצים את תחושת המלכוד של הדמויות: אם במערכה הראשונה אנו מצויים בסלון ביתה "הבורגני" של הגיבורה, לכודים בתוך עמודים רחבים ובציורי קיר של קלימט, עבור מי שהתגעגע לסצינות ההמון ולאווירה הבוהמית הפריסאית של "לה בוהם", מבחינה מוזיקלית ומבחינה פיזית, אנו כמעט נחנקים במערכה השנייה במועדון בולייה. בהפקה המקורית היו שתי קומות. על הבמה התל-אביבית, כל חברי המקהלה מקיפים את הסולנים בקומה אחת.

העיצוב המזהיר והמואר של התקרה ושל חלונות הזכוכית במערכה השלישית, מאדיר את הניגוד בין תחושת החופש והשמש המסמאת בריוויירה הצרפתית ובין הסוף הבלתי נמנע של קץ הרומן. האהבה הגדולה השוררת בין מגדה ובין רוג'רו תיכשל בשל הכתם בעברה אשר לא יוכל להיטהר על ידי השמש. מגדה תיאלץ לוותר על האהבה ותשוב אל רמבלדו הבנקאי העשיר (ולדימיר בראון בהופעה אצילית ומרשימה) התומך בה כלכלית.

מקהלת האופרה הייתה בתחילה מעט מפוזרת, כצפוי בסצינת המון, אולם ככל שהתקדם הערב, היא התלכדה תחת שרביטו של פרדריק שאזלן והרטיטה את הלב. הניצוח הרגיש והאינטליגנטי של שאזלן מהווה סיבה מספיק טובה לרוץ לראות את "לה רונדינה" באופרה הישראלית. הוא יודע להפיק לא רק את המוזיקה המכשפת של פוצ'יני, אלא גם הנאה וקתרזיס.

"לה רונדינה" – האופרה הישראלית – תל אביב-יפו – חזרה גנרלית. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח: פרדריק שאזלן. מנצח מקהלה: איתן שמייסר. במאי: ניקולא ז'ואל. במאי מחדש: סטפן רוש. תפאורה: אציו פריג'ריו. תלבושות: פרנקה סקוורצ'אפינו. תאורה: ויניצ'ו קלי (יאקופו פאנטאני). מגדה: אורליה פלוריאן. ליזט: הילה בג'יו. פרונייה: מריוס ברנסיו. רוג'רו לסטוק: זורן טודורוביץ', רמבלדו: ולדימיר בראון. זמרים נוספים ורקדנים. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 7.1.2015.