music4awhile

ראשי » Posts tagged 'דניאל תנחלסון'

Tag Archives: דניאל תנחלסון

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

טרובדור אלטרנטיבי

אליאב לביא במופע שנע בין קלאסי לאינדי / עמיר קדרון

אליאב לביא, נגן כלי פריטה עתיקים וזמר טנור. בוגר האקדמיה למוזיקה בי-ם. חבר קבוע באנסמבל הקולי הישראלי. מנגן בתאורבו ובלאוטה עם הרכבי בארוק שונים בארץ, ביניהם תזמורת הבארוק י-ם, אנסמבל פיניקס ו-In Camera XV.

עבור ששת קוראינו הנאמנים שייתכן ומכירים אותך מהסצינה הקלאסית – מה אנו עומדים לשמוע במופע הקרוב?

המופע הוא תוצאה של כמה שנים של כתיבה ויצירה. התהליך החל עוד כשגרתי בירושלים כסטודנט באקדמיה למוזיקה, והמשיך בעבודה ממושכת עם הלהקה שלי בתל אביב. את הלהקה גיבשתי סביבי בשנה האחרונה והיא עוזרת לי להגשים את החזון שלי, שבבסיסו הוא שירים שלי, בעברית, מלווים בגיטרה ובקלידים.

ויש קשר הדוק לרקע הקלאסי שלך.

כן. אמנם הרכב הכלים הוא לא קלאסי, והרבה מההפקה מתכתבת יותר עם מוזיקה עצמאית מודרנית ועם סינגר-סונגרייטרים, אבל גיליתי לאורך הזמן שהכתיבה שלי מהדהדת לעיתים קרובות אל המוזיקה העתיקה ואל עולם הלידר, שני תחומים שקרובים לליבי עד מאוד.

בתור נגן לאוטה, תחילה אפילו לא הייתה לי גיטרה בבית, אז התחלתי לכתוב על לאוטת הרנסנס שלי. השירים פשוט יצאו. כשניסיתי לנגן אותם בגיטרה אקוסטית שהשאלתי מחבר, היה לי ברור שאני נשאר עם הכיוון של הלאוטה, ששונה במעט מכיוון גיטרה מסורתי, ועם נגינה באצבעות חשופות ולא בעזרת מפרט.

מלבד המצלול והפורמט, האם קיימת גם זיקה סגנונית ללידר או למוזיקה מוקדמת?

התשתית של השיר "סכין", למשל, מבוססת על שיר שאהוב עלי במיוחד מאת שוברט, Im Frühling. השיר "קיץ" נכתב בתקופה שהייתי אובססיבי עם וריאציות גולדברג של באך, משום מה, והייתי משחק עם אחת מהן בצורה משובשת על הלאוטה. יש עוד מקרים ששמתי לב אליהם, אבל נדמה לי שאלו שתי דוגמאות בולטות יותר.

בתור נגן קונטינואו, אני עוסק באופן תמידי בהרמוניה (בעיקר בנגינת תאורבו, אך לא רק) ומצאתי את עצמי מלקט רעיונות והמצאות מפרויקטים שונים שהזדמן לי להשתתף בהם לאורך השנים. מכאן שבאופן בו אני רואה את הדברים, כל השירים שלי ספוגים במוזיקה הזו ומוצאים להם מין דרך משלהם לשלב בין המוזיקה המוקדמת יותר לבין אסתטיקה שנפוצה יותר במוזיקה שנוהגים לכנות 'אינדי', שקרובה מאד לליבי.

יש עוד חיבור ייחודי בין העולמות – הבחירה שלך לשלב במופע גם ויולה ואפילו גלוקנשפיל!

אחרי כמה הופעות אקוסטיות לבדי, היה לי ברור שמה שאני באמת רוצה זה לגבש סביבי להקה שתעזור לי לבטא את המוזיקה שלי בצורה מדוייקת ושלמה. מהרגע הראשון ידעתי שאני צריך פרטנר מוזיקלי צמוד שישלים את מה שיש לי לומר כזמר, והחיבור המיידי שלי הוא לכלי קשת. את דניאל תנחלסון הכרתי בפרויקטים שונים של הרכב הבארוק IN CAMERA XV בהם ניגנו יחד, אני בתאורבו והוא בויולה בארוק. אחרי שקצת הכרנו, שאלתי אותו אם הוא היה מעוניין לנסות לנגן איתי את השירים שלי ולשמחתי הוא הסכים מיד.

נפגשנו לנגן יחד, תחילה מסקיצות כלליות שהיו לי לתפקידים, אשר בהמשך קיבלו את ה"אינפוט" הייחודי של דניאל כנגן והפכו לעיבודים שלמים. בשל האופי המגוון של השירים וקשת הרגשות המובעת בהם, רציתי לגוון קצת, והשילוב של גלוקנשפיל כמייצג של איזושהי תמימות שנמצאת בחלק מהטקסטים היה מאד טבעי עבורי. שאלתי את דניאל אם יהיה מוכן לנסות לנגן בכלי הזה – לא רק שהוא הסכים, הוא גם התגלה ככשרון טבעי.

זה הזמן להציג את יתר חברי הלהקה.

כמובן. את תפקיד הבאס מנגן דן קרפמן, שגם שר לפרקים. דני בליך מנגן בתופים, וגם אחראי על תחום הסאונד. שניהם חברים מאד טובים שלי כבר שנים רבות, וכשהתחלתי ידעתי שאני רוצה לנגן איתם.

תחילה ניגנו בשלישיה, דן, דני ואני; במקביל דניאל ואני עבדנו במרץ על תפקידי הוויולה והגלוקנשפיל. כשהגיע הרגע המתאים, חיברנו הכל יחד – ואני חייב לומר שאני די מאושר מהתוצאה. זה גם הזמן לומר שלעבוד עם שלושה נגנים שהשם שלהם כל כך דומה זו חוויה מבלבלת מעט. מצאנו פתרונות יצירתיים.

דרך אגב, יש שם ללהקה או למופע?

אין. הרעיון הוא שזה מופע סולו שלי והנגנים עוזרים לי להגשים אותו. שם למופע הרגיש לי מעט יומרני.

ציינת בהתחלה שהמופע מסכם תקופה בת כמה שנים. יש לכך הד בטקסטים ו/או במוזיקה?

למען האמת, לא חשבתי על זה ככה עד עכשיו, אבל אני חושב שכן. שינויים משמעותיים בחיי האישיים – בהם החזרה לתל אביב לאחר סיום הלימודים בירושלים – הביאו לכך שהמילים בהן אני משתמש כדי להביע את עצמי השתנו עם הזמן.

מבחינת המוזיקה, עם הזמן שירים חדשים ביקשו לצאת מהמקלדת ולא מהגיטרה, וניסיתי להביא קצת מהאהבה שלי לרפרטואר מאוחר יותר פנימה (מת על פורה!) במקביל לשילוב של מעט ביטים ואלקטרוניקה עדינה בחלק מהשירים.

האם יש חשיבות לסדר השירים? אפשר להתייחס אליהם כאל מחזור במסורת הליד?

הכל תלוי בכמה גמישים רוצים להיות עם התפיסה של מושג מחזור השירים. זה עניין של גישה. אני רואה במכלול מקבץ שירים מגוון, מתקופות שונות מאד, בו לכל שיר יש מקום עצמאי משלו. סדר השירים הוא דבר משמעותי בכל הופעה, כמובן. זו נקודה שאני מתחבט בה לא מעט, ולצד הצורך המובן לספר סיפור כללי ולאזן את המופע, הוא מערב גם שלל שיקולים פרקטיים וטכניים.

בכל אופן, להרגשתי לא מדובר במחזור שירים במובן המסורתי. יש שירים שעוסקים בדברים פנימיים וכמעט אבסטרקטיים ומנגד שירים שעוסקים בדברים שדי רחוקים ממני ובכל זאת מצאו את דרכם אליי. גם מבחינה מוזיקלית, די קשה לי לאפיין קו אחד שעובר בין השירים, אולי מלבד משהו יחסית ברור מאליו כמו סגנון מלודי אישי.

כשאני חושב על מחזורי שירים גדולים מעולם הלידר אני מקבל תחושה של יצירה שהורכבה כדי להיות מקשה אחת, בין אם מדובר בטוחנת היפה של שוברט (האנדרדוג של שוברט, שכנראה תמיד חביב עליי יותר ממסע החורף) או ב-Banalités של פולנק. אולי בעתיד אנסה להרכיב משהו קטן משלי, מעין זר שירים; כרגע זה משהו מעט אחר.

צילום: אייל ברמן

אתה יכול לתאר את תהליך היצירה?

זו שאלת השאלות בעיניי. אנסה לענות מהמעט שאני חושב שאני יודע, לגבי עצמי: עובדתית, שיר חדש כמעט תמיד מתחיל במשחק על רעיון מוזיקלי כלשהו, בגיטרה או במקלדת. יש תקופות שאני נמשך יותר לגיטרה ויש תקופות שאני מתעסק יותר במקלדת ובפסנתר, קשה לי להסביר למה.

הדבר הראשוני הזה הוא לרוב משהו קטן מאד, בדרך כלל מהלך הרמוני, אולי בס ומנגינה. אחרי כמה פעמים שאני מנגן אותו, משחק איתו ומתמכר אליו קצת, אני מנסה להצמיד לו איזו מילה או שתיים, משהו שנשמע לי מתאים באוזן. אני מנסה לא להיות שיפוטי בשלב הזה, כי מניסיון, זה משהו שכמעט בטוח יהרוג את התהליך.

משם מתחיל תהליך שלרוב הוא די ארוך – את רוב השירים לוקח לי כמה שבועות להשלים – שכולל צעדים קטנים של המצאה והשלמה: משפט מילולי שמייד אנסה גם לשיר ולנגן אותו, או כמה תיבות נוספות שאנסה לצרף אליהן מילים נוספות.

דבר אחד כמעט אף פעם לא קורה – אני לא משלים שיר מילולית ואז מלחין אותו, מלמעלה למטה. עשיתי את זה פעם אחת, והשיר הזה נשר לו מן הרפרטואר שלי אחרי כמה חודשים… אולי זו חוויה שבאה ללמד אותי משהו. בינתיים גם די קשה לי להלחין טקסטים של אחרים, למרות שזה מסקרן ומושך אותי מאד. נראה לי שזה משהו שיקרה בעתיד הקרוב.

השיפוטיות שהזכרת נכנסת אינטגרלית לתהליך היצירה בשלב כלשהו, או שנדרש זמן רב כדי להשיג מבט אובייקטיבי?

כן. אני מאמין שבשלב מסויים יוצר מחויב להיות שיפוטי כלפי עצמו, באיזושהי רמה, אחרת הוא חוטא לתהליך כולו. זה לא אומר שאני משפץ כל משפט עשרות פעמים, אבל ברגע שאני מרגיש שהשיר כבר איננו מעין ילד רך ופגיע, אני מתחיל לחשוב – מה כאן עשוי לפגוע בבהירות של מה שאני מעוניין לומר? או דברים הרבה יותר טכניים, כמו למשל – האם תפקיד הוויולה שכתבתי לא עמוס מדי?

לרוב זה בא ממני, אבל מכיוון שתהליך היצירה הוא בסופו של דבר משותף להרכב ולי, הרעיונות והביקורת של הנגנים מקבלים ביטוי ממשי בתוצר הסופי. קרה שההערות שלהם נגעו אף לתחום המילולי, ולקחתי את זה בחשבון.

כמובן, ביקורתיות כלפי העבר חשובה גם היא – האם אני עדיין מעוניין לשיר על תחושות מלפני כמה וכמה שנים? בדרך כלל התשובה היא כן, כי נראה לי ברור שזה מעניין להביט על עברך ולהרהר בו, אבל לעיתים נדירות יותר עולה תחושה שצריך לוותר ולהניח לשיר כלשהו להשאר בעבר.

על אחת כמה וכמה כשהשירים מבטאים עולם פנימי. יש יסוד של התערטלות נפשית במופע – זו משוכה שקשה לעבור?

אני חושב שבהתערטלות הזו יש משהו שהוא גם מפחיד וגם מושך. חלק מהמשיכה מורכב מהפחד עצמו, מעין רצון לבדוק עם עצמי – איך זה יהיה, איך ירגישו אנשים שיגיעו ומכירים אותי, או אנשים שלא מכירים אותי; האם משהו ישתנה ביחסים ביני לבין העולם שבחוץ לאחר ההופעה הזו?

בהשוואה למה שאני מכיר מזירת המוזיקה הקלאסית, אין ספק שזו התמודדות שונה למדי. כמובן שאני תמיד משתדל להביא את המירב מעצמי ומעולמי הרגשי אל הבמה, בין אם אני מנגן בתיאורבו עם תזמורת או עם הרכב כלי, שר באנסמבל הקולי או מלווה זמרת באחד משיריו המדהימים של דאולנד.

השתמשתי במילה 'משתדל', אך למעשה אני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד: זה כמעט תמיד קורה מעצמו. יש משהו חזק מאד בבמה עבורי, מאין אנרגיה שנוצרת עבורי יש מאין. ובכל זאת, מעט קשה לי להשוות את זה לעוצמות של הפרויקט הנוכחי שלי. בכל תו ומילה יש ריכוז גבוה מאד של מה שמרכיב אותי, ואני נמשך אל ההתרגשות הזו בהתלהבות גדולה.

שוב ושוב עולה הקשר המורכב של שיריך לרקע הקלאסי-אקדמי שלך: השפעה לצד ניגוד, וזה מתבטא גם בחלל שבחרת. לבונטין 7 מוכר כבית לכל מה שאינדי ואלטרנטיבי – אבל אולי המופע עשוי להתאקלם גם במקום כמו פליציה?

בהוויה ובאסתטיקה שלו, המופע נוטה לכיוון האינדי-אלטרנטיבי מאשר לקלאסי, לכן לבונטין היה הבחירה הטבעית עבורי. ראיתי שם עשרות הופעות וזה מקום אהוב עליי במיוחד.

מצד שני, גם לפליציה יש לי חיבה גדולה. זו חממת גידול להרבה דברים מעט יותר ניסיוניים וצעירים ואני תמיד אוהב להופיע שם, אבל יש לי ספקות אם המופע הנוכחי יעבור באקוסטיקה כזו. יכול להיות שבהמשך הדרך יהיו חומרים ועיבודים שיותר יתאימו לחלל כזה. זה עשוי להיות מסקרן!

בהמשך לנקודה זו – אתה יכול להגדיר לאיזה קהל אתה מכוון?

הייתי שמח אם יבואו אנשים שאוהבים להקשיב בין השורות, שמעניין אותם לשמוע משהו שלא נופל בדיוק למשבצות המוכרות. אני חושב שמי שמתחבר לצד החושפני של סגנון הסינגר-סונגרייטר, ג'אז ישן, אינדי עכשווי או מוזיקה עתיקה – יהיה לו מה לשמוע בהופעה הקרובה.

אילו ציפיות יש לך מהמופע?

קראתי פעם ריאיון עם רונה קינן בו היא סיפרה כמה כיף לה שיש לה להקה סביבה והיא יכולה להתרכז בלדייק במילים ובאופן בו היא שרה. היא תיארה את זה כך שהיא פשוט באה ומניחה את השירה ברכות על פני מה שנוצר מהרכב הנגנים סביבה. אני מתחבר לזה לחלוטין, וזה בדיוק מה שאני מצפה ומקווה לעשות.

אני חושב שהגישה הזו הייתה די מובנת ומקובלת בארץ בעבר – חווה אלברשטיין היא דוגמה נהדרת – וקצת ננטשה בתחום המוזיקה הפופולרית עם השנים. להרגשתי, אין סיבה שהמוקפדות הזו תהיה נחלת המוזיקה הקלאסית בלבד. אני חושב שלמוזיקה הפופולרית יש הרבה מה להרוויח מזה.

מתוכננות עוד הופעות?

כן, כמובן, המטרה היא לחזור ולהופיע עוד ועוד: שירים חדשים נולדים כל הזמן, ותמיד אני חושב מה אפשר לשנות ולחדש בשירים קיימים. חוץ מזה, אולי זה יישמע קצת משונה, אבל להופיע בחורף ולהופיע בקיץ זה שני דברים שונים מבחינתי, כך שאני מחכה להמשך הדרך בקוצר רוח.

מלבד המופע, איפה ומתי נשמע אותך בהמשך העונה?

בחודש הבא אנגן בתאורבו בקונצרט של תז' הבארוק י-ם עם רביעיית החליליות 'הינשופים' בתכנית מגוונת ומיוחדת. בינואר אנגן עם חברי היקרים באנסמבל In Camera XV בתכנית מרתקת שמוקדשת למוזיקה מוקדמת מספרד וסביבתה. אני מצפה לזה מאד, וצופה שיהיה מיוחד למדי.

מלבד זאת, אשיר עם האנסמבל הקולי הישראלי על שלל תכניותיו לשנה זו, שתהיה עשירה ואיכותית, וכן מסתמן פרויקט ייחודי בפברואר שמחייה את סדרת "בארוק באיזור" בתכנית ווקאלית, רנסנסית ומודרנית, לכבוד יום האהבה. אין לי עוד המון פרטים, אבל הרכב המשתתפים נשמע מבטיח!

"אליאב לביא בהופעת בכורה בלבונטין" – אליאב לביא: שירה, גיטרה, קלידים; דניאל תנחלסון: ויולה, גלוקנשפיל; דן קרפמן: בס, שירה; דני בליך: תופים. לבונטין 7, ת"א, 18.11.14, 20:00.

טרום עונת האופרה

ההרכב In Camera XV מציג את שורשי האמנות הלירית / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

בתכנית הקרובה אתם בוחנים את שורשי האופרה. מבחר המוזיקה הרלוונטית עצום ומפתה – מאיפה בכלל מתחילים לסנן חומרים לתכנית כזו?

תמיד מתחילים ממה שאוהבים. כשמכינים תכנית, פועלים בשני כיוונים בו זמנית: כיוון אחד זה לבחור את הנושא ולצאת ממנו לכל מיני אפשרויות, וכיוון שני – לאסוף יצירות שרוצים כבר זמן-מה לבצע ולראות אם יש משהו שמקשר ביניהן, ואם המכנה המשותף הזה מתחבר לנושא הכללי באיזו שהיא צורה. אם מצליבים את שני הכיוונים האלה, מקבלים את הסינון הראשוני, אחרת באמת טובעים באינסוף.

אבל אני חושבת שכמעט תמיד הבסיס הוא יצירות שאוהבים מאוד, שרוצים להתנסות בהן, לנגן ולהשמיע אותן ורק מחכים להזדמנות הראשונה לעשות את זה, ואז יש כל מיני שיטות נקודתיות להרחיב את האלומה של הפנס. אצלנו הגישה מאוד לא מתודית: יכולנו לפתוח אנתולוגיה של נורטון, לראות מי המלחינים החשובים, ולהרכיב משהו חינוכי על הולדת האופרה – אבל משום מה זה מאוד לא קאמרה לעבוד ככה… בדרך כלל אנחנו מתגלגלים ממלחין למלחין בצורה כמעט אסוציאטיבית, או שמחפשים יצירות שהמרקם שלהן מתאים להרכב הנגנים בפרויקט, עם או בלי עיבוד או רדוקציה (ואז רבים אם הרדוקציה חוטאת למקור ההיסטורי או לא).

ענבר סולומון ואופיר שנר לא תשתתפנה הפעם. זה מתבטא בתכנית?

כמובן. זוהר מטיל איסור חמור על ביצוע יצירות שיש בהן יותר קולות ממספר המשתתפים בתכנית, למעט מקרים חריגים. אני צוחקת. מבחינת אופי הרפרטואר לא השתנה יותר מדי. לעתים קרובות יש יותר נגנים מקולות עצמאיים ביצירה ואז אנחנו מכפילים אחד את השני, אז הפעם למשל לא נעשה את זה. הצמצום במספר הקולות לא דראסטי אבל יש עניין אחר, שאמנם אופיר לא תשתתף באף קונצרט של הולדת האופרה אבל ענבר סולומון דווקא כן – היא תחליף את זוהר במרץ – אז היינו צריכים לבחור יצירות שבהן החלפה של כינור בחלילית היא לא דבר קריטי. אצל הנדל למשל זה קצת בעייתי, לכן במרץ יהיה לקהל הפינוק הלא רגיל של לשמוע את דניאל תנחלסון מנגן בכינור.

עד כה נהגתם לנגן ברצף מספר הרצות לתכנית, ואילו 'הולדת האופרה' תפוצל בין ספטמבר ומרץ. אילוץ?

בערך. בכלל, איזה קונצרט לא מתארגן תחת אלף ואחד אילוצים משונים? כשבדקנו באילו תאריכים כולנו נמצאים בארץ כדי לתאם קונצרטים, ראינו שגם בספטמבר וגם במרץ יש הזדמנות פז להפגיש בארץ את עינת ואבינעם, והבעיה הייתה רק שספטמבר זה לפני תחילת העונה ברוב המקומות, והרבה סדרות לא פעילות. מצד אחד שקלנו לוותר, ומצד שני לפספס הזדמנות לנגן יחד זה באמת ביזיון. אז החלטנו להריץ את התכנית קלות במהלך ספטמבר, ולהיעזר בלקחים שנפיק כדי להתכונן למרץ. עשינו משהו דומה גם עם התכנית "חשיפה לצפון" שהרצנו במצפה רמון בספטמבר ואז שוב בדצמבר.

היכן תופיעו עם 'הולדת האופרה'?

במרכז למוזיקה פליציה בלומנטל, בסטודיו הכט בחיפה, ושני קונצרטים בסדרה הווקאלית של בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה בתל אביב.

בעונות קודמות ערכתם גיחות "נועזות" לגניגר ומצפה רמון, למשל. במכוון הפעם אתם מעדיפים ללכת על בטוח?

לא לא, אנחנו אוהבים את הפריפריה. סתם לא יצא הפעם. האמת שגניגר זה לא מאוד נועז. יש להם סדרה יציבה שרצה שנה אחרי שנה, והרבה הרכבים מגיעים לשם לנגן. אבל הבחירה לנגן בפריפריה או לא, זה לא נובע מאג'נדה חלוצית, הלוואי. הלוואי שהמצב היה כזה, שלהרכבים היה כזה חופש בוקינג, כזה מרחב תמרון, שלנגן בפריפריה היה עניין של החלטה ותכנון מחושבים. אנחנו מנגנים איפה שאפשרי והגיוני שננגן, מכל מיני בחינות לוגיסטיות. זה פרוזאי כמו ידית של דלת. בחיי.

אנחנו לא במסגרת שמאפשרת לנו גישה לסדרות על בסיס שנתי – חלק מהמקומות שאנחנו מופיעים בהם בשלב זה של קיומנו לא יכולים להזמין את אותו הרכב שתי עונות ברצף, זה פשוט לא אותו סוג של סדרות. משהו בהתנהלות שלנו, בשלב הביניים שאנחנו נמצאים בו מבחינת ותק וגיל, במצב הסדרות בארץ, לא מאפשר לנו את היציבות הזאת. אני חושבת על הנושא בחרדה כל שנה בעונת הבוקינג. אולי אנחנו צריכים להחליף שם, למצוא משהו קליט יותר.

אני לא רוצה שהחרדות האידיוסינקרטיות שלי יערפלו את המציאות לגבי ההרכב. המציאות היא שאנחנו הרכב שעובד קשה, ואפילו קשה מאוד, כדי לעמוד בסטנדרטים גבוהים; והקונצרטים מספיק מלאים, הקשר עם הקהל אמיתי ומספק ואנחנו מקבלים מההרכב מספיק ברמה האישית כדי לרצות להמשיך ולקדם אותו. היציבות בעולם הסדרות והבוקינג זה תהליך שלוקח הרבה זמן. אם קולגות מכירים בנו או לא, אם הקהל ששמע אותנו בקונצרט זוכר אותנו אחר כך, אם הקרטוגרף העתידי של סצנת המוזיקה בארץ יזכיר אותנו בהערת שוליים או לא – זה לא משהו שאנחנו יכולים לדעת כרגע בכל מקרה.

צמצום ההופעות מצער, כי – תחושת בטן – התכנית המדוברת נשמעת באמת אטרקטיבית בצורה יוצאת דופן. אולי משום שעינת במרכזה, או אולי בהשוואה לתכניות 'נישתיות' יותר שהצגתם וייתכן שמשכו בעיקר יודעי ח"ן.

אני לא יודעת אם התכניות שלנו נעשות מעונה לעונה יותר אטרקטיביות לקהל ה"רחב". זה בטוח לא בכוונה. מה שכן, נראה לי שהתכניות נעשות יותר ויותר מאוזנות מבחינת התכנון הפנימי שלהן, מבחינת שילובים בין יצירות בעלות אורך שונה וגיוון באווירה, באפקט. למשל, בתכנית האחרונה שלנו בפברואר-מרץ 2014 ניגנו יצירה ארוכה של קארלו פארינה – משהו שכמעט אף אחד בקהל לא שמע בחיים, וזה היה להיט. משהו ביצירה פשוט עבד, והשילוב עם שאר היצירות הצליח להבליט את האיכות המסוימת הזאת בצורה אפקטיבית – זה למשל, לפחות לדעתי, משהו שהשתפר בהדרגה מהתכניות הראשונות. אבל אני די מדוכאת מהמחשבה שתכנית כמו "חשיפה לצפון" היא משהו שנתפס כמתאים ליודעי ח"ן בלבד. כמעט כל היצירות בה היו ביצועי בכורה בארץ, מה זה אם לא דמוקרטיזציה של מוזיקה עתיקה? הרי קנטטות של טונדר גם מאזינים ותיקים של מוזיקה קלאסית לא ממש מכירים, טונדר שם אותם בדיוק באותה עמדת מוצא של מי שלא שמע מוזיקה קלאסית מימיו!

בקונצרט כמו "חשיפה לצפון", כולם "שווים" – לאף אחד אין יתרון על רעהו בכל מה שקשור לידע קודם. כולם מתחילים את המסע, סליחה על הקלישאה, באותה נקודה בדיוק. הכי הייתי רוצה קהל של תיכוניסטים, או אנשים שממש לא קשורים למוזיקה קלאסית, אבל בכלל. קהל אינדי של תמונע והבארבי. זה מה שהייתי רוצה, למה לא בעצם? למה המוזיקה הזאת מצריכה ידע קודם? איזה יכולות צריך מאזין ליוהאן שופ שלא צריך מי שמאזין לעמית ארז? כשאני מקשיבה ליצירה, אני לא חושבת "וואו, איזה קונטרפונקט, איזה יופי נפתר הסקונדקורד לאקורד סקסט". זה ממש לא איך שאני מקשיבה ליצירות האלה, להיפך אפילו, זאת ממש האזנה רגשית, אסוציאציות, תמונות וצבעים. אתה יודע מתי אני חושבת על קונטרפונקט? כשאני מקשיבה לעמית ארז…

רגע, לא צריך לעלות על בריקדות! את מעלה פה נקודות חשובות לדיון על מהות הקהל ועתיד זירת המוזיקה בכלל, ונעים להיווכח מהתגובה הנסערת שאת ועמיתייך משמרים את הלהט הראשוני ותמשיכו לגאול מלחינים ויצירות מתהום הנשיה. במידה רבה אתם האוונגארד של נישת המוזיקה המוקדמת בארץ, וזה תפקיד חשוב ונפלא. אצטער מאד אם יבוא היום שתתעייפו ותיבלעו במשולש ברמודה של סטבט-גלוריה-משיח… על כל פנים, מה אנו עומדים לשמוע?

הרעיון זה להסתכל על העולם המוזיקלי, על התנאים שהובילו לעלייה של ז'אנר האופרה באיטליה ולהתפתחות וההבשלה שלה בבארוק יותר מאוחר. תמיד כשמדברים על האופרה הראשונה מדברים על "אורפיאו" של מונטוורדי, והמהדרין על "אאורידיצ'ה" של פרי, אבל התנאים לסוג הזה של שירה – בכלל השינוי במעמדו של הקול ובהבנה שלנו את היכולות שלו – התחילו לבוא לידי ביטוי הרבה קודם, גם במוזיקה אינסטרומנטלית. למשל אצל מונטוורדי במדריגלים המאוחרים – אלה ממש קנטטות סולו, ואצל קאצ'יני כמובן. מבחינת מוזיקה אינסטרומנטלית, ננגן כמה סוגים של דימינוציות, כלומר אלתור אינסטרומנטלי וירטואוזי על מדריגל או על שאנסון. כביכול זה ז'אנר שלוקח את הווקאלי אל טכניקות אינסטרומנטליות, אבל למעשה זה בדיוק ההיפך: הפאסאג'ים המהירים נוצרו מתוך חיקוי של טכניקה של זמרים, ומהנגנים נדרש לנסות ולהגיע בעצמם להבעה של הקול האנושי, למרות שכלי הנגינה מגבילים אותם. זאת מחשבה מאוד מעניינת, היום מעמד הכלי לעומת הקול – והנגן לעומת הזמר – הפוך לחלוטין ממה שהיה במאה ה-17. בקיצור, נבצע באסאנו, רוניוני, קאצ'יני, קסטלו, מונטוורדי ובסוף אריות אופראיות יותר מאוחרות של צ'סטי ושל הנדל.

נדבך הבארוק (וכן, זה פשע לסווג בקטגוריה משותפת את המגוון הסגנוני שתחילתו עוד לפני מונטוורדי והסתיים בדור שאחרי הנדל) הוא פרק מהותי בתולדות האופרה, ועם זאת, אופרות הבארוק הן מחוץ למיינסטרים של הז'אנר, שרובו ככולו מבוסס על המאה ה-19. לא הוגן. למה אלו הם פני הדברים, וכיצד מתייחסת לכך תכניתכם?

כשעבדתי באופרה הישראלית, שאלתי את עצמי כל הזמן למה בחירת הרפרטואר היא כפי שהיא. אבל לפני שאני מתחילה לחשוב על סיבות, אני רוצה להזכיר שבתי האופרה בעולם שונים מאוד זה מזה, ושבהרבה מהם יש בכל עונה נציגות גם לאופרות בארוק: בציריך יעשו השנה אופרה אחת של ויוואלדי ועוד אחת של צ'ימרוזה, בדיז'ון הקדישו חצי עונה לראמו (מסיבות ידועות…), בקומישה אופר בברלין הקדישו את העונה שעברה לאופרות של מונטוורדי, כנראה בבימוי פוסט-מודרני, ויצרו מהן מעין טרילוגיה שרצה כל העונה. מה שאני מנסה לומר זה שלכל בית אופרה יש אג'נדה, תקציב וקהל שהם בהכרח מאוד שונים זה מזה, והניהול האמנותי של כל עונה הוא בהתאם. לוח המופעים הוא המראה של כל הגורמים האלה.

בכל מקרה: לא מן הנמנע שמינון אופרות הבארוק באופן כללי בעולם נמוך יותר, ופה יש כמה הסברים אפשריים. יכול להיות שההסבר הכי מיידי הוא הסבר טכני. צריך קולות מסוימים עם נטייה לטכניקה ספציפית, וההשערה שלי היא שלמרות שלא חסרים זמרים – רוב בתי האופרה קצת גדולים מדי לקולות כאלה. נראה שרוב האולמות בנויים לאופרה רומנטית עם תזמורת ענקית, קהל ענק וקולות ענקיים, וכדי לבצע במקומות כאלה אופרות בארוק עם סוג הקולות שנדרש ועם תזמורת מצומצמת (ובעזרת האל גם כלים היסטוריים), צריך להקטין את האולם – וכך כל ערב נעשה פחות רווחי. זאת רק השערה ובטוח יש מקומות שהיא לא נכונה לגביהם, למשל קומישה אופר ש"ארמיד" של גלוק עבדה אצלם יופי. גם ברור שיש קולות שהם גם ענקיים וגם זריזים. אבל לעתים קרובות נראה לי שההסבר המטריאלי תופס.

הסבר אחר מכיוון שונה לגמרי קשור בשיח (איך אפשר בלי שיח?!). פה הקושי בביצוע אופרת בארוק הוא מנקודת המבט של המבצעים ושל הקהל. אופרות בארוק נוצרו בעולם ערכים שונה מאוד מהעולם שלנו, וזה משתקף בעלילה שלהן ובארגון הפנימי של מוזיקה ודרמה, והבדלי השיח האלה מקשים עלינו לבצע אופרות כאלה כיום באורך מלא. יש יותר ממודל דרמטי אחד של אופרת בארוק – הצרפתי מאוד שונה מהאיטלקי – אבל רוב האופרות של הנדל שפופולריות היום מצריכות מאמץ בימוי מיוחד, כי המודל האיטלקי של אינספור נאמברים "מבודדים" לכאורה נראה לנו לא הגיוני על רקע הנורמות של רצף הדרמטי שקיבלנו ממוצרט, גלוק וואגנר (שאגב קרובים מאוד לאופרת הבארוק הצרפתית – לולי וראמו – יותר מלכל דבר אחר).

יש לנו כקהל וכמבצעים קושי עם איך שהדרמה עובדת בתוך אופרה של הנדל, משהו שלא הטריד אף אחד באיטליה בעשורים הראשונים של המאה ה-18. האופרות האלה נראות לנו "מפוררות" מבחינה עלילתית וכדי שנוכל ליהנות מהן ולהבין אותן אנחנו צריכים ל"חבר" את הפירורים למשהו קוהרנטי, להמציא רציונליזציות שיסבירו מצבים הזויים, ובקיצור – עבודת בימוי מאוד אינטנסיבית שתשלים לנו אינסוף פערים שעד המהפכה של גלוק לא נתפסו כפערים בכלל. אבל אני חושבת שהפערים האלה ניתנים לגישור, אם זה מה שצריך כדי שקהל מודרני ייהנה מהן, ושחבל שבמאים אמיצים לא לוקחים על עצמם את האתגר הזה לעתים יותר קרובות.

כשמאזינים הרבה לאופרות בארוק מהמודל האיטלקי ה"מפורר" ונכנסים לעלילות המוטרפות שלהן, מתחילים פתאום להרגיש שהן בנויות ככה לא רק כי אלה היו התנאים החומריים ליצירתן – גוזרים אריה מפה, מדביקים שם, מעתיקים את הריטורנלו מ"אגריפינה" ומטרנספזים לסול מינור והופ, יש אופרה חדשה – אלא כי הערכים היו אחרים, עולם הרגש היה אחר. נכון שהנדל מיחזר, אבל הוא גם כתב כמות אדירה של חומר מקורי. זה לא באמת היה קופי-פייסט, כלומר משהו בתוכן של האופרות האלה הזמין את זה. מבנה של אופרה כזאת הוא מבנה משוגע, אבל למה להסתכל על השיגעון הזה בתור תאונת עבודה? לשיגעון יש לוגיקה משלו. זה נכון שלעתים קרובות נראה שהעלילה של אופרה כמו "אלצ'ינה" או "רינאלדו" פשוט לא מחזיקה מים, אבל אולי זאת אף פעם לא הייתה המטרה? באמת באופרות האלה הדרמה והכאב וכל חומרי הנפש הם לא בעלילת-העל – מימי גוססת משחפת – אלא במיליוני חלקיקים קריסטליים שמפוזרים בכל מקום. האופרות האלה הן כמו גביש. אולי זאת הלוגיקה שלהן? ולנו היום יש קושי עם זה, זה רחוק מאיתנו, אנחנו נשענים על מורשת המאה ה-19 ופה מדובר על הבדלי תפיסה עמוקים. אבל בעיניי זאת הזדמנות אדירה להזמין את הקהל לעולם גבישי.

התכנית של הקאמרה ממש לא מתמודדת עם האתגרים האלה. אנחנו מבצעים אריות בודדות בלבד. אנחנו ממש לא במימדים שמאפשרים לנו להעלות אופרה כזאת באורך מלא. אנחנו חולמים על אופרה קטנטנה שתתאים למידותינו, אולי אז נעשה אקספרימנטים בבימוי.

רק לא דידו, שמזמן הפכה להיות הטראוויאטה של הבארוק… לאור התמונה שתיארת, הפקת 'אלצ'ינה' בסדנת האופרה האחרונה, על כל בעיותיה, היתה כאוויר לנשימה עבור שוחרי הבארוק; ויש לשמוח גם לקראת 'חגיגות נהר הסן' שתציג העונה בארוקדה עם עינת, בין היתר. אני משער שהפקת אופרת בארוק כהלכתה תצריך שת"פ של הקבוצות הפועלות בתחום. תהיו מעוניינים להיות מעורבים בפרויקט כזה?

"דידו" זאת בדיוק הדוגמא למה שאמרתי. חלק לא קטן מ"דידו" פשוט אבד, והגרסא שמועלית כיום פעם אחר פעם היא גרסה חלקית. אי אפשר לדעת איך היינו מתמודדים עם הליברטו המלא של האופרה הזאת. אין ספק שקל יותר להעלות אופרה קצרה, אבל רוב הרפרטואר לא כזה. גם דידו בעצם לא כזאת…

העלאת אופרת בארוק איטלקית או צרפתית באורך מלא או יחסית מלא תצריך בעיקר צוות הפקה, בימוי ועיצוב וליגיון שלם של זמרים, אבל ברמת התזמורת המשמעות היא בעיקר עוד כלי קשת. ארבעת הקשתנים של הקאמרה ממילא משתתפים בפרויקטים כאלה כשמזמינים אותם. בכלל זה מצחיק שאני קוראת להם "קשתנים של הקאמרה" כי הם קודם כל נגני פרילאנס שמופיעים עם תזמורות בארוק, והם עשו את זה לפני, אחרי ותוך כדי הקאמרה ולפחות מבחינת היקף הפעילות ברור שהקאמרה היא הפרויקט הצדדי שלהם ולא להיפך… במובן הזה אם יעלו אופרה סריה ויזמינו אותם לנגן, זה לא יהיה שונה בהרבה ממה שקורה עכשיו כשיש פרויקט גדול ומזמינים אותם, לא "בהשאלה מהקאמרה" אלא כאנשים פרטיים שעובדים בפרויקטים כאלה בקביעות.

אני בספק אם שיתוף פעולה עם הקאמרה כהרכב על חליליות הרנסאנס השונות שבו יעלה על דעתו של מישהו. בקונטקסט של אופרה של הנדל באורך מלא זה גם לא נחוץ… אבל אני אשמח לעזור בהפקה. באמת. אני גרועה בזה, אבל למען מטרה טובה אעשה מאמץ מיוחד להועיל. אני מודיעה מעל שורות ריאיון זה לכל מי שמתכוון להעלות אופרה סריה בארץ, שאם הבימוי יהיה מספיק חתרני אני מוכנה לעזור בהפקה בכל עבודה שחורה. אל תגידו "לא ידעתי לא שמעתי".

אולי עדיף להתמקד במוזיקה. בשיחה הקודמת היית בעיצומם של לימודים בצרפת, משם חזרת לאחרונה. הידע והחוויות שצברת, ההתרשמות מהנעשה בתחום באירופה – אלו דברים שבוערים בעצמותייך ויגיעו לביטוי מעשי בהרכב?

לפחות באופן חלקי, אני מניחה. בכל מה שקשור ל"חזון" ההרכב – מטרות עתידיות, חלומות על רפרטואר – לא הרבה השתנה, כי החלק הזה היה מאוד פעיל ושאפתני אצלי גם לפני צרפת (כמובן שאת המילה "חזון" אני אומרת חצי בצחוק, זה מובן מאליו שזאת מילה גדולה מדי בשבילנו כרגע). הרבה אמביציות שקשורות בהרכב ובפרויקטים אפשריים עבורו רק קיבלו חיזוק מההתנסות הזאת.

קלייר מישון, המורה שלמדתי אצלה, היא מסוג המוזיקאים שקודם כל אומרים "כן, בואו ננסה, מה כבר יקרה". היא וההרכב שלה משתייכים לפלג היותר פלורליסטי, שלא לומר סינקרטיסטי, של המוזיקה העתיקה: היא אוהבת עיבודים צבעוניים, היא אוהבת שילובים של כלי רנסאנס עם כלים מסורתיים (כלומר כאלה שלא מזוהים עם מוזיקה אמנותית – חמת חלילים, נבל סקוטי) כשההרכב שלה מבצע מוזיקה שבאה מקו התפר בין הז'אנרים. לא תמיד בא לך לומר אמן על התוצאה; יש לה רעיונות שיגרמו אי-נוחות לרבים, אבל תמיד יש משהו משכנע ומאוד חי וחריף בביצוע, ומה שצריך לעבוד – עובד.

היא מרגישה בנוח להוסיף או לצמצם קולות, להעביר ממקלדת לקונסורט, לנגן קולות נמוכים ברגיסטר גבוה אם היא מרגישה שצריך להבליט משהו, בקיצור – היא שייכת לקבוצה לא קטנה של מבצעי מוזיקה עתיקה שאוהבים לקחת הרבה מאוד חופש. מבחינתי זה לאו דווקא דבר חדש – הרי בגלל זה בין היתר רציתי כל כך ללמוד דווקא אצלה. מאוד נהניתי בצרפת לקבל משהו מתחושת החופש הזאת ומהגישה ש"הכל אפשרי" (יש אגב דברים שהיא ממש לא לוקחת בהם חופש ואפילו מחמירה מאוד, למשל לנגן כל דבר על הכלי הכי מתאים ולא להתפשר על "משהו דומה", למשל לבחור דגם ספציפי של חלילית גנאסי רק בשביל רפרטואר שלו היא הכי תתאים, או דגם ספציפי של voice flute בדיוק בשביל הסוויטה המסוימת הזאת של דיופאר(ט). או פיטץ'. היא בחרה בשביל המוסד שהיא מלמדת בו קונסורט חליליות שלם שבו לה=495 כי זה יותר נכון היסטורית לרפרטואר שהקונסורט אמור לנגן, למשל, בהשוואה ללה=440. דברים כאלה).

בעיני מוזיקאים כמו קלייר, החופש שהם לוקחים לא היה מתאפשר להם אלמלא פרקטיקת ביצוע היסטורית כלשהי; היא כן חושבת שהיא נמצאת בתוך הגבולות האלה, היא פשוט משרטטת אותם יותר רחוק ממוזיקאים אחרים. היא יכולה למשל לבחור לנגן יצירה לקונסורט עם כלים שאינם כלי קונסורט אבל בהכרח כולם יהיו ממודלים מתאימים מבחינה היסטורית. היא יכולה לומר, "אני אתזמר אחרת את חמשת הקולות האלה, כי למרות שהמלחין של היצירה המסוימת הזאת אולי לא עשה את זה הפעם, בני דורו עשו את זה במקומות אחרים עם יצירות אחרות. זה אומר שזה חלק מארגז הכלים של התקופה, אז למה לא?" זה מביא אותה לנסח אחרת את המוטיבציות של ביצוע מודע היסטורית: הרעיון זה לאו דווקא לבצע יצירה כפי שביצעו אותה, אלא כפי שהיו יכולים לבצע אותה, בתקופה בה היא נכתבה.

מצד שני זה ברור שאי אפשר לייבא את הגישה הזאת בשלמותה להרכב. אנחנו לעתים קרובות מתחבטים בתחושה שהקו בין "חופש" ל"הונאה" הוא דק מדי, כי זה לא תמיד חד משמעי אם היו יכולים לבצע יצירה כך או לא. לא תמיד ברור אם עיבוד מסוים מבוסס על פרקטיקה היסטורית או לא; לעתים קרובות זה נראה כאילו הרצון לנגן יצירה מסוימת בכל מחיר – גם אם היא גדולה על ההרכב או סתם לא לגמרי מתאימה לכלים – רומס את המודעות ההיסטורית, ומה הטעם בכלל בהרכב שמתעקש על מודעות היסטורית אם כשנוח לו הוא מתעלם ממנה? או לחילופין, לך תוכיח שפרקטיקות ביצוע באותה תקופה כן אפשרו להחליף כלי אחד בכלי אחר, וכו'. כלומר אפשר להביא דוגמאות למה כן או לא אבל אי אפשר ממש להוכיח.

יצא לנו מתחילת העבודה שלנו יחד לעקם הרבה חוקים, אבל זה לא מצדיק את זה שנעשה את זה תמיד. בקיצור, לא כל מה שנראה אפשרי בצרפת ניתן ליישום גם בהרכב, אבל אין ספק שהנסיעה עזרה הרבה מאוד. יש לי יותר אמצעים היום להכין חומרים שאני צריכה לנגן בהרכב, גם טכנית. הקלטנו עכשיו דמו ביחד בהנובר עם יצירות של שופ שניגנו ב"חשיפה לצפון" לפני שהתחלתי ללמוד אצל קלייר, ומאז הכנתי איתה יצירות אחרות של שופ וההבדלים בין ה"לפני קלייר" וה"אחרי קלייר" בקטעים האלה זה שמיים וארץ.

אין ספק שבעונתכם השישית אתם בשלים להקליט. משהו מזה יפורהס, או מיועד רק להפצה לגורמים מקצועיים?

בעולם של ימינו שבו הריאלי זולג לווירטואלי במטרה להפוך לוויראלי, אני לא בטוחה שיש הבדל… חלק בהחלט נפרסם דרך עמוד סאונדקלאוד שיודבק גם לפינת המדיה באתר שלנו (אגב – אני חותרת לזה שדף סאונדקלאוד ייקרא בעברית "עמוד ענן", תעזור לי להפיץ…) ובמקביל אנו מעוניינים כמובן לשלוח לחמנו על פני המים ולהפיץ גם לגורמים מקצועיים, מן הסתם גם דרך הרשת. הקטעים יעלו בהדרגה. אנחנו רוצים להבטיח שרק משהו שכולם שלמים אתו יתפרסם. כך גם לגבי הקלטות קודמות שלנו מכל מיני קונצרטים שעדיין מסתובבות ברשת ושצריך לעשות בהן סדר…

יש למה לחכות, ובנוסף – בין הרצות 'הולדת האופרה' בספטמבר ובמרץ, תציגו העונה תכנית אחרת. כמובן שנקדיש לה שיחה נפרדת, אבל על קצה המזלג, מה באמתחתכם?

ספרד. זה חלום ישן. אבל לאו דווקא ספרד בקטע לאומי-גיאוגרפי, כלומר לא רק, אלא יותר השראה תרבותית, עם נושאים מוזיקליים "ספרדיים" שמתגלגלים ממקום למקום. וסוף סוף נבצע גם ויאנסיקוס (villancicos). ויאנסיקוס זה דבר פשוט נפלא. אבל אני לא רוצה לומר על זה כלום, זה עוד מוקדם.

"הולדת האופרה" – אנסמבל In Camera XV ביצירות הנדל, מונטוורדי, קאצ'יני ואחרים. סטודיו הכט, חיפה, 11.9.14; מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 13.9.14; ביה"ס למוזיקה בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 26-27.3.15.