music4awhile

ראשי » Posts tagged 'דניאלה סקורקה' (עמוד 2)

Tag Archives: דניאלה סקורקה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

שחזור מוצלח

האופרה הישראלית מעלה שוב את ריגולטו עם צוות מנצח / צבי נתנאל

שחיתות מוסרית, עבריינות מינית, עסקאות אפלות, רצח מוזמן – לא, אלה לא כותרות העיתונים של ישראל 2014, כי אם האווירה שמתאר ויקטור הוגו במחזהו "המלך משתעשע" משנת 1832, העוקב אחר חיי ההוללות של המלך פרנסיס ה-I, אם כי הוגו עיצב את המלך יותר בדמותו של לואי פיליפ, ששלט בצרפת באותם ימים (1830-1848). גם הנסיון להתנקש בלואי פיליפ ב-1835 תרם לאיסור להצגת המחזה מטעמים של תוכן שערורייתי ובלתי הולם. האופרה "ריגולטו" מאת ורדי, העולה בימים אלה באופרה הישראלית, מקבילה כמעט לגמרי למחזה המקורי.

כתיבת האופרה לוותה גם היא באיסורים שונים מצד הצנזורה, אך למרבה האירוניה האופרה הוצגה בפריז יותר מ-100 פעמים, בעוד המחזה של הוגו עדיין נאסר להצגה – איסור שבוטל רק ב-1882, חמישים שנה לאחר כתיבתו. ורדי עצמו לא נמנע מהבעת ביקורת חברתית נוקבת באופרות שלו, וכך גם ב"ריגולטו", לא רק כלפי עריצות אבסולוטית חסרת מוסר, אלא גם התרסה על מעמדם של החלכאים והנדכאים. באורח שונה ואולי חד-פעמי ביצירתו, הוא שם בפיו של ריגולטו משפטים נוקבים אודות גורלו, כשהוא פונה ישירות לקהל: "בני אדם, הפכתם אותי לרשע מתועב! עברה וזעם, להיות מעוות", ואחר-כך במערכה השלישית לאחר הרצח, כשהוא בטוח בנצחונו: “כעת הבט בי, עולם. הנה ליצן-חצר ולרגליו שוכב שליט רב-עצמה. הו, כאבי, זוהי נקמתך".

עלילת האופרה עוסקת בדוכס ממנטובה, דון ז'ואן בלתי נלאה, המפתה נשים ומנצל אותן בתאווה שאינה יודעת שובע. ליצן החצר שלו, ריגולטו, הנוהג להתעלל באנשי החצר באמצעות לשונו המושחזת, מסתיר את בתו היפה ג'ילדה מעין כל, אך גם היא נופלת קרבן לפיתויי הדוכס. ריגולטו מחליט לנקום בדוכס באמצעות רוצח שכיר, אך ג'ילדה, אף שאהבתה הטהורה לדוכס נרמסה, מחליטה להקריב את עצמה ומוסרת את גופה לסכיני המרצח. כשריגולטו בא לאסוף את הגופה ולהשליכה לאבדון, הוא מגלה בתוך השק את בתו נופחת את נשמתה.

האופרה הישראלית מעלה בפעם החמישית את ההפקה שיצר דייויד פאונטני, ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד ממנה לטובת הפקה חדשה, אם כי העבודה של גדי שכטר, הבמאי המחדש, ריעננה את ההצגה והפיחה בה משמעויות וחיים שלא היו בה במקור. התנועה על הבמה היתה מהודקת ומדויקת, נטולת פעילות מיותרת, גם אם זה אומר שסולן אחד עומד לבד על הבמה הרחבה. הווילונות שנפתחים ונסגרים מסתירים טפח ומגלים טפחיים – השחורים על מעשים אפלים, האדומים על מעשי תאווה ודם. במרכז הבמה כלוב זכוכית עם עץ מלבלב בתוכו, בו כלואה ג'ילדה, וכשהמציאות טופחת על פניו של ריגולטו, מופיע הכלוב במערכה השניה כשהוא מנופץ והעץ קמל.

כשמתגלה רגע החטיפה של ג'ילדה, נתלשים הווילונות השחורים, וכל מה שנותר על הבמה הוא קולב תלוי ועליו שמלתה של ג'ילדה. זוהי תמונה קורעת לב וזהו הרגע החזק ביותר של ההפקה. רעיונות יפים נוספים הם מקהלת החוטפים שמבצבצת מתחת לשולי המסך השחור המקיף את גב הבמה, או ההתעטפות של ג'ילדה במסך האדום בסוף המערכה השניה, מנסה להסתתר מעצמת אירועי הדמים שהיו (בעילה) ושיבואו (הרצח). סצנת הרצח בהפקה זו עדיין נראית מגוחכת וטעונה שיפור, כמו גם היציאה הנונשלנטית של ג'ילדה מתוך השק בשמלה לבנה עם כתם אדום קטן.

הצוות שהתכנס לביצוע האופרה כמעט זהה לצוות שביצע את האופרה לפני שנתיים – לצד הילה בג'יו (ג'ילדה) וקרלוס אלמגוור (ריגולטו), בתפקיד הדוכס יתחלקו שלושה: איבן מגרי, שהותיר רושם אדיר בהופעותיו ב"לה טרוויאטה" בפילהרמונית לפני חודשיים, ז'אן-פרנסואה בוראס שביצע את התפקיד היטב לפני שנתיים, וגיבן נקוסי, שהיה נספח לצוות זמרי הסטודיו של האופרה. לנקוסי קול יפה ואיכותי והופעה טובה על הבמה, אך הוא עדיין צריך לצבור נסיון ולמצוא גוונים נוספים בשירה ובעיצוב הדמות, ובעיקר להיפטר מבעיות אינטונציה שהעיבו על שירתו, בעיקר בסצנה הפותחת את מערכה ב'.

להילה בג'יו קול פעמונים יפהפה, ובמשחקה היא יוצרת דמות אמיתית על הבמה. את הדואט הראשון עם ריגולטו היא החלה קצת חלש ועם אוויר במשלב הגבוה של קולה, אך מיד עם כניסתו של הדוכס שירתה נעשתה ממוקדת וצלולה כבדולח. האריה caro nome היתה מפגן ראווה מצוין של שירה לירית ומוזיקלית עם קולורטורה מבריקה ויציבה, כך גם באריה tutte le feste al tempio במערכה ב' ובסצנת המוות בסוף האופרה. בשתי המשוכות הקשות של האופרה – דואט הסיום של מערכה ב' וסצנת הסערה במערכה ג' – קולה פילח את המרקם התזמורתי הדחוס כסכין מלובנת. אבל הערב הזה שייך כל-כולו לקרלוס אלמגוור, שמביא עמו קול של טיטאן: אדיר מימדים עד שהוא מכסה לעיתים על התזמורת, או למצער, את הקולות האחרים על הבמה (בעיקר בדואטים עם בג'יו), אבל זה מס קטן לעומת השטף הקולי האדיר והנדיר באיכותו, וגם אם אין ירידה מספקת לדקויות הרבות בתפקיד, הרי שהוא יוצר דמות ענק, שכוחו יותר בשטניות ובטינה, מבלי לוותר על חום ואהבה אבהיים הדרושים בחלק המסיים של – cortigiani, vil razza dannata (בליווי גועש ווירטואוזי של התזמורת) או בסצנת המוות החותמת את האופרה.

זמרי המשנה – כולם זמרים ישראלים – הציגו גלריה של קולות מעולים: גיא מנהיים (בורסה), ולדימיר בראון (ספרפוצ'ילה), עודד רייך (מרולו), דניאלה סקורקה (משרתת). נעמה גולדמן בתפקיד החשוב של מדלנה לא הותירה עלי רושם רב. היא נבלעה לגמרי ברביעיה במערכה ג', ובהמשך לא הציגה פוזיציה קולית מספקת.

המנצח דניאל כהן נקט פה ושם בקצבים איטיים יחסית, אך הוא עיצב דרמה קודרת ונוקבת, והפיק מהתזמורת צליל עשיר ובעל עומק, עם הרבה פרטים בקולות הפנימיים שבדרך כלל נעלמים, אך תחת ידו בלטו החוצה והציגו את יופיו של התזמור ואת מלוא גווניו, הן בצד הלירי, כמו בדואט בין ריגולטו לג'ילדה במערכה א', והן בצד הדרמטי כמו בסצנת הסערה.

"ריגולטו", (חזרה גנרלית), 20.5.2014. מנצח: דניאל כהן; במאי: דיוויד פאונטני / גדי שכטר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

 

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

ערב כישרונות צעירים

מופע מסדרה חדשה בהשתתפות זמרי האופרה-סטודיו / עמיר קדרון

לידתה של סדרת קונצרטים אינה דבר מובן מאליו. האקלים התרבותי-כלכלי אינו מעודד זאת, ואפילו הצלחה אמנותית (או פוטנציאל לכזו) לא תבטיח הישרדות מעבר לעונה בודדת. בעקבות הקונצרט "למות מאהבה", יש לקוות כי תימצא דרך למשוך קהל למופעי "לילה זוהר באופרה", סדרה חדשה המשותפת לתז' נתניה ולאופרה הישראלית. שיקלול רכיבי הערב המדובר רומז שעם מעט כיוונונים, יהיה למייסדי הסדרה להיט ביד.

בפורמט אין כל חדש: שרשרת אריות ואנסמבלים מלב הרפרטואר. יש הרבה קונצרטים בסגנון, אך ההבדל נעוץ בפרטים. המעלה הבולטת של "לילה זוהר באופרה" היא ששרביט הניצוח הופקד בידי דויד זבה. יש חשיבות רבה לכך, כיוון שהזמרים שהשתתפו במופע הם צוות "מיתר – אופרה סטודיו", תכנית ההכשרה בניהולו של זבה – ומי כמוהו מכיר את הקולות ומסוגל להעניק להם את הגב התזמורתי הנכון?

אין מנוס מהשוואה לקונצרט דומה שהתקיים בעונה שעברה. פרטיו לא יצוינו מפאת (חוסר) כבוד הנוגעים בדבר, ודי לומר כי המנצח – ששמו דווקא הולך לפניו בעולם – הוציא תחת ידיו תוצר נחות, ממש שפל חסר תקדים. התזמורת נשמעה כאוסף מקרי של נגנים; חטיבות הכלים פעלו ללא קשר ביניהן, והבלגן שרר גם בתוכן; הצליל היה גס, אנטי מוזיקלי ונטול סגנון; הזמרים בקושי נשמעו והלכה למעשה אולצו לצרוח.

בירור קצר העלה כי החליט מי שהחליט שחשוב לזמרים להתנסות בעבודה עם תזמורת, אך מטעמי חיסכון, ככה"נ, לא הוטלה המשימה על תז' האופרה, אלא על אחת התזמורות מהפריפריה (שמתחילה, כידוע, קילומטרים ספורים מת"א). בנוסף, בשם הידוק החגורה, צומצמו החזרות למינימום האפשרי – ועוד הגדילו פרנסי האופרה לעשות והגו פטנט: הקונצרט המתוכנן הוכפל ובוצע פעמיים ברצף, וכך הורווחה חזרה על חשבון הקהל.

מדוע להעלות כל זאת לסדר היום? כדי לחדד את האבחנה שאפשר גם אחרת. אין להסיק מכך שהמופע "למות מאהבה" היה מושלם (יש עוד כברת דרך לשם), אבל ניכר שהדברים לא נעשו כלאחר יד. גולת הכותרת של הערב, אפוא (ויש כמה טוענות לכתר), היתה תמונת הפתיחה לאופרה "צ'נרנטולה" (בנוסח עברי של זבה), שזומרה ושוחקה בכישרון רב ואף הצליחה לגרוף צחוקים ותגובה חמה מהקהל המנומנם. ענת צ'רני הקסימה בתפקיד הראשי; גוני כנעני וטל ברגמן כמעט וגנבו את ההצגה כצמד האחיות; יאיר פולישוק השלים היטב את האנסמבל בקולו הערב; ונדמה שמפגן המצוינות גרר אחריו גם את התזמורת, שנשמעה הרבה יותר מגובשת, מבריקה ולעניין ביחס לשאר התכנית.

ראוי לציין כי הקונצרט נפתח בקטעים מתוך "הספר מסביליה" ("Una voce", "Dunque io son"), ובהם נשמעה צ'רני מעט מהוססת – כאילו אינה ממוקמת בנחת בשירת רוסיני, או כמו לא החליטה סופית מה בדעתה לעשות עם המוזיקה. כיוון שכצ'נרנטולה זהרה ואף ריגשה, נראה שמדובר רק בצורך לצבור ניסיון נוסף, ושההזדמנות הבאה לשמוע אותה כרוזינה תשביע רצון.

תואר 'תגלית הערב' מגיע לבאס יעקב סטריז'ק, שהפליא לשיר את "Udite, o rustici" (מתוך "שיקוי האהבה", ושוב בתרגום זבה). בקצרה: קול אדיר ונדיר שנועד לגדולות. מאותה אופרה, איתן דרורי שר באורח נוגע ללב את הלהיט "Una furtiva lagrima", אך נמנע מהפיכתו לתצוגת תכלית מודעת לעצמה (מחלה אופיינית לטנורים), אלא הגיש פרשנות כנה וספוגה ברגש אמיתי.

קטע מצוין נוסף זומר ע"י דניאלה סקורקה – "Eccomi… O quante volte" ("רומיאו ויוליה", בליני). התהליך שבו מצויה הזמרת נושא פירות שהופכים כל מפגש עמה לחוויית האזנה מפתיעה ומרתקת. ייתכן שמדובר בהתרשמות אישית בלבד, כמובן, אך נדמה שנדבך אחר נדבך, נוספים לקולה רבדים של צבע, עומק וברק רך המעניקים לו נופך של נשיות בוגרת. מלכתחילה הסתמנה סקורקה כלא רק קול יפה, ולבטח כהרבה יותר מעוד סופרן לירי גנרי מצוי; כעת התמונה ברורה יותר: הקול מתעצב סופית, ואיתו אישיות מוזיקלית בעלת חותם ייחודי. אם להתמקד שוב בקטע המדובר, מלה טובה מגיעה גם לרות ורון על נגינתה המשובחת בקרן היער.

התכנית כללה עוד קטעים רבים ואין אפשרות או טעם להתייחס לכל, אלא לערוך סיכום ביניים ולצאת בקריאה לקהל לפקוד את ההופעות ולהתרשם במו אזניו. הקונצרט הבא בסדרה ייערך ב-11 בפברואר תחת הכותרת "כרמן וצועניות אחרות"; עוד לפניו יתקיים ערב דומה, במתכונת קאמרית מזמינה לא פחות. כיצד ניתן להתעדכן בפעילות הסטודיו? הישועה לא תימצא, כמה מפתיע, באתר האופרה הישראלית; לפיכך רצוי להירשם לעמוד שפתחו זמרי התכנית ובו יועלה מידע אודות פעילותם.

עוד כמה מלים על הקונצרט: ראשית, התזמורת. לפחות על פי התרשמות חד פעמית, אין בשורה יוצאת דופן. חטיבת כלי הנשיפה מעץ טובה ורהוטה, וזוהי כרגע המעלה המרכזית של ההרכב. מן הסתם בנסיבות אחרות תתקבל תוצאה שונה; לרוב, בערב המדובר נעדרו מהצליל התזמורתי ברק ואופי. דיווח יימסר, בלי נדר, לאחר הקונצרט הבא.

שנית, מעלה חשובה נוספת של המופע, וזו העובדה שנמשך קרוב לשעתיים ברציפות – אך ללא תחושה של אריכות יתר, מיצוי או נפילת מתח. הדבר כלל אינו מובן מאליו. שלישית, ההנחיה. בפתח הערב ציין זבה בהקלה שלא הוטל עליו התפקיד (האזנות קודמות מוכיחות שהוא דווקא מצטיין בזה), והזמין לבמה את אסתי זקהיים לצורך העניין. בסה"כ עשתה זו את עבודתה נאמנה, בגובה העיניים ובמינון מדויק של הומור. קשה לומר שיש ערך מוסף אמיתי לגימיק של מנחה-סלב, אבל כל עוד התזמורת מסוגלת לעמוד בהוצאה, ובהנחה שהמהלך יגייס קהל – דיינו.

"למות מאהבה" – מופע מסדרת "לילה זוהר באופרה" של תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית). קטעי אופרות איטלקיות בשירת זמרי "מיתר – אופרה סטודיו". מנצח ומנהל מוזיקלי: דויד זבה. מגישה: אסתי זקהיים. 14.1.14, היכל אמנויות הבמה, הרצליה.

המין החזק

על הפקת "נישואי פיגארו" בסדנת האופרה / צבי נתנאל

שני מרכיבים הכרחיים להצלחת האופרה "נישואי פיגארו". האחד הוא בימוי קולח ומדויק, ובנקודה זו הצליחה הבמאית לינדה ברובסקי בגדול: למרות מימדי הבמה הקטנה, ההפקה שלה אינטליגנטית, מפורטת וגדושה בפרטים קטנים ומדויקים. כל תנועה מחושבת, לכל אביזר על הבמה יש תפקיד, ויש ניצול מקסימלי של חלל האולם – כולל גרמי המדרגות והגשר שמעל הבמה. העבודה הקדחתנית בחזרות ניכרה היטב ולכל זמר היה ברור בדיוק מה הוא עושה, ובתזמון מושלם עם המוזיקה ועם הזמרים האחרים.

הברקות בימוי היו בשפע, כמו למשל סצינת הכיסא של כרובינו במערכה א', כאשר הרוזן מסיר את הכיסוי וכרובינו מתגלה תחתיו בפעילות שגרתית של ימינו – משחק בסמרטפון; או כרובינו שהופיע במערכה ב' במדי צה"ל ובדרגות סא"ל (קצין או לא קצין?). כך גם באריה non più andrai החותמת את מערכה א', כשמטאטא הפך באחת מכלי ניקוי לאת חפירה ולנשק, או הפתיחה לאריה porgi amor בה הרוזנת מביטה בחלון ורואה את הרוזן מתרחק בלי לשים לב אליה.

המרכיב ההכרחי השני הוא מה שמכונה italianità, ופירושו לנשום ולחיות את השפה האיטלקית העסיסית. זה בודאי חשוב באופרה איטלקית, ועל אחת כמה וכמה הכרחי בקומדיה. ניתן ללמוד על כך מהפקת "פלסטף" שזה עתה הסתיימה בפילהרמונית, בה צוות שרובו ככולו זמרים איטלקיים מיצה כל ניואנס שקיים בשפה. כמובן שאין לצפות מצוות זמרים ישראלי להיות טבעי בשפה זרה, אך מה שבלט לכל אורך הערב אצל רוב הזמרים היה דיקציה לא מספקת, ומבחינה זו יש לזמרים, בעיקר הגברים, עוד כברת דרך לעשות, ובמיוחד לפניני גרובנר בתפקיד פיגארו. המילים מרחפות על לשונו ללא חיתוך מספק, ללא ההדגשות וההרפיות הנדרשות, ולרוב נשמעות זרות. ההתייחסות לטקסט, ואגב כך לתפקיד, כללית מאוד. לכך יש להוסיף הפקה קולית גרונית למדי, שירה קולנית וגוון קול שלא נעם לאזני. התנהלותו על הבמה גברית ונמרצת אך שבלונית, עם כמה רגעים מרשימים מאוד בעיקר במערכה הרביעית.

ג'פרי גובל (Goble) בתפקיד הרוזן היה מצוין במשחק ובאינטרפרטציה, גם אם קולו בגד בו פה ושם ואיבד אנרגיה. איתן דרורי בתפקיד בזיליו הבריק בשירה ובמשחק א-לה מיסטר המפריז, וכל רגע שלו על הבמה היה משובב עין. סאווה ומיץ' (Sava Vemic) בתפקיד ברטולו שטף את הבמה בקול באס עצום שחיפה על מבוכה בימתית מסוימת ועל גיל צעיר מדי לתפקיד הזקן התחמן. וינסנט גראנה (Grana) הוכיח שאפשר לעשות מטעמים מתפקיד קטן כמו אנטוניו הגנן והסצנה בהשתתפותו היתה מענגת.

זלטה חרשברג בתפקיד מרצלינה הציגה קול עסיסי, הופעה בימתית כובשת ואינסטינקט קומי מדויק. שחר לביא הצטיינה בתפקיד כרובינו: קול חם, פרשנות מוזיקלית מקצועית ומרתקת, ומשחק מפורט שממלא את הבמה בכל רגע נתון, כולל מימיקה רבת משמעות.

ליסמין לוי-אלנטק יש אישיות בימתית מרשימה, אם כי פה ושם לרוזנת הענוגה והאומללה שלה מתגנבת קיסרית אימתנית. כמו כן היא ניחנה בקול אדיר, אך לתחושתי בשל מימדי האולם הצנועים היא היססה לשחרר את מלוא עוצמתו, וחבל – כיוון שמדובר בקול מפואר ומלא גוונים. היא הצטיינה בהגשת הרצ'יטטיבים, וראוי לציון הלגטו המרשים בביצוע מהדהד לאריה השניה.

דניאלה סקורקה היתה סוזנה צנועה שצריכה להעז וללכת עוד צעד אחד קדימה כדי למצות את כל הפוטנציאל הפעלתני של הדמות. היא הציגה קול פעמונים נקי, וההרמוניה בינה לבין לוי-אלנטק היתה מושלמת. דואט המכתב והאריה שלה במערכה רביעית היו משיאי הערב, אך אין להתעלם מכך שבדואטים עם גרובנר ובאנסמבלים הגדולים היא נבלעת ולא מספיק בולטת.

נעם צור הוביל את זמרים ותמך בהם היטב, אם כי לתחושתי פה ושם דברים נעשו קצת בחופזה. יש לברך על כך שהזמרים הוסיפו פה ושם קישוטים לקווים המלודיים, לא דבר של מה בכך כשמדובר במוצרט. פחות נהניתי מנגינתו של הפסנתרן גורדון שרמר (Schermer) שלעיתים היתה חזקה מדי, ולא אלגנטית וגמישה מספיק.

אם כן, ערב משעשע ורווי נחת בזכות הבימוי המצוין בתוספת התרגום העשיר של ישראל אובל, ובזכות כישרונות ישראליים מלאי פוטנציאל. האופרה תוצג שוב ביום ג' 23.7. מומלץ.

"נישואי פיגארו". הסדנא הבינלאומית לאופרה. נעם צור, מנצח; גורדון שרמר, פסנתר; לינדה ברובסקי, בימוי. זמרים: פניני גרובנר (פיגארו), דניאלה סקורקה (סוזנה), יסמין לוי אלנטק (הרוזנת), ג'פרי גובל (הרוזן), שחר לביא (כרובינו), סאווה ומיץ' (ברטולו), זלטה חרשברג (מרצ'לינה), איתן דרורי (בזיליו), וינסנט גראנה (אנטוניו), טל גנור (ברברינה). הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א, 21.7.2013.

קרתגו בלהבות

כישרונות "מיתר – אופרה סטודיו" לא יכולים לעייפות החומר המאפיינת את האופרה הישראלית / עמיר קדרון

"בימים אלה הולך ונבנה אולם נוסף במשכן האופרה, שבו יהיו כ־200 מקומות ישיבה. באולם זה מתכננים להעלות […] הפקות קטנות יותר" – ציטוט מעורר תקווה זה לקוח מריאיון טעון שנערך לפני שנתיים עם מנכ"לית האופרה, חנה מוניץ. האולם המדובר לא הוקם, אך המיזם מראה סימני חיים – גם אם קלושים. בעונה שעברה הוצגה גרסה קאמרית מסקרנת של "ורתר" באחד מחדרי החזרות של בית האופרה ובביצוע זמרי הסטודיו, והשנה הגיח הצוות מחוץ למגרש הבית עם "דון פסקואלה". כמו כן, תוכננו לעונה זו הפקות של "האחות אנג'ליקה" ו-"המדיום" (אם כי טרם פורסם על כך רישמית) וכן "דידו ואניאס".

האחרונה עוררה עניין מכמה סיבות: בראש ובראשונה, על האופרה ניצח דיוויד שטרן, ששמו נקשר למוזיקת בארוק – דבר שלא בא לידי ביטוי בעבודתו השוטפת כמנהל המוזיקלי של בית האופרה (ולא, "אורפאו ואאורידיצ'ה" אינה אופרת בארוק); בנוסף, בניגוד למקובל בפורמט, הוחלט שלא לצמצם את הליווי לפסנתר; ולבסוף, ההופעה התקיימה בחלל הולם – האולם האינטימי והמזמין של מרכז פליציה בלומנטל.

לאור זאת, מצער לדווח כי ההופעה לא השביעה רצון. ניכר כי לשטרן היו כוונות טובות ורעיונות באמת מעניינים, אך דבר מכך לא יצא לפועל כראוי, והתוצר שהפיק מהנגנים ומהמקהלה היה מרושל וחובבני. מעט הטוב – נגינתו הערבה של אליאב לביא בתיאורבו – נבלע בהמולה הכללית. בדיעבד, יש לברך על שההרכב הכלי מנה רק ארבעה נגנים, וכך הפריע לסולנים חלקית בלבד. צימצום המקהלה (11 זמרים), לעומת זאת, לא הועיל להקטנת הנזק. לאורך כל הדרך לקתה שירתה בצעקנות, ונעדרו ממנה דיוק, איזון וסגנון.

הסולנים עשו כמיטב יכולתם, אבל ללא תמיכה הולמת מצד הנגנים והמנצח, זו ברכה לבטלה. בנוסף, רמתם לא היתה אחידה, וניכרו אצל חלקם בעיות משמעויות של מבטא וסגנון. את צמד האוהבים גילמו כהלכה וברגש ענת צ'רני ועודד רייך, אך היחידה שבאמת צלחה את הערב בשלום ואף יצאה ממנו כשידה על העליונה, היא דניאלה סקורקה (בלינדה) – שילוב מנצח של קול יפהפה, בקיאות בסגנון והפקה קולית מרהיבה.

לסיכום: אף שלא מדובר בפיאסקו מזעזע כדוגמת זה שבו אולצו זמרי הסטודיו להשתתף לא מזמן (מפגן אימפוטנציה מביך של ניצוח ונגינה), הרי שאיכות ההפקה של "דידו ואניאס" אינה עולה בקנה אחד עם המוניטין של הסטודיו, כביכול, כמסגרת ההכשרה המתקדמת והיוקרתית ביותר בארץ עבור זמרי אופרה. לכל היותר מדובר בהפקה שיאה לתיכון או לשנה ראשונה באקדמיה. לנוכח התוצאה, קשה להמליץ בפה מלא על הופעות הסטודיו (הקרובה – Viva Verdi – תיערך באותו אולם בסוף החודש), אלא אם תופקדנה בידיים הראויות.

"דידו ואניאס" בהפקת "מיתר – אופרה סטודיו" ובניצוח דייויד שטרן. סולנים: ענת צ'רני (דידו), עודד רייך (אניאס), דניאלה סקורקה (בלינדה), שי בלוך (הקוסמת), הדר עטרי, שירי הרשקוביץ (מכשפות), הדר איציקוביץ (אשה שניה), אשרי שגב (מלח / מרקורי). מקהלה (סולני מורן): שירה פטשורניק, שקד סטרול, דור שגיא, זלטה הרשברג, רונה קמחי, ירון אבידן, ליעוז גוטמן, גיא פסי, סיוון אגרנוב, תם קרני, יותם סמילנסקי. נגנים: אבישי שלום (צ'מבלו), מיכל ברקוביץ' (כינור), יותם הרן (צ'לו), אליאב לביא (תאורבו). המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 8.5.13.

נוסחה מנצחת

ערב נפלא במחיצת "מיתר – אופרה סטודיו" / עמיר קדרון

המופע השלישי לעונה זו של האופרה-סטודיו במרכז פליציה בלומנטל התמקד בהיבט הקומי של עולם האופרה. האווירה הקלילה המתבקשת ושלל ההישגים המוזיקליים חברו לערב מהנה במיוחד, ולהם יש להוסיף את ההחלטה החכמה להרכיב תכנית קצרה (כשעה וחצי), רצופה ודחוסה, המונחית באורח ענייני ותמציתי. אין ספק שהפורמט מנצח, וראוי כי ייושם הלאה על מנת לקרב קהל חדש לאופרה.

מובן שדבר מכך לא היה מתממש ללא מעורבות הכישרונות שגדשו את הבמה, ובראשם דויד זבה, המנהל המוזיקלי של הסטודיו, אשר – כרגיל – הפליא ללוות את השירה בפסנתר. פסנתרני ליווי טובים הם זן נדיר, וזבה מוכיח פעם אחר פעם כיצד קנה מקום של כבוד בנבחרת לצד, למשל, סוניה מזר ויעל מנור. הוא מוזיקלי בצורה יוצאת דופן, מגעו בקלידים רגיש ומעודן, ופרשנותו מעידה על בקיאות מופלגת ברזי הפונקציה הבימתית של המוזיקה.

עד כאן אין כל חידוש, אלא שבמופע המדובר זכה הקהל להיחשף להיבט נוסף מכישרונו של זבה, השולח ידו גם בהלחנה. בקיץ 2010 הוצגה לראשונה האופרה שלו "אליסה בארץ הפלאות", וממנה שובץ בקונצרט הדואט של סמיל וימון (טווידלדי וטווידלדם, אליבא דזבה). המוזיקה שנונה ומשובבת נפש, והביצוע נענה לה, כצפוי משני קולות מלבבים כשל דניאלה סקורקה וענת צ'רני.

עוד דואט מלהיב מפי השתיים – "Aprite, presto" (נישואי פיגרו). אין טעם להכביר מלים. קטע קצרצר זה הכיל מנה כה גדושה של קסם בימתי, שאחריו אך מתבקש לצפות בזמרות בהפקה מלאה של האופרה – ויפה שעה אחת קודם.

סקורקה הפגינה את מיומנותה בשירת מוצרט גם בשתי אריות: "Venite, inginocchiatevi" (נישואי פיגרו) ו-"una donna a quindici anni" (כך עושות כולן). קולה מזכיר במשהו את זה של מימה מילוא, מהבוגרות הבולטות של האופרה-סטודיו: זך, גמיש, בהיר; ובעיקר מלא חן עד כי אין לעמוד בקסמו.

באשר לצ'רני, זו עוררה עניין רב ב-"Ich lade gern mir Gaste ein" (העטלף) והתפעלות של ממש ב-"On me nomme Hélène la blonde" (הלנה היפה). ראשית, בשל כישרונה הטבעי לקומדיה; שנית, בזכות העושר שהתגלה בטווח התחתון של המנעד – דבר שלא זכור במיוחד מהאזנות קודמות.

תחרות קשה על חיבת הקהל נכונה לשתי הנ"ל מצד שי בלוך, שעוררה גלי צחוק במהלך ביצוע מצוין ל-"Ah! quel dîner" (לה פריקול) – הן בשירה, הן במשחק. בקטע זה ובאחרים ששרה, משכה את תשומת הלב בקולה המיוחד – בשרני ובעל גוון עז ועמוק.

הקונצרט היה מספק מבחינה חשובה נוספת, והיא ההיווכחות בהתקדמות ניכרת של יעל סייג והדר עטרי: הראשונה הפתיעה ב-"Meine Lippen sie küssen so heiß" (ג'ודיטה), שלכאורה נועד לקולות בהירים משלה – והנה הכובד הוכיח עצמו כגורם מרענן. הבחירה לשיר את הארייה של טוסקה היתה מפתיעה גם היא, אך רק מהיותה חריגה ביחס לרוח הערב. הביצוע, אף שנחוץ לו עוד ליטוש, בלט בכנותו הריגשית. לסייג קול נאה ודרמטי, בעל נוכחות מסיבית. על מעלותיו מעיבות כרגע הפקה קולית שאינה נקיה, ונטיה לפראות במשלב העליון. ככל שתוסיף הזמרת לעדן ולרסן את שירתה – והתהליך כבר בעיצומו – חזקה עליה שיתרונות הקול יוקרנו ביתר שאת.

הדר עטרי התנסתה במס' אריות קולורטורה, בהן אלו של אדלה (העטלף), אשר זומרו חלקית בתרגומו העסיסי של זבה. השירה היתה לא רעה, אך במיטבה נשמעה עטרי בביצוע מוקפד ומיומן לארייה של אולימפיה (סיפורי הופמן), שהולמת מאד את הברק המתכתי של קולה. בדומה לסייג, קיימות סוגיות טכניות שמצריכות התייחסות; וכן דומה העבודה הקשה שתוצאותיה כבר נרמזות. דרך ארוכה עוד צפויה לשתי הזמרות – אך נדמה כי הן בכיוון הנכון.

אחרון אחרון חביב – גיתאי פישר, שנעל את הערב ב-"com'e gentil" (דון פסקואלה). פה ושם לקתה השירה בהיסוס; מנגד, זהו קול ענוג ומלטף שייצא נשכר מרגע שינכס מעט ביטחון. לפיכך, מעניין לשמוע את התמודדותו בהפקה המלאה של האופרה, שתיערך בחודש הבא ברעננה. זמרי "מיתר – אופרה סטודיו" ואורחים ישירו בליווי הרכב קאמרי משורות סימפונט רעננה. זבה ינצח, ועל הבימוי תופקד שירית לי וייס. אם לשפוט על-פי קומדיות אופראיות שביימה בשנים האחרונות – "הטלפון" של אופרה פטיט, "האלמנה העליזה" באונ' ת"א – הרי שצפוי ערב של הנאה צרופה.

קונצרט לקראת פורים – "מיתר, אופרה-סטודיו": דניאלה סקורקה, יעל סייג, הדר עטרי – סופרן. ענת צ'רני, שי בלוך – מצו. גיתאי פישר (זמר אורח) – טנור. דויד זבה – פסנתר והנחיה. קטעים מתוך העטלף, נישואי פיגארו, הלנה היפה, הליצנים, חליל הקסם, כך עושות כולן, סיפורי הופמן, לה פריקול, ג'ודיטה, האלמנה העליזה, אליסה בארץ הפלאות, טוסקה ודון פסקואלה. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 13.2.13.

הנדל כאן ועכשיו

הקאמרית הישראלית מגישה תכנית מושכת בפרשנות מפתיעה / עמיר קדרון

הקונצרט השני מהסדרה הקולית של התזמורת הקאמרית הישראלית נפתח בקונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5 מאת הנדל. המאפיין העיקרי של הנגינה – גם ביצירות העוקבות – היה נחרצות בלתי צפויה, אם כי לא כזו שבהכרח אין לה מקום; על כן הרושם שהותיר הקונצרט (לצד ההנאה) היה מורכב, מאתגר, ובעיקר מעורר מחשבה.

לאורך הקונצ'רטו היתה התנהלות התזמורת לא עקבית: בפרק הפתיחה בלטה קבוצת הכינורות הראשונים – מלוכדת, מבריקה – בהובלה מצוינת של אלינא גורביץ'. לעומת זאת, הכינורות השניים ממש הפריעו בצליל כבד ומתכתי, ונוכחות חטיבת הבאס כמעט ולא הורגשה. הפער בין גישת הכינורות התרחב בדואט שבפרק ד' – ללא תמיכת התזמורת, הצירוף של גורביץ' ויוליה בלגליי יצר צליל על סף הצרימה. מנגד, דאג המנצח ג'ון נלסון להקטין ולעדן את הנגינה בפרק החמישי, שעוצב בקלילות הראויה.

חיבת המנצח והתזמורת לביטוי עז זלגה הלאה וביתר שאת אל הסימפוניה מס' 29 של מוצרט. בהתאם לכך בלטו מאד פרקי המסגרת של היצירה, בהם הודגשו בחריפות ניגודי האור והצל. מבחינה זו, נעילת הסימפוניה היתה קיצונית באופייה – כמעט אלימה. שוב, לצד זאת הודגמה יכולת מנוגדת: יש להחמיא לצניעות המדויקת שבה הותוותה הפתיחה האגבית של הסימפוניה, וכן לתיקון היחס בין חטיבות הכינורות – מה שהיה חסר במידה רבה, כאמור, בקונצ'רטו.

אם שתי היצירות שפתחו את התכנית עוררו תהיה באשר לכוונות האמנים, זו המסיימת נתנה מושג ברור. ככל שיישמע הדבר מופרך, נדמה כי נעשה ניסיון לפרש את המוזיקה על-פי רוח ההווה, ומכאן חדות הנגינה, הנטיה לטמפי מהירים והרושם הכללי של החלטיות וקשיחות. כמעט מפתה לפשט ולומר 'מוצרט והנדל פוגשים את שוסטקוביץ". למרבה הפלא, הקונספט הוכיח עצמו במידה רבה.

היצירה המסיימת, אם כן, היתה "דיקסיט דומינוס" מאת הנדל. עיון קל בטקסט – תהלים ק"י – מאשש את ההשערה הנ"ל. המסר כוחני וכולל ביטויים כגון: "אשית אויביך הדום לרגליך", "מחץ ביום אפו מלכים" וכדומה. על פי רוב, האלימות מתממשת בביצוע הקטע "Conquassabit", ואילו נלסון בחר להקצין ולהעניק ליצירה בכללותה אופי תוקפני – מורט עצבים ממש – עם הפוגות מבורכות כל אימת שהמקהלה השתתקה והזרקור עבר לסולנים.

מהאמור לעיל ניתן להבין שהתוצאה היתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, ועל כן יש לברך על איכותה הגבוהה של השירה – באמת יוצאת מגדר הרגיל – שבזכותה ניצלה המוזיקה. מקהלת האקדמיה י-ם, על אף שלרוב אולצה לזעוק ולנהום, הצטיינה בשירה מבריקה להפליא, שקופה וממוקדת. הסולנים היו נהדרים אף הם: כבקונצרט האחרון של הקאמרטה, הסתפק גיא פלץ בתפקיד זעום, ושוב הותיר קולו היפהפה רושם עצום במעט שניתן לו. נתח קטן נפל גם בחלקו של לירן קופל, ואת שניהם ניתן וכדאי יהיה לשמוע בהיקף מכבד יותר בהפקת "דולי הפנינים" של האקדמיה למוזיקה בי-ם, המתוכננת לחודש מאי.

קולות הנשים נחשפו במידה רחבה יותר, ולא אכזבו: אביטל דרי שרה יצירה זו בתחילת העונה עם תזמורת הבארוק – ושיחזרה את הישגה. קלייר מגנאג'י, שקהל הקאמרית ודאי זוכר היטב מהופעתה המסחררת ב"הבריאה" של היידן, שוב הפליאה בגמישות ובברק המענגים של קולה, וכמוה גם דניאלה סקורקה. מעבר להיותו אתנחתא של רוגע מההמולה השתלטנית, ייזכר הדואט שלהן כפנינה מוזיקלית ובה מיזוג נדיר של שניים מהקולות היפים ביותר בארץ.

עוד כמה המלצות לסיום: בטרם תדרים התזמורת לפסטיבל קלאסיקאמרי באילת, תופיע בשתי תכניות לילדים. ראשית, "פטר והזאב", עם הבמאי-שחקן דני ארליך, ואחריה "חליל הקסם", בשירת נציגי האופרה-סטודיו. לקראת סוף החודש, אביטל דרי וגיא פלץ ינעימו זמירות עם חבריהם להרכב הרנסנס המצוין "גלוריאנה". כמו כן, יופיע פלץ לצד דניאלה סקורקה ואחרים בקונצרט המקיף מאה שנות לידר. האזנה ערבה!

התזמורת הקאמרית הישראלית, 16.1.13, מוזיאון ת"א. הנדל – קונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5; "דיקסיט דומינוס". מוצרט – סימפוניה מס' 29. ג'ון נלסון – מנצח. קלייר מגנאג'י, דניאלה סקורקה – סופרן. אביטל דרי – אלט. לירן קופל – טנור. גיא פלץ – בריטון. המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול, י-ם.