music4awhile

ראשי » Posts tagged 'דניאלה סקורקה'

Tag Archives: דניאלה סקורקה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

חי, צומח, שיר

עודד רייך מתכונן לסיום העונה של שירה-שיר / עמיר קדרון

עודד רייך, בריטון. למד באקדמיה י-ם והשתלם בסטודיו של האופרה הישראלית. הופיע בה ועם התזמורות המובילות בארץ. זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ואחרות. בין תפקידיו: פפגנו, דון ג'ובני, פיגארו, מלטסטה, בלקורה.

לפני שנתייחס לתכנית, קצת על קורותיך בשנה החולפת. כמו רבים וטובים, ארזת מזוודה ועברת לברלין, ו… 

ובכן, השנה בניכר התחילה עוד לפני ברלין, כשהתחתנתי ומאז למעשה אני נודד בין דירות וארצות, עם תיק על הגב וספרי תווים ביד. ברלין היא מקום טוב להתחיל בו, במיוחד למי שמגיע מתל אביב התוססת. החיים פה שוקקים, מלאי תרבות ועשייה, ומורכבים מפסיפס של אנשים שונים המגיעים מהיסטוריה שונה.

עם זאת, לא כדאי לבלבל את ברלין עם הצלחה. כמוני יש המוני זמרים שנוהרים לכאן מכל העולם, מחפשים קריירה או שביב הזדמנות. ההצפה בשוק ממחישה לזמרים בעולם כל יום מחדש שזה מקצוע לא פשוט שצריך להיאבק בו בצורה עיקשת על מנת להצליח, וגם אז זה לא מובטח. כל יום אני צריך להזכיר לעצמי למה עברתי לכאן. ברלין היא מקפצה למקום הבא, היא לא היעד כרגע.

אם היית אומר לי שזמר ישראלי צעיר יכול ליצור ברמות הכי גבוהות בארץ ולחיות מזה, הייתי נשאר בארץ כנראה. אנחנו דור של זמרים צעירים וטובים שאין להם בית, לא כמו שהיינו רוצים. שורה תחתונה: כדי להתקדם חייבים לקחת סיכון ולעבור אל הלא נודע. אז כרגע אני חי בברלין עם ליאת, אישתי, ואנו לומדים גרמנית ומנסים להתברג.

אני מופיע לעיתים בגרמניה והולנד בעיקר עם מוסיקת בארוק בינתיים – וחוזר הרבה לישראל לפרוייקטים. בחודש שעבר שרתי באופרה הישראלית את מרקוציו באופרה רומיאו ויוליה של גונו; החודש יש סדרת קונצרטים של שירים ממסע חורף עם הקאמרטה – וכמובן שירה-שיר של עידו אריאל בנושא שירי דוממים, עם דניאלה סקורקה ואושרי שגב.

אין בדבריך על ענייני התעסוקה בארץ חידוש או הפתעה, ועדיין מאד מתסכל לשמוע זאת מזמר שכבר מוכר כאחד הבולטים והעסוקים מהדור הצעיר. אתה מתכוון שכרגע בארץ אתה לא רואה אפשרות להתקדם בתחומים ספציפיים שמעניינים אותך – למשל אופרה?

בעיקר אופרה. אני מחשיב את עצמי זמר אופרה יותר מכל דבר אחר. אני חי את הבמה ואת הדרמה – זה מה שאני הכי אוהב לעשות, ובזה הייתי רוצה להתפתח.

זה לא סוד שבית אופרה בארץ יש רק אחד. האופרה הישראלית היא המקום בו גדלתי, התחלתי את דרכי וקיבלתי תפקידים – חלקם קטנים וחלקם משמעותיים, ועל כך אשאר אסיר תודה לנצח.

אף על פי כן, בית האופרה לא מסוגל להכיל את כל הזמרים הישראלים שהוא מייצר, שחלקם ראויים להיות על הבמה לא פחות מזמרים בינלאומיים.

זו תובנה מאוד מצערת בעיניי. בתקופה בה כמות ההפקות הולכת ופוחתת משנה לשנה, התקציב הממשלתי מתכווץ, הפקות שלמות מיובאות מחו"ל, ובכלל השיח הכללי בישראל שאופרה זה ז'אנר שהוא נחלת העבר (הוא לא פונה לצעירים, עלויות הפקה גבוהות, והוא לא בא למירי רגב טוב כי הוא אשכנזי מדי), הזמר הישראלי מקבל את ה"רמז" שהוא לא רצוי פה. אגב, ברגע שדרכת בגרמניה אתה טיפה יותר אשכנזי, אז מירי – לתשומת ליבך…

לאור שאיפותיך להתקדם כזמר אופרה, מה מביא אותך להופיע זו הפעם השלישית במסגרת שירה-שיר?

זה לא מנוגד. להיפך, זמר שמבצע סוגות שונות הוא זמר בעל יכולות קוליות מגוונות יותר. כאשר זמר שר שיר גרמני או צרפתי, ההבעה שלו נצבעת בצבעים נוספים, לעיתים על חשבון עוצמת השירה (מה שבאופרה לא תמיד אפשרי בגלל גודל האולם והתזמורת). משחק יש גם בהגשה של טקסט, והניואנסים האלה לעיתים יותר דרמטיים ממשחק מופרע על במה.

מעבר לכך, לי חשוב מאוד לעבוד ברמה מקצועית גבוהה עם אנשים ששואפים מעצמם לטוב ביותר. הרי בסה"כ אנשים נמשכים למצויינות, למעניין ולמסקרן. שירה-שיר היא סדרה שכבר שנה רביעית שומרת על רף מצויינות שאין דומה לו בארץ. עידו אריאל מביא איתו סטנדרט עבודה ותוצאה, וכמו כן איכות יוצאת דופן בבחירת הזמרים והחומרים. שירה-שיר היא פלטפורמה בה אני יכול להכיר חומרים חדשים שעדיין לא התנסיתי בהם, לשיר עם אחד הפסנתרנים-המלווים הטובים בארץ, והכי חשוב – ליצור ברמה גבוהה, שהקהל לא נשאר אדיש לה.

כיצד החל הקשר המקצועי שלך עם עידו?

את עידו הכרתי באקדמיה למוזיקה בירושלים, שם למדתי. בשנה השניה שלי לתואר העלו את חליל הקסם בבימוי מוטי אברבוך, שרתי את פפגנו – ועידו ניצח על ההפקה. למעשה זו הייתה הפקת האופרה הראשונה שלי, ואתה יודע מה אומרים על הפעם הראשונה שלך…

בנוסף עידו לימד קורס על תולדות האופרה, שהיה בשבילי מבוא מצויין להיכרות עם אופרה, שעד אז הייתה זרה לי מאוד. הרבה מאוד אני חייב לעידו בהקשר הזה. לצערי שילוב של וידאו ישן וקלטות שחוקות מהספרייה חרט בזכרוני הפקות הזויות מאוד שעדיין לא יוצאות לי מהראש.מעבר לכך אני חושב שפשוט תמיד היה לנו חיבור טוב, דבר שמוביל כמובן להמשך יצירה משותפת.

ספר על התכנית הקרובה.

ראשית, התכנית היא חלק מנושא-על לשנה הנוכחית: חי-צומח-דומם. זוהי התכנית האחרונה לעונה, והיא כוללת שירים שהנושא שלהם הוא דוממים.

במבט ראשון נראה שאי אפשר בכלל להשוות שירים על חיות או על צמחים לשירי "דוממים". יתרה מכך, מה כבר אפשר לעשות עם שיר על בלון לעומת שיר על אהבה או בגידה או נדודים אינסופיים? אני חושב שכאן הקסם של התכנית הזו.

מצד אחד, מאחר והנושא כל כך ספציפי, הוא חייב להיות רחב מבחינת הבסיס לחומרים שלו – לכן נוצרת תכנית אקלקטית מאוד, העשויה חתיכות פאזל קטנות כביכול ללא קשר נראה לעין ביניהן.

נשמע חומרים בשש שפות (אפילו ביידיש), מהתקופה הקלאסית – היידן ובטהובן – ועד לשירים מודרניים של שנברג, וייל ופולנק, וכמובן חלק הארי כמו בכל תכנית, שירים ישראליים.

מצד שני, היכולת לתאר חפץ או דומם במילים או במוזיקה, גבוהה לפעמים הרבה יותר מהיכולת לתאר אותו בתמונה או בסרט. אף על פי שבמציאות הדומם חסר חיים או אישיות, למוזיקה יש יכולת הנפשה ויצירת חיים, והתיאור המוזיקלי והמילולי נותן לקהל ליהנות כמי שמסתכל בספר תמונות ובו בעת רואה איך התמונה משתנה לנגד עיניו.

תוסיף את העובדה שבקונצרטים האלו יופיעו 3 זמרים (דניאלה סקורקה – סופרן, ואשרי שגב – טנור), במקום שניים כבדרך כלל, וקיבלת ערב צבעוני ומעניין הכולל גם דואטים וטרצטים – ומי בכלל זוכר שהתחלנו מרעיון של ערב על "חפצים".

אתה יכול להרחיב כיצד המוזיקה מפיחה חיים בדומם על-פי כמה מהשירים שתבצע בתכנית?

אשיר בין היתר 3 שירים של קורט וייל שבאחד מהם – Complainte de la seine (קינת הסיין, 1934), שנכתב לטקסט של מוריס מגרה (Magre), מתואר נהר הסיין וכל מה ששקע בקרקעיתו.

הכתיבה לשיר היא כביכול של שנסון צרפתי נוגה ומלודי, אלא שכמו מתחת לפני הנהר, כך מתחת לפני המוזיקה, יש היסטוריה דוממת ונוראית. המעבר מהפתיחה הפיוטית בה מדובר על זהב ששקע, ספינות מחלידות, תכשיטים, נשק ודמעות – אל האנשים המתים, הביוב, קיא של עיר שלמה, עוברים שנזרקו למים וכך גם גופות, מתבטאת היטב במוזיקה של וייל. הוא הצליח לגרום לחלחלה עמוקה בשילוב ציני של המוזיקה המלודית עם הטקסט האכזרי.

ההיסטוריה שנמצאת תחת האדמה שאנחנו דורכים עליה, ואנחנו לא יודעים עליה או מעדיפים להתעלם ממנה, היא לא תמיד סימפטית. כאשר ישנה חזרה לבסוף לטקסט שפתח את השיר, נהר הסיין נצבע באור אחר, הוא לא פסטורלי כשם שהיה לפני כן. האדם מתחיל לתהות מהו היופי האידאלי הזה שהוא כל כך שואף אליו – והאם היה עדיף להשאר בור ולא לדעת את כל ההיסטוריה מתחת לרגליו, כשם שרבים מאיתנו טומנים ראשיהם בחול. רק מוזיקה כזאת משולבת עם טקסט שכזה יכולים לגרום לדומם כמו נהר הסיין להראות שונה כל כך, שלא לדבר על שאר הדוממים בקרקעיתו.

דוגמא נוספת היא בשיר In questa tomba oscura (בקבר אפל זה) של בטהובן לטקסט של ג'וזפה קרפני (Giuseppe Carpani). בטהובן לא נזכר כמלחין משובח לשירים ובטח שלא באיטלקית. עם זאת, בשיר הזה ישנו תחכום רב במעט אינפורמציה מוזיקלית או טקסטואלית.

המספר של הטקסט מבקש מאהובתו להניח לו להיות מת בשקט לאחר שבעודו בחיים היא לא חשבה עליו. בטהובן מלחין אכן תמונה קודרת של קבר, אך בניגוד למה שהיה מצופה, הסולם המז'ורי הבולט בשיר יוצר אווירת מוות שלווה. בטהובן שובר את האווירה כאשר הוא קורא לה "כפויית טובה", וכאשר יש מעבר אינהרמוני לחלק האמצעי של השיר. בחלק הזה יש ממש התרגשות של המספר המת, שמבקש שתניח לו להיות מת, ושלא תרחץ את אפרו בערש שלה. השיר מגיע לשיא כרומאטי וטונאלי, כך גם מבחינת הזמר, ומיד בטהובן מצייר שוב את הקבר השליו כבהתחלה.

התיאור המדויק בין השליו והאינסופי לבין חוסר השקט והכעס מתאים מאוד לבטהובן שהיה כך גם בחייו, והוא נותן לנו הסתכלות מיוחדת על קבר, שבמבט פשוט לא מספר לנו הרבה – לבטח לא על היסטורית מערכת יחסים סבוכה של אוהבים.

ציינת שהחודש תשיר לידר גם עם הקאמרטה. באיזה אופן ההבדלים בין המסגרות משפיעים על הופעתך?

במקרה הספציפי הזה, מדובר בסדרה של קונצרט-הרצאה שבה אשיר שירים ממסע חורף של שוברט עם פסנתר ולא בליווי תזמורת (שתנגן קטעים אחרים בקונצרט). עם זאת, הקאמרטה לרוב מופיעה באולמות גדולים ויש לה קהל גדול.

השילוב של השניים יכול לייצר סיטואציה שונה ללידר, שלא מאפשרת לייצר אינטימיות רבה עם הקהל, וכמו כן המנעד העוצמתי וההבעתי של הזמר קטן כתלות באקוסטיקה של האולם.

אני חושב שיש במצב כזה אתגר גדול יותר עבורי, להשאר כנה למוזיקה ולטקסט שלעיתים הם מאוד מופנמים, ובאותה שעה להדהד באולם ולגרום לכל אחד בקהל להיות חלק מההופעה.

בתחילת השיחה הגדרת את עצמך בעיקר כזמר אופרה, והנה מסתבר שלצד זה אתה מאד מחובר דווקא לפורמט הצנוע והחשוף של הליד – במיוחד באווירה הייחודית שהתפתחה אצל עידו. האם זו לא סתירה, או שהערוצים האלו משלימים זה את זה?

תראה, כל אחד יכול להגדיר עצמו על בסיס מכנה משותף בסיסי יותר מההגדרה הסופית של מי שהוא. נאמר שכל מה שאני בחיים זה זמר אופרה, לפני כן אני זמר, מתחת לזה אני מוזיקאי, ישראלי, ג'ינג'י, בנאדם וכן הלאה. העובדה שאני הכי נהנה לשיר אופרה לא אומרת שאני לא יכול ליהנות לדוגמא בקיץ ישראלי עם אבטיח ובירה ביד.

על אותו משקל אין שום סיבה שאני לא אוכל ליהנות מז'אנרים אחרים מעבר לאופרה. לשיר שיר ילדות שגדלתי עליו בעברית זה אולי יותר בסיסי מארייה בצרפתית – אבל זה גם כל היופי בזה.

מעבר לכך אני חושב שההגדרה היבשה של חלוקה לז'אנרים צריכה להיעלם מהעולם. מבצע הוא מבצע, זמר הוא זמר. ברור שלכל אחד יש היתרונות והחסרונות שלו (וכדאי שהוא יהיה מודע אליהם) – אבל אין שום דבר שאומר שעל הזמר לבחור מסלול יחיד לקריירה.

ומילת סנגוריה על האופרה: מישהו טען שלא יכולים להיות רגעים אינטימיים באופרה? להיפך, הזמרים הכי גדולים היום מביאים איכויות של שירה עדינה, מזוככת וחשופה אל תוך האופרה. במאי שאני מאוד מעריך אמר לי פעם, ביצוע יפה אפשר לשמוע בדיסק בבית. וזה נכון – אנשים באים כדי להתרגש, לחוות, להיסחף – והנה לך המכנה המשותף של ערב ליד אינטימי ושל אופרה.

"שירי דוממים" – תכנית סיום העונה של סדרת שירה שיר בעריכת הפסנתרן ד"ר עידו אריאל ובהנחייתו. משתתפים: עודד רייך, בריטון; דניאלה סקורקה, סופרן; אושרי שגב, טנור. 28.5.16, מרכז פליציה בלומנטל | 29.5.16, קונס' כרמיאל.

מודעות פרסומת

ארבע אמהות, אחד אלוהינו

דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

צ'רני, בלוך, לויטה, סקורקה. צילום: יוסי צבקר

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777

1-0 לאיטליה

תז' הבארוק י-ם משחזרת את מלחמת הבופונים / עמיר קדרון

20782_10204671516640054_6062335431618986596_n

ד"ר דוד שמר, מנצח וצ'מבלן. למד באקדמיה י-ם ובאונ' סטוני-ברוק (ניו יורק), התמחה בלונדון אצל טרוור פינוק ואחרים. מייסד תז' הבארוק י-ם ומנהלה. הופיע באוסטריה, אנגליה, גרמניה ועוד כסולן, כנגן מוזיקה קאמרית וכמנצח. מלמד צ׳מבלו ומוזיקה עתיקה באקדמיה י-ם ובאקדמיה למוזיקה בעיר הולדתו – ריגה.

התכנית "סערה בחצר ורסאי" מאד ייחודית – אמנם כבר הפקתם קונצרטים במתכונת המשלבת מוזיקה ותיאטרון (ממש לאחרונה מלכת הפיות, ובעבר החולה המדומה והמלך ארתור) אך הפעם זה שונה, והעשייה היא מקורית ועצמאית לחלוטין. כיצד נולד הרעיון ליצור פסטיש סביב נושא מלחמת הבופונים?

הרעיון של התכנית בא מנימה בן דוד. נימה חידשה לאחרונה את הקשר שלה עם ישראל, אחרי שנים רבות שבהן עשתה קריירה מפוארת באירופה – ובמיוחד בצרפת – אך כמעט ולא הופיעה בבית. מדובר במוזיקאית מדהימה, מטובי נגני הוויולה דה גמבה בעולם!

כשהיא הציעה את רעיון המחזה המוזיקלי שכתבה, זה התאים לי משלוש בחינות שונות בבת אחת: נטייתנו, שלי ושל התזמורת, לחזק ולפתח את הקשר עם התיאטרון המוזיקלי על כל גווניו האפשריים; לחשוף את הקהל, בצורה ייחודית ומרתקת, לאחת האפיזודות המעניינות בתולדות המוזיקה – בוודאי בהיסטוריה של מוזיקת הבארוק; ומעל לכל – לתת במה וביטוי ראויים לנימה, הן כנגנית מרגשת כל-כך, והן כאמנית בכלל, בעלת רעיונות יצירתיים ומקוריים.

המחזה שכתבה נימה כבר הוצג בנסיבות אחרות?

כן, בצרפת.

בנוסח זהה לזה שתציגו?

אני משער שכן. ואם יש שינויים, אז שוליים. לא ראיתי את ההצגה בצרפת…

עבור הדור שלא ידע מה בין רוסו לראמו, מה זו בכלל מלחמת הבופונים?

המוזיקה הצרפתית עוצבה במידה רבה מאד ע"י לולי, שהיה בן חסותו של המלך לואי ה-14. המלך חיפש את הנשגב, את המפואר, את העשיר. וכך נראתה, במשך שנים רבות, האופרה הצרפתית – במיוחד זו ה"רצינית", מה שנקרא "הטרגדיה המוזיקלית". היה שם הרבה יופי, מוסיקה מאד מקושטת, הרבה מחול, תלבושות מפוארות, תפאורה מדהימה, מקהלה, מה לא.

האיטלקים, באותה התקופה, היו "רזים" הרבה יותר, ומאד דינמיים. הם גם התפזרו לכל רחבי אירופה (כולל לצרפת), והשפעתם הורגשה בכל מקום. בשלב מאוחר יותר, החל הטעם הצרפתי לנטות גם לכיוון הזה – הפשוט וה"טבעי" יותר. באמצע המאה ה–18 הועלתה בפריז, על ידי להקת אופרה איטלקית נודדת, האופרה הקומית "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי. זה מייד מצא הד אצל אנשים כמו הפילוסוף הנודע ז'או-ז'אק רוסו, שחיפשו את האידיאל של החיים הפשוטים, את הקשר עם הטבע. המוסיקה האיטלקית, כמו זו של האופרה הקומית (אופרה-בופה) היתה להם למודל לחיקוי ולהערצה. רוסו אף כתב אופרה קומית בעצמו.

אבל לא כולם בצרפת שמחו לרוח החדשה הזאת. רבים ראו באופנה הזאת דבר בזוי, נחות, ובוודאי לא עומד בשום השוואה עם האמנות הצרפתית הנעלה, המפוארת, המתוחכמת והמלכותית. ז'אן פיליפ ראמו, גדול מלחיני צרפת של אותם הימים, המשיך לכתוב אופרות במיטב מסורת לולי, ועל כך עורר על עצמו את קצפו של רוסו. אמנם, כשכתב ראמו, ב–1745, את האופרה הקומית "פלטה" ("Plateé"), הוא זכה לתמיכה נלהבת של רוסו. אולם, בדרך כלל סררו בין שני האישים (כמו, בכלל, בין נציגי שני המחנות) יחסי עוינות.

יש משמעות לכך שלולי היה בעצמו איטלקי?

לדעתי, לא באמת. הוא חי בצרפת מאז שהיה נער, ותרבות החצר הצרפתית היתה חלק ממהותו.

מעבר לקוריוז – הלוואי שגם אצלנו המאבקים יהיו בענייני אמנות – האם יש למלחמת הבופונים חלק מכריע בתולדות המוזיקה? למשל כחלק מתהליך המעבר מהבארוק לקלאסיקה?

יש ל"מלחמה" הזאת, בהחלט, חשיבות מעבר ליריבות שתי האסכולות בנקודת זמן ומקום מסוימת. המוזיקה האיטלקית (שבסופו של דבר יצאה כשידה על העליונה) הוכיחה את חיוניותה. קופרין, אמנם, מדבר על "איחוד הטעמים", אצלו הדברים נשארים, בעיקר, במישור תיאורטי. הוא היה ונשאר מלחין צרפתי עד הסוף – ואילו מלחיני הדור העוקב, וביניהם אפילו ראמו, היו נתונים להשפעה איטלקית הולכת וגדלה: בשימוש בכלים, בסגנון הכתיבה, בצורות וסוגות מוזיקליות… באותה "מלחמת הבופונים" הצרפתים מנהלים למעשה קרב מאסף. ואכן היתה זאת המוזיקה האיטלקית, ולא הצרפתית, שהובילה אל הסגנון הקלאסי.

אתה חושב שמאותן סיבות הבארוק האיטלקי יותר פופולרי גם היום?

מן הסתם, כן. האמנות החצרנית הצרפתית היא אולי הדבר הכי לא "פוליטקלי קורקט", הכי אליטיסטי שיכול להיות. הצרפתים בנו להם מעין "תרבות אי" שהיתה מופנית לקהל מצומצם למדי, אפילו בצרפת עצמה. ייחודם היה להם למקור לגאווה גדולה, ואם תרבותם – והמוזיקה שלהם, בפרט – לא מיד מצאה את דרכה אל לב כולם, אז הבעיה היא של מי שלא מסוגל להנות ממנה… ההיסגרות הזאת בתוך הבועה שלהם היתה הסיבה העיקרית לרצונם של אנשים כמו קופרין, ומאוחר יותר ראמו ורבים אחרים, לפרוץ החוצה, להיפתח להשפעות אחרות, להרחיב את הרפרטואר ההבעתי שלהם.

גם היום מוזיקת הבארוק הצרפתית נתפסת כדבר מאד אקסקלוסיבי, אליטיסטי, כאמנות לאניני הטעם. ועם זאת, במסגרת "תרבות האי" הזאת, המלחינים הצרפתיים הצליחו ליצור משהו כל-כך מיוחד, כל-כך מפואר, כל-כך רווי יופי עילאי שבהחלט ראוי להשקיע מאמץ ולחשוף אותו בפני כמה שיותר חובבי מוזיקה. עובדה היא שכשהאופרות הצרפתיות – של לולי, של שרפנטיה, של ראמו, ועוד – עולות על בימות בתי האופרה המרכזיים באירופה (לא רק בצרפת!), הן זוכות להצלחה עצומה, לא פחות מהאופרות של ויוואלדי או של הנדל.

אין לי ספק שהמוסיקה הנהדרת הזאת, על כל היבטיה, תמצא את מקומה הראוי גם על הבמות שלנו. למאן האמת, אני בהחלט מאמין שגם כיום היא כבר מוכרת ואהובה אצלנו די צורך כדי לעורר מספיק סקרנות לתכנית שלנו ולהביא קהל לאולמות.

כיצד יקרום המאבק עור וגידים בקונצרט?

ישנם טקסטים, בפי השחקן איציק כהן, שמבהירים את הענין – חלקם פרי עטה של נימה, חלקם התרגומים שלה לטקסטים מהתקופה. וביחד עם זה, הכינור והוויולה דה גמבה ינגנו קטעים שערוכים כך שהם יישמעו ממש כמו תחרות בין השניים. הכינור (נעם שוס) הוא, כמובן, האיטלקי והגמבה (נימה עצמה) צרפתיה.

קולה הנפלא של דניאלה סקורקה יישמע פעם בצד האיטלקי ופעם בצד הצרפתי. גם אלמנטים תיאטרליים נוספים (מרומזים) יהיו. עבדך הנאמן, למשל, יופיע כלולי… וגם לתזמורת, כמובן, יש תפקיד שמשתנה לפי הצורך. אבל בעיקר, תהיה התזמורת עסוקה להציג את מה שפרנסואה קופרין קרא "איחוד הטעמים". אז אפשר אולי לומר שקופרין והתזמורת – מהאו"מ…

אילו פרקי מוזיקה נבחרו וכיצד?

בתחילת הקונצרט יתחרו ביניהם הכינור והגמבה באמצעות וריאציות "לה פוליה": הכינור ינגן כמה מהווריאציות של קורלי, והגמבה – אלה של מרין מארה. בהמשך ייצגו את המוזיקה האיטלקית קטעים וירטואוזיים ו"פראיים" מתוך הסונטות לכינור של קורלי ושל ורצ'יני, ואת זו הצרפתית – קטעים שקטים ועדינים של מארה ושל סן קולומב לגמבה, וכן הפאר התזמורתי של לולי.

כמו כן, נשמע אריה מתוך "המשרתת הגברת" מאת פרגולזי – האופרה שחוללה את הסערה – וכן קטעים מתוך האופרות של ראמו. בחציו השני – "האפותאוז ללולי" מאת קופרין, שהוא הביטוי המוצהר לשאיפת מחברו לאיחוד הטעמים. כל זה, כאמור, משולב בטקסטים שהופכים את מה שקורה על הבמה, באומר ובצליל, לסיפור אחד, משעשע ומרתק.

אני מוצא הרבה תעוזה, גם בפורמט וגם בתוכן (ואישית מברך על כך). זו מגמה מוצהרת של רצון לחדש ולרענן? אין לך חשש להרתיע את השמרנים שבקהל?

יש, אבל אל תספר להם… וזה לא שכל הקונצרטים הבאים יהיו כאלה. אבל בהחלט יש מקום לחדש, וזו רק דרך אחת לכך. ואם כבר מדברים על חששות – אז גם כאלה שנרתעים מהפורמט המסורתי לא חסרים…

אני מבין שבעצם לאורך השנים אתה מנהל דיאלוג עם הקהל ויש תהליך מתמיד של שינוי בקו האמנותי. אז הפיתרון טמון באיזון בין המוכר לחדש, בניסיון לרצות את כל הצדדים? 

לא מת על המלה "לרצות". אני מאמין במה שאנחנו עושים – ובטח ובטח בחומר שאנחנו מנגנים! האיזון בין המוכר והלא מוכר, בין הישן והחדש הוא, לדעתי, בעל תוקף רק אם גם המוכר וגם הלא מוכר הם ראויים.

כן, חשובה לי מאד דעת הקהל. ויש דברים שאני יודע שעדיין לא הגיע זמנם להיות מבוצעים בארץ, אם רוצים (ורוצים, עוד איך רוצים!) שאנשים יקנו כרטיסים. אבל גם זמנה של מוזיקה הלכאורה אזוטרית יגיע. עד לפני לא הרבה שנים גם מונטוורדי נחשב לאזוטרי. כיום – הרבה פחות.

אפשר לומר שהתכנית הקרובה תשמש גם מעין פיילוט, ומתישהו ברצונך להכין קונצרט של בארוק צרפתי ״הארדקור״?

כבר עשינו בארוק צרפתי, ולא כל-כך מעט (החולה מדומה; תכנית שלמה של ראמו עם אנדרו פארוט ועוד), בלי ספק נעשה גם בעתיד.

לסיום, כמה מלים על התכנית הבאה בעונה, בה אנו עוברים למחוזות יותר מוכרים.

כן, בהחלט: התכנית הבאה מוקדשת למזמורי צ'נדוס של הנדל. אלה שלושה מתוך מספר גדול למדי של המזמורים (פרקי תהילים) שהנדל כתב בקנונס, אחוזתו של הדוקס מצ'נדוס,  שאצלו עבד ב-1717 – 1719. אלה הן, אם כן, יצירות יחסית מוקדמות של המלחין. המיוחד במזמורים הללו הוא האופי הכמעט קאמרי שלהם: לביצועם נדרשים שלושה זמרים (סופרן, טנור ובאס), אבוב ותזמורת כלי הקשת ללא ויולות. אולם, לא מדובר כאן ביצירות פשטניות כלל וכלל: זוהי מוסיקה עשירה, יפהפיה, מרגשת ומורכבת.

בהמשך העונה, עוד נחזור לתיאטרון, כשנעלה בערב אחד שתי אופרות קומיות קצרות עם אותה העלילה: פימפינונה מאת אלבינוני (באיטלקית) ומאת טלמן (בגרמנית).

"סערה בחצר ורסאי" – בכורה ישראלית למחזה מוזיקלי מאת נימה בן דוד על פי "מלחמת הבופונים" | תז' הבארוק י-ם בניצוח דויד שמר | סולנים: דניאלה סקורקה, סופרן; נעם שוס, כינור; נימה בן דויד, ויולה דה גמבה | שחקן – איציק כהן | 24.11.15 – הקונס' הישראלי למוזיקה, ת"א | 25.11.15 – ימק"א י-ם.

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

אוכל, רעב – ובארוק צרפתי

דניאלה סקורקה מתכוננת להופעות בסדרת שירה-שיר / עמיר קדרון

כצרלינה בדון ג'ובני. צילום: יוסי צבקר

דניאלה סקורקה, סופרן. בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים ומיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן רונן והמכון הישראלי לתרבות האופרה. הופיעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות ועוד. זכתה במקום השלישי בתחרות ע"ש צ'סטי באינסברוק ובמקום הראשון בתחרויות האביב 2015.

הופעת בארץ ובחו"ל במגוון קונסטלציות. מה מושך אותך לחזור למסגרת של שירה-שיר?

ראשית, מאז לימודיי באקדמיה בירושלים אהבתי מאוד לעבוד עם עידו. העבודה איתו היא תמיד מעמיקה וייסודית, מוזיקלית וטקסטואלית, ויש בינינו דו שיח שווה ופתוח. לשנינו יש דעות משלנו על כל יצירה, אבל תמיד נמצא את עמק השווה. לעלות איתו על הבמה אחרי עבודה כזו זה תענוג אמיתי. אני יודעת שיש לי שותף מלא שחולק איתי חזון ואינטרפרטציה ליצירה, שמכיר כל נשימה וניואנס בשירה שלי ואני בנגינתו, אבל גם פתוח וזורם עם הספונטניות בהופעה שמבדילה את עצמה מזו שקדמה לה.

סיבה שניה היא הרפרטואר. השיר האמנותי הוא אמנות נפלאה בעיניי, ואני שמחה לנצל כל הזדמנות לגעת בה. היא הרבה יותר קומפקטית מהאופרה או האורטוריה, ומאפשרת בעיניי אינטימיות, חשיפה עצמית גדולה יותר והגשה יותר בגובה העיניים.

בין היתר, תכנית סיום העונה של שירה-שיר תוצג בכרמיאל. אני מניח שזה לא מקרי… איך התחושה לשיר בבית?

הקונסרבטוריון בכרמיאל הוא באמת מעין בית שני, לי ולרוב תלמידיו ובוגריו. שם הופעתי לראשונה בשירת סולו קלאסית וזכיתי לגלות כמה אני נהנית להביע את עצמי כך. הייתי אומרת שכיף לחזור לשם, אבל אני לא מרגישה שעזבתי. גם ממרחק, אני מרגישה קשורה להוויה של המקום; אני בקשרים טובים עם המורים שלי; אחי, הפסנתרן רפאל סקורקה, מלמד ומנצח שם כרגע, וכשאני שם, תמיד מקבלים אותי בחיבוק.

לשיר בקונס' זה אולי שיא האינטימיות שהזכרתי, היות והקהל שם מכיר אותי יותר טוב מכל קהל אחר. אין שם אף מבקר, מנצח או מנהל בית אופרה שיאזינו באוזן בוחנת, רק קהל אוהד ואוהב, ובאופן בלתי נמנע זה מאוד משחרר.

באיזו מידה הנינוחות הזו חסרה לך כשאת שרה בכל מקום אחר?

אני חושבת שבמקום אותה נינוחות מתגברים או מתחדדים דברים אחרים, בעיקר האדרנלין שמביא גם הוא שחרור רגשי. זו חוויה שונה, להיחשף מול אנשים שלא מכירים אותי כלל, וגם זה חלק גדול מהמקצוע, חלק שאני אוהבת לא פחות.

מה אנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה של שירה-שיר?

התכנית הקרובה והאחרונה בעונה תהיה בנושא אוכל ורעב. היא מגוונת מאוד מבחינת סגנונות, תקופות ושפות, ויבוצעו בה יצירות מבאך, שוברט, שטראוס ומאהלר עד ברנשטיין, יוני רכטר, מתי כספי ושירים עממיים פלסטיניים ושירים ביידיש.

שתי יצירות מרכזיות עבורי בתכנית הן 'צלי החתונה' של שוברט – טריו דרמטי ומשעשע שנשיר בעברית בתרגומו של עידו, על זוג שיוצא לצוד בערב חתונתו ונכנס למצב לא נעים עם שומר יערות, ו'המטבח הטוב' של ברנשטיין – מחזור של 4 שירי מתכונים בצרפתית.

מטבע הדברים, ביצירה כמו ׳צלי החתונה׳ יש פוטנציאל לאינטראקציה בימתית בין הזמרים. באיזו מידה לטעמך יש לשלב היבט תיאטרלי במקרה זה ובכלל בז׳אנר הליד?

לטעמי בהחלט יש מקום לבימוי ביצירה הזו. הטקסט והמוזיקה שבה יוצרים דרמה לכל דבר, ובימוי טוב יכול להעצים את הקומדיה.

אם אתייחס לז'אנר הליד ככלל, הייתי אומרת שכל שיר בעיניי הוא סצנה, מונולוג בפני עצמו, שיש בו דרמה ותיאטרליות מעצם היותו יצירה שמחזקת את הקשר בין הטקסט למוזיקה. בלי להיכנס למחוות פיזיות גרנדיוזיות שאולי היו מתאימות על במת האופרה או התיאטרון, מספיק שאני בדמות או ברגע הדרמטי, ואותו היבט תיאטרלי נמצא שם.

וזה חלק מהמשיכה שלך לז׳אנר? כלומר, היכולת לייצג עולם ומלואו בפורמט הכי בסיסי, גם ללא ההו-הא של האופרה למשל?

לא בטוחה שהייתי מגדירה את זה ככה. לעיתים ה"הו-הא" של האופרה מוצא את דרכו לביצוע שלי לליד, אם זה מרגיש לי נכון. עם זאת, אני חושבת שאחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הז'אנרים הוא הליד כעולם ומלואו, כאמור. כשאני מבצעת ארייה מתוך אופרה, הרגע הדרמטי פחות או יותר מוגדר בעקבות מה שהדמות עברה לפניו ומה שעתיד לקרות לה, וכשאני מבצעת ליד, יש לי החופש להחליט מאין אני באה ולאן אני הולכת. זה נותן לי יותר אחריות ומאתגר אותי כמבצעת, וזה בהחלט חלק מהמשיכה.

כדספינה בכך עושות כולן עם (מימין) איתן דרורי, יעקב סטריז'ק ויאיר פולישוק. צילום: יוסי צבקר

כשפירטת את התכנית הקרובה, מאד בלטו השירים הפלסטיניים – אני משער שזה משהו שלא נוסה קודם לכן בסדרה, וגם יוצא דופן סגנונית. לא מן הנמנע שיהיה מי שיראה בכך הצהרה פוליטית. כיצד את רואה זאת מבחינה אמנותית וגם אישית?

ראשית כל, על אף סקרנותי, אני לא מכירה עדיין את השירים, ומי שישיר אותם בתכנית הוא גיא פלץ הנהדר. אמשיך בכך שאם אכן יש כאן הצהרה פוליטית, אז היא של פתיחות ושל רצון לטעום קצת מהתרבות של העם הזה. אני חושבת שזה רעיון נפלא.

את נמצאת בעיצומה של שנתך הראשונה לאחר קדנציה ארוכה ואינטנסיבית בסטודיו. אמנם זה בהחלט לא תלוי רק בך, אבל האם את רואה את עצמך משתלבת באופרה הישראלית?

במידת האפשר, כן. בשנה האחרונה הופעתי במספר קונצרטים מטעם האופרה וכן מתוכננים עוד כאלה. הייתי רוצה להאמין שמתישהו אמצא את מקומי גם באחת מהפקות האופרה. בזכות האופרה הישראלית והסטודיו הופעתי המון בשנים האחרונות, על במות רבות בארץ, עם רוב התזמורות וברפרטואר מגוון מאוד, מה שנתן לי דחיפה גדולה קדימה כאמנית מבצעת. אני מאוד מודה על כל הזדמנות להיות חלק מהגוף הזה.

ומצד שני, לא היססת לציין שחסר לנו בארוק צרפתי בארץ – ועוד במסגרת ׳ריאיון מטעם׳…

אין ספק בעיניי שאחד הפספוסים התרבותיים הגדולים בארץ הוא הבארוק הצרפתי. באך, הנדל, מונטוורדי וגלוק מצאו את דרכם אלינו, אבל רק אזכור שמם של ראמו, לולי, קאמפרה ושרפנטייה לרוב מעלה מין סימן שאלה גדול על פני רבים.

בכלל, אני מרגישה שלבארוק בארץ יש קצת מוניטין של 'מביני עניין'. לא ברור לי למה, בעיניי הוא לא פחות קומוניקטיבי מסגנונותיהם של מוצארט, ברהמס, ורדי, בטהובן או רוסיני שיצירותיהם מבוצעות פה בתדירות גבוהה.

בקונסרבטוריונים ובאקדמיות מלמדים את הסגנונות הקלאסיים והרומנטיים כברירת מחדל טבעית, וחוץ מבאך אולי, לימודי הבארוק שמורים לאלו שמתעניינים בו במיוחד – לפחות כך הרגשתי במהלך לימודיי. כך קורה שאנסמבלים מעטים ומובחרים בארץ אכן מתמחים בבארוק, כאשר רוב המוזיקאים שבהם חזרו מלימודים באירופה.

כשתזמורת גדולה בארץ מבצעת רפרטואר בארוקי, לא נעים לומר, אבל כנראה שהקשר בין מה שתשמע לבארוק יהיה די רופף. אני לא מדברת על כלים אותנטיים או כיוון נמוך, אלא על איזשהי מודעות היסטורית-סגנונית שלא נכנסה לשפתם של רוב המוזיקאים פה.

הבארוק הצרפתי, כמו שלמדתי להכיר בשנים האחרונות, שונה מאוד מהאיטלקי ומהגרמני, והוא גם זה שלצערי הכי פחות מבוצע אצלנו. אמנם לא מזמן זכיתי להופיע ב'טה דאום' של שרפנטייה יחד עם רונן בורשבסקי, מקהלת גארי ברתיני והתזמורת הקיבוצית נתניה, אך ב10 שנותיי כמבצעת (יש שיאמרו שהן לא רבות), זו הייתה בסך הכל הפעם השנייה שביצעתי יצירה בסגנון הזה בארץ, כשהפעם הראשונה הייתה בסדנא למוזיקה עתיקה. לשמחתי, אני ממשיכה להופיע בז'אנר, והקיץ אשתתף בהפקה של 'ארמיד' מאת לולי בפסטיבל המוזיקה באינסברוק, אוסטריה.

אני מקווה שעם הזמן, עוד מוזיקאים צעירים יכירו ביופיה של המוזיקה הזו ושהיא אכן תתפוס את מקומה הראוי אצלנו בישראל.

האמת שקצת חבל שגם בסדרה איכותית כמו שירה שיר אין ייצוג נרחב יותר לבארוק – אם כי ציינת שהפעם תשירו באך. מן הסתם מדובר בקנטטת הקפה?

אני חושבת שזה עניין של מגבלות האנסמבל. עד כמה טוב שירים בארוקיים באמת יכולים להשמע בהרכב כזה? אבל בכל מקרה אני שמחה על הרפרטואר בסדרה, כיוון שאנחנו מבצעים יצירות שמושמעות כאן לעיתים נדירות. דווקא קנטטת הקפה, ייצוג הבארוק היחיד בתכנית, היא לא מהיצירות הללו, שכן היא זוכה לביצועים רבים בארץ. נשיר מתוכה את הטרצט המסכם.

נגעת קודם בנושא של חו"ל, ומן הסתם – כמו רוב עמיתייך – יש לך תכניות בכיוון. זה כולל מחשבה על הגירה?

מה שלמדתי מהמקצוע הזה בשנים האחרונות, זה שמאוד קשה להסתכל כל כך רחוק קדימה. אני לא שוללת מחשבות על הגירה, אם ארגיש שזה נכון לחיים המקצועיים והאישיים שלי. איפה אחיה בחו"ל, מתי אעבור ולכמה זמן -אלה משתנים שתלויים בהמון דברים, חלקם לא בהכרח בשליטתי.

חלק ממני רוצה שאשאר פה, כי זה הבית, פה המשפחה והחברים שלי, השפה שלי, אבל אין ספק שהקידום העצמי והמטרות שאני חולמת עליהם – חלקם הגדול בחו"ל.

אני מבין שכך או אחרת, חשוב לך לשמור גם על קשר מקצועי עם הסצינה המקומית. אז מותר לקוות שנשמע אותך בשירה-שיר גם בעונות הבאות?

זו העונה השלישית של שירה-שיר, ומאז שעידו יצר אותה השתתפתי בכל העונות. זה תמיד תהליך מעניין, מהנה ומספק מאוד, ואני בעצמי מקווה לחזור גם בעונות הבאות.

לסיום, מבט לטווח הקרוב יותר. מה עוד מתוכנן לך לעונה הנוכחית?

בשבועות אשיר בשני קונצרטים בפסטיבל אבו-גוש: המיסה החגיגית של רוסיני עם חנה צור והמקהלה הקאמרית רמת גן, ורסיטל שירים דרום אמריקאיים עם הגיטריסט אייל לבר. זו תכנית נהדרת עם מוזיקה באמת יפהפיה שקרובה מאוד לליבי. ביצענו אותה בפסטיבל בסוכות האחרון, ולשמחתנו נבצע אותה שוב לבקשת הקהל ומארגני הפסטיבל.

החודש אשתתף גם במופע שנסונים צרפתיים מטעם האופרה הישראלית בזאפה ת"א, וביוני – קונצרט סיום העונה של התזמורת הקאמרית הישראלית במוזיאון ת"א. ביולי אשיר בקונצרט זוכי תחרויות האביב בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון; ובהמשך הקיץ, כאמור, 'ארמיד' מאת לולי בפסטיבל באינסברוק, אוסטריה, שם אשיר את תפקיד פניס (PHENICE).

כך עושות כולן – עם (מימין) ענת צ'רני וטל ברגמן. צילום: יוסי צבקר

"שירי אוכל ורעב" – תכנית סיום העונה של סדרת שירה-שיר, בעריכת הפסנתרן ד"ר עידו אריאל ובהנחייתו. משתתפים: דניאלה סקורקה, גיא פלץ ואשרי שגב. 7.5-13.6.15 ברעננה, כרמיאל, חיפה, י-ם ות"א.

גרטה והמרוץ למחזמר

הנאה מצוות נפלא בחג המחזמר / עמיר נהרי

חג המחזמר בת ים הוא תחרות פתוחה לכל מי שמעוניין לשלוח יצירות. ארבעת מחזות הזמר הנבחרים מופקים ומוצגים לקהל, בתקווה שאחד התיאטראות יאמצם לרפרטואר. על היוזמה הברוכה מופקדים המנהל האמנותי אורי פסטר והמנהלת המוזיקלית קרין בן יוסף.

ההיכל הנעים של בת ים התמלא בקהל, שחלקו הגדול היה מקורביהם של האמנים – הרבה אמנים בזכות עצמם, לרוב צעירים – והאווירה היתה אנרגטית ומפרגנת, מעין חג של מוזיקאים.

הסיפור "גרטה והמרוץ לחלל" של ולריה זבילוצקי שזכה בתחרות "הארץ" הורחב ע"י המחברת בשיתוף יונתן כנען לכדי מחזה, כשכנען כתב גם את המוזיקה. העלילה, המתרחשת בברית המועצות, מספרת על נערה חולמנית המעריצה את הקוסמונאוט יורי גגרין, ומוצאת עצמה ביחסים מורכבים עם איש פשוט, שגגרין הוא גם שמו. זהו תיאור של "המצב הסובייטי" באמצעות שני אנטי-גיבורים שאינם מסוגלים להתפתח תחת שלטון מדכא ומעקר.

הטקסט היתה לטעמי החוליה החלשה ביצירה. הוא לא היה מהודק ומחדש מספיק. הטקסט לקה בערבוב משלבים לא מוצלח ובעיקר בסכמטיות, למשל: "הלאה! קדימה! רוסיה! מוסקווה! כאן מצדיעים למנהיג! חרושצוב, ברז'נייב, פרבדה, זהו עיתון 'האמת', נותן מידע אמין".

היצירה הוגדרה כ"מחזמר אופראי" ובוצעה על ידי צוות רחב יחסית ומגוון של זמרי אופרה, פופ (אוהד שרגאי) ושחקנים שגם שרו. הגיוון עבד והדיאלוג שנוצר בין האמנים והסוגות השונות הרגיש טבעי ומפרה. המוזיקה הורכבה בעיקר מקטעי אנסמבל, לעיתים נדירות גם אריה ודואט, ודומה שנכתבה בהשפעות של ברודוויי הקלאסית וקורט וייל – אם כי ללא הציניות שלו.

התוצאה היתה שפה מוזיקלית נעימה לאוזן, סכרינית ומוקפדת – וקפיצת מדרגה עבור המלחין בעל הרקע הקלאסי. עם זאת, לא היה לטעמי מספיק גוון וניואנס. הניכור והייאוש שבסיפור לא קיבלו התייחסות מספקת מבחינה מוזיקלית. על מנת שמחזמר יצליח, בין רגעי המתיקות והקסם יש צורך ברגעים טבעיים ואותנטיים – וגם אלו חסרו.

הרבה מילים חמות יש לומר על הרמה המוזיקלית של הביצוע. בידיה המקצועניות של קרין בן יוסף, הפיקה סימפונט רעננה צליל קל, מלא חיים ועם זאת מעודן ביותר. ההרכב היה קטן, אך לא השאיר תחושה של חוסר. כשהסולנים שרו, התזמורת ליוותה ולא התחרתה בהם – זה לא מובן מאליו. יעל קרת עשתה את עבודתה נאמנה על הפסנתר.

מבחינת הביצוע אם כן, הקהל אכן קיבל טעימה של ברודווי. במיוחד ראוי לציון קאסט חלומי ויוצא דופן באיכותו. גיא מנהיים נחשב לאחד מזמרי האופרה הטובים בארץ, עם שירה רועמת וכשרון תיאטרלי יוצא מן הכלל – דרמטי וקומי כאחד. יעל לויטה, כמוהו, במשחקה ובשירתה היתה פשוט נפלאה. שניהם הופיעו בתפקידי משנה קטנים!

עוד ליוו במשחק ובשירה לימור אילן, ענת צ'רני ודניאלה סקורקה המצויינת וכן צחי סיטון, וכולם ראויים לבמה רבה יותר. ה"גברות" שרית וינו אלעד ודנה מושקאטבליט הביאו עמן ניסיון בימתי רב ומשחקן הטבעי והזורם הוסיף לאמינות ההופעה. שרגאי הנעים בתפקיד הגברי הראשי.

כוכבת המחזמר, דניאלה לוגסי, פשוט זהרה. לוגסי מנהלת בשנים האחרונות קריירה יוצאת דופן שהובילה אותה מאופרה לפופ. במחזמר היה ברור שהיא כמו דג במים. הגם שיש עוד לוותר על כמה מניירות תיאטרליות, לוגסי הקסימה בזכות נוכחותה, קולה היפה והמתוק ושירתה המוקפדת. קריאה לכל הנוגעים בדבר – אנא איספו קאסט כזה לצורך הפקות רפרטואר של מחזות זמר ואופרטות! מישהו אמר קנדיד?

שירית לי וייס ידועה כבמאית נועזת ועתירת רעיונות. היא הראתה כאן שביכולתה גם לייצר הפקה מאופקת וצנועה יותר, ועם זאת מדוייקת, ו"לפנות את הזרקורים" ליוצרים – וטוב שכך. גם בבימוי לטעמי ניתן היה לחשוף עוד את האפור והקודר שמתחת לצבע. הערה לפני סיום: בלטה בהיעדרה חוברת עם מידע נוסף על האמנים ועל היצירות – וחבל.

בשורה התחתונה מדובר ביצירה עדיין בוסרית לטעמי, שבוצעה לעילא ולעילא על ידי קאסט נפלא שלא רואים כמותו תדיר במחוזותינו. נותר רק לאחל להמשך תחרויות ואירועים מסוג זה, וליזום הפקה של קנדיד בעונה הבאה – אם רק ירצו השם וקברניטי המוזיקה המקומיים.

"גרטה והמרוץ לחלל" – הפקת חג המחזמר. 21.12.14, היכל התרבות בת ים.

 

 

להיות דורבלה

ענת צ'רני מספרת על הופעות הפרידה מהסטודיו ועל המשך דרכה / עמיר קדרון

צילום: אור מני

מצו סופרן, ילידת ישראל. למדה בבוכמן-מהטה, שם זכתה במלגות ובפרסים. הופיעה בארץ כסולנית עם תז' י-ם, אנסמבל מיתר, הקאמרטה, בארוקדה, סימפונט רעננה והקאמרית הישראלית. המשיכה לימודיה בסטודיו של האופרה הישראלית, במסגרתו שרה את דידו, כרובינו, הנזל, דורבלה ועוד.

השיחה הקודמת שלנו נערכה אחרי שסיימת תואר ראשון ולפני האופרה-סטודיו, במעין שנה של חיפוש. עכשיו את שוב מתקרבת לפרשת דרכים, וזה זמן לערוך סיכום ביניים של הקדנציה שלך בסטודיו.

האמת שיש לי רק דברים טובים לומר על הסטודיו. סיימתי שנתיים אינטנסיביות ומרתקות בהן זכיתי לשיר מגוון תפקידים ובקונצרטים בשלל קונסטלציות ותנאים, מהטובים ביותר להזויים ביותר, והכל הכל הכל לימד אותי המון ועיצב אותי להיות אמנית מעמיקה יותר, בשלה יותר, פחות לחוצה (בדברים מסויימים…) ויכולת הלמידה שלי השתפרה פלאים. אני לקראת ההפקה האחרונה שלי במסגרת הסטודיו. אשיר את דורבלה בכך עושות כולן, ואני כל כך מתרגשת לקראת זה. זו אחת האופרות האהובות עליי ללא ספק!

בואי נשים את הדברים על השולחן: פיורדיליג׳י מקבלת את האריות הכי שוות ודספינה היא דמות שבנויה לגנוב את ההצגה. באיזה אופן את מתרגשת דווקא לקראת דורבלה?

הממ… שאלה מעניינת. דבר ראשון, אני רואה את האופרה כמכלול: המוזיקה מדהימה ביופיה, והדרמה מאוד שטותית לכאורה, אך לדעתי יש בה המון שאלות פתוחות ועומק רב.

דורבלה דמות מאוד מאתגרת ומעניינת בעיניי. היא מצד אחד ילדותית ואימפולסיבית, ומצד שני אולי בעצם בשליטה במצב, וגם קצת מסובבת את העניינים ואת העלילה. זה תלוי בעיני המתבונן (ובעיני הבמאי); מבחינה קולית, אולי האריות לא מרשימות – אבל הן לא קלות בכלל, הן דרמטית והן מוזיקלית! הראשונה היסטרית ועל סף "שבירת הכלים", דבר שיכול להיות ספק מצחיק ספק רציני, ובכל אחד מהמקרים אני מאמינה שהמצוקה שלה אמיתית. אחרי הכל גם אם "מזייפים" את המלודרמה כדי לעורר רחמים או אמפתיה ולתפוס תשומת לב, כנראה שמגיעים ממקום של מצוקה אמיתית.

הארייה השניה שלה לכאורה קלילה, אך לדעתי שוב, היא די רצינית. ההרמוניה הלא צפויה שחוזרת על עצמה בנושא הראשי מעידה על הדיסוננס בין הקלילות החיצונית של דורבלה ובין הגלים הגועשים בתוכה. לדעתי דורבלה מתאהבת בגוליילמו באמת ובלב שלם, ונמצאת בדילמה לא קטנה מזו של אחותה.

ואחרי ההרפתקה עם גוליילמו, היא יכולה לחזור לפראנדו כאילו לא קרה דבר? במלים אחרות, איך את מפרשת את סיום האופרה?

אני לא חושבת שהסוף הוא טוב. לדעתי האחיות הרבה יותר נבגדות מאשר הגברים בסיפור הזה.

לצד הבנת הדמות, האם יש בך הזדהות איתה, ולו חלקית? מה את מביאה מעצמך לדורבלה?

אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה מקום לפרשנות וטוב שכך. אני מזדהה עם כל הדמויות שביצעתי עד כה, מהסיבה שאני מנסה להבין מה מפעיל את הדמות, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, מה היא מרגישה, ואז מתחברת ומוצאת את זה מתוך החיים והעולם שלי. זאת אומרת שאחרי שאני מבינה או מחליטה מה המטרה והרצון והרגש של הדמות, אני חושבת מה היה גורם לי לאותן התחושות, מול מי בחיים שלי אני מרגישה את מה שהדמות מרגישה, מתי בחיים שלי אני מתנהגת כמו הדמות, ואז כשאני על הבמה, אני לא מרגישה שאני רק דמות, כי יש בה המון מענת – אבל זו גם לא רק אני.

ואם הקונספט שלך מתנגש עם הבימוי? נאמר, אם יוחלט בהפקה הקרובה על הפי אנד, איך תיישבי את הפער?

אני בד״כ מתאימה את עצמי לבימוי ומנסה לגרום לזה לעבוד לא משנה מה. אני לומדת לאט לאט שאין לי שליטה על הכל, ושאני יכולה לעשות רק את הטוב ביותר שלי – וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות…

אני מקווה שהדברים יעלו הפעם יפה בזכות העבודה בצוות ששהית במחיצתו שנתיים אינטנסיביות. אולי חלק מההתרגשות נובע מכך שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעבוד במסגרת הספציפית הזו?

הנסיבות בהחלט מרגשות וטעונות ברגשות מעורבים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להשפיע לי על תהליך העבודה. מקווה שאצליח, ומקווה גם להמשיך לעבוד עם הקולגות הנפלאים עוד הרבה.

אני איתך. עשיתם לפני כמה חודשים דונג׳ו, עכשיו קוזי – חייבים להשלים את הטרילוגיה כשאת בנעלי כרובינו.

תראה, זו ההפקה האחרונה שלי עם הסטודיו, אז לצערי הרב מאוד לא אזכה להעלות את נישואי פיגארו עם הזמרים הנפלאים האלו. מה שכן, הרגע חזרתי מצרפת מתכנית קיץ שנקראת Escales Lyriques המתרחשת על אי קסום במערב צרפת, שם העלינו את נישואי פיגרו ושרתי דווקא את התפקיד (המדהים, יש לומר) של סוזנה. היה לי תענוג מהתו הראשון ועד האחרון! למרות שאני נחשבת מצו גבוה שהוא טייפקאסט לכרובינו, הם דווקא רצו סוזנה עם קול כמו שלי, והאמת שזה עבד טוב, כי הטסיטורה היתה מאוד נוחה לי והרגשתי טוב עם התפקיד.

בכלל, היו לי כמה קולגות מדהימים והיה תענוג לעבוד על יצירת המופת הזו. היה לי לכבוד לשיר תפקיד ראשי וכה גדול בהפקה הראשונה שאני משתתפת בה מחוץ לארצנו הקטנטונת, גם אם זו היתה בסה"כ סדנת קיץ. הבמאי עובד בבית האופרה של בריסל והיה מאוד מעניין לעבוד איתו. הסתדרנו מעולה והבנתי את הראש שלו מהר מאוד. אהבתי את הפרשנות שלו לטקסט ולמוזיקה. נהניתי גם מהזמרים ששרו איתי בתכנית, ובמיוחד מה"פיגארו" שלי שכרגע שר באופרה סטודיו של ליון ומהרוזן ששר בדויטשה אופר בברלין. כמובן שאשמח לשיר את התפקיד הזה שוב ושוב, וכמו כן גם את כרובינו 🙂

הזכרת את עניין הפאך. ההגדרה המעורפלת משהו ׳מצו לירי גבוה עם גיחות אפשריות לסופרן׳ היא יתרון או חיסרון בתעשיה?

שאלה טובה מאוד. לדעתי עדיף שזמר מתחיל יהיה עקבי בבחירת התפקידים, כך שהפאך שלו יהיה כמה שיותר ברור. אני חושבת שיותר קל להתמודד עם זמר שמסווג לפאך אחד, כך קל יותר ללהק אותו. מכאן שעלול להחשב לא קל או לא נכון לעבור בין תפקידים ובין פאכים לפני שביססת את עצמך ולפחות השגת סוכן. אני ממש ממש בתחילת הקריירה שלי, ואולי זה יכול לבלבל כשקוראים בקורות החיים שלי ששרתי תפקידי מצו לצד תפקידי סופרן הן באופרות והן באורטוריות.

בסופו של יום, אני זמרת שיכולה לשיר מה שנוח לי ומה שמרגיש לי נכון. יש לציין גם שתפקידי המכנסיים של מוצרט והנדל נכתבו לסופרן, כי בתקופה ההיא זמרות המצו היו בעצם זמרות אלט. אולי יום אחד הגדרת הפאך שלי תשתנה – אבל עד אז אני מאוד מאוד נהנית לשיר כמה שיותר תפקידים ויצירות, ולפרש אותן לפי היכולות והראות שלי.

בחזרה לקוזי: מי ומי בהפקה?

לצידי ישיר קאסט מדהים! טל ברגמן וגוני כנעני תחלוקנה את פיורדיליג'י, איתן דרורי ישיר את פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, דניאלה סקורקה – דספינה, ויעקב סטריז'ק יהיה דון אלפונסו. הניהול המוזיקלי בידי הגאון מכולם, דוד זבה, ועל הבימוי – שירית לי-וייס המדהימה והמהממת.

אני מניח שכל המעורבים היו שמחים לעבוד על הבמה הגדולה, ומצד שני כפי שראינו בדונג׳ו ובהפקות אחרות של הסטודיו – יש להפקות הקאמריות-פרינג׳יות קסם מיוחד.

בהחלט מסכימה שלפרינג' יש הקסם שלו. אם לומר את האמת, כשחושבים על זה, רוב ההפקות בהן שרתי הן בעצם סוג של פרינג'. הניסיון שלי על במה גדולה הוא עדיין מאוד מאוד קטן. אני יכולה להגיד לטובת ההפקות הגדולות, שיש משהו משחרר בזה שאתה לא עסוק גם במה שקורה מאחורי הקלעים: אין לך דאגה שמא תשכח את האביזרים, שהאיפור שלך לא יהיה מספיק טוב, שהשיער לא יחזיק מעמד, שתשכח את כיוון אחת הכניסות לבמה או אפילו תשכח בכלל להיכנס לבמה (כבר קרה – לא לי, בהפקות)! מוטלת עליך פחות אחריות לוגיסטית, ואתה נחשב אמן שבא לעשות את התפקיד שלו וללכת הביתה.

אז מצד אחד זה משחרר ויש יותר זמן להתרכז לפני תחילת המופע ובחילופים; הבמה גדולה יותר ולא רואים את הקהל (לרוב) ויש תחושה של עולם מקביל ומרחף מחוץ לזמן. מצד שני, יש לפעמים פחות מעורבות בבניית הדמות, פחות מקום לדעה אישית (שוב, לא תמיד!) ובסוף הערב כשמשתחווים, אולי מרגישים שהתוצר קצת פחות "שלך". סליחה שהתשובה שלי מתפרשת כתשובת "שני צדדים למטבע" אבל כנראה שבאמת בכל דבר יש פלוסים ומינוסים, ואנחנו האמנים מחוייבים להפיק את המיטב מכל סיטואציה, מכל תקציב הפקתי, מכל פרטנר ומכל קונספט 🙂

הזכרת את הקהל, ובאמת בהפקות הפרינג' נוצר בינו וביניכם קשר אינטימי שלא ייתכן על הבמה הגדולה. את מוצאת בזה משהו מאיים או מלחיץ? אולי גם כי מדובר בסוג שונה של קהל?

אני דווקא אוהבת לשיר קרוב לקהל. זה יוצר איזשהו מתח והתרגשות אחרת. כמובן שלא כיף לראות מישהו בקהל מפהק באמצע הארייה או משחק עם הטלפון, או לוחש לזה שלידו משהו שבאותו הרגע אני תמיד בטוחה שהוא עליי ושהוא שלילי, אבל זו חוויה שונה לגמרי מהדיסטנס שיש על הבמות הגדולות. יש לפעמים הרגשה שאתה והקהל עוברים משהו ביחד, תהליך כלשהו.

אני לא בטוחה שסוג הקהל הוא מה שקובע. יש הרבה מקרים שבהם הקהל לא מגיב, בין אם זה על במה גדולה או בפרינג׳. אולי זה קשור לאנרגיות של הזמרים ולכימיה שנוצרת ביניהם – וגם בינם ובין הקהל. אני מאוד מאוד נהנית לשיר ולהופיע וכנראה שכמעט בכל מסגרת אמצא את הטוב.

בצדק טענת שיש הרבה פרמטרים, ובמוזיקה כמו במוזיקה – קשה לנבא את התוצאה. יחד עם זאת, לפחות מניסיוני יש הבדל ניכר ועקבי בין אופי קהל מנויי האופרה לזה שמגיע לשמוע את הסטודיו. ארחיק לכת ואומר שקוזי, כאופרה ליודעי ח"ן, תעבוד יותר טוב בהפקה פרינג'ית-אלטרנטיבית. נשמע הגיוני?

אני חושבת שקוזי היא אחת האופרות המוצלחות שיש, אבל זה עניין של טעם! לדעתי היא עובדת נפלא ומעולה על במה גדולה ומלאה בתקציב. קהל מכל סוג אוהב הפקות טובות שעובדות, ואני לא יודעת כל כך לקרוא קהל או לסווג אותו. אני חושבת שהקהל המבוגר והמנוסה יותר יודע לזהות הפקה טובה. אני לא יודעת לגבי פרינג' או לא, אבל אני חושבת שהקהל יודע לזהות כשזמר הוא בתחילת דרכו…

על כל פנים, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לגלם תפקידים כל כך גדולים ומשמעותיים על במות קטנות. יש לי עוד איזושהי דרך לעבור עד שאבצע תפקיד ראשי על במה גדולה. מקווה שבקרוב מאוד אהיה בשלה לעלות שלב 🙂

אנסה לחדד את דבריי. מסכים איתך שקוזי יכולה לעבוד בקונסטלציות שונות – כיוון שניתן לחוות אותה בכמה רבדים: אפשר "להסתפק" בהתפעלות מיופי המוזיקה ולצחוק בסצינת הרופא, ואפשר להתעמק הלאה במטמון הזה, כי זו אופרה מאד מסוגננת ויש בה פילוסופיה ואלגוריה ומורכבות ותחכום, ודיון חוצה זמנים בסוגיות של אהבה ונאמנות – אבל זה דורש מהקהל נכונות ואיזשהו מאמץ ורצון ליותר מאשר ערב של בידור באופרה.

אדגים את הרעיון על-פי הארייה הראשונה שלך. הזכרת קודם את כפל המשמעות בה, ואני מוצא שם קצה חוט לפענוח האופרה: הטקסט רגשני מאד כבר ברצ'יטטיב – "אני שונאת את האור, את האוויר, את עצמי", ואז "מי לועג לכאבי?" – והלעג בכלל מגיע מהתזמורת! זה רמז למה שקורה בארייה, שם המוזיקה כבר ממש מגחיכה את הסיטואציה. מוצרט בעצם נמצא שם כדי להזכיר לנו שלפחות בנקודה זו, דורבלה היא קרבן של הנסיבות ועוברת סערת רגש רק בגלל התרגיל המרושע שמניע את האופרה. אישית הרגשתי את המתח הזה שוב ובאורח קיצוני ברסיטל של שחר לביא, שממש לקחה את הניגוד עד הקצה בביצוע מאתגר שאפשר אולי לכנות 'מודע לעצמו'.

הווה אומר, קהל שאינו די קשוב ורגיש, יפספס את המהלך המתוחכם של מוצרט ויגבש דעה מוטעית על דורבלה. אז השאלה היא בעצם אם את מתייחסת לכל זה כשאת בונה את הופעתך, או זורמת מתוך הבנה שהקהל לא הומוגני וזה בסדר שיחווה את הנעשה בכל מיני רמות?

קודם כל, מאוד נהניתי מהביצוע של שחר לארייה ובכלל מהרסיטל. לדעתי שחר היא אחת הזמרות המוכשרות והמבטיחות. לשאלתך, אני באופן כללי משתדלת שלא לבצע יצירות באופן שמודע לעצמו, אלא אם מדובר בדמות שמעמידה פנים. גם אז, אם היא עושה את זה על מנת לשכנע – אני לא חושבת שיש מקום להגחיך סיטואציות. אם הדמות מוקצנת, היא תעבוד הכי טוב אם היא תתנהג ממקום אמיתי וטוטאלי. אני בעד להקצין כי הארייה הזאת מוקצנת; ובאופרה עצמה, בשונה מרסיטל, דורבלה לא לבד על הבמה כך שהתגובות של דספינה ופיורדיליג'י יכולות אולי להדגיש את הפן הקומי של ההיסטריה שלה.

דורבלה היא אולי דמות אימפולסיבית, הפכפכה, ילדותית והיסטרית – וזה מה שמצחיק. אם תפגוש מישהו שעושה את עצמו נוירוטי זה יהיה פחות מצחיק ממישהו שבאמת ובתמים כזה. אני לא חושבת שאפשר לכוון לתגובה אחידה של הקהל. לכל אחד יש חיבור וקונוטציות שונות, טעם שונה, עולם שונה של מושגים ורגשות, ואני מברכת את זה. זו מהות האמנות: לא כל אחד ירגיש את אותם הרגשות כמו האחר כשיסתכל על אותו הציור או הפסל, וכך גם עם מוזיקה ואופרה.

דרך אגב – אם כבר מדברים על סוגי קהל – האם האופרה תוצג בשלמותה, או שיתחשבו במאותגרי השלפוחית?

הוחלט להוריד את Per pietà.

לאאא! אנו קרבים לסיום, וזה הזמן לברר מה תוכניותייך להמשך העונה.

השנה אסע לתחרויות ואודישנים לסוכנויות. היעד הוא כנראה גרמניה וצרפת. בארץ אשיר באוקטובר בסימפוניה השניה של מהלר עם אנסטסיה קלוואן ותזמורת י-ם בניצוח פרדריק שזלן. מקווה שיתווספו בקרוב עוד פרוייקטים!

בהרבה ריאיונות שב ועולה הצורך ביזמות מוזיקלית. האם עכשיו, כשאת לא כבולה ללו"ז התובעני של הסטודיו, נזכה להחייאה של אנסמבל ליריק? אנחנו תמיד שמחים לעוד לוביסטים למען הבארוק, ומשיכתך לתחום ידועה

ראשית, מאוד נהניתי להיות ״כבולה״ ללו״ז של הסטודיו! אני חבה את ההתקדמות שלי לאינטנסיביות ולקשת ההזדמנויות שניתנו לי. ושנית, הלוואי! אולי יהיו עוד הפתעות… אולי השנה אממש את הרצון שלי להעלות קונצרט שירים צרפתיים ורוסיים.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בשירת זמרי 'מיתר – אופרה סטודיו'. ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. 12-14.9.14, בית האופרה (חדר חזרות – דרך כניסת אמנים). כניסה חופשית בתיאום מראש.