music4awhile

ראשי » Posts tagged 'דן אטינגר'

Tag Archives: דן אטינגר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

גדול מסך חלקיו

תזמורת ראשל"צ במחווה חגיגית ומוצלחת למדי לוורדי / עמיר קדרון

תזמורת ראשל"צ, המכהנת כתזמורת האופרה, החליטה להצטרף גם בסדרתה הסימפונית לחגיגות ה-200 להולדת ורדי ולשלב מיצירותיו בכל אחת מתכניות העונה. כמובן שלא די בכך ואין חגיגה בלי אופרה, על כן נוספה גאלה אופראית כהלכתה: "בעיקר ורדי", ובה מבחר אריות, פתיחות ודואטים של המלחין האהוב וכן מדור ממשיכיו – פוצ'יני ובני זמנו.

תכנית הקונצרט – ארוכה, על כן זהירה וידידותית – נרקמה סביב הסופרן מישל קריידר. הזמרת מוכרת היטב לקהל הישראלי ורשמה כאן הופעות מסחררות – ג'וקונדה, מפיסטופלה, נשף מסיכות ועוד – כך שהצלחת הערב היתה צפויה, וזאת על אף שקריידר כבר אינה בשיא הכושר: הפקת הקול לא נקיה כבעבר, ניכר מאמץ במעברים בין הרגיסטרים, המשלב העליון מהוסס ושברירי, והוויברטו עז – אף כי עדיין נסבל.

החולשות באו לידי ביטוי במיוחד בארייה "Surta è la notte… Ernani, involami", שמוטב אם תושמט בקונצרט החוזר (25.12): הדילוגים לפסגת המנעד, כמו גם הסלסולים הנדרשים בקבלטה ובקדנצה המקדימה אותה, גבו מחיר כבד והתוצאה היתה רחוקה ממשביעת רצון. יחד עם זאת, הקול עדיין משמר נתח ניכר מאיכויותיו – הגוון, העוצמה, הברק – ואלו מגובות בכריזמה יוצאת דופן, כך שהיה פיצוי הולם על הפגמים. דוגמה טובה לכך היא הארייה "Pace, pace" (כוחו של גורל), שהיוותה בסיס לתצוגה דרמטית מרשימה.

מבין הדואטים ששולבו בתכנית בלט מאד "Silenzio! Aida verso noi s'avanza", ששרה קריידר עם עדנה פרוחניק. לאחרונה קול שאינו אחיד במרקמו, אך זוהר במשלב העליון ובעל גוון מחוספס ייחודי. צירוף הקולות עלה היטב, כך שהרושם הסוער יצא מהכוח אל הפועל – וזאת למרות (או בזכות, תלוי במאזין) שהמוזיקה שורטטה בקווים גסים.

עוד על הבמה – הטנור קאמן צ'אנב, שחלק עם קריידר כמה דואטים במידה משתנה של הצלחה. ב-"Già nella notte densa" (אותלו), למשל, האפילה עליו הזמרת וניכר שצ'אנב אינו ממוקם בנחת בתפקיד. הדואט "Mario! – son qui" (טוסקה), לעומת זאת, היה משכנע בהרבה – וכמוהו גם דואט האהבה מבטרפליי, וחבל שלא זומר במלואו. אף שאין לקולו של צ'אנב גוון מעניין או נאה במיוחד, הריהו חזק ובוהק, כך שמבחינת משאבים קוליים נדמה שהתשתית מבטיחה ועל כן הופעתו הקרובה בתפקיד הראשי ב"נשף מסכות" עשויה להצליח.

את התזמורת הוביל בביטחון רב דן אטינגר, שנעדר מבית האופרה זמן רב מדי, ועל כך יש להצר. אמנם היה מקום לשיפורים – נרשמו כמה כניסות לא מדויקות ולפרקים כיסתה התזמורת את הקולות – אך שוב ושוב נמצאה עדות במוזיקה על בקיאותו של המנצח בתמיכת הפונקציה התיאטרלית, וכן ניכר הקשר המוצלח שלו עם הנגנים.

אם כן, ערב שהוא בבחינת שלם הגדול מסך חלקיו: הופעה קולית שאינה חפה מבעיות (אצל שלושת הזמרים), ובכל זאת רושם כללי חיובי, והנאה מובטחת למרבית הקהל. בהחלט כדאי לפקוד את המופע החוזר, שיתקיים מחר (25.12) באולם הבית של התזמורת בראשל"צ.

"בעיקר ורדי" – גאלה אופראית בשירת מישל קריידר (סופרן), עדנה פרוחניק (מצו) וקאמן צ'אנב (טנור) ובניצוח דן אטינגר. התזמורת הסימפונית ראשל"צ, בית האופרה, 23.12.13. קטעים מתוך אאידה, ארנני, כוחו של גורל, דון קרלו, אותלו, מדאם בטרפליי, טורנדוט, אדריאנה לקוברר, קוולריה רוסטיקנה וטוסקה.

מודעות פרסומת

אין רגע דל ואין סקנדל

ערב קלאסי שמעורר פנטזיה סוערת ורצון לבצע פרובוקציה / ורד ברקת

ה-29 במאי 1913 רצוי שייזכר לא רק בגלל הסקנדל הפריסאי, שהתעורר בערב הבכורה של "פולחן האביב" בתיאטרון השאנז אליזה, אלא כדוגמה לאירוע אמנותי, שבו ההנהלה והיוצרים (דיאגילב, סטרווינסקי, ניז'ינסקי ורוריך) חברו יחדיו לא רק כדי להעלות יצירת אמנות שתאתגר את הקהל ושתנתץ את ציפיותיו המוקדמות, אלא מתוך ראייה לטווח רחוק ומתוך אהבתם הגדולה לאמנות, כדי לשבור את המוסכמות של עצמם. 100 שנה מאוחר יותר, יצירה גאונית זו, עם כל האמצעים המוזיקליים שהיו אז לא-מקובלים, הפכה ליצירה אייקונית מעוררת השראה, נכנסה אל המיינסטרים וזוכה עתה לציון יובל המאה בארץ ובעולם כולו.

מבחינה מסוימת ניסה המופע לשחזר איזה רעיון כללי מתוך אותו ערב חד-פעמי. שלוש יצירות מתוך ארבע, שהועלו אז, הרכיבו את תוכנית הערב – אם כי לא באותו סדר תוכניתי. הערב נפתח במחולות פולובציים, מתוך האופרה "הנסיך איגור", לא רק טיזר ליצירה המלאה שתועלה באופרה הישראלית באוקטובר הקרוב, אלא חימום חביב ורמז לבאות – חיבור בין המחול ובין המוזיקה.

היצירה הבאה, שלשמה התכנסנו, הייתה פולחן האביב. התזמורת נשארה על הבמה וכך נותרה רצועה צרה בחזית עבור הרקדנים. חוששתני שלמרות הרצון הטוב והשאפתנות של המנצח דן אטינגר ושל מנהלה המוזיקלי והכוריאוגרף של הבלט הישראלי עידו תדמור, הבחירה הזו סינדלה אותם בצורה מסוימת. השטח שהוקצה לרקדנים דמה אולי לשטח המצומצם שיוותר יום אחד למתרחצים בחוף תל אביבי ממוצע. ההתרחשות הכפולה על הבמה – של תנועות המנצח והתזמורת במקביל לאלה של הרקדנים – הקשתה על חלוקת הקשב והריכוז, לא רק שלי, אלא גם של חברי התזמורת. לטעמי גם האקוסטיקה הייתה קצת בעייתית.

בלט ג'ופרי – שחזור הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי לפולחן האביב:

מובן בהחלט הוא הרצון של תדמור לנסות להותיר חותם ובכך להצטרף להיכל התהילה של הכוריאוגרפים שיצרו מחול ליצירה זו, כמו פינה באוש, קנת' מקמילן או מוריס בז'אר, אולם התיחום במרחב בא על חשבון היכולת לבטא את יפי הפוטנציאל והאפשרויות הגלומות בפולחן האביב. בכך נמנע מתדמור לערוך שילוב מושלם בין שני תחומים אמנותיים, כפי שעשה, למשל, במגריט (בלט בת דור, 2001). אז ערך תדמור סינתזה מופלאה בין מדיות של אמנות ויזואלית ושל מחול.

הרקדנים, או שהיו מעט עייפים ולא מרוכזים, בעלי משקל עודף של 2-3 קילוגרמים, או שניסו לשמור כוחות עבור החלק האחרון של הערב. התוצאה שהתקבלה חטאה ליכולות של אטינגר ושל תדמור ולא איפשרה לי כצופה-מאזינה לחוש את אותה אקסטזה והתפרצות רגשות עזים שצופנת בחובה היצירה. איני יודעת מהי הסיבה, אולם חבל שהתזמורת לא ירדה אל הפיט, שם יכול היה אטינגר לשלוף ממנה צלילים שוברי גבולות, ולהשאיר לרקדנים את הבמה מעל, כך שאלה יוכלו לרקוד בצורה חופשית ולהאניש את הצלילים. אם המלאכה הזו הייתה מתגלה כקשה מבחינה פיזית עבור הרקדנים, נגינת היצירה בלבד וללא המחול המלווה, יכולה הייתה לספק חוויה מכוננת. לפני חמש שנים שרתי כחברת מקהלה תחת שרביטו של אטינגר, כאשר הלה ניצח על הרקוויאם של ורדי. הוא יכול לעשות את זה – לספק לקהל חוויה דרמטית.

הביקורת הזו על מניעת החוויה שיכולה הייתה להיות מפולחן האביב, נכתבת כתוצאה מאווירת החלום והפנטזיה שנוצרה ביצירה שסגרה את הערב: הסילפידות של שופן (כוריאוגרפיה של פוקין). זה לא בגלל שאני חובבת גדולה של בלט קלאסי. באופן אישי אעדיף לצפות בבלט מודרני, אולם אחד הדברים המרגשים ביותר בהופעה הוא להרגיש את "הווייב" שעובר בקהל כאשר זה נהנה. במשך כחצי שעה הייתה תחושה של ערב אירופי קליל והקיץ הישראלי המהביל נותר מחוץ למשכן. אמנם, תנועות הרקדנים לא אופיינו בעדינות המושלמת ההכרחית בבלט קלאסי, אך זה לא הפריע לקהל הישראלי, שהתמוגג מכל רגע ומכל שמלת בלרינה שהחזירה אותו לילדות האבודה. בסיום גמלו הצופים למופיעים בתשואות ובמחיאות כפיים ארוכות.

שופן – הסילפידות (הבלט האמריקני – כוריאוגרפיה של פוקין). מיכאיל ברישניקוב בשנות ה-80. רמה שלא תתואר:

אם כך, מה היה כאן לסיכום הערב, אם הוא נועד להזכיר ערב היסטורי? בניגוד לתוכנית המקורית, שבה פולחן האביב הועלה לאחר הסילפידות, כאן הלכו על בטוח וסיימו את הערב עם שופן. הטעות המשעשעת בתוכניה, שבה כתבו על הערב המיוחד שהועלה במאי 2013 במקום במאי 1913 מעלה את התהייה מתי תהיה תזמורת אמיצה שתארגן לנו כזה ערב שובר גבולות, שבעוד 100 שנים יזכה לציון מיוחד. הכל מתחיל מאמונה פנימית באמנות עצמה ולא מהמחשבה המוטעית שהקהל שמרן. כנראה, שהקהל, שבסופו של דבר מחליט להגיע לקונצרטים הוא שמרן. החוכמה היא לחשוב מחוץ לקופסה, לחשוב בצבע, בדיוק כפי שהקולנוע עבר משחור לבן לצבע בואך תלת מימד. יש לשאוף להגיע לקהל אחר ולקהל רב יותר. זה יקרה כאשר ההנהלה תחשוב בצורה מודרנית: בפנטזיה הפרועה, באווירה של סקנדל פריסאי, הפגאניות והחיבור בין מחול ובין מוזיקה. אם רק אפשר היה לשלב בתוכנית הערב את הבלט מהמערכה הראשונה של טנהויזר, כפי שזה היה בפרמיירה הפריסאית של היצירה בשנת 1861 ואשר כמובן עורר סקנדל – ולא בגלל שהמלחין היה ואגנר.

"קונצרט מיוחד לציון 100 שנה לבכורת פולחן האביב" – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון והבלט הישראלי. מנצח – דן אטינגר. בורודין – מחולות פולובציים, מתוך האופרה הנסיך איגור, סטרווינסקי – פולחן האביב (כוריאוגרפיה: עידו תדמור), שופן – הסילפידות (כוריאוגרפיה: מיכאיל פוקין, העמדה: נינה גרשמן ויוליה לוין). המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 28.7.2013.

נסיקה איטית

רשמים מעורבים מקונצרט סיום העונה של תזמורת ראשל"צ – והצצה לעונה הבאה / חגי אברבוך

הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 1 מאת צ'ייקובסקי הוא יצירה מועדת לפורענות סנטימנטלית. במקרה של טריפונוב, לפחות בפרק הראשון, היה מדובר בעיקר בצעקנות. כשמתחילים בעוצמה כזאת אין דרך לרדת מהעץ. בפרק השני הראה הפסנתרן כי הוא מסוגל לרגישות ולעדינות, אך ניכר היה שמדי פעם הוא משתמש בפדל כדי להסוות על טעויות. צלילות ושקיפות אינן שם המשחק אצלו, וחבל שכך.

התזמורת הייתה מפורקת לסקציות שחלקן פעלו היטב (כלי הקשת בעיקר), חלקן היו אדישות (כלי הנשיפה ממתכת), חלקן פשוט הלכו לאיבוד (כלי הנשיפה מעץ) – ואף אחת מהן לא ממש הייתה מתואמת עם הפסנתרן. כל זה הסתדר בפרק המסיים, אבל אז זה היה מעט מאוחר מדי. טריפונוב חתם את החלק הראשון של הקונצרט בהדרן וירטואוזי עד גיחוך ומבוצע ברישול. טעם טוב לא היה כאן.

הסוויטה "כוכבי הלכת" אופוס 32 היא אחת מיצירותיו הפופולאריות ביותר של המלחין הבריטי גוסטב הולסט, מלאה נעימות מלבבות ומקצבים מורכבים. יש שיאמרו – פופולארית מדי. יש תחושה של כמעט "קונצרט רוק" כשמתיישבים לשמוע אותה. ההשפעה שלה, בביצוע טוב, מיידית. זה לא מה שקרה הפעם. לתזמורת ראשון אירע דבר מוזר שטרם נתקלתי בו – השתפרות הדרגתית, תוך ביצוע היצירה. בייחוד כאב הדבר בפרק הראשון, מרס, שכל עוצמתו נובעת מן הלהט שבביצוע. התחושה הייתה שהתזמורת פשוט מנגנת צליל אחר צליל, והחזרות הריתמיות נעשו למעמסה במקום שישלהבו.

המצב השתפר במהלך שני הפרקים שלאחר מכן. ב"יופיטר" המפורסם כבר תפקדה התזמורת כאנסמבל בטוח, והביצוע של "סאטורן" היה מצמרר – זאת פואמה סימפונית מושלמת, המבטאת מסתורין ואימה ובסופה – שלווה עצומה, המביעה מרחבי חלל כפי שלא הובעו מעולם בעבר. הפרק המסיים זכה לביצוע מרחף ונהדר, בשיתוף עם מקהלת מורן המצוינת ששרה מאחורי הקלעים. טוב שקונצרט שהתחיל באופן כה צולע הסתיים באורח כה מרשים, ולי לא נותר אלא לקוות לקונצרטים של תזמורת ומנצח זה שיהיו אחידים יותר ברמתם.

במהלך העונה הבאה ינצח דן אטינגר על שלושה קונצרטים מיוחדים לציון 25 שנה לפעילות התזמורת. בסדרה המרכזית יתארחו, בין היתר, המנצחים ג'יימס ג'אד, מיכאיל יורובסקי וקרל-היינץ שטפנס. ברשימת הסולנים ניתן למצוא את הפסנתרן בוריס גילטבורג, הכנר איתמר זורמן, הסופרן מישל קריידר ואחרים. לפני כל מקבץ קונצרטים מסדרה זו, שתתקיים באולם הבית ובבית האופרה, תיערך הרצאת מבוא מפי רועי עלוני.

עוד בעונה הבאה: סדרת מופעים קאמריים עם נציגי התזמורת ושלל הרכבים ואמנים אורחים, בהם הזמרות אירה ברטמן וקארין שיפרין, הוויולנית טביאה צימרמן, רביעיית כרמל ועוד. כמו כן תיערך סדרה של רסיטלים, ויימשכו אירועי "מועדון צעיר" – מופעים לילדים.

"כוכבי קיץ" – דן אטינגר מנצח על הסימפונית הישראלית ראשון לציון. סולן – דניל טריפונוב. צ'ייקובסקי – קונ' מס' 1 לפסנתר, הולסט – "כוכבי הלכת". בית האופרה, 21.7.13.