music4awhile

ראשי » Posts tagged 'דויד זבה'

Tag Archives: דויד זבה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

מודעות פרסומת

ארבע אמהות, אחד אלוהינו

דויד זבה מסביר כיצד נולדת אופרה / עמיר קדרון

דויד זבה, מלחין, מנצח וזמר. למד קומפוזיציה וזמרה באקדמיה למוזיקה ת"א. הלחין לתיאטרון, למקהלות ולתזמורות. זכה במלגות מטעם קרן-שרת, קרן "מוסט" ועוד. השתתף בהפקות האופרה הישראלית כפסנתרן, סולן ומתרגם. מנהל את "מיתר – אופרה סטודיו" ואת סדנת האופרה באקדמיה י-ם.

אתה מוכר כיוצר קומי – ״אופרה בטירוף״, ״אליסה״, ״הדיוות״ – ואילו ״אמהות״, כמאמר הקלישאה, זו אופרה אחרת. איך הגעת לנושא?

ראשית זו לא בדיוק אופרה: בחרתי לכתוב יצירה שתהיה סידרה של מונולוגים / דיאלוגים או של מצבים. ללא עלילה. אולי כמו בתכנית אירוח בטלוויזיה, או על במת סטנד-אפ. אלא שכאן המונולוגים אינם קומדיה אלא להיפך… הסגנון הוא אופראי, ולכן יהיה נכון אולי לקרוא ליצירה קברט אופראי. בכל מקרה, זה קברט יותר מאשר אופרה.

אני אוהב מאוד לקרוא בתנ"ך ולפעמים נשאב לתוכו במשך שעות ולילות ארוכים. באופן מפתיע, לא נכתבו אופרות רבות על סיפורים מהתנ"ך – וגם אלה שנכתבו עוסקות בעלילות של אהבה וגבורה כמו יוסף ואחיו, שאול ודוד, שמשון ודלילה וכו'. בחרתי להתמקד בדמויות הנשיות של ספר בראשית, אמהות-האומה, אלה שהוגדרו ככאלה ואלה שלא הוחשבו ראויות להיקרא אמהות.

כבר מתחילתו של ספר בראשית, מעדיף אלוהים את מנחתו של הבל ולא את זו של קין; אלוהים גם מעדיף את שרה ויצחק על פני הגר וישמעאל ומורה לאברהם לנהוג בהתאם; יצחק מעדיף את עשיו ואילו רבקה את יעקב, יעקב מעדיף את רחל על פני לאה: ההעדפה, האפליה בין אישה אהובה לאישה שנואה ובין ילד אהוב לילד שנוא – עוברת לאורך כל ספר בראשית ויוצרת הסטוריה, נרטיב ומיתוס.

המוטיב הזה של האפליה הוא המנחה אותי ביצירה, המציגה רצף של סצינות כואבות ופחות פוטוגניות מחייהן של האמהות. הכתיבה נעשתה לא ממקום של לעג או תוכחה, אלא מתוך חמלה וניסיון להיכנס אל נבכי ליבן של הגר ולאה, של בלהה וזילפה, ולתת להן פה ובמה, שישירו את כאבן ואת היותן נשים דחויות שגורלן נחרץ בידי גברים חזקים מהן.

אם הבנתי נכון, ״אמהות״ נכתבה מתוך דחף פנימי – שזה נהדר, אבל איך מוציאים מיזם כזה לפועל? מישהו צריך להזמין / לממן את ההרפתקה.

בהחלט, וזה הרגע לפרגן למרכז תרבות מנדל, שלמרות גודלו הצנוע ומיקומו הרחק משד' שאול המלך, הפך בזכות המנהלת אינגי רובין למרכז פרינג' חיי ובועט, שנותן במה ליוצרים צעירים ונועזים.

מרכז מנדל נתן במה לחילול הקסם של דני ארליך ושלי, לאופרות מקוריות ומופעי קברט, ואף הפיק אופרה מקורית במתחם התחנה המרכזית.

כיצד נכתב הליברטו?

הליברטו נכתב לאחר שקראתי פעמים רבות את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, ואז פניתי למדרשים, למאמרים של רבנים על פרשות השבוע, לספרים רבים שנכתבו בנושא בידי אנשי דת, פרשנים, חוקרים ופסיכולוגים.

לאחר לימוד וקריאה של הרבה פירושים והשערות, חזרתי שוב לתנ"ך וחיפשתי את הרגעים בהם הכאב, האפליה והמבוכה מגיעים לשיא וכתבתי לכל רגע כזה מונולוג, או אם זה מפגש של שתי דמויות – דיאלוג, תוך שימוש רק בעובדות מהתנ"ך: הרגע שבו מבין עשיו כי אחיו יעקב גנב את הבכורה והסתלק וברח רחוק, והוא נשאר עם אמו, רבקה, שביימה והפעילה את כל הגניבה הזו. הם מביטים זה לזו בעיניים והיא שרה לו שיר ערש ובו היא מתוודה על הכל. על אהבתה ליעקב, ועל חלקה הפעיל בתרמית; הרגע שבו שרה מביטה על הגר וישמעאל המגורשים למדבר על ידי אברהם; הרגע שבו שרה מביטה על אברהם ויצחק מתרחקים אל הר המוריה מבלי לדעת אייה השה לעולה והאם היא מעוניינת לעמוד במבחן כאם, שבעלה נדרש להקריב את בנה היחיד שנולד לה בערוב ימיה.

הסיפור שממנו התחלתי היה של רחל ולאה. דמותה של לאה סיקרנה אותי וממנה התחלתי. האופרה אף נקראה במקור "לאה". אלא שאז החלטתי לא לכתוב אפוס תנ"כי, לא להלחין סיפור עלילת אחד, אלא להתמקד בכמה צמתים זהות של קיפוח, של העדפה כואבת ואפליה.

מדרשים ופירושים רבים נכתבו על סיפור רחל ולאה: האם הן שיתפו פעולה ביניהן בהתחזות לאה לרחל? האם רחל ידעה על המתרחש? האם עזרה ללאה מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך היות שתיהן כלי משחק בידי אביהן לבן הארמי? האם רחל היתה באוהל החשוך וענתה ליעקב במקום לאה וסייעה לאחותה לרמות את יעקב? כל אלה ואחרים, תילי תילים של פירושים והשערות.

העדפתי להיצמד לעובדות התנ"כיות, העלומות מחד, אבל האכזריות מאידך. לתת לשתיהן להיפגש בבוקר המשפיל הזה, לאחר שיעקב התייחס ללאה כאל תרמית. לא מוזכרת אף מילה שיעקב אמר ללאה, אלא מיד תלונתו אל אביה. לאה הרגישה שנואה (וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה). כיצד חשה לאה ברגע הזה כשהשמש האירה את פניה באוהל, ויעקב גילה שהוא שוכב לא עם האישה שבשבילה עבד? כשהוא מיהר לצאת מן האוהל להטיח את האשמות בפני אביה? כיצד הוא ביטא את כעסו על לאה? ומה היה טיב היחסים בינה לבין רחל? השתמשתי בתיאורים מהתנ"ך (וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת) כאשר לבן הארמי מסביר ליעקב שלאה היא עונשו על כך שהוא גנב את הבכורה מאחיו ושיקר לאביו העיוור (וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ).

המשפטים מושרים בפי האחיות לאה ורחל, במן השלמה עם הגורל, עם היותן כלי בידי אביהן לבן, שקובע את חייהן, את אושרן, ומאמלל את שתיהן. זה חלק מהדואט שלהן:

שבעה חורפים חלפו על שתינו

מאז הובטחתי

מאז קויימתי

כי כך נהוג במקומותינו

בארם, בארם…

וכך שרים הרועים בשירם:

"הנה פוסעת יחפה

עיניה רכות והיא יפה

הכלה שהוחלפה"

הלילה הוא שלי עדיין

והוא יבוא אלי והוא ידע אותי

הלילה הוא יישן במיטתי

ואני אשן בה במקומך

ובשנתו הוא ילחש את שמך

אבא יודע שיהיה לשתינו טוב

באוהלו של יעקב

אתה מתאר תהליך כתיבה עם עבודת הכנה מעמיקה; המורכבות הזו אפיינה גם את שלב ההלחנה?

קשה להשוות את העבודה לתהליך של בישול לדוגמא, שם סדר הפעולות ברור וקריטי… נקודת ההשקה בין טקסט למוזיקה היא מרתקת, כל אחד מהרבדים עלול לדרוס את האחר, והבניה של שניהם לתוך מכלול הבעתי אחד היא קשה, אבל חייבת להיות סימולטנית.

גם כאשר אני מתרגם ליברטו קיים לעברית אני עושה זאת כמוזיקאי. אני כותב משפט ואז מנסה להיכנס למוחו של המלחין, ולנסות לחשוב איזה מילים היו גורמות לו להלחין דווקא את המשפט שהוא הלחין ואז אני מנסה לכתוב את המילים האלה לתוך המשפט המוזיקלי הקיים.

מכיוון שאני כותב גם את הליברטו וגם את המוזיקה, התהליך הוא לא עקבי, ואפילו מייסר, אבל בגדול הכיוון הוא: כתיבת הטקסט, כאשר כבר בעת הכתיבה ברור לי לאן המוזיקה הולכת, מהם רגעי השיא, כיצד הדרמה בטקסט מועצמת על ידי דרמה מוסיקלית, ואז כאשר אני מתחיל להלחין אני מוצא את עצמי משנה את הטקסט שוב ושוב כדי שבאמת שני הרבדים יגיעו למקסימום של ביטוי אבל לא יחלישו אחד את השני.

צ'רני, בלוך, לויטה, סקורקה. צילום: יוסי צבקר

אתה יכול לאפיין את הסגנון המוזיקלי?

השאלה השנואה ביותר על מלחין… ולמה? כי בבואי לאפיין את הסגנון המוזיקלי מצופה ממני להשתמש בשמות של ז'אנרים קיימים או של מאפיינים מוזיקליים ידועים ובזאת כאילו הגדרתי את עצמי כמעתיק, מושפע ולא מקורי. האם אני יכול לומר שהיצירה כתובה בסגנון וורבפוני או דיכולירי?

אני בהחלט מושפע ממלחיני אופרה רבים, פחות משפתם המוזיקלית באופן ישיר אבל יותר מדרך טיפולם בטקסט, בדראמה, במוטיבים… יש לי טעם ואני יודע מה מרגש אותי – אבל נתתי למילים להוביל אותי, והשפה המוזיקלית שנוצרה לא אחידה מחד אבל עקבית מאידך ולכן כן מתגבשת (לדעתי כמובן) לכדי אמירה אחידה.

יש באופרה רגעים פוליטונאליים, כמעט א-טונאליים אבל גם טונאליים וליריים. יש אפילו רגעים שהאריות נדמות לפזמון, כמו באנסמבל המסיים:

אנחנו האמהות שלא הכרתם

שסיימו את תפקידן בלידתכם

כשספרתם אמהות אותנו לא תמיד ספרתם

אבל לנצח נהיה האמהות שלכם

ההלחנה נעשתה מתוך מחשבה על הקולות הספציפיים שלוהקו?

מצד אחד ההלחנה נעשתה לארבעה קולות מוגדרים: סופרן גבוה, סופרן לירי, מצו סופרן ואלט. על פי ההגדרות האלה ניתן ללהק את היצירה ללא קושי.

אבל מכיוון שבהפקה הזו שרות ארבע זמרות ענקיות ונפלאות שאני אוהב ומעריץ, כתבתי את המוזיקה לפי הקולות שלהן, ביודעי היטב איך יישמע כל צליל, וכיצד להביא את הקולות לביטוי ולקיצוניות. מכיוון שאני מכיר את הזמרות היטב, ולא רק את שירתן, התאמתי להן את הדמויות ואת הסצינות.

ביצירה הזו לקחתי את הקולות עד הקצה. יעל לויטה, מפלסת הקרח הקולית, שרה את תפקיד אלוהים והיא עולה לצלילים גבוהים רבים ומאתגרים באריית פרולוג ארוכה. לשי בלוך יש קול אלט עמוק ועשיר וכאשר היא מספרת על עקידת יצחק הבאתי את הקול שלה ממש אל הקצה כאשר היא "שואגת" סול גבוה במילים "ארץ מוריה".

הקול של דניאלה סקורקה הוא קול כמעט בלתי מפוצח מבחינתי, שירתה מלומדת, נקיה ומדוייקת אך מלאת צבעים, וככל שהיא יותר נקיה ומדוייקת כך היא יותר נוגעת ומרגשת אותי עד דמעות. נהניתי מאוד להשתמש במכלול הצבעים הקוליים של דניאלה במיוחד ברגיסטר האמצעי הנדיב כל כך בצבעים.

קולה העמוק של ענת צ'רני מתאפיין במנעד נדיב ומפתיע והיא יכולה לעלות לגבהים של סופרן ולשיר גם ברגיסטר של אלט. מתחתי את הקול שלה ברגעים קיצוניים על פני כל המנעד, יש בשירתה איכויות דרמטיות והיא לעיתים מוכנה להקריב את היופי הקולי על מזבח הדמות, ולכן נתתי לה לשיר את תפקיד לאה.

כרגע קשה לי לדמיין זמרות אחרות שיבצעו את התפקידים כי בעיניי ובאוזניי – הקולות והאישויות מאחוריהם – קשורים לחלוטין לדמויות ביצירה.

כמה זמן ארכה העבודה על ׳אמהות׳?

הרעיון והסקיצות… הטיוטות, השירבוטים… לקחו שנה ויותר. נשארו לי המון רעיונות, מוזיקליים בעיקר, והמון מילים וצלילים שמצאו את דרכם לסל המחזור, אבל בסוף, הרגע הנורא הזה שמתאר סטרווינסקי, של העט שמטנפת לנצח את דף התווים הלבן, התחיל לפני חצי שנה ומאז האופרה עצמה הולחנה בכמה שבועות מפרכים.

עם כל עיסוקיך – ניצוח, עיבוד, ליווי, הוראה ועוד – לא היה קשה להתרכז בעבודה, או שאתה ממילא מתורגל במולטי-טסקינג?

כן, מולטי טסקינג זה אני. בעיניי זה רק מחזק אחד את השני. הכל אצלי איכשהו נמהל לתנור אחד ענק של נגינה, עיבוד, הלחנה, שירה וניצוח. כל תחום מגרה ומעורר את השני.

בהתחשב בנסיבות, אני מניח שתלווה את הזמרות בפסנתר – אבל האם עקרונית שקלת תזמור במהלך הכתיבה?

זה נכון שאת היצירה אלווה בפסנתר, אבל תפקיד הפסנתר הוא למעשה מעין רדוקציה של תיזמור שאני שומע בדמיוני. אני חושב תזמורת ושומע תזמורת ומשתדל לנגן תזמורת… אם תהיה לי הזדמנות לתזמר את היצירה, על מנת לשמוע ביצוע שלה, אהיה מאושר מאוד!

מניסיוני בשנים האחרונות, יצירות במתכונת של ״אמהות״ היו לאירועי ברנז׳ה. מצד אחד יפה שהקולגות מפרגנות, מצד שני יש תחושה של מעין משק אוטרקי של מוזיקה למוזיקאים. איך מושכים קהל רחב יותר, ובכלל – לאיזה קהל אתה מכוון את ״אמהות״?  

אני מניח שיש צדק בדבריך, אבל אין כל כוונה ליצור אופרה במעגל סגור רק לאנשי הבראנז'ה. הקהל הוא מן הסתם האנשים שאליהם הכי קל וזמין להגיע. כאן אנחנו נכנסים לתחום אחר – תקציב.

היצירה הזו תעלה בתקציב שהוא אולי 10 אחוז ממה שהפקה כזו אמורה לעלות. הזמרות כולן משתתפות בתעריפים נמוכים מאוד, בשם החברות האישית והמסירות למקצוע. הבמאית, המעצבים, כולם למעשה עושים את עבודתם מתוך ציונות אמנותית.

כדי להגיע לקהלים שהם אינם חברים או מכרים שלנו חייבים לפרסם, ופירסום עולה הון. אני כמובן אעשה את מיטב יכולתי להגיע לכמה שיותר קהלים ולעורר כמה שיותר רעש סביב ההפקה.

ובקשר לקהל הפוטנציאלי – נראה לי שחסידיי פוניבז' יראו באופרה סוג של כפירה, אך כמו כולם גם הם מוזמנים.

גם בין הזמרות יש שבאות מרקע דתי. איך הגיבו ל״כפירה״?

מצד אחד לאף זמרת לא היה קל להוציא מפיה מילים כמו: "שכב לישון עשיו, יעקב רחוק עכשיו / לא יעזרו תירוצים וסליחות, אמא אוהבת אותך אבל פחות". לא קל להיות שרה ולגרש את הגר באכזריות אל המדבר – על אחת כמה וכמה אם את זמרת שבאה מרקע דתי.

מצד שני השתמשתי ביצירה בתיאורים שלקוחים מהתנ"ך. בתנ"ך כתוב במפורש שיצחק אהב את עשיו, ורבקה את יעקב. גניבת הבכורה לא היתה מתרחשת אלמלא אמא רבקה ביימה אותה מההתחלה בתושיה ובערמומיות ומעודדת את יעקב הספקן ומנחה אותו מה לעשות. כתוב במפורש שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה.

לכן, גם אם לשיר על זה כואב וקשה, זה עדיין לא פרשנות שלי אלא מובאות מהתנ"ך… המוזיקה – היא הרגשות והאינפורמציה שלא כתובה בתנ"ך אך המתבקשת מהסיטואציה.

אני מפנה את השאלה גם ליעל לויטה, שבאה ממשפחה דתית: "דיברת על כפירה – בעיניי כפירה זה לומר "אין אלוהים", וזה לא הסיפור פה. אני מודה שכשקראתי את הטקסט של הארייה של אלוהים בפעם הראשונה, והגעתי לסוף, לשורה "אבל בטח הבנתם ילדיי, שכבר הרבה שנים אתם מסתדרים בלעדיי", היה לי קצת קשה לעכל את זה. קראתי שוב ויצרתי לזה פרשנות משלי כמבצעת – וגם כאדם שהיחסים שלו עם אלוהים אמנם מורכבים וסבוכים, אבל עדיין קיימים: לשאול שאלות, להעלות סוגיות, לתת פרשנויות. אלה הדברים שהופכים את התנ"ך והדת לרלוונטיים לימינו."

אני מניח שבתהליך היצירה כבר ראית בעיני רוחך כיצד תוצג ׳אמהות׳ על הבמה. יחד עם זאת, על כך אחראים שירית והמעצבים. עד כמה אתה מעורב גם בהיבט הזה של ההפקה?

אני חושב שהביקורת שהיצירה אמהות עלולה להיתקל בה היא שהיא לא אופרה. שאין בה סיפור. אין התחלה, הסתבכות, סיום ומוסר השכל. היצירה היא סדרה של מונולוגים או מפגשים, שהקשר ביניהם הוא הנושא, האפליה, ההעדפה, השינאה מול האהבה, חוסר השוויון וחוסר האונים של גברים מול נשים, של אהובים מול שנואים.

לכן היה חשוב לי שגם בבימוי יהיה ברור שזה טיב היצירה. בדומה אולי ל"משתה" של אפלטון שגם הוא הפך לאופרה, או ל "אליסה בארץ הפלאות", סדרת מפגשים ללא התפתחות דרמטית, ללא עלילה משמעותית.

בשיחותיי עם הבמאית אמרתי לה שאני מדמיין תכנית טלויזיה עם מנחה ותיק, אולי מנחה בדימוס, דן שילון או ג'יי לנו, בתפקיד אלוהים כמובן, שמראיין את האמהות בזו אחר זה.

שירית היא גאון בעיניי, היצירות שלה הן תמיד אמירה אינטליגנטית על ציר הזמן, יצירה של הקשבה ועשיית אהבה עם המוזיקה ועם הטקסט, ואין לי ספק שמפה היא תיקח את זה למקומות שירגשו אותי וילמדו אותי דברים חדשים.

איזו תגובה אתה שואף לעורר בקהל?

חשוב לי לחלוק עם הקהל את הרגשות שלי בקשר לגיבוריי המיתוס שלנו. לתת אוזן ולפתוח את פיהן ואת ליבן של אמותינו, ולהביט בהן ולו לרגע כנשים ולא רק כגיבורות על. הקהל מוזמן לעשות עם זה מה שירצה, אבל אני יכול לומר שבקריאה הראשונה, כאשר כל זמרת שרה לראשונה את הארייה שלה – התכווצו השאר בכסאות וחלקן אף העלו דמעה…

מצד אחד ברור שיש פה מטען רגשי רב שמלווה את היצירה, מנגד – סיכוי לא גדול (בניגוד לאליסה למשל) ש״אמהות״ תוצג שוב לאחר ההופעות שנקבעו.

אני אשתדל לא לצאת שחצן בתשובה הזאת – אני מנצח ומנגן, עורך תכניות, לומד ומתכונן ומעבד הרבה, אבל שום דבר מכל עיסוקיי לא קרוב אפילו למסחטה הרגשית שבכתיבת יצירה. זה פשוט סוחט ומרוקן אותי כמעט עד כאב, וכשאני מסיים להלחין קטע מסויים אני מרגיש כאילו סיימתי מרתון מתיש ומייסר. אני מרגיש שאני חייב לענות בכל מילה ובכל צליל שאני כותב על השאלה – האם זה הטוב ביותר שאני מסוגל?

לכן בזמן שאני כותב יצירה או עובד עליה – אני משוכנע לחלוטין שהיא הולכת להיות מבוצעת אינסוף פעמים בכל שפה ובכל מקום בעולם… אבל מצד שני אני מטבעי לא אוהב להביט לאחור ולכן אני בטוח שאחרי סיבוב ההופעות הראשון של היצירה אתמסר כל כולי לכתיבה של יצירה אחרת ואהיה מרוכז בה. עברתי כברת דרך ארוכה מאז אליסה ואני משוכנע שאעבור דרך ארוכה גם אחרי אמהות.

מה תכניותיך להמשך העונה?

כאמור, עבודה על יצירה כזו היא מטבעה סוחטת, מתישה ומרוקנת. בניגוד ליצירה הנוכחית – רוב הפרויקטים שאני מעורב בהם אכן קשורים באופרה ובהומור, ואני מניח שהפרויקט הבא שוב יהיה כזה. אולי עוד מופע היתולי וירטואוזי של שיתוף פעולה ביני לבין זמרת נוספת.

מעבר לזה יש קונצרטים של הסטודיו, הפקות שלנו שיעלו בקרוב, האימפרסריו בגירסה מעניינת ומחודשת בבימויה של שירית, קונצרטים עם תזמורות ומקהלות בארץ, הזימריה השנה שתהיה בנושא האופרה ובה אטול חלק נכבד, האקדמיה למוזיקה ובעיקר סימפונט רעננה: קונצרטים, מופעים ועוד…

"אמהות" – קברט אופראי מאת דויד זבה על-פי ספר בראשית. משתתפות: יעל לויטה, דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ושי בלוך. בימוי: שירית לי וייס.

29.12.15-2.1.16, מרכז מנדל ביפו; 8-9.4.16, 5-6.5.16, 26-27.5.16 בסטודיו (חדר הפקה, דרך כניסת האמנים) באופרה הישראלית. 03-6927777

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

להתבגר עם פיורדיליג'י

טל ברגמן מספרת על המורכבות והרווח שבשירת מוצרט / עמיר קדרון

טל ברגמן, סופרן. למדה בביה"ס בוכמן-מהטה וכעת חברה ב-"מיתר – אופרה סטודיו". זכתה במלגות ובפרסים במהלך לימודיה וכן במלגות קרן אמריקה-ישראל. בין תפקידיה: אלווירה (דון ג'ובני), אאורידיצ'ה (אורפיאו ואאורידיצ'ה), פיורדיליג'י (כך עושות כולן) וברטה (הספר מסוויליה).

נפתח באיזשהו סיכום ביניים לקראת סיום דרכך באופרה-סטודיו.

התקופה שלי בסטודיו היא כיף גדול. אני מאד שמחה עליה ועל כל מה שבא איתה. הסטודיו נתן לי המון ניסיון וגם את הזמן שהייתי צריכה כדי להבשיל, ללמוד, להכיר את עצמי טוב יותר וגם להתמודד עם דברים שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות. הרווחתי גם ביטחון במקום הזה, בזכות מיכאל (אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית. ע"ק) ודודי (דויד זבה, מנהל 'מיתר אופרה סטודיו') שמפרגנים ותומכים, ובזכות החברים הטובים בסטודיו. בקיצור – זכיתי.

את מתכוונת שהמעבר מהאקדמיה אל מסגרת עבודה קונקרטית ואינטנסיבית באופרה יצר אצלך שינוי ביכולת ובתפיסה?

כן, ללא ספק. כשסיימתי את הלימודים, הרגשתי שמה שאני צריכה זה להיות כמה שיותר על במה ולשיר – וזה בדיוק מה שקיבלתי בסטודיו: פרקטיקה, ניסיון ועבודה קשה. ככה גם מתאפשר לי לבדוק את הגבולות שלי ולהתנסות בהמון דברים חדשים, להכיר איך הדברים עובדים מבפנים ואיפה המקום שלי בתוך כל זה.

אני מניח שפיורדיליג׳י היא דוגמה טובה להתנסות ולבחינת גבולות – והפגישה המחודשת איתה ודאי שונה מהראשונה שערכת בתחילת העונה.

כן, פיורדיליג'י היא אחד האתגרים הגדולים שהיו לי השנה. אני זוכרת שכשמיכאל אמר לי שרוצים לעשות הפקה של "כך עושות כולן" בסטודיו ושאל אם אוכל לבצע את פיורדיליג'י, התשובה שלי הייתה שאני מבטיחה לנסות 🙂

התפקיד של פיורדיליג'י היה שונה מכל מה שעשיתי עד אז, והוא מאתגר בצורה בלתי רגילה מבחינה טכנית ואנרגטית. זה תפקיד עם המון זמן במה והמון מוזיקה מדהימה, אך לא פשוטה לביצוע. לפחות עבורי, הוא דרש מאה אחוז ממני ולא טיפה אחת פחות. אחד הדברים המשמחים השנה היה לגלות שאני יכולה לבצע את התפקיד הזה.

עכשיו, כשאנחנו מעלים את ההפקה בפעם השניה, אני מגיעה עם יותר בטחון וגם עם יותר פתיחות לרעיונות, אני חושבת. בכלל, כשחוזרים למשהו פעם שניה אפשר להעמיק לתוכו עוד ולבנות עוד רבדים, או לחזק כאלה שכבר יש. זה כיף אחר.

בואי ננסה לפרק זאת לגורמים. מהו האתגר מבחינה מוזיקלית?

התפקיד בעיקר מאתגר מהבחינה הטכנית: הוא מאד מגוון, וזה אומר קודם כל שהוא דורש שליטה במנעד רחב יחסית. באנסמבלים הטסיטורה בדרך כלל גבוהה והרבה פעמים נדרשת שם עדינות, לפעמים שקיפות ממש, כמו בטריו soave sia il vento לעומת Come scoglio למשל, שדורש המון עוצמה קולית וכתוב בטסיטורה יחסית נמוכה. זה דורש טכניקה מאד טובה לעבור בין המצבים האלה, דרוש מעין שוויון איכותי לאורך כל המנעד וגמישות.

דונה אלווירה בהפקת דון ג'ובני באונ' ת"א

אז מצד אחד ההשמטה של per pietà מורידה משהו מהעומס – ומנגד, מרגע שצלחת את המשוכה הטכנית, אני מניח שקשה לוותר על הארייה. מה גם שזו נקודת מפתח בעלילה ובהתפתחות של הדמות.

נכון, באמת יש איזו צביטה בוויתור על הארייה הזאת, מה גם שבאופן אישי אני מאד אוהבת אותה ומיהרתי להכניס אותה לרפרטואר שלי למרות שהיא לא נכנסה להפקה הזאת. אני חושבת שמבחינה דרמטית היא לא כל כך חסרה בהפקה, כי ניתן לראות לאורך כל האופרה את התהליך שעובר על פיורדיליג'י, את ההתפתחות שלה ואת ההתלבטות; מה גם שהרצ'יטטיב שמקדים את הארייה כן מושר ומעביר את הלך הרוח.

אמת שהאופרה 'עובדת' גם בלי הארייה, ושהרצ'יטטיב נותן די מידע, אבל העניין הוא שהארייה מוסיפה מימד: אפשר להסיק ממנה שפיורדיליג'י מאוהבת בפראנדו מבלי שזה בהכרח יסתור את אהבתה לגוליילמו. כלומר דה פונטה רומז, שומו שמיים, לאפשרות של פוליאמוריה.

אהבתי את השאלה… אפשר לפרש את הארייה, כמעט כמו כל דבר אחר באופרה, בכמה דרכים: אני נוטה להסתכל עליה כניסיון ההיאחזות הכמעט אחרון של פיורדיליג'י בעולם הישן שלה, בעולם הפשוט והמוגדר שהיה לפני שהגבולות נפרצו, לפני כל הגוונים האלה של אפור שצצו פתאום בין השחור והלבן שלה. קודם הכל היה ברור, עכשיו כבר לא.

אני חושבת שיש שם המון אשמה שמלווה את פיורדיליג'י לאורך התהליך שלה וניתן לראות אותה באופן אולי הכי ברור בארייה הזאת. Per pietà, בעיניי, היא חשבון נפש: ניסיון נואש לעשות מה שפיורדיליג'י חושבת ש"נכון" ו"צריך" לעשות.

אני מסכימה שיכול מאד להיות שיש לה רגשות לגוליילמו: הוא כנראה הזוגיות היחידה שהיא מכירה, הקשר הכי קרוב שהיה לה ובסך הכל היה לה טוב איתו, אבל היא כבר במקום אחר עכשיו, ומה שהיא מרגישה לפראנדו הוא אהבה שונה, חזקה מאד ויצרית יותר. הפער בין מה שהיא חושבת שנכון וצריך לעשות לבין מה שהלב שלה מבקש מוליד את הארייה הזאת.

אחד הדברים המעניינים בהפקה הוא הסיום, שבה הבימוי רומז כי אולי פיורדיליג'י ופראנדו ימצאו נחמה זה בזרועות זו. איך את רואה את הדברים ביחס לכל המסע הרגשי המטלטל של הדמות?

יש באמת כל מיני פרשנויות לאיך האופרה נגמרת, וכל במאי בוחר לסיים אותה כראות עיניו. אני מאד אוהבת את הסיום ששירית לי וייס בחרה. בשלושים השניות האחרונות של האופרה קורים כל כך הרבה דברים בין הדמויות, והסיום הוא חמוץ-מתוק כי באמת פיורדיליג'י ופראנדו מצאו את האהבה שלהם ביחד, אבל דורבלה וגוליילמו איבדו את שלהם ונשארים לבד.

אני חושבת שכל הדמויות מסיימות את האופרה אחרת מאיך שהתחילו אותה. הן מתבגרות, מאבדות את התמימות, ויש בהתפכחות הזאת משהו מאד חיובי, אבל גם מאד כואב. זה נכון גם לגבי פיורדיליג'י: אני חושבת שהיא מתחילה את האופרה כדמות יחסית דו-מימדית, בחורה צעירה ותמימה שחיה את החיים שלימדו אותה לחיות בתוך גבולות מאד מצומצמים. במהלך האופרה ממש אפשר לראות אותה גדלה. היא מבינה שדברים משתנים, היא נבהלת כשהיא מגלה שגם הלב שלה יכול להשתנות. אני חושבת שכולם יכולים להתחבר למקום הזה, כשאנחנו מגלים אצלנו רגשות שאולי לא רצינו להרגיש. זה מפחיד, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלה ושל כולם.

אני חושבת שגוליילמו הוא מה שאולי לימדו את פיורדיליג'י לרצות. הוא התאים למי שהיא הייתה בתחילת האופרה, אבל הוא כבר לא מתאים למי שהיא גדלה להיות. אני חושבת שפיורדיליג'י ופראנדו מוצאים אחד אצל השני משהו יותר אמיתי, בוגר ונכון להם במהלך האופרה, ולכן אני גם מאד אוהבת את העובדה ששירית בחרה לסיים את האופרה כשהם ביחד.

נדרשו לכע"כ דורות על מנת לזכות בהכרה של אחות שוות ערך לנישואי פיגרו ולדון ג'ובני, ככה"נ כי במבט שטחי היא נדמית מופרכת או מסוגננת מדי. הווה אומר, הקהל חייב להפנים מוסכמות בסיסיות של הז'אנר כמו "אף אחד לא מזהה דמות מחופשת" כדי להתחבר לקוזי. מבחינה זו, את מוצאת שהבימוי של שירית ידבר יותר לקהל מנוסה שכבר שוחה באופרה, או שאולי גם חובבים / מתחילים יתחברו בזכות הלבוש העכשווי?

באמת קשה לי להבין את ההתייחסות לאופרה כאל האחות הפחות מוצלחת בשלישיה. נכון שזה קצת מצחיק שאם האהוב שלך שם על עצמו שפם וכובע את לא מזהה אותו, אבל אלמנט ההתחפשות הזה קיים גם כשלפורלו מתחפש לדון ג'ובאני וגם כשסוזנה והרוזנת מחליפות בגדים וכולם בטוחים שכל אחת היא האחרת.

דווקא בכע"כ זה אולי יכול לסמל משהו, למשל עד כמה מעט הכירו האחיות באמת את הגברים שהתעתדו להינשא להם. בכלל אני חושבת שמי שנתפס לעניין הזה מפספס את העומק הנפלא שיש ביצירה הזאת ואת מה שאפשר לקחת ממנה.

בהקשר לבימוי של שירית, אני חושבת שכולם יכולים להתחבר אליו, לא רק בגלל הלבוש העכשווי, אלא פשוט כי הוא כל כך אנושי וכל כך אמיתי. יש כיף מאד גדול בעבודה על מעין אופרה פרינג', כשהאולם לא גדול מדי והקהל רואה הבעות פנים וניואנסים. שירית עושה איתנו עבודה שכנראה באף בית אופרה לא היו עושים. היא עושה תאטרון ממש. אם לרגע בתוך כל הטירוף הזה אני נותנת לעצמי לנוח, במחשבה או בגוף, היא מיד קולטת את זה. אין דבר כזה אצלה רגע בלי מחשבה, בלי כוונה. אני חושבת שזה בדיוק מה שהופך את מה שהיא עושה לכל כך ססגוני ומעניין עבור הקהל.

הוטחה באופרה גם ביקורת על ההיבט המיזוגני. בעיניי זו שוב התבוננות מוטעית: ראשית, גם הגברים מצטיירים רע, בעיקר בשל הקלות בה הכבוד והגאווה מפילים אותם בפח של אלפונסו; שנית, הטוויסט המרכזי בעלילה – חילופי הזוגות – נעשה ביוזמת הבנות, וזה כבר פמיניזם פר אקסלנס.

אני חייבת להודות שהמשפט cosi fan tutte גורם לי, כמו לרבים (ובעיקר רבות…) לזוע באי נוחות מסוימת. קודם כל כי זו הכללה, ואני באופן עקרוני חושבת שאף פעם אי אפשר להכניס ציבור שלם או קבוצה של אנשים תחת הגדרה מסוימת, בטח ובטח שלא נשים – שהן ציבור כל כך רחב וססגוני. ומעבר לזה כי אני לא מאמינה ש-cosi fan tutte.

כדי שזה לא יפריע לי באופן אישי, אני משתדלת לקחת מהאופרה לא את המסר שנשים הן לא נאמנות, אלא מסר שאומר שכולנו אנושיים, גם גברים וגם נשים, ויכולים להרגיש דברים שאולי לא חשבנו שנרגיש, ולעשות דברים שאולי לא חשבנו שנעשה. זה לא אומר שאנחנו רעים, רק אנושיים ומורכבים.

ברטה בהפקת "הספר מסביליה" באופרה הישראלית

בהצגות הקרובות ההפקה מועתקת לאולם שונה; לפסנתר יצטרף הרכב מיתרים; חשוב מכל – יש חילופים בצוות. להערכתך, כיצד תושפע הופעתך משינויים אלו בצירוף הביטחון והפתיחות שרכשת מההרצה בספטמבר?

מן הסתם דברים ישתנו קצת בהתאם לאולם, וזה נחמד ומרענן לשנות חלל. לגבי השינויים בצוות, בהצגות הראשונות היו איתנו דניאלה סקורקה (דספינה) וענת צ'רני (דורבלה) המעולות, והפעם מצטרפות אלינו טלי קצף ושחר לביא (בהתאמה) והן מביאות כל אחת צבע משלה, אופי ותפיסה שונים, וגם זה כיף ומרענן. בקיצור, אני חושבת שיהיה כיף.

הבעת התלהבות מהעבודה בהפקת פרינג׳ קאמרית, ואני מסכים שאין תחליף לקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין האמנים לקהל. לא שזה סותר, אבל האם את מרגישה מוכנה לשיר את פיורדיליג׳י גם על הבמה הגדולה?

כל דבר בעיתו. אני עדיין בונה את עצמי מהמון בחינות. אני בהחלט חושבת שזה תפקיד שאשמח לעשות בהמשך.

ומה בהמשך? 

אני בדיוק עכשיו בתהליכי עיכול של העובדה שהסטודיו – אולי החממה האחרונה במסלול המקצועי – בקרוב מאחוריי והנה אני יוצאת לעולם הגדול. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שאין לי משהו מתוכנן או מסגרת שקבעתי מראש. תקופה כזאת של חוסר ודאות והמון הזדמנויות. יש בזה גם משהו קצת מפחיד, אבל כרגע אני בעיקר מתרגשת לקראתה.

אני חושבת עכשיו הרבה על מה אני רוצה לעשות ואיפה הייתי רוצה לראות את עצמי בעוד כמה שנים. עוד אין לי כל התשובות לשאלות, אבל אני עובדת על זה, ומקווה להבין דברים גם תוך כדי עשיה (ונסיעה).

הסטודיו נתן לי המון כלים את הזמן להבשיל, להתבגר ולהיות יותר בטוחה בעצמי, והיום אני יותר מוכנה לתקופה כזאת של חוסר ודאות, יותר מוכנה לנסות ולהסתכן, כי במקצוע הזה אין ברירה אחרת. אז מה יהיה? אני עוד לא לגמרי יודעת, בודקת כל מיני אופציות, מתרגשת ומקווה לטוב.

ובטווח הקצר? מה עוד מצפה לך העונה?

אז יש לי עוד שלושה חודשים בסטודיו, וכצפוי, הם מלאים בעשייה: על הפרק קונצרט רוסיני בפסטיבל אבו גוש בשבועות, קונצרט בצוותא שמוקדש כולו לשירים של אהוד מנור, קונצרטים בזאפה שיעסקו במחזות זמר, הפקה של האופרה פלסטאף של ורדי שתעלה בתחילת יולי, ועוד המון המון דברים מעניינים.

בספטמבר אופיע בהפקה של נישואי פיגארו בפסטיבל עכו בתפקיד ברברינה. דניאל כהן ינצח ואיתי טיראן יביים, ויש צוות מדהים של זמרים, אז כיף לי ואני מתרגשת. מקווה שיהיו עוד הרבה דברים לספר עליהם בהמשך.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בהפקת צוות "מיתר – אופרה סטודיו" עם נגנים מסימפונט רעננה בניצוח דויד זבה. טל ברגמן / גוני כנעני – פיורדיליג'י, שחר לביא – דורבלה, טלי קצף – דספינה, איתן דרורי – פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, יעקב סטריז'אק – אלפונסו. 28-29.4, מרכז אמנויות הבמה רעננה.

להיות דורבלה

ענת צ'רני מספרת על הופעות הפרידה מהסטודיו ועל המשך דרכה / עמיר קדרון

צילום: אור מני

מצו סופרן, ילידת ישראל. למדה בבוכמן-מהטה, שם זכתה במלגות ובפרסים. הופיעה בארץ כסולנית עם תז' י-ם, אנסמבל מיתר, הקאמרטה, בארוקדה, סימפונט רעננה והקאמרית הישראלית. המשיכה לימודיה בסטודיו של האופרה הישראלית, במסגרתו שרה את דידו, כרובינו, הנזל, דורבלה ועוד.

השיחה הקודמת שלנו נערכה אחרי שסיימת תואר ראשון ולפני האופרה-סטודיו, במעין שנה של חיפוש. עכשיו את שוב מתקרבת לפרשת דרכים, וזה זמן לערוך סיכום ביניים של הקדנציה שלך בסטודיו.

האמת שיש לי רק דברים טובים לומר על הסטודיו. סיימתי שנתיים אינטנסיביות ומרתקות בהן זכיתי לשיר מגוון תפקידים ובקונצרטים בשלל קונסטלציות ותנאים, מהטובים ביותר להזויים ביותר, והכל הכל הכל לימד אותי המון ועיצב אותי להיות אמנית מעמיקה יותר, בשלה יותר, פחות לחוצה (בדברים מסויימים…) ויכולת הלמידה שלי השתפרה פלאים. אני לקראת ההפקה האחרונה שלי במסגרת הסטודיו. אשיר את דורבלה בכך עושות כולן, ואני כל כך מתרגשת לקראת זה. זו אחת האופרות האהובות עליי ללא ספק!

בואי נשים את הדברים על השולחן: פיורדיליג׳י מקבלת את האריות הכי שוות ודספינה היא דמות שבנויה לגנוב את ההצגה. באיזה אופן את מתרגשת דווקא לקראת דורבלה?

הממ… שאלה מעניינת. דבר ראשון, אני רואה את האופרה כמכלול: המוזיקה מדהימה ביופיה, והדרמה מאוד שטותית לכאורה, אך לדעתי יש בה המון שאלות פתוחות ועומק רב.

דורבלה דמות מאוד מאתגרת ומעניינת בעיניי. היא מצד אחד ילדותית ואימפולסיבית, ומצד שני אולי בעצם בשליטה במצב, וגם קצת מסובבת את העניינים ואת העלילה. זה תלוי בעיני המתבונן (ובעיני הבמאי); מבחינה קולית, אולי האריות לא מרשימות – אבל הן לא קלות בכלל, הן דרמטית והן מוזיקלית! הראשונה היסטרית ועל סף "שבירת הכלים", דבר שיכול להיות ספק מצחיק ספק רציני, ובכל אחד מהמקרים אני מאמינה שהמצוקה שלה אמיתית. אחרי הכל גם אם "מזייפים" את המלודרמה כדי לעורר רחמים או אמפתיה ולתפוס תשומת לב, כנראה שמגיעים ממקום של מצוקה אמיתית.

הארייה השניה שלה לכאורה קלילה, אך לדעתי שוב, היא די רצינית. ההרמוניה הלא צפויה שחוזרת על עצמה בנושא הראשי מעידה על הדיסוננס בין הקלילות החיצונית של דורבלה ובין הגלים הגועשים בתוכה. לדעתי דורבלה מתאהבת בגוליילמו באמת ובלב שלם, ונמצאת בדילמה לא קטנה מזו של אחותה.

ואחרי ההרפתקה עם גוליילמו, היא יכולה לחזור לפראנדו כאילו לא קרה דבר? במלים אחרות, איך את מפרשת את סיום האופרה?

אני לא חושבת שהסוף הוא טוב. לדעתי האחיות הרבה יותר נבגדות מאשר הגברים בסיפור הזה.

לצד הבנת הדמות, האם יש בך הזדהות איתה, ולו חלקית? מה את מביאה מעצמך לדורבלה?

אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה מקום לפרשנות וטוב שכך. אני מזדהה עם כל הדמויות שביצעתי עד כה, מהסיבה שאני מנסה להבין מה מפעיל את הדמות, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, מה היא מרגישה, ואז מתחברת ומוצאת את זה מתוך החיים והעולם שלי. זאת אומרת שאחרי שאני מבינה או מחליטה מה המטרה והרצון והרגש של הדמות, אני חושבת מה היה גורם לי לאותן התחושות, מול מי בחיים שלי אני מרגישה את מה שהדמות מרגישה, מתי בחיים שלי אני מתנהגת כמו הדמות, ואז כשאני על הבמה, אני לא מרגישה שאני רק דמות, כי יש בה המון מענת – אבל זו גם לא רק אני.

ואם הקונספט שלך מתנגש עם הבימוי? נאמר, אם יוחלט בהפקה הקרובה על הפי אנד, איך תיישבי את הפער?

אני בד״כ מתאימה את עצמי לבימוי ומנסה לגרום לזה לעבוד לא משנה מה. אני לומדת לאט לאט שאין לי שליטה על הכל, ושאני יכולה לעשות רק את הטוב ביותר שלי – וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות…

אני מקווה שהדברים יעלו הפעם יפה בזכות העבודה בצוות ששהית במחיצתו שנתיים אינטנסיביות. אולי חלק מההתרגשות נובע מכך שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעבוד במסגרת הספציפית הזו?

הנסיבות בהחלט מרגשות וטעונות ברגשות מעורבים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להשפיע לי על תהליך העבודה. מקווה שאצליח, ומקווה גם להמשיך לעבוד עם הקולגות הנפלאים עוד הרבה.

אני איתך. עשיתם לפני כמה חודשים דונג׳ו, עכשיו קוזי – חייבים להשלים את הטרילוגיה כשאת בנעלי כרובינו.

תראה, זו ההפקה האחרונה שלי עם הסטודיו, אז לצערי הרב מאוד לא אזכה להעלות את נישואי פיגארו עם הזמרים הנפלאים האלו. מה שכן, הרגע חזרתי מצרפת מתכנית קיץ שנקראת Escales Lyriques המתרחשת על אי קסום במערב צרפת, שם העלינו את נישואי פיגרו ושרתי דווקא את התפקיד (המדהים, יש לומר) של סוזנה. היה לי תענוג מהתו הראשון ועד האחרון! למרות שאני נחשבת מצו גבוה שהוא טייפקאסט לכרובינו, הם דווקא רצו סוזנה עם קול כמו שלי, והאמת שזה עבד טוב, כי הטסיטורה היתה מאוד נוחה לי והרגשתי טוב עם התפקיד.

בכלל, היו לי כמה קולגות מדהימים והיה תענוג לעבוד על יצירת המופת הזו. היה לי לכבוד לשיר תפקיד ראשי וכה גדול בהפקה הראשונה שאני משתתפת בה מחוץ לארצנו הקטנטונת, גם אם זו היתה בסה"כ סדנת קיץ. הבמאי עובד בבית האופרה של בריסל והיה מאוד מעניין לעבוד איתו. הסתדרנו מעולה והבנתי את הראש שלו מהר מאוד. אהבתי את הפרשנות שלו לטקסט ולמוזיקה. נהניתי גם מהזמרים ששרו איתי בתכנית, ובמיוחד מה"פיגארו" שלי שכרגע שר באופרה סטודיו של ליון ומהרוזן ששר בדויטשה אופר בברלין. כמובן שאשמח לשיר את התפקיד הזה שוב ושוב, וכמו כן גם את כרובינו 🙂

הזכרת את עניין הפאך. ההגדרה המעורפלת משהו ׳מצו לירי גבוה עם גיחות אפשריות לסופרן׳ היא יתרון או חיסרון בתעשיה?

שאלה טובה מאוד. לדעתי עדיף שזמר מתחיל יהיה עקבי בבחירת התפקידים, כך שהפאך שלו יהיה כמה שיותר ברור. אני חושבת שיותר קל להתמודד עם זמר שמסווג לפאך אחד, כך קל יותר ללהק אותו. מכאן שעלול להחשב לא קל או לא נכון לעבור בין תפקידים ובין פאכים לפני שביססת את עצמך ולפחות השגת סוכן. אני ממש ממש בתחילת הקריירה שלי, ואולי זה יכול לבלבל כשקוראים בקורות החיים שלי ששרתי תפקידי מצו לצד תפקידי סופרן הן באופרות והן באורטוריות.

בסופו של יום, אני זמרת שיכולה לשיר מה שנוח לי ומה שמרגיש לי נכון. יש לציין גם שתפקידי המכנסיים של מוצרט והנדל נכתבו לסופרן, כי בתקופה ההיא זמרות המצו היו בעצם זמרות אלט. אולי יום אחד הגדרת הפאך שלי תשתנה – אבל עד אז אני מאוד מאוד נהנית לשיר כמה שיותר תפקידים ויצירות, ולפרש אותן לפי היכולות והראות שלי.

בחזרה לקוזי: מי ומי בהפקה?

לצידי ישיר קאסט מדהים! טל ברגמן וגוני כנעני תחלוקנה את פיורדיליג'י, איתן דרורי ישיר את פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, דניאלה סקורקה – דספינה, ויעקב סטריז'ק יהיה דון אלפונסו. הניהול המוזיקלי בידי הגאון מכולם, דוד זבה, ועל הבימוי – שירית לי-וייס המדהימה והמהממת.

אני מניח שכל המעורבים היו שמחים לעבוד על הבמה הגדולה, ומצד שני כפי שראינו בדונג׳ו ובהפקות אחרות של הסטודיו – יש להפקות הקאמריות-פרינג׳יות קסם מיוחד.

בהחלט מסכימה שלפרינג' יש הקסם שלו. אם לומר את האמת, כשחושבים על זה, רוב ההפקות בהן שרתי הן בעצם סוג של פרינג'. הניסיון שלי על במה גדולה הוא עדיין מאוד מאוד קטן. אני יכולה להגיד לטובת ההפקות הגדולות, שיש משהו משחרר בזה שאתה לא עסוק גם במה שקורה מאחורי הקלעים: אין לך דאגה שמא תשכח את האביזרים, שהאיפור שלך לא יהיה מספיק טוב, שהשיער לא יחזיק מעמד, שתשכח את כיוון אחת הכניסות לבמה או אפילו תשכח בכלל להיכנס לבמה (כבר קרה – לא לי, בהפקות)! מוטלת עליך פחות אחריות לוגיסטית, ואתה נחשב אמן שבא לעשות את התפקיד שלו וללכת הביתה.

אז מצד אחד זה משחרר ויש יותר זמן להתרכז לפני תחילת המופע ובחילופים; הבמה גדולה יותר ולא רואים את הקהל (לרוב) ויש תחושה של עולם מקביל ומרחף מחוץ לזמן. מצד שני, יש לפעמים פחות מעורבות בבניית הדמות, פחות מקום לדעה אישית (שוב, לא תמיד!) ובסוף הערב כשמשתחווים, אולי מרגישים שהתוצר קצת פחות "שלך". סליחה שהתשובה שלי מתפרשת כתשובת "שני צדדים למטבע" אבל כנראה שבאמת בכל דבר יש פלוסים ומינוסים, ואנחנו האמנים מחוייבים להפיק את המיטב מכל סיטואציה, מכל תקציב הפקתי, מכל פרטנר ומכל קונספט 🙂

הזכרת את הקהל, ובאמת בהפקות הפרינג' נוצר בינו וביניכם קשר אינטימי שלא ייתכן על הבמה הגדולה. את מוצאת בזה משהו מאיים או מלחיץ? אולי גם כי מדובר בסוג שונה של קהל?

אני דווקא אוהבת לשיר קרוב לקהל. זה יוצר איזשהו מתח והתרגשות אחרת. כמובן שלא כיף לראות מישהו בקהל מפהק באמצע הארייה או משחק עם הטלפון, או לוחש לזה שלידו משהו שבאותו הרגע אני תמיד בטוחה שהוא עליי ושהוא שלילי, אבל זו חוויה שונה לגמרי מהדיסטנס שיש על הבמות הגדולות. יש לפעמים הרגשה שאתה והקהל עוברים משהו ביחד, תהליך כלשהו.

אני לא בטוחה שסוג הקהל הוא מה שקובע. יש הרבה מקרים שבהם הקהל לא מגיב, בין אם זה על במה גדולה או בפרינג׳. אולי זה קשור לאנרגיות של הזמרים ולכימיה שנוצרת ביניהם – וגם בינם ובין הקהל. אני מאוד מאוד נהנית לשיר ולהופיע וכנראה שכמעט בכל מסגרת אמצא את הטוב.

בצדק טענת שיש הרבה פרמטרים, ובמוזיקה כמו במוזיקה – קשה לנבא את התוצאה. יחד עם זאת, לפחות מניסיוני יש הבדל ניכר ועקבי בין אופי קהל מנויי האופרה לזה שמגיע לשמוע את הסטודיו. ארחיק לכת ואומר שקוזי, כאופרה ליודעי ח"ן, תעבוד יותר טוב בהפקה פרינג'ית-אלטרנטיבית. נשמע הגיוני?

אני חושבת שקוזי היא אחת האופרות המוצלחות שיש, אבל זה עניין של טעם! לדעתי היא עובדת נפלא ומעולה על במה גדולה ומלאה בתקציב. קהל מכל סוג אוהב הפקות טובות שעובדות, ואני לא יודעת כל כך לקרוא קהל או לסווג אותו. אני חושבת שהקהל המבוגר והמנוסה יותר יודע לזהות הפקה טובה. אני לא יודעת לגבי פרינג' או לא, אבל אני חושבת שהקהל יודע לזהות כשזמר הוא בתחילת דרכו…

על כל פנים, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לגלם תפקידים כל כך גדולים ומשמעותיים על במות קטנות. יש לי עוד איזושהי דרך לעבור עד שאבצע תפקיד ראשי על במה גדולה. מקווה שבקרוב מאוד אהיה בשלה לעלות שלב 🙂

אנסה לחדד את דבריי. מסכים איתך שקוזי יכולה לעבוד בקונסטלציות שונות – כיוון שניתן לחוות אותה בכמה רבדים: אפשר "להסתפק" בהתפעלות מיופי המוזיקה ולצחוק בסצינת הרופא, ואפשר להתעמק הלאה במטמון הזה, כי זו אופרה מאד מסוגננת ויש בה פילוסופיה ואלגוריה ומורכבות ותחכום, ודיון חוצה זמנים בסוגיות של אהבה ונאמנות – אבל זה דורש מהקהל נכונות ואיזשהו מאמץ ורצון ליותר מאשר ערב של בידור באופרה.

אדגים את הרעיון על-פי הארייה הראשונה שלך. הזכרת קודם את כפל המשמעות בה, ואני מוצא שם קצה חוט לפענוח האופרה: הטקסט רגשני מאד כבר ברצ'יטטיב – "אני שונאת את האור, את האוויר, את עצמי", ואז "מי לועג לכאבי?" – והלעג בכלל מגיע מהתזמורת! זה רמז למה שקורה בארייה, שם המוזיקה כבר ממש מגחיכה את הסיטואציה. מוצרט בעצם נמצא שם כדי להזכיר לנו שלפחות בנקודה זו, דורבלה היא קרבן של הנסיבות ועוברת סערת רגש רק בגלל התרגיל המרושע שמניע את האופרה. אישית הרגשתי את המתח הזה שוב ובאורח קיצוני ברסיטל של שחר לביא, שממש לקחה את הניגוד עד הקצה בביצוע מאתגר שאפשר אולי לכנות 'מודע לעצמו'.

הווה אומר, קהל שאינו די קשוב ורגיש, יפספס את המהלך המתוחכם של מוצרט ויגבש דעה מוטעית על דורבלה. אז השאלה היא בעצם אם את מתייחסת לכל זה כשאת בונה את הופעתך, או זורמת מתוך הבנה שהקהל לא הומוגני וזה בסדר שיחווה את הנעשה בכל מיני רמות?

קודם כל, מאוד נהניתי מהביצוע של שחר לארייה ובכלל מהרסיטל. לדעתי שחר היא אחת הזמרות המוכשרות והמבטיחות. לשאלתך, אני באופן כללי משתדלת שלא לבצע יצירות באופן שמודע לעצמו, אלא אם מדובר בדמות שמעמידה פנים. גם אז, אם היא עושה את זה על מנת לשכנע – אני לא חושבת שיש מקום להגחיך סיטואציות. אם הדמות מוקצנת, היא תעבוד הכי טוב אם היא תתנהג ממקום אמיתי וטוטאלי. אני בעד להקצין כי הארייה הזאת מוקצנת; ובאופרה עצמה, בשונה מרסיטל, דורבלה לא לבד על הבמה כך שהתגובות של דספינה ופיורדיליג'י יכולות אולי להדגיש את הפן הקומי של ההיסטריה שלה.

דורבלה היא אולי דמות אימפולסיבית, הפכפכה, ילדותית והיסטרית – וזה מה שמצחיק. אם תפגוש מישהו שעושה את עצמו נוירוטי זה יהיה פחות מצחיק ממישהו שבאמת ובתמים כזה. אני לא חושבת שאפשר לכוון לתגובה אחידה של הקהל. לכל אחד יש חיבור וקונוטציות שונות, טעם שונה, עולם שונה של מושגים ורגשות, ואני מברכת את זה. זו מהות האמנות: לא כל אחד ירגיש את אותם הרגשות כמו האחר כשיסתכל על אותו הציור או הפסל, וכך גם עם מוזיקה ואופרה.

דרך אגב – אם כבר מדברים על סוגי קהל – האם האופרה תוצג בשלמותה, או שיתחשבו במאותגרי השלפוחית?

הוחלט להוריד את Per pietà.

לאאא! אנו קרבים לסיום, וזה הזמן לברר מה תוכניותייך להמשך העונה.

השנה אסע לתחרויות ואודישנים לסוכנויות. היעד הוא כנראה גרמניה וצרפת. בארץ אשיר באוקטובר בסימפוניה השניה של מהלר עם אנסטסיה קלוואן ותזמורת י-ם בניצוח פרדריק שזלן. מקווה שיתווספו בקרוב עוד פרוייקטים!

בהרבה ריאיונות שב ועולה הצורך ביזמות מוזיקלית. האם עכשיו, כשאת לא כבולה ללו"ז התובעני של הסטודיו, נזכה להחייאה של אנסמבל ליריק? אנחנו תמיד שמחים לעוד לוביסטים למען הבארוק, ומשיכתך לתחום ידועה

ראשית, מאוד נהניתי להיות ״כבולה״ ללו״ז של הסטודיו! אני חבה את ההתקדמות שלי לאינטנסיביות ולקשת ההזדמנויות שניתנו לי. ושנית, הלוואי! אולי יהיו עוד הפתעות… אולי השנה אממש את הרצון שלי להעלות קונצרט שירים צרפתיים ורוסיים.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בשירת זמרי 'מיתר – אופרה סטודיו'. ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. 12-14.9.14, בית האופרה (חדר חזרות – דרך כניסת אמנים). כניסה חופשית בתיאום מראש.

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

ערב כישרונות צעירים

מופע מסדרה חדשה בהשתתפות זמרי האופרה-סטודיו / עמיר קדרון

לידתה של סדרת קונצרטים אינה דבר מובן מאליו. האקלים התרבותי-כלכלי אינו מעודד זאת, ואפילו הצלחה אמנותית (או פוטנציאל לכזו) לא תבטיח הישרדות מעבר לעונה בודדת. בעקבות הקונצרט "למות מאהבה", יש לקוות כי תימצא דרך למשוך קהל למופעי "לילה זוהר באופרה", סדרה חדשה המשותפת לתז' נתניה ולאופרה הישראלית. שיקלול רכיבי הערב המדובר רומז שעם מעט כיוונונים, יהיה למייסדי הסדרה להיט ביד.

בפורמט אין כל חדש: שרשרת אריות ואנסמבלים מלב הרפרטואר. יש הרבה קונצרטים בסגנון, אך ההבדל נעוץ בפרטים. המעלה הבולטת של "לילה זוהר באופרה" היא ששרביט הניצוח הופקד בידי דויד זבה. יש חשיבות רבה לכך, כיוון שהזמרים שהשתתפו במופע הם צוות "מיתר – אופרה סטודיו", תכנית ההכשרה בניהולו של זבה – ומי כמוהו מכיר את הקולות ומסוגל להעניק להם את הגב התזמורתי הנכון?

אין מנוס מהשוואה לקונצרט דומה שהתקיים בעונה שעברה. פרטיו לא יצוינו מפאת (חוסר) כבוד הנוגעים בדבר, ודי לומר כי המנצח – ששמו דווקא הולך לפניו בעולם – הוציא תחת ידיו תוצר נחות, ממש שפל חסר תקדים. התזמורת נשמעה כאוסף מקרי של נגנים; חטיבות הכלים פעלו ללא קשר ביניהן, והבלגן שרר גם בתוכן; הצליל היה גס, אנטי מוזיקלי ונטול סגנון; הזמרים בקושי נשמעו והלכה למעשה אולצו לצרוח.

בירור קצר העלה כי החליט מי שהחליט שחשוב לזמרים להתנסות בעבודה עם תזמורת, אך מטעמי חיסכון, ככה"נ, לא הוטלה המשימה על תז' האופרה, אלא על אחת התזמורות מהפריפריה (שמתחילה, כידוע, קילומטרים ספורים מת"א). בנוסף, בשם הידוק החגורה, צומצמו החזרות למינימום האפשרי – ועוד הגדילו פרנסי האופרה לעשות והגו פטנט: הקונצרט המתוכנן הוכפל ובוצע פעמיים ברצף, וכך הורווחה חזרה על חשבון הקהל.

מדוע להעלות כל זאת לסדר היום? כדי לחדד את האבחנה שאפשר גם אחרת. אין להסיק מכך שהמופע "למות מאהבה" היה מושלם (יש עוד כברת דרך לשם), אבל ניכר שהדברים לא נעשו כלאחר יד. גולת הכותרת של הערב, אפוא (ויש כמה טוענות לכתר), היתה תמונת הפתיחה לאופרה "צ'נרנטולה" (בנוסח עברי של זבה), שזומרה ושוחקה בכישרון רב ואף הצליחה לגרוף צחוקים ותגובה חמה מהקהל המנומנם. ענת צ'רני הקסימה בתפקיד הראשי; גוני כנעני וטל ברגמן כמעט וגנבו את ההצגה כצמד האחיות; יאיר פולישוק השלים היטב את האנסמבל בקולו הערב; ונדמה שמפגן המצוינות גרר אחריו גם את התזמורת, שנשמעה הרבה יותר מגובשת, מבריקה ולעניין ביחס לשאר התכנית.

ראוי לציין כי הקונצרט נפתח בקטעים מתוך "הספר מסביליה" ("Una voce", "Dunque io son"), ובהם נשמעה צ'רני מעט מהוססת – כאילו אינה ממוקמת בנחת בשירת רוסיני, או כמו לא החליטה סופית מה בדעתה לעשות עם המוזיקה. כיוון שכצ'נרנטולה זהרה ואף ריגשה, נראה שמדובר רק בצורך לצבור ניסיון נוסף, ושההזדמנות הבאה לשמוע אותה כרוזינה תשביע רצון.

תואר 'תגלית הערב' מגיע לבאס יעקב סטריז'ק, שהפליא לשיר את "Udite, o rustici" (מתוך "שיקוי האהבה", ושוב בתרגום זבה). בקצרה: קול אדיר ונדיר שנועד לגדולות. מאותה אופרה, איתן דרורי שר באורח נוגע ללב את הלהיט "Una furtiva lagrima", אך נמנע מהפיכתו לתצוגת תכלית מודעת לעצמה (מחלה אופיינית לטנורים), אלא הגיש פרשנות כנה וספוגה ברגש אמיתי.

קטע מצוין נוסף זומר ע"י דניאלה סקורקה – "Eccomi… O quante volte" ("רומיאו ויוליה", בליני). התהליך שבו מצויה הזמרת נושא פירות שהופכים כל מפגש עמה לחוויית האזנה מפתיעה ומרתקת. ייתכן שמדובר בהתרשמות אישית בלבד, כמובן, אך נדמה שנדבך אחר נדבך, נוספים לקולה רבדים של צבע, עומק וברק רך המעניקים לו נופך של נשיות בוגרת. מלכתחילה הסתמנה סקורקה כלא רק קול יפה, ולבטח כהרבה יותר מעוד סופרן לירי גנרי מצוי; כעת התמונה ברורה יותר: הקול מתעצב סופית, ואיתו אישיות מוזיקלית בעלת חותם ייחודי. אם להתמקד שוב בקטע המדובר, מלה טובה מגיעה גם לרות ורון על נגינתה המשובחת בקרן היער.

התכנית כללה עוד קטעים רבים ואין אפשרות או טעם להתייחס לכל, אלא לערוך סיכום ביניים ולצאת בקריאה לקהל לפקוד את ההופעות ולהתרשם במו אזניו. הקונצרט הבא בסדרה ייערך ב-11 בפברואר תחת הכותרת "כרמן וצועניות אחרות"; עוד לפניו יתקיים ערב דומה, במתכונת קאמרית מזמינה לא פחות. כיצד ניתן להתעדכן בפעילות הסטודיו? הישועה לא תימצא, כמה מפתיע, באתר האופרה הישראלית; לפיכך רצוי להירשם לעמוד שפתחו זמרי התכנית ובו יועלה מידע אודות פעילותם.

עוד כמה מלים על הקונצרט: ראשית, התזמורת. לפחות על פי התרשמות חד פעמית, אין בשורה יוצאת דופן. חטיבת כלי הנשיפה מעץ טובה ורהוטה, וזוהי כרגע המעלה המרכזית של ההרכב. מן הסתם בנסיבות אחרות תתקבל תוצאה שונה; לרוב, בערב המדובר נעדרו מהצליל התזמורתי ברק ואופי. דיווח יימסר, בלי נדר, לאחר הקונצרט הבא.

שנית, מעלה חשובה נוספת של המופע, וזו העובדה שנמשך קרוב לשעתיים ברציפות – אך ללא תחושה של אריכות יתר, מיצוי או נפילת מתח. הדבר כלל אינו מובן מאליו. שלישית, ההנחיה. בפתח הערב ציין זבה בהקלה שלא הוטל עליו התפקיד (האזנות קודמות מוכיחות שהוא דווקא מצטיין בזה), והזמין לבמה את אסתי זקהיים לצורך העניין. בסה"כ עשתה זו את עבודתה נאמנה, בגובה העיניים ובמינון מדויק של הומור. קשה לומר שיש ערך מוסף אמיתי לגימיק של מנחה-סלב, אבל כל עוד התזמורת מסוגלת לעמוד בהוצאה, ובהנחה שהמהלך יגייס קהל – דיינו.

"למות מאהבה" – מופע מסדרת "לילה זוהר באופרה" של תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית). קטעי אופרות איטלקיות בשירת זמרי "מיתר – אופרה סטודיו". מנצח ומנהל מוזיקלי: דויד זבה. מגישה: אסתי זקהיים. 14.1.14, היכל אמנויות הבמה, הרצליה.