music4awhile

ראשי » Posts tagged 'גיא פלץ'

Tag Archives: גיא פלץ

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

מודעות פרסומת

שירים וחיות אחרות

עידו אריאל בפתח עונה חדשה של שירה-שיר / עמיר קדרון

1506971_10203785774937065_8416303365096882458_n

ד"ר עידו אריאל, פסנתרן מלווה, מדריך זמרים ומרצה. למד באקדמיה למוזיקה י-ם ובקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון. ראש המחלקה הווקאלית באקדמיה למוזיקה י-ם. עבד באופרה הישראלית. זכה בפרס נשיא הקולג' למוזיקה בלונדון עבור הדוקטוראט שלו בנושא הדרכת זמרים בשירי שנברג.

שלוש התכניות שתציג העונה מאוגדות תחת הנושא חי-צומח-דומם. מדוע וכיצד בחרת בכיוון זה?

רעיון מרכזי בסדרת 'שירה-שיר' הוא להאיר פנים מגוונים של השיר האומנותי. אכן, זאת מוסיקה שנוגעת בכל תחום שמעסיק בני אדם. הנושא "חי-צומח-דומם" מאפשר לנו להציג התייחסויות מוסיקליות לעולם סביבנו דרך המבט על עולם החי, על עולם הצומח ועל עולם הדומם. החוויה האנושית של עולמות אלה היא חלק בסיסי בהגדרות הזהות שלנו. מרתק לראות את האופנים שבהם מלחינים שונים ותקופות שונות מגיבים לעולמות אלה.

אתה מתכוון שהשירים שבחרת – לפחות חלקם – מתפקדים כמשל ונמשל, כך שהחיות מייצגות אותנו?

ב'שירי חיות' יש אופנים שונים של התייחסות לעולם החי: הסתכלות על החיה כמשל לבן אדם ולאופי מסוים (למשל חמור בהמי, קוקיה קלת דעת); תיאור 'נטורליסטי' של מאפיינים מסוימים של החיה (תנועת כנפיים של פרפרים, תנועה של דג במים); דיאלוג עם החיה שיש לה תכונות שחסרות לדובר (ציפור שיכולה לעוף, זמיר שמפליא בשירתו); החיה כקניין של האדם וכשותפה לגורלו (חיות בחווה, חמורו של העגלון).

פתחתי בתהיה לגבי הנושא כיוון שהניגוד לזה של העונה הקודמת, שנעה סביב בית ומשפחה, בולט מאד. כוונתי שעל פניו נדמה שהשנה בחרת נושאים ניטרליים או פחות טעונים בהשוואה לקודמת. 

יש צדק בדבריך, כי המבט ברבים מהשירים שנבצע השנה אכן מופנה החוצה, אל התופעות שסובבות אותנו. אבל, המבט החוצה מעורר רגשות שונים, לפעמים סוערים, לפעמים נינוחים – אבל בדרך כלל לא ניטרליים. לכן, מאוד מעניין בעיני הוא איך אנחנו מגיבים לאותן תופעות וכאן יש אין ספור אפשרויות.

מה אנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה, וכיצד נבנתה?

התוכנית הקרובה – שירי חיות – מתחילה ומסתיימת בשירים בעברית וביניהם נבצע שירים באנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית. השירים הם מאת מלחינים שונים ובקשת סגנונית רחבה: נושא החיות פופולרי מאוד בשירי עם, כמו ב"שלושה עורבים" ו"קניתי חתול"; בשירים אומנותיים שקיבלו מעמד של שירי עם, כמו "אל הציפור" ו"דג השמך"; בטקסטים עממיים שהולחנו כשירים אומנותיים, כמו שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" מאת מאהלר; בליד הגרמני, בשירים של שוברט ושל ברהמס; במלודי הצרפתי, כמו אצל שוסון ופולנק; ולבסוף, בשירים ישראליים פופולריים, כמו אצל מתי כספי.

אם אני לא טועה, רומנסות רוסיות זו נישה שעד כה לא יוצגה רבות בשירה-שיר – ובכלל בזירת השיר האמנותי חלק הארי ניתן לליד הגרמנו-אוסטרי בעוד יש שטח עצום ומרתק של רפרטואר סלאבי ונורדי, למשל, שיהיה מרתק למפות.

אכן, לא הרבינו עד כה לבצע שירים ברוסית, והרפרטואר הוא נהדר ועצום. ב'שירי חיות' נבצע את שיר הפרעוש המיוחד והשטני של מוסרגסקי; בהמשך העונה, בקונצרט 'שירי צמחים' נבצע, בין היתר, שירים של רחמנינוב. כמובן שיש עוד עולמות עשירים נוספים, כמו השיר הנורדי והשיר הספרדי. אבל עבורי, ליבו של הרפרטואר הוא בליד הגרמני ולכן הוא בדרך כלל נמצא במרכז הקונצרט.

416f2e_6601e00d1778412583dac82434da480f

עוד שאלה עקרונית על רפרטואר: אתה מקפיד לתת מקום של כבוד לשיר הישראלי, בין אם לגוורדיה של ארגוב וזעירא ושות׳ ועד ליוצרים מאוחרים יותר, כמו כספי שנשמע הפעם ושבן – בעלי הכשרה קלאסית שמזוהים עם מוזיקה פופולרית. לדעתך יש בשירה-שיר מקום גם למלחינים עכשוויים מהזירה האמנותית (למשל אייל באט או עמית גילוץ)?

בעיני יש מקום לכל סגנון. מה שחשוב הוא לבנות את התוכנית בזיקה חזקה לנושא המקשר תוך כדי יצירת גיוון של מצבי רוח, גישות ושפות. אני מקווה להמשיך ולשלב שירים גם של מלחינים עכשוויים. יש לי גם חלום – להזמין יצירות חדשות ממלחינים ישראליים, בהתאם לנושאים המתוכננים לעונות הבאות ובדרך זו להרחיב גם את הרפרטואר הזה. אני מקווה שנגיע לכך, אבל זה תלוי בתקציב שבינתיים אין לנו.

מאין מגיע המימון לשירה-שיר?

עד כה, המימון הגיע רק מאנשים פרטיים וממכירת כרטיסים.

יש צינורות מקובלים לקבל תמיכה ממשרד התרבות. אני בטוח שאתה עומד בקריטריונים, לפחות מבחינת איכות המוצר.

אכן השנה, לאחר 3 שנות פעילות מלאה, אנחנו עומדים להגיש בקשה לתמיכה.

עניין אחר שכנראה גם קשור: booking. כאשר הוצאתם פרסום ראשון לעונה לפני כך וכך שבועות, היה לי מוזר שלא צוינו הופעות בירושלים, כיוון שעד כה מרכז המוזיקה משכנות שאננים היה בפועל אחת מתחנות הקבע שלכם.

אכן השנה לא מתוכננות הופעות בירושלים. בשנתיים האחרונות. נהנינו להופיע במרכז למוסיקה ירושלים שהוא בוודאי אחד האולמות הטובים ביותר בארץ לקונצרטים מהסוג שאנחנו עושים. השנה, לצערי, זה לא הסתייע ואני מקווה שבעונות הבאות נחזור ל'משכנות" ולירושלים בכלל.

ומנגד, תתארחו בסלון לוין באבן יהודה – וזו כמדומני גיחה ראשונה (ומבורכת לדעתי) לזירה הפרטית-עצמאית. איך נוצר החיבור? 

ב'שירי חיות' נופיע השנה במרכז פליציה בלומנטל, באוניברסיטת חיפה, בסלון של דפנה באבן יהודה ובחוג חובבי המוסיקה ביבנה. מכיוון שהשיר האומנותי הוא איניטימי והיסטורית שירים רבים נכתבו לביצוע בבית אנחנו שמחים להופיע לא רק בקונצרטים על במות ממוסדות אלא גם במקומות פרטיים. החוויה הנוצרת היא שונה ולא פחות חזקה במקומות הקטנים. אני מפנה את שאלתך גם לניצה הברון, המפיקה המדהימה שלנו, המשווקת אותנו ויוצרת עבורנו את הקשרים עם המקומות השונים:

"במסגרת פעולות השיווק של הסדרה פניתי גם לדפנה לוין, שמארחת בסלון ביתה אירועים מוסיקליים קלאסיים. הצגתי לה את תכניות העונה הזו והיא מיד "הרימה את הכפפה". את השירה המשובחת של גיא פלץ ועינת ארונשטיין הכירה דפנה מראש, ומהנגינה של עידו אריאל התרשמה באמצעות האתר שלו.

גם התכנית המעניינת של 'שירי חיות' שבנה עידו שבתה את ליבה, והיא שילבה מיד את התכנית בין הקונצרטים השונים שמתקיימים  'בסלון של דפנה'. אני התרשמתי שזה מקום נעים מאוד ומתאים מאוד לקונצרטים של סדרת 'שירה-שיר', ואני סמוכה ובטוחה שמצאנו בית מתאים גם לקונצרטים נוספים להנאת הקהל והאמנים. מובן שהתודה מגיעה לדפנה לוין שכל פעילותה המבורכת נעשית בהתנדבות מלאה."

אין צורך ללמד זכות על גיא ועינת, מטובי הזמרים של הדור הצעיר, אבל מעניין אותי מדוע בחרת במיוחד בהם עבור תכנית החיות.

בחירת הזמרים לתוכניות השונות נובעת בדרך כלל מהשירים המתוכננים וסוגי הקולות הנדרשים להם. בשירי חיות נבצע את המחזור המקסים של פולנק Le Bestiaire שמתאים במיוחד לבריטון. שירים נוספים שמסתכלים על החיות במבט אירוני נכתבו גם הם לבריטון, כמו 'בשבח התבונה הנעלה' של מאהלר, או 'שיר הפרעוש' של מוסורגסקי.

שירי ציפורים, מצד שני, ספוגים בכמיהה לחופש ולאהבה ולפעמים גם הקול של הזמרת מחקה את שירת הציפורים. הבחירה בגיא ובעינת הייתה לכן מתבקשת. ובכלל, שניהם זמרים מצוינים ומוסיקאים מעולים שתענוג לעבוד איתם ולהופיע איתם יחד.

נסיים, כרגיל, בהצצה לתכניותיך להמשך העונה.

מאז שאני משמש כראש המחלקה הווקלית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, חלק ניכר מזמני מוקדש למחלקה ולפעילויותיה הרבות והמגוונות. ביניהן אפשר לציין השנה: הפקת האופרה 'מוכרת הבשמים היפה' (אופנבך); תחרות השיר האומנותי ע"ש עדה ברודסקי, שבה השנה נפנה תשומת לב מיוחדת לשיריו של יחזקאל בראון; השתתפות בפסטיבל "פסנתרים" בתיאטרון ירושלים בתוכנית מגוונת של השיר האומנותי; תחרות שירה עם התזמורת הסימפונית ע"ש מנדי רודן; ועוד קונצרטים, כיתות אמן ופעילויות אחרות.

בקיץ אני משמש כפסנתרן ומורה אורח בקורס הקיץ הבין לאומי ICon Arts. כך שיחד עם הקונצרטים של 'שירה-שיר', המשך העונה מבטיח להיות מלא וגדוש במוסיקה ווקלית, האהובה עלי ביותר.

"שירי חיות" – תכנית פתיחת העונה הרביעית של סדרת 'שירה-שיר', בניהולו האמנותי של ד"ר עידו אריאל. משתתפים: גיא פלץ, בס-בריטון ועינת ארונשטיין, סופרן. מרכז פליציה בלומנטל, ת"א, 12.12, 20:30; סלון לוין, אבן יהודה, 18.12, 21:00; חוג אוהבי המוזיקה, יבנה, 25.12, 21:30; אודיטוריום הכט, אונ' חיפה, 27.12, 14:15.

אוכל, רעב – ובארוק צרפתי

דניאלה סקורקה מתכוננת להופעות בסדרת שירה-שיר / עמיר קדרון

כצרלינה בדון ג'ובני. צילום: יוסי צבקר

דניאלה סקורקה, סופרן. בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים ומיתר אופרה סטודיו של האופרה הישראלית. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן רונן והמכון הישראלי לתרבות האופרה. הופיעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות ועוד. זכתה במקום השלישי בתחרות ע"ש צ'סטי באינסברוק ובמקום הראשון בתחרויות האביב 2015.

הופעת בארץ ובחו"ל במגוון קונסטלציות. מה מושך אותך לחזור למסגרת של שירה-שיר?

ראשית, מאז לימודיי באקדמיה בירושלים אהבתי מאוד לעבוד עם עידו. העבודה איתו היא תמיד מעמיקה וייסודית, מוזיקלית וטקסטואלית, ויש בינינו דו שיח שווה ופתוח. לשנינו יש דעות משלנו על כל יצירה, אבל תמיד נמצא את עמק השווה. לעלות איתו על הבמה אחרי עבודה כזו זה תענוג אמיתי. אני יודעת שיש לי שותף מלא שחולק איתי חזון ואינטרפרטציה ליצירה, שמכיר כל נשימה וניואנס בשירה שלי ואני בנגינתו, אבל גם פתוח וזורם עם הספונטניות בהופעה שמבדילה את עצמה מזו שקדמה לה.

סיבה שניה היא הרפרטואר. השיר האמנותי הוא אמנות נפלאה בעיניי, ואני שמחה לנצל כל הזדמנות לגעת בה. היא הרבה יותר קומפקטית מהאופרה או האורטוריה, ומאפשרת בעיניי אינטימיות, חשיפה עצמית גדולה יותר והגשה יותר בגובה העיניים.

בין היתר, תכנית סיום העונה של שירה-שיר תוצג בכרמיאל. אני מניח שזה לא מקרי… איך התחושה לשיר בבית?

הקונסרבטוריון בכרמיאל הוא באמת מעין בית שני, לי ולרוב תלמידיו ובוגריו. שם הופעתי לראשונה בשירת סולו קלאסית וזכיתי לגלות כמה אני נהנית להביע את עצמי כך. הייתי אומרת שכיף לחזור לשם, אבל אני לא מרגישה שעזבתי. גם ממרחק, אני מרגישה קשורה להוויה של המקום; אני בקשרים טובים עם המורים שלי; אחי, הפסנתרן רפאל סקורקה, מלמד ומנצח שם כרגע, וכשאני שם, תמיד מקבלים אותי בחיבוק.

לשיר בקונס' זה אולי שיא האינטימיות שהזכרתי, היות והקהל שם מכיר אותי יותר טוב מכל קהל אחר. אין שם אף מבקר, מנצח או מנהל בית אופרה שיאזינו באוזן בוחנת, רק קהל אוהד ואוהב, ובאופן בלתי נמנע זה מאוד משחרר.

באיזו מידה הנינוחות הזו חסרה לך כשאת שרה בכל מקום אחר?

אני חושבת שבמקום אותה נינוחות מתגברים או מתחדדים דברים אחרים, בעיקר האדרנלין שמביא גם הוא שחרור רגשי. זו חוויה שונה, להיחשף מול אנשים שלא מכירים אותי כלל, וגם זה חלק גדול מהמקצוע, חלק שאני אוהבת לא פחות.

מה אנו עומדים לשמוע בתכנית הקרובה של שירה-שיר?

התכנית הקרובה והאחרונה בעונה תהיה בנושא אוכל ורעב. היא מגוונת מאוד מבחינת סגנונות, תקופות ושפות, ויבוצעו בה יצירות מבאך, שוברט, שטראוס ומאהלר עד ברנשטיין, יוני רכטר, מתי כספי ושירים עממיים פלסטיניים ושירים ביידיש.

שתי יצירות מרכזיות עבורי בתכנית הן 'צלי החתונה' של שוברט – טריו דרמטי ומשעשע שנשיר בעברית בתרגומו של עידו, על זוג שיוצא לצוד בערב חתונתו ונכנס למצב לא נעים עם שומר יערות, ו'המטבח הטוב' של ברנשטיין – מחזור של 4 שירי מתכונים בצרפתית.

מטבע הדברים, ביצירה כמו ׳צלי החתונה׳ יש פוטנציאל לאינטראקציה בימתית בין הזמרים. באיזו מידה לטעמך יש לשלב היבט תיאטרלי במקרה זה ובכלל בז׳אנר הליד?

לטעמי בהחלט יש מקום לבימוי ביצירה הזו. הטקסט והמוזיקה שבה יוצרים דרמה לכל דבר, ובימוי טוב יכול להעצים את הקומדיה.

אם אתייחס לז'אנר הליד ככלל, הייתי אומרת שכל שיר בעיניי הוא סצנה, מונולוג בפני עצמו, שיש בו דרמה ותיאטרליות מעצם היותו יצירה שמחזקת את הקשר בין הטקסט למוזיקה. בלי להיכנס למחוות פיזיות גרנדיוזיות שאולי היו מתאימות על במת האופרה או התיאטרון, מספיק שאני בדמות או ברגע הדרמטי, ואותו היבט תיאטרלי נמצא שם.

וזה חלק מהמשיכה שלך לז׳אנר? כלומר, היכולת לייצג עולם ומלואו בפורמט הכי בסיסי, גם ללא ההו-הא של האופרה למשל?

לא בטוחה שהייתי מגדירה את זה ככה. לעיתים ה"הו-הא" של האופרה מוצא את דרכו לביצוע שלי לליד, אם זה מרגיש לי נכון. עם זאת, אני חושבת שאחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הז'אנרים הוא הליד כעולם ומלואו, כאמור. כשאני מבצעת ארייה מתוך אופרה, הרגע הדרמטי פחות או יותר מוגדר בעקבות מה שהדמות עברה לפניו ומה שעתיד לקרות לה, וכשאני מבצעת ליד, יש לי החופש להחליט מאין אני באה ולאן אני הולכת. זה נותן לי יותר אחריות ומאתגר אותי כמבצעת, וזה בהחלט חלק מהמשיכה.

כדספינה בכך עושות כולן עם (מימין) איתן דרורי, יעקב סטריז'ק ויאיר פולישוק. צילום: יוסי צבקר

כשפירטת את התכנית הקרובה, מאד בלטו השירים הפלסטיניים – אני משער שזה משהו שלא נוסה קודם לכן בסדרה, וגם יוצא דופן סגנונית. לא מן הנמנע שיהיה מי שיראה בכך הצהרה פוליטית. כיצד את רואה זאת מבחינה אמנותית וגם אישית?

ראשית כל, על אף סקרנותי, אני לא מכירה עדיין את השירים, ומי שישיר אותם בתכנית הוא גיא פלץ הנהדר. אמשיך בכך שאם אכן יש כאן הצהרה פוליטית, אז היא של פתיחות ושל רצון לטעום קצת מהתרבות של העם הזה. אני חושבת שזה רעיון נפלא.

את נמצאת בעיצומה של שנתך הראשונה לאחר קדנציה ארוכה ואינטנסיבית בסטודיו. אמנם זה בהחלט לא תלוי רק בך, אבל האם את רואה את עצמך משתלבת באופרה הישראלית?

במידת האפשר, כן. בשנה האחרונה הופעתי במספר קונצרטים מטעם האופרה וכן מתוכננים עוד כאלה. הייתי רוצה להאמין שמתישהו אמצא את מקומי גם באחת מהפקות האופרה. בזכות האופרה הישראלית והסטודיו הופעתי המון בשנים האחרונות, על במות רבות בארץ, עם רוב התזמורות וברפרטואר מגוון מאוד, מה שנתן לי דחיפה גדולה קדימה כאמנית מבצעת. אני מאוד מודה על כל הזדמנות להיות חלק מהגוף הזה.

ומצד שני, לא היססת לציין שחסר לנו בארוק צרפתי בארץ – ועוד במסגרת ׳ריאיון מטעם׳…

אין ספק בעיניי שאחד הפספוסים התרבותיים הגדולים בארץ הוא הבארוק הצרפתי. באך, הנדל, מונטוורדי וגלוק מצאו את דרכם אלינו, אבל רק אזכור שמם של ראמו, לולי, קאמפרה ושרפנטייה לרוב מעלה מין סימן שאלה גדול על פני רבים.

בכלל, אני מרגישה שלבארוק בארץ יש קצת מוניטין של 'מביני עניין'. לא ברור לי למה, בעיניי הוא לא פחות קומוניקטיבי מסגנונותיהם של מוצארט, ברהמס, ורדי, בטהובן או רוסיני שיצירותיהם מבוצעות פה בתדירות גבוהה.

בקונסרבטוריונים ובאקדמיות מלמדים את הסגנונות הקלאסיים והרומנטיים כברירת מחדל טבעית, וחוץ מבאך אולי, לימודי הבארוק שמורים לאלו שמתעניינים בו במיוחד – לפחות כך הרגשתי במהלך לימודיי. כך קורה שאנסמבלים מעטים ומובחרים בארץ אכן מתמחים בבארוק, כאשר רוב המוזיקאים שבהם חזרו מלימודים באירופה.

כשתזמורת גדולה בארץ מבצעת רפרטואר בארוקי, לא נעים לומר, אבל כנראה שהקשר בין מה שתשמע לבארוק יהיה די רופף. אני לא מדברת על כלים אותנטיים או כיוון נמוך, אלא על איזשהי מודעות היסטורית-סגנונית שלא נכנסה לשפתם של רוב המוזיקאים פה.

הבארוק הצרפתי, כמו שלמדתי להכיר בשנים האחרונות, שונה מאוד מהאיטלקי ומהגרמני, והוא גם זה שלצערי הכי פחות מבוצע אצלנו. אמנם לא מזמן זכיתי להופיע ב'טה דאום' של שרפנטייה יחד עם רונן בורשבסקי, מקהלת גארי ברתיני והתזמורת הקיבוצית נתניה, אך ב10 שנותיי כמבצעת (יש שיאמרו שהן לא רבות), זו הייתה בסך הכל הפעם השנייה שביצעתי יצירה בסגנון הזה בארץ, כשהפעם הראשונה הייתה בסדנא למוזיקה עתיקה. לשמחתי, אני ממשיכה להופיע בז'אנר, והקיץ אשתתף בהפקה של 'ארמיד' מאת לולי בפסטיבל המוזיקה באינסברוק, אוסטריה.

אני מקווה שעם הזמן, עוד מוזיקאים צעירים יכירו ביופיה של המוזיקה הזו ושהיא אכן תתפוס את מקומה הראוי אצלנו בישראל.

האמת שקצת חבל שגם בסדרה איכותית כמו שירה שיר אין ייצוג נרחב יותר לבארוק – אם כי ציינת שהפעם תשירו באך. מן הסתם מדובר בקנטטת הקפה?

אני חושבת שזה עניין של מגבלות האנסמבל. עד כמה טוב שירים בארוקיים באמת יכולים להשמע בהרכב כזה? אבל בכל מקרה אני שמחה על הרפרטואר בסדרה, כיוון שאנחנו מבצעים יצירות שמושמעות כאן לעיתים נדירות. דווקא קנטטת הקפה, ייצוג הבארוק היחיד בתכנית, היא לא מהיצירות הללו, שכן היא זוכה לביצועים רבים בארץ. נשיר מתוכה את הטרצט המסכם.

נגעת קודם בנושא של חו"ל, ומן הסתם – כמו רוב עמיתייך – יש לך תכניות בכיוון. זה כולל מחשבה על הגירה?

מה שלמדתי מהמקצוע הזה בשנים האחרונות, זה שמאוד קשה להסתכל כל כך רחוק קדימה. אני לא שוללת מחשבות על הגירה, אם ארגיש שזה נכון לחיים המקצועיים והאישיים שלי. איפה אחיה בחו"ל, מתי אעבור ולכמה זמן -אלה משתנים שתלויים בהמון דברים, חלקם לא בהכרח בשליטתי.

חלק ממני רוצה שאשאר פה, כי זה הבית, פה המשפחה והחברים שלי, השפה שלי, אבל אין ספק שהקידום העצמי והמטרות שאני חולמת עליהם – חלקם הגדול בחו"ל.

אני מבין שכך או אחרת, חשוב לך לשמור גם על קשר מקצועי עם הסצינה המקומית. אז מותר לקוות שנשמע אותך בשירה-שיר גם בעונות הבאות?

זו העונה השלישית של שירה-שיר, ומאז שעידו יצר אותה השתתפתי בכל העונות. זה תמיד תהליך מעניין, מהנה ומספק מאוד, ואני בעצמי מקווה לחזור גם בעונות הבאות.

לסיום, מבט לטווח הקרוב יותר. מה עוד מתוכנן לך לעונה הנוכחית?

בשבועות אשיר בשני קונצרטים בפסטיבל אבו-גוש: המיסה החגיגית של רוסיני עם חנה צור והמקהלה הקאמרית רמת גן, ורסיטל שירים דרום אמריקאיים עם הגיטריסט אייל לבר. זו תכנית נהדרת עם מוזיקה באמת יפהפיה שקרובה מאוד לליבי. ביצענו אותה בפסטיבל בסוכות האחרון, ולשמחתנו נבצע אותה שוב לבקשת הקהל ומארגני הפסטיבל.

החודש אשתתף גם במופע שנסונים צרפתיים מטעם האופרה הישראלית בזאפה ת"א, וביוני – קונצרט סיום העונה של התזמורת הקאמרית הישראלית במוזיאון ת"א. ביולי אשיר בקונצרט זוכי תחרויות האביב בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון; ובהמשך הקיץ, כאמור, 'ארמיד' מאת לולי בפסטיבל באינסברוק, אוסטריה, שם אשיר את תפקיד פניס (PHENICE).

כך עושות כולן – עם (מימין) ענת צ'רני וטל ברגמן. צילום: יוסי צבקר

"שירי אוכל ורעב" – תכנית סיום העונה של סדרת שירה-שיר, בעריכת הפסנתרן ד"ר עידו אריאל ובהנחייתו. משתתפים: דניאלה סקורקה, גיא פלץ ואשרי שגב. 7.5-13.6.15 ברעננה, כרמיאל, חיפה, י-ם ות"א.

מחווה היסטורית לוויוואלדי

"חגיגה על נהר הסיין" בבכורה ישראלית / עמיר קדרון

צילום: טטיאנה דרוז

יזהר קרשון, צ'מבלו. למד באקדמיה למוזיקה בי-ם ובסקולה קנטורום בבאזל. ממקימי תזמורת בארוקדה. מנגן כסולן וכנגן קונטינואו עם כל ההרכבים בישראל. ניצח על מספר קונצרטים עם הבארוקדה, תזמורת הבארוק י-ם והרכבים נוספים.

כיוון שאנו עומדים בפני בכורה מקומית, אולי נפתח בכך שתציג את היצירה.

"חגיגה על נהר הסיין" היא יצירת מופת של ויוואלדי, אשר ממעטים לבצע. הרקע לכתיבתה מהווה סיפור מיסתורין גדול. לא ממש ברור לאיזה אירוע נכתבה, איפה ומתי בוצעה – אם בכלל. לפי אחת התיאוריות, היצירה קשורה לתקרית דיפלומטית בה היו מעורבות צרפת, אנגליה וקריית הוותיקן, ובסופו של דבר נגנזה כדי להימנע ממבוכה של מזמיניה. סיפור עסיסי זה גם יוצג בקונצרט על-ידי ההיסטוריון והמוזיקולוג אלון קליבנוב.

היצירה מוגדרת כ"סרנדה" (או סרנטה, באיטלקית), ומככבות בה שלוש דמויות אלגוריות: תור הזהב (סופרן), המידה הטובה (אלט) ונהר הסיין אשר בפריז (בס). היצירה עמוסה במאפיינים של סגנון הבארוק הצרפתי, משום שהוזמנה לאירוע חשוב הקשור למאורעות בחצר המלך הצרפתי, לואי ה-15.

מלבד שלושת הזמרים היצירה דורשת תזמורת צבעונית, כשבנוסף לכלי הקשת הרגילים מצרף ויולדי גם כלי נשיפה – אבובים (בביצוע שלנו גם קלרינט היסטורי), חליל, חליליות ובסון.

מלבד ביצוע הבכורה הישראלי של היצירה, הפקת הבארוקדה מביאה גם לראשונה לישראל את הבמאית שרון וולר, אשר מתמחה בבימוי היסטורי ובג'סטות היסטוריות, אשר היו פרקטיקה הכרחית לאנשי במה (זמרים, שחקנים ונואמים) בתקופת הבארוק.

כיצד בחרתם לשבץ דווקא יצירה זו בעונת הקונצרטים שלכם?

הסיבה היא קודם כל המוזיקה. מדובר במוזיקה פנטסטית שמשלבת בין אריות ודואטים וירטואוזיים שרק ויוואלדי מסוגל לכתוב, למוזיקה אינסטרומנטלית עשירה, אנרגטית ומרתקת. חוץ מזה, מימדי היצירה מתאימים בדיוק לקונצרט (כשעה וחצי), ובכך ניתנת לנו ההזדמנות לבצע יצירה תיאטרלית מלאה, תוך שימוש בבימוי, תלבושות ואלמנטים של תאורה.

לבסוף, עצם העניין שיצירה כזו, של אחד מגדולי המלחינים, טרם בוצעה בארץ, נתן לנו מוטיבציה נוספת להכנסתה לתכנית שלנו.

על פי רוב אינכם נוהגים לשלב הסברים נרחבים בהופעות. למעשה, זכור לי רק שאירחתם את ד"ר אברבאיה לפני כמה עונות כשניגנתם את היסודות של רבל. מדוע הפעם הוחלט להזמין מרצה-אורח, וכיצד ישתלב במסגרת הקונצרט?

אין כוונה להפוך את הקונצרט להרצאה אקדמית, ובכך להפוך את המוזיקה ליצירת מוזיאון שמסתכלים עליה דרך לוח זכוכית. ממש לא. אבל כן חשוב לתת לקהל רקע שיכניס את היצירה להקשר. הרי מדובר ביצירה תיאטרלית עם דמויות אלגוריות, וללא עלילה ברורה – ובלי הקשר בלתי אפשרי להבין את הטקסט ואת המשמעות של שלוש הדמויות שעל הבמה. קצת רקע על התככים הפוליטיים שברקע הכרחי לחוויית הקהל!

אלון קליבנוב יופיע בדמות של אציל מהתקופה, ויציג את דברי הרקע "בגוף ראשון", על מנת שדברי ההסבר יהיו חלק מההתרחשות הבימתית.

נמתין להסבריו, אך רק על קצה המזלג – מה זו בעצם סרנדה / סרנטה?

בתקופת הבארוק ז'אנר הסרנדה מתייחס ליצירות בימתיות שהינן גדולות יותר מקנטטה, אך קטנות מאופרה, ולרוב כתובות כהוקרה לאדם מסוים. יצירות אלו נכתבו לרוב עבור חגיגות מיוחדות בחצר, והשתתפו בהן זמרים שגילמו בד"כ דמויות אלגוריות הקשורות להתרחשות הטקסית.

והן זכו לפרשנות בימתית, או שזו החלטה שלכם?

כאן אנחנו מגיעים לפרשנות הבימתית שלנו – הג'סטות ההיסטוריות ופרקטיקת המשחק ההיסטורית. לצורך זה מגיעה מבאזל הבימאית שרון וולר, מומחית לתחום, כדי להדריך את הזמרים כיצד לשיר את היצירה כפי שזמרים בתקופת הבארוק היו מציגים אותה אל מול קהל.

פרקטיקת הג'סטות היתה מקובלת לא רק בקרב זמרים בתקופה, אלא גם בקרב שחקנים, ובעצם גם בקרב כל מי שהיה צריך לדבר אל מול קהל, והיא מבוססת על העקרונות של רטוריקה. הג'סטות מסמלות רעיונות ורגשות מסוימים המובעים בטקסטים. הן מתוארות בספרים עתיקים רבים, וניתן לראות אותן בציורים ובפסלים לאורך כל תולדות האמנות המערבית, ואפילו בסרטים אילמים מתחילת המאה ה-20!

כיצד נוצר הקשר של בארוקדה עם שרון?

את שרון אני מכיר מתקופת לימודיי בבאזל. למדתי אצלה פיתוח קול, והתעניינתי מאוד בעיסוק שלה של בימוי היסטורי. לפני שלוש שנים הבאתי אותה לארץ להעביר סדנה לזמרים סביב ג'סטות היסטוריות, ומאז התאהבתי סופית בתחום. עכשיו זו ההזדמנות הראשונה שנוצרה כדי להביא אותה לביים הפקה של בארוקדה.

נכחתי בחלק מאירועי הסדנה והתרשמתי עמוקות; היה מאד מסעיר להיווכח שמדובר בשפה לכל דבר ועניין – כל ניואנס של תנועה מסמן משמעות כלשהי. מן הסתם קהל הבארוק היה בקיא בשפה, ומכאן – האם וכיצד הקהל של כאן ועכשיו יוכל להתחבר לדברים?

אני חושב ששנינו כנוכחים התרשמנו עמוקות למרות שגם אנחנו מהכאן ומהעכשיו, כך שאין לי ספק שהקהל שבא פתוח לדברים יוכל ליהנות גם הוא מהסוג הזה של הבימוי. אכן מדובר בשפה לכל דבר ועניין, והשילוב של הג'סטות עם השפה המוזיקלית הוא לגמרי מיידי. בעיניי מדובר בעוד רובד שנותן עומק למוזיקה ולטקסט, ולא משהו ש"מולבש" עליהם, כמו שדווקא קורה לפעמים בבימוי מודרני למוזיקה עתיקה.

אני זוכר במיוחד את המבוא של שרון לקונצרט הסיכום: על קצה המזלג הסבירה והדגימה את עקרונות השפה, ואפילו המעט הזה העמיק מאד את החוויה ובהחלט עורר עניין לחקור עוד בנושא. משהו מכך ישתלב בהנחיה של קליבנוב? שקלתם זאת?

תודה רבה, רעיון מעולה!

אמרת שיצטרפו נגנים להרכב הגרעין. בד״כ אנחנו רגילים לגמישות בענייני תזמור בבארוק – האם במקרה זה ויוואלדי ציין במפורש מה הדרישות? זה קשור לנסיבות ההלחנה?

ברור! בשל הרקע של היצירה, ויוואלדי כתב אותה עם מאפיינים של בארוק צרפתי, וזה קשור גם לתזמור. בנוסף לתזמורת כלי הקשת (שהיא המקרה הנפוץ במוזיקה של ויוואלדי), הוא הוסיף כלי נשיפה רבים – אבובים, חלילים, חליליות ובסון. בכך הוא יוצר הרכב שמאפיין יותר מוזיקה צרפתית.

בתזמור שלנו הוספנו להרכב גם קלרינט בארוק ושאלומו. ויוואלדי אמנם לא מציין את הכלי בפרטיטורה באופן רשמי, אך הכלי הזה היה בסביבה וויואלדי כתב לו מספר קונצ'רטי, ומצאנו לנכון להוסיף את הצבע המיוחד של הכלי לתזמור המקורי.

מלבד הצבעוניות בתזמור, אילו עוד השפעות צרפתיות ניכרות ביצירה? האם ידוע לנו אודות היכרותו של ויוואלדי עם הבארוק הצרפתי?

ויוואלדי היה איש העולם הגדול. הוא סייר ברחבי אירופה והכיר סגנונות מוזיקליים רבים, ובוודאי גם את הסגנון הצרפתי. ב"חגיגה על נהר הסיין" הכתיבה היא עדיין בסגנון האישי של ויוואלדי, אך עם מאפיינים מוזיקליים צרפתיים, כמחווה למזמיני היצירה.

מלבד התזמור, היצירה נפתחת בפרק שמזכיר פתיחה צרפתית, ובו סולמות מהירים עולים ויורדים. מאפיין נוסף הוא שרצ'יטטיבים רבים ביצירה מלווים על-ידי כלי הקשת, ולא רק על-ידי כלי הקונטינואו.

על הקונצרטים ינצח אנדרס מוסטונן, שידוע בגישה חופשית ולא שגרתית. האם עבד עם בארוקדה קודם לכן?

כן, כבר לא מעט פעמים. הקונצרט האחרון שלנו היה בעונה הנוכחית, בקונצרט פתיחת העונה – "גלוריה".

מה הוא מביא איתו לויוואלדי?

הרבה אנרגיה ורוח חיים א-לה מוסטונן.

משמח לראות אצלכם ייצוג עקבי לדור הצעיר והמוכשר של זמרים מקומיים.

בהחלט, שלושה זמרים צעירים ומוכשרים בעלי קריירה בינלאומית מבטיחה – עינת ארונשטיין, אלון הררי וגיא פלץ. השלושה מככבים באופרות וכסולנים עם תזמורות בארץ ובעולם, ושלושתם זוכים בפרסים בתחרויות בינלאומיות. אנחנו מרגישים בני מזל בהפקה הזאת ומצפים לשיתוף הפעולה הזה!

העבודה התדירה עם זמרים מקומיים נעשית מתוך עיקרון, או שפשוט זכינו ואנו בתקופה של פריחה קולית ויצא שיש כרגע מבחר קולות שמתאימים לסגנון?

לא עיקרון נוקשה… אנחנו מאוד נהנים גם כשנוצרים שיתופי פעולה עם מנצחים ועם סולנים אורחים, אבל ברגע שיש זמרים ישראליים כל-כך מוכשרים שנמצאים בעשייה בינלאומית, אנחנו שמחים מאוד לעבוד איתם בתדירות גבוהה ולעשות יחד מוזיקה ברמה הגבוהה ביותר.

מה נדרש ספציפית מהזמרים ביצירה המדוברת?

הרבה מאוד, בעצם כל מה שנדרש בביצוע אופראי: מעבר ליכולת הקולית, הזמרים נדרשים לשליטה במוזיקה ובסגנון, הבנה עמוקה של הטקסט, יכולת משחק וכמובן הרבה הבעה אישית.

אתה כבר מבין לאן אני חותר. אין ספק שהקרקע בשלה – לפחות מבחינת זמינות הכשרונות – לאופרות בארוק בהיקף מלא. מהאופרה הישראלית הרי לא תבוא הישועה; האם אתה מאמין שחלום כזה עשוי להתממש?

הלוואי. זה חלום משותף. אני גם חושב שחלום כזה הוא מעשי בשלב כלשהו. אופרות בארוק לא דורשות הרכב תזמורתי גדול, וזמרים מתאימים יש כאן. הבעיה העיקרית היא שהפקה אופראית זה סיפור מאוד יקר, גם אם זה אופרת בארוק. כשיהיו תקציבים מתאימים לכך ניתן יהיה להעלות אופרות, ואני מאמין גם שיהיה לזה ביקוש גדול מצד הקהל. אבל אנחנו הרכב צעיר, כל דבר בעיתו.

"ויוואלדי בפריז" – בכורה ישראלית לסרנטה "חגיגה על נהר הסיין". בארוקדה בניצוח אנדרס מוסטונן. סולנים: עינת ארונשטיין, אלון הררי וגיא פלץ. מנחה: אלון קליבנוב. בימוי: שרון וולר. מוזיאון ת"א – 23.2, אולם וייל (כ. שמריהו) – 26.6, אבו גוש – 28.2, מרכז רפפורט (חיפה) – 2.3.

אקלקטיקה מרוממת

חדשנות ואיכות בפתח העונה של הקאמרטה / עמיר נהרי

צילום: סיגל חביב

קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה הישראלית ירושלים הוקדש למזמור המגניפיקט – "רוממה" בלטינית, מהמשפט הפותח את המזמור, Magnificat anima mea Dominum ("רוממה נפשי את האל"). הושמעו מזמורי המגניפיקט בהלחנת כמה מהמאסטרי של הבארוק: ויואלדי, טלמן ואלבינוני. חתמה את הקונצרט בכורה עולמית של היצירה "הללו-יה מגניפיקט" של המלחין הישראלי יוסף ברדנשווילי, שהוזמנה בעבור הקאמרטה.

הבחירה ביצירות שאינן חלק מהרפרטואר המוכר בארץ היתה, לצד הבחירה במגניפיקט, החוט המקשר בקונצרט. בלטה הכוונה לחדש לקהל ביצירות בעלות עומק, מורכבות ונפח לצד רגעים מופנמים. הניסיון האמיץ לאתגר את הקהל מבלי להתחנף אליו הצליח; בתום הקונצרט באולם המלא (רקאנטי, מוזיאון ת"א) גמל הקהל בתשואות רמות על החוויה האמנותית שעבר.

היצירות שנבחרו נכתבו להרכב תזמורתי מצומצם יחסית, שנשען כמעט בלעדית על מיתרים וכלי נשיפה מעץ. בידיו של המנצח המנוסה אבנר בירון ניצחה האיכות את הכמות: הדיוק המוזיקלי, ההקפדה והצליל החם של התזמורת הבטיחו לקהל הן את העוצמה ואת שיאי הפאתוס שביצירות, והן את המורכבות ואת רגעי ההרהור. כך למשל אצל טלמן בקטע המקהלה הנמרץ "גבורות עשה בזרועו" (Er übet gewalt mit seinem Arm) ובארייה היפה לטנור "רעבים מלא טוב" (Die hungrigen füllt er mit Gütern), ואצל ויוואלדי ב-misericordia המלנכולי למקהלה וב-gloria patri.

עניין מיוחד עוררה "היפוכונדריה" מאת מלחין הבארוק הבוהמי זלנקה, בזכות שלל הרעיונות ואופיה ההפכפך המשלב מלנכוליה עם הומור, אולם לא היתה זיקה מספקת בינה לבין שאר היצירות שהושמעו מבחינת הנושא והרמה האומנותית.

האנסמבל הקולי הישראלי בניצוחו של יובל בן עוזר, שחוזק על ידי זמרים נוספים לצורך הקונצרט, ממשיך למצב את עצמו כהרכב ווקאלי מוביל בארץ, והפיק שירה עשירה, עמוקה ואחידה בין החטיבות השונות.

הרכב הזמרים הסולנים היה טוב אף שלא אחיד ברמתו, וההנאה ממנו נפגמה גם בגלל נגינת הבאסו קונטינואו החזקה שהאפילה לעתים על השירה. למרות גילו הצעיר, ריגש הבריטון גיא פלץ בקולו העמוק ובעל ההוד. יחד עם זאת, נוכחותו היתה מעט נוקשה – מן הסתם עם הזמן יפתח גוון ודינמיקה עשירים יותר.

לסופרן עינת ארונשטיין קול בעל תום וגוון יפה וצלול. בחצי הראשון של הקונצרט חסרו בשירתה גוון ועניין בפראזות ובקישוטים, אולם בחלקו השני – באלבינוני, ובמיוחד ביצירתו של ברנדשווילי – הפיקה פרשנות אינטליגנטית ובשלה. קולו של הקונטרה-טנור צבי עמנואל מריאל היה נעים אך מעט סגור, ושירתו סבלה לעיתים מליקויים של יציבות ואינטונציה. מעל כולם בלט הטנור ההולנדי המצויין מרסל בקמן, בקולו הגדול והחם, עושר המניירות, וגם ההומור שהפגין ביצירתו של ברדנשווילי.

גולת הכותרת של הקונצרט היתה הבכורה של "הללו-יה מגניפיקט" מאת המלחין הישראלי יוסף ברנדשווילי. בדומה לאופרה "מסע אל תום האלף" שהלחין, שקצרה שבחים בזכות הפקתה המרהיבה, גם פה בישל המלחין קדירה מוזיקלית אקלקטית, עם השפעות מתקופות ומסגנונות שונים, כגון עבודתם של מאהלר, ארוו פרת והרומנטיקה הצרפתית המאוחרת. האקלקטיות התבטאה גם בשילוב פסוקים של דת והגות יהודית לצד טקסט לטיני, ואף שיר חנוכה ביידיש – כאשר השפות מושרות לעיתים בו זמנית.

ריבוי המקורות לא הפך לבליל, אלא התגבש לאמירה סוחפת על השאיפה להתעלות מתוך הסבל ולזכות בגאולה, המשותפת לדתות ולתרבויות השונות. יצירתו של ברנדשוילי מורכבת, לעיתים חידתית, אך תמיד מתקשרת עם הקהל ויוצרת עבורו עולמות של יופי, צבע ומסתורין. הבכורה היא על כן ארוע משמעותי בחיי המוזיקה בישראל. השנה שוחרר האלבום "יוסף ואחיו" מאת המלחין עילם רותם ובביצוע הרכבו Profeti della Quinta. בזכות הקאמרטה וברדנשווילי הנה חזינו שוב בעושר תרבותי והיסטורי בא לידי ביטוי ביצירה ישראלית מקורית ומתחדשת. תענוג!

לסיכום: הקאמרטה פתחה את העונה ברפרטואר מסקרן, בלתי מתחנף ובלתי צפוי. הבכורה ליצירה הישראלית "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברנדשווילי היתה נצחון. הקונצרט משך קהל רב שהגיב בתשואות רמות – ובצדק. אין להחמיץ את ההרצה האחרונה בהחלט של התכנית – 8.11 בזכרון יעקב. בראבו!

"מגניפיקט" – קונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה בניצוח אבנר בירון. סולנים: עינת ארונשטיין – סופרן; צבי עמנואל-מריאל – קונטרה טנור; מרסל בקמן – טנור; גיא פלץ – בריטון. מקהלה: האנסמבל הקולי הישראלי. בתכנית: מגניפיקטים מאת אלבינוני, ויוואלדי וטלמן; "היפוכונדריה" מאת זלנקה; "הללו-יה מגניפיקט" מאת ברדנשווילי (בכורה עולמית). מוזיאון תל אביב, 20.9.14.

 

שירת הנצח

הקאמרטה פותחת את העונה בתנופה רמה / צבי נתנאל

הקונצרטים של תזמורת הקמראטה ירושלים מצטיינים לעיתים תכופות בתכניות מקוריות, ובשילוב יצירות רבות שאינן מבוצעות על הבימות הישראליות לעיתים קרובות. קונצרט פתיחת העונה סיפק הזדמנות נדירה לשמוע שתי יצירות מרתקות, המרעננות את הרפרטואר השגור. החלק הראשון של הקונצרט הוקדש לבריטן, שהשנה מציינים 100 שנה להולדתו, וראמו, המלחין הצרפתי המהולל.

את מחזור השירים "ההארות" (Illuminations) הלחין בריטן בשנת 1939 על פי טקסטים של המשורר הסימבוליסטי ארתור רמבו, לזמרת סופרן ותזמורת מיתרים (מאוחר יותר עיבד בריטן את היצירה לקול טנור עבור בן-זוגו פיטר פירס). למרות שמו של המחזור, הוא חדור באווירה אפלה וקודרת, ככל הנראה כיוון שהשירים נכתבו תחת השפעת סמי הזיה. הנושא המרכזי של המחזור הוא התיאטרליות של החיים, כאוס של חיים עירוניים, וההיבט הטראגי והכואב של היופי, נושא ששזור כחוט השני ביצירותיו של בריטן.

אבנר בירון הוביל את התזמורת לביצוע נמרץ ותוסס והנגנים עטו על הכתיבה הגאונית כמוצאי שלל רב, אך לצד רגעים קסומים, בעיקר בשירים השקטים, היה חסר חום ועידון מסוים בשירים הסוערים. חמור מכך, התזמורת כיסתה רוב הזמן את שירתה של הסופרן שרה פוקס, שהפליאה לתאר בקולה את הלכי הרוח המגוונים. התזמורת פשוט ניגנה באופן קבוע פורטה אחד יותר מדי וחבל, כיוון שבשירים הסוערים הזמרת נדרשת לשיר טקסט רב ובמהירות, ובקטעים הללו הפואטיקה הלכה לאיבוד. השיר השלישי על שני חלקיו, והשיר השביעי (שהוקדש לפיטר פירס) זכו לביצועים מקסימים מלאי אהבה, נוסטלגיה, ותחושה מתוקה של דז'ה וו, בעיקר בשיר האחרון.

מיד אחר כך ביצעה התזמורת 7 פרקים משתי הסוויטות "האינדיאנים האצילים" מאת ראמו, מלחין נדיר למדי באולמות הקונצרטים בארץ. הסוויטות נערכו מתוך האופרה "האינדיאנים האצילים" שהלחין ראמו ב-1736 ועוסקת במעשיות אהבה בארצות רחוקות. אחד הסממנים המובהקים של האופרה הצרפתית במאה ה-18 הוא ריבוי פרקי המחול. הסוויטות, הכוללות פרקים אלו, נערכו במאה ה-20 ע"י המלחינים סן סנס ודיקא, שרחשו הערכה רבה לראמו.

מאפיין מובהק נוסף של ההלחנה הצרפתית בתקופה זו הוא התיזמור השופע ורב הגוונים, והתזמורת הצטיינה בהבעת הגוונים הרבים של התיזמור, בחילופי המשקל הנונשלנטיים, בתחושת ההוד וההדר של פרק הפתיחה (חרף נגינה רועשת ולא נקיה של שתי החצוצרות), והאלגנטיות של פרקי המינואט. פרקי הטמבורין היו עולצים ותוססים ופרק הסיום "מחול הפראים" המוכר למדי, היה מלבב ומלא תנופה.

הרקוויאם של פורה, שחתם את הקונצרט, הוא מלאכת מחשבת של ליריקה, איפוק ויופי צרוף. פורה הלחין את הרקוויאם בניגוד לקונבנציה הדרמטית המקובלת, בחפשו אחר הבעה של גאולה שלמה ושאיפה לאושר נצחי תחת מוות כואב ומייסר. חברי האנסמבל הקולי הישראלי הציגו שירת מקהלה מרשימה ומגובשת הן בסקציות הסולניות והן כתלכיד. אמנם ההתחלה היתה מהוססת משהו בפרק הפתיחה הקודר והשליו חליפות, והפרק השני לא ממש התרומם, אך הפרק "שה האלוהים" היה מצמרר והכין את הקרקע לליריקה הצרופה של "אל גן העדן". השירה היתה פשוט למופת. האימפקט – כתמיד ביצירה זו – נצחי.

בירון הוביל את המקהלה והתזמורת היטב בין רגעי הפיוט לדרמה הכבושה בפרק "גאלני". תענוג לשמוע את התיזמור הכה מיוחד בנגינה מצוינת של הקאמרטה, החל בוויולות הדומיננטיות, וכלה בקרנות שצבעו את היצירה בקדרות (בפרק "מנוחת עולם"), ובאימה (בפרק "גאלני"). שרה פוקס שבה והצטרפה לביצוע יפה, פשוט וישיר לפרק "ישוע הרחום", אם כי הוויברטו המהיר היה קצת בעוכרי השלווה הרהוטה שמשרה הפרק. הבריטון הצעיר גיא פלץ הרשים בקולו העשיר ומלא העומק, ונתן תוקף מהדהד בפרק "גאלני".

בפתח הקונצרט ביצעה החלילנית, חברת התזמורת, אסתי רופא את סירינקס מאת דביסי, במיומנות ובמוזיקליות יוצאת מן הכלל, אך ארבע הדקות הללו, למרות יופיין, היו מיותרות במארג הכללי של הערב.

הקאמרטה הישראלית ירושלים, קונצרט פתיחת העונה: פורה – רקוויאם; בריטן – ההארות; ראמו – 7 פרקים מתוך הסוויטות "האינדיאנים האצילים"; דביסי – סירינקס. אבנר בירון – מנצח. האנסמבל הקולי הישראלי. שרה פוקס – סופרן; גיא פלץ – בריטון; אסתי רופא – חליל. שבת 12.10.2013, מוזיאון תל-אביב.

הנדל כאן ועכשיו

הקאמרית הישראלית מגישה תכנית מושכת בפרשנות מפתיעה / עמיר קדרון

הקונצרט השני מהסדרה הקולית של התזמורת הקאמרית הישראלית נפתח בקונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5 מאת הנדל. המאפיין העיקרי של הנגינה – גם ביצירות העוקבות – היה נחרצות בלתי צפויה, אם כי לא כזו שבהכרח אין לה מקום; על כן הרושם שהותיר הקונצרט (לצד ההנאה) היה מורכב, מאתגר, ובעיקר מעורר מחשבה.

לאורך הקונצ'רטו היתה התנהלות התזמורת לא עקבית: בפרק הפתיחה בלטה קבוצת הכינורות הראשונים – מלוכדת, מבריקה – בהובלה מצוינת של אלינא גורביץ'. לעומת זאת, הכינורות השניים ממש הפריעו בצליל כבד ומתכתי, ונוכחות חטיבת הבאס כמעט ולא הורגשה. הפער בין גישת הכינורות התרחב בדואט שבפרק ד' – ללא תמיכת התזמורת, הצירוף של גורביץ' ויוליה בלגליי יצר צליל על סף הצרימה. מנגד, דאג המנצח ג'ון נלסון להקטין ולעדן את הנגינה בפרק החמישי, שעוצב בקלילות הראויה.

חיבת המנצח והתזמורת לביטוי עז זלגה הלאה וביתר שאת אל הסימפוניה מס' 29 של מוצרט. בהתאם לכך בלטו מאד פרקי המסגרת של היצירה, בהם הודגשו בחריפות ניגודי האור והצל. מבחינה זו, נעילת הסימפוניה היתה קיצונית באופייה – כמעט אלימה. שוב, לצד זאת הודגמה יכולת מנוגדת: יש להחמיא לצניעות המדויקת שבה הותוותה הפתיחה האגבית של הסימפוניה, וכן לתיקון היחס בין חטיבות הכינורות – מה שהיה חסר במידה רבה, כאמור, בקונצ'רטו.

אם שתי היצירות שפתחו את התכנית עוררו תהיה באשר לכוונות האמנים, זו המסיימת נתנה מושג ברור. ככל שיישמע הדבר מופרך, נדמה כי נעשה ניסיון לפרש את המוזיקה על-פי רוח ההווה, ומכאן חדות הנגינה, הנטיה לטמפי מהירים והרושם הכללי של החלטיות וקשיחות. כמעט מפתה לפשט ולומר 'מוצרט והנדל פוגשים את שוסטקוביץ". למרבה הפלא, הקונספט הוכיח עצמו במידה רבה.

היצירה המסיימת, אם כן, היתה "דיקסיט דומינוס" מאת הנדל. עיון קל בטקסט – תהלים ק"י – מאשש את ההשערה הנ"ל. המסר כוחני וכולל ביטויים כגון: "אשית אויביך הדום לרגליך", "מחץ ביום אפו מלכים" וכדומה. על פי רוב, האלימות מתממשת בביצוע הקטע "Conquassabit", ואילו נלסון בחר להקצין ולהעניק ליצירה בכללותה אופי תוקפני – מורט עצבים ממש – עם הפוגות מבורכות כל אימת שהמקהלה השתתקה והזרקור עבר לסולנים.

מהאמור לעיל ניתן להבין שהתוצאה היתה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, ועל כן יש לברך על איכותה הגבוהה של השירה – באמת יוצאת מגדר הרגיל – שבזכותה ניצלה המוזיקה. מקהלת האקדמיה י-ם, על אף שלרוב אולצה לזעוק ולנהום, הצטיינה בשירה מבריקה להפליא, שקופה וממוקדת. הסולנים היו נהדרים אף הם: כבקונצרט האחרון של הקאמרטה, הסתפק גיא פלץ בתפקיד זעום, ושוב הותיר קולו היפהפה רושם עצום במעט שניתן לו. נתח קטן נפל גם בחלקו של לירן קופל, ואת שניהם ניתן וכדאי יהיה לשמוע בהיקף מכבד יותר בהפקת "דולי הפנינים" של האקדמיה למוזיקה בי-ם, המתוכננת לחודש מאי.

קולות הנשים נחשפו במידה רחבה יותר, ולא אכזבו: אביטל דרי שרה יצירה זו בתחילת העונה עם תזמורת הבארוק – ושיחזרה את הישגה. קלייר מגנאג'י, שקהל הקאמרית ודאי זוכר היטב מהופעתה המסחררת ב"הבריאה" של היידן, שוב הפליאה בגמישות ובברק המענגים של קולה, וכמוה גם דניאלה סקורקה. מעבר להיותו אתנחתא של רוגע מההמולה השתלטנית, ייזכר הדואט שלהן כפנינה מוזיקלית ובה מיזוג נדיר של שניים מהקולות היפים ביותר בארץ.

עוד כמה המלצות לסיום: בטרם תדרים התזמורת לפסטיבל קלאסיקאמרי באילת, תופיע בשתי תכניות לילדים. ראשית, "פטר והזאב", עם הבמאי-שחקן דני ארליך, ואחריה "חליל הקסם", בשירת נציגי האופרה-סטודיו. לקראת סוף החודש, אביטל דרי וגיא פלץ ינעימו זמירות עם חבריהם להרכב הרנסנס המצוין "גלוריאנה". כמו כן, יופיע פלץ לצד דניאלה סקורקה ואחרים בקונצרט המקיף מאה שנות לידר. האזנה ערבה!

התזמורת הקאמרית הישראלית, 16.1.13, מוזיאון ת"א. הנדל – קונצ'רטו גרוסו אופ. 6 מס' 5; "דיקסיט דומינוס". מוצרט – סימפוניה מס' 29. ג'ון נלסון – מנצח. קלייר מגנאג'י, דניאלה סקורקה – סופרן. אביטל דרי – אלט. לירן קופל – טנור. גיא פלץ – בריטון. המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול, י-ם.