music4awhile

ראשי » Posts tagged 'גיא מנהיים'

Tag Archives: גיא מנהיים

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

לקראת בכורות

 

שתי אופרות ישראליות חדשות בערב אחד / עמיר נהרי

הפקה של שתי אופרות ישראליות באותו הערב מעוררת באופן טבעי עניין רב, במיוחד כשמדובר בעיבוד מוזיקלי לשתי יצירות קאנון מקומיות: "האדונית והרוכל" של עגנון והמחזה "שיץ" מאת לוין. הסקרנות גוברת עקב הבחירה במלחינים חיים פרמונט ("הבן יקיר לי"; "אותו הים" על-פי עמוס עוז), ויוני רכטר, שזו לו האופרה הראשונה שכתב.

היצירות הוזמנו לכבוד עונת ה-30 לאופרה הישראלית. הבחירה להפיק שתי אופרות קצרות (משך כל אחת כשעה) נבעה מתפיסה לפיה הקהל יתקשה לגלות סבלנות למשך זמן ארוך יותר, ועדיין – במסיבת העיתונאים ציין רכטר שזו יצירה רחבת יריעה עבורו יותר משכתב בעבר.

את ההשראה ל"אדונית והרוכל" קיבל פרמונט מהאופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, ולכן יצירתו תהא גם היא דואט ארוך ואפל בין רוצח וקורבן, הנע לעבר סוף אלים. את "שיץ" הלחין רכטר ללא מקור השראה ספציפי, תוך הדגשת האלמנטים ההומוריסטיים שבמחזה. שתי היצירות מהוות אתגר לא פשוט להלחנה בשל עושר הרבדים שבהן, הדואליות והאירוניה הרבה. במילותיו של ברנרד שאו: מאחורי כל צחוק מתחבאת דמעה. במקרה זה, מתחבא לפעמים גם אגרוף.

בימאי ההפקה עידו ריקלין, שביים העונה את "שתיקתו של ברוך" מאת אלה מילך-שריף, החליט לשזור בין שתי היצירות חוט בין-דורי המקשר בין הקורבן היהודי בגולה ("האדונית") לבין הישראלי החדש המוצג, כדרכו של לוין, באופן ביקורתי ללא רחם. הבימאי הכתיר את החיבור בשם "טורפים", כדי לבטא שהיהודים, שהיו נטרפים בגולה, הפכו טורפים, או לפחות שחזרו עולם שבו יש טורפים ונטרפים, בהיעדר היכרות עם גורל אחר.

השאיפה לתת פרשנות פוליטית, גם אם מעודנת, ראויה לציון בעקבות השערורייה סביב ההחלטה שלא לבצע בעונה הנוכחית את יצירתה של אביה קופלמן "מעזה עד ברלין". התפאורה תהא משותפת לשתי האופרות, ותהפוך מביטוי מופשט של יער אירופאי ("האדונית והרוכל") למעין פיגומים של א"י הישנה הנבנית "שלמת בטון ומלט" ("שיץ"). מהצצה הראשונה עושה הרושם שההפקה תהא מושקעת ויצירתית ובהחלט מעוררת סקרנות.

"האדונית והרוכל" הולחנה ע"י פרמונט בעקבות ברטוק בשפה מוזיקלית מורכבת: טונלית אך מודרנית יחסית. היא צפויה לאתגר את הקהל ולא תנעם לאזני כולם. משמיעת אחד הדואטים, עושה רושם שהמוזיקה תיצור בהצלחה אווירה עשירה וקודרת. נותר לגלות אם יתפתח דיאלוג אינטראקטיבי מרתק בין הדמויות ואם יהיה ביטוי מתוחכם ומספק לדואליות ולאירוניה העגנוניות.

יש לברך על התפקיד הדרמטי הראשי שניתן סוף סוף לשחקן ולטנור הנפלא גיא מנהיים, שכיכב השנה בהפקות של וגנר בלייפציג. לצידו תשיר עידית זמיר, בעלת קול הספינטו הכהה.

"שיץ" צפויה לתקשר היטב עם הקהל הרחב. משמיעת שני דואטים עושה רושם שהשפה המוזיקלית תזכיר גם את "המוזיקה הקלה" של רכטר וגם פרקים קומיים של האופרה הקלאסית והאופרטה, ואולי גם את המוזיקה של קורט וייל. ההבעה המוזיקלית שתיווצר תהיה ישירה ונעימה לאוזן.

יש לברך על ההרכב המצויין שלוהק: אירה ברטמן ונח בריגר, שכבר שרו לוין באופרה "הילד חולם", ולצידם הקולורטורה יעל לויטה והכוכב העולה עודד רייך, בעל קול הבריטון העוצמתי. גם פה האתגר יהיה בתרגום העומק, התחכום והניואנס למוזיקה: לבטא מתחת להומור את המרירות הלוינית, ומתחתיה את הכמיהה לאהבה ולקיום בעל ערך אל מול עולם אכזר.

האופרה הישראלית והמשתתפים השונים הצהירו על ההתלהבות שביצירת חומרים מקוריים ומקומיים, את האפשרות להתייעץ עם המלחין בעת ההפקה, וכמובן להגיש לקהל יצירות ישראליות המושרות בעברית. המנצח איתן שמייסר דבר בגאווה על ריבוי היצירות האופראיות בעברית בשנים האחרונות.

עם זאת, מדברי המלחינים לא נראה כי ישנה שאיפה לעבר יצירה פורצת דרך דווקא, כזו שגם תתווה סגנון מוזיקלי "ישראלי" בעל מאפיינים ייחודיים. הקהל כן יחווה חוצפה ישראלית; איפה עוד שרים באופרה שורות כמו "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס" ("שיץ")?

לסיכום – צפויה הפקה תיאטרלית עשירה שתתכבד בזמרים ישראליים מצויינים. לבטא במוזיקה את התחכום והניואנס של הקלאסיקות הישראליות יעמיד אתגר רב למלחינים ולמבצעים, ומכאן המשמעות הרבה של ערב. זה לא יהיה עוד "טרוויאטה" – הסקרנות רבה וברור שהחוויה לא תשכח במהרה.

"טורפים: מעגנון עד לוין" – "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט על-פי ש"י עגנון, ליברית: צרויה להב. "שיץ" מאת יוני רכטר, על-פי חנון לוין, עריכת ליברית: מולי מלצר. בימוי: עידו ריקלין. ניצוח: איתן שמייסר. 3-10.7.15.

 

 

גרטה והמרוץ למחזמר

הנאה מצוות נפלא בחג המחזמר / עמיר נהרי

חג המחזמר בת ים הוא תחרות פתוחה לכל מי שמעוניין לשלוח יצירות. ארבעת מחזות הזמר הנבחרים מופקים ומוצגים לקהל, בתקווה שאחד התיאטראות יאמצם לרפרטואר. על היוזמה הברוכה מופקדים המנהל האמנותי אורי פסטר והמנהלת המוזיקלית קרין בן יוסף.

ההיכל הנעים של בת ים התמלא בקהל, שחלקו הגדול היה מקורביהם של האמנים – הרבה אמנים בזכות עצמם, לרוב צעירים – והאווירה היתה אנרגטית ומפרגנת, מעין חג של מוזיקאים.

הסיפור "גרטה והמרוץ לחלל" של ולריה זבילוצקי שזכה בתחרות "הארץ" הורחב ע"י המחברת בשיתוף יונתן כנען לכדי מחזה, כשכנען כתב גם את המוזיקה. העלילה, המתרחשת בברית המועצות, מספרת על נערה חולמנית המעריצה את הקוסמונאוט יורי גגרין, ומוצאת עצמה ביחסים מורכבים עם איש פשוט, שגגרין הוא גם שמו. זהו תיאור של "המצב הסובייטי" באמצעות שני אנטי-גיבורים שאינם מסוגלים להתפתח תחת שלטון מדכא ומעקר.

הטקסט היתה לטעמי החוליה החלשה ביצירה. הוא לא היה מהודק ומחדש מספיק. הטקסט לקה בערבוב משלבים לא מוצלח ובעיקר בסכמטיות, למשל: "הלאה! קדימה! רוסיה! מוסקווה! כאן מצדיעים למנהיג! חרושצוב, ברז'נייב, פרבדה, זהו עיתון 'האמת', נותן מידע אמין".

היצירה הוגדרה כ"מחזמר אופראי" ובוצעה על ידי צוות רחב יחסית ומגוון של זמרי אופרה, פופ (אוהד שרגאי) ושחקנים שגם שרו. הגיוון עבד והדיאלוג שנוצר בין האמנים והסוגות השונות הרגיש טבעי ומפרה. המוזיקה הורכבה בעיקר מקטעי אנסמבל, לעיתים נדירות גם אריה ודואט, ודומה שנכתבה בהשפעות של ברודוויי הקלאסית וקורט וייל – אם כי ללא הציניות שלו.

התוצאה היתה שפה מוזיקלית נעימה לאוזן, סכרינית ומוקפדת – וקפיצת מדרגה עבור המלחין בעל הרקע הקלאסי. עם זאת, לא היה לטעמי מספיק גוון וניואנס. הניכור והייאוש שבסיפור לא קיבלו התייחסות מספקת מבחינה מוזיקלית. על מנת שמחזמר יצליח, בין רגעי המתיקות והקסם יש צורך ברגעים טבעיים ואותנטיים – וגם אלו חסרו.

הרבה מילים חמות יש לומר על הרמה המוזיקלית של הביצוע. בידיה המקצועניות של קרין בן יוסף, הפיקה סימפונט רעננה צליל קל, מלא חיים ועם זאת מעודן ביותר. ההרכב היה קטן, אך לא השאיר תחושה של חוסר. כשהסולנים שרו, התזמורת ליוותה ולא התחרתה בהם – זה לא מובן מאליו. יעל קרת עשתה את עבודתה נאמנה על הפסנתר.

מבחינת הביצוע אם כן, הקהל אכן קיבל טעימה של ברודווי. במיוחד ראוי לציון קאסט חלומי ויוצא דופן באיכותו. גיא מנהיים נחשב לאחד מזמרי האופרה הטובים בארץ, עם שירה רועמת וכשרון תיאטרלי יוצא מן הכלל – דרמטי וקומי כאחד. יעל לויטה, כמוהו, במשחקה ובשירתה היתה פשוט נפלאה. שניהם הופיעו בתפקידי משנה קטנים!

עוד ליוו במשחק ובשירה לימור אילן, ענת צ'רני ודניאלה סקורקה המצויינת וכן צחי סיטון, וכולם ראויים לבמה רבה יותר. ה"גברות" שרית וינו אלעד ודנה מושקאטבליט הביאו עמן ניסיון בימתי רב ומשחקן הטבעי והזורם הוסיף לאמינות ההופעה. שרגאי הנעים בתפקיד הגברי הראשי.

כוכבת המחזמר, דניאלה לוגסי, פשוט זהרה. לוגסי מנהלת בשנים האחרונות קריירה יוצאת דופן שהובילה אותה מאופרה לפופ. במחזמר היה ברור שהיא כמו דג במים. הגם שיש עוד לוותר על כמה מניירות תיאטרליות, לוגסי הקסימה בזכות נוכחותה, קולה היפה והמתוק ושירתה המוקפדת. קריאה לכל הנוגעים בדבר – אנא איספו קאסט כזה לצורך הפקות רפרטואר של מחזות זמר ואופרטות! מישהו אמר קנדיד?

שירית לי וייס ידועה כבמאית נועזת ועתירת רעיונות. היא הראתה כאן שביכולתה גם לייצר הפקה מאופקת וצנועה יותר, ועם זאת מדוייקת, ו"לפנות את הזרקורים" ליוצרים – וטוב שכך. גם בבימוי לטעמי ניתן היה לחשוף עוד את האפור והקודר שמתחת לצבע. הערה לפני סיום: בלטה בהיעדרה חוברת עם מידע נוסף על האמנים ועל היצירות – וחבל.

בשורה התחתונה מדובר ביצירה עדיין בוסרית לטעמי, שבוצעה לעילא ולעילא על ידי קאסט נפלא שלא רואים כמותו תדיר במחוזותינו. נותר רק לאחל להמשך תחרויות ואירועים מסוג זה, וליזום הפקה של קנדיד בעונה הבאה – אם רק ירצו השם וקברניטי המוזיקה המקומיים.

"גרטה והמרוץ לחלל" – הפקת חג המחזמר. 21.12.14, היכל התרבות בת ים.