music4awhile

ראשי » Posts tagged 'גוני כנעני'

Tag Archives: גוני כנעני

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אקרובטיקה לירית

שחר לביא עושה כבוד לרוסיני ומסכמת שנה באופרה-סטודיו / עמיר נהרי

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר וזאב דורמן.

ראשית – מחמאה: נהניתי מאד ברסיטל סיום התואר הראשון לפני כשנה, וזה מוביל לשאלה הפותחת. מהי חוויית המעבר מהאקדמיה ל"עולם האמיתי"?

תודה. טל ברגמן, קולגתי לסטודיו, אמרה לאחרונה בריאיון שהסטודיו הוא "חממה אחרונה" לפני היציאה לעולם האמיתי, ואני די מסכימה. נכנסתי לסטודיו שרובו חברים שהכרתי בפרויקטים שונים מהעבר, ואף יצא לי לעבוד עם שירית, הבימאית המופלאה שעובדת עם הסטודיו על ההפקות שאתם רואים מדי שנה, וכל אלו עשו את המעבר מהאקדמיה לסטודיו חלק יותר.

העבודה היא הרבה יותר אינטנסיבית ואני מתמודדת עם דברים חדשים, אבל זה עדיין לא העולם האמיתי והמפחיד בשבילי. אני מניחה שכל אדם – במיוחד אם הוא אוהב מה שהוא עושה – שואף ליצור סביבת עבודה בטוחה וכיפית על אף הקשיים.

ספרי קצת על העבודה בסטודיו.

"מיתר – אופרה סטודיו" היא תכנית שמטרתה להכין זמרים צעירים "לעולם האמיתי". בדומה לבתי אופרה רבים, גם פה יש שאיפה להכשיר דור חדש שייצג את ישראל בארץ ובחו"ל. העבודה השוטפת בסטודיו מתמקדת בהופעות – וכמה שיותר. אנחנו מעלים בכל הארץ קונצרטים מכל סוג.

כמובן שהמטרה העיקרית היא לצבור כמה שיותר ניסיון אופראי על הבמה, וכאן נכנסות הפקות כמו "קוזי" שהצגנו ארבע פעמים העונה. התמזל מזלי לשיר בה פעמיים את דורבלה, אחד התפקידים המורכבים שכתב מוצארט למצו.

אני שמחה על מקומי בסטודיו, כי אני מבינה כמה חשוב לעבוד באינטנסיביות עם מוזיקאים ולא מוזיקאים, לראות מה הולך מאחורי הקלעים, וללמוד לשתף פעולה עם גופים שאחרת לא היתה לי אפשרות לעבוד איתם.

על אף העומס, ההווי בסטודיו הוא בעיקר כיף. כמעט כולנו עבדנו יחד קודם לכן – טל ברגמן וגוני כנעני למדו שכבה מעליי בבוכמן-מהטה (הן היו האאורידיצ'יות שלי כששרתי אורפיאו באקדמיה); גם את טלי קצף הכרתי באקדמיה; את איתן דרורי הכרתי בסדנת האופרה לפני כמעט 3 שנים; והפיגארו הראשון שלי היה יאיר פולישוק בפסטיבל פרוג'ה באיטליה ב-2011 כששרתי את ה"כרובינו" הראשון שלי.

הכרתי גם אנשים חדשים – ניצן יוגב-אלון ואנטון אלכסייב – וכולנו עובדים יחד מדי יום. יש הרבה תמיכה בין חברי הסטודיו – לא רק בענייני עבודה – וזה ממש משחרר. יש הרבה פרגון בסטודיו וזה דבר נדיר במקצוע. אני חושבת שאנחנו מאוד משתדלים להביע זאת אחד לשני.

כיף לראות את חברי הסטודיו ובוגריו משתלבים בעבודת בית האופרה (למשל דניאלה סקורקה, ענת צ'רני ואיתן דרורי שהעונה שרו בסדרה הליטורגית עם תז' י-ם), אך האם זה לא מזכיר מצב של צעירים שצריכים להיכנס לתפקידי מבוגרים מוקדם מדי? זה עלול להיות מלחיץ…?

צריך לזכור שאותם "צעירים" שמגיעים לעבוד בבית האופרה הם אחרי הכשרה של כ-10 שנים הכוללת פיתוח קול, לימודי מוזיקה תיאורטיים, שירה סולנית ו/או במקהלה, ניסיון באקדמיות – והכשרה מאוד אינטנסיבית של שנתיים בסטודיו. אנו צמאים לפרויקטים שיתנו לנו הזדמנויות לעלות על הבמה וליישם את כל מה שלמדנו.

העובדה שמשלבים את יוצאי הסטודיו הטריים בפרויקטים מכל גודל על בימות שונות בארץ זה דבר מבורך: לא לכולנו יש הרצון ו/או האפשרות לעקור לחו"ל, והתחרות קשה בכל מקום – אז מאד מעודד לדעת שיש מקום בארץ לזמרים מוכשרים שטרם רכשו שם עולמי.

באשר ללחץ, זה מוטל על כל זמר ללא קשר לניסיון. גם זמר שמזמינים מחו"ל בגלל מוניטין ירצה להוכיח כי הוא ראוי לתקציב שהקצו כדי להביא אותו להופיע כאן. לעתים אנחנו יושבים בחזרות ותוהים מדוע זמרים ישראלים נוספים, צעירים ככל שיהיו, לא משולבים יותר בפרויקטים של בית האופרה ואחרים. כמובן שחלק מהעניין הוא קידום עצמי, אחרת לא נגיע למטרה.

צוות הסטודיו: אנטון אלכסייב, גוני כנעני, יאיר פולישוק, טל ברגמן, שחר לביא, ניצן אלון-יוגב, טלי קצף ואיתן דרורי

נתת דוגמאות מצוינות להצלחה של הדור הצעיר בארץ, כולם מוזיקאים מעולים שזכו להופיע בארץ ובחו"ל: דניאלה סקורקה שזכתה השנה בתחרויות האביב, מוזיקאית מחוננת שיש לי רק התפעלות ממנה; ענת צ'רני המעולה שזוכה לשבחים מכל עבר; איתן דרורי, אחד הטנורים הכי עסוקים בארץ ובעל ידע מוזיקלי רב – ויש פה עוד הרבה זמרים צעירים שהם דוגמא להצלחת הדור הנוכחי.

לחץ במידה זה דבר טוב. משאיר אותך ערני ומחייב אותך לוודא שאתה במסלול הנכון, במיטבך ולא פוגע בעצמך. כך ברגע האמת אתה יודע שאתה יכול לסמוך על עצמך ולדעת שאתה מוכן לכל דבר.

לאחרונה התפרסמה תכנית העונה הבאה של האופרה. מה דעתך? האם יש אופרות נוספות שהיית רוצה לראות ברפרטואר?

הרפרטואר צריך להתאים למה שהקהל מכיר ואוהב מצד אחד, ומצד שני גם לחדש, וניתן להבחין בכך בעונה הבאה, שתציג פנינים (תרתי משמע) בעיקר בתחום הצרפתי: דולי הפנינים זאת אופרה מקסימה שיהיה מאוד מעניין לראות, וכן רומיאו ויוליה של גונו.

אני בעיקר מתרגשת לקראת צ'נרנטולה. אני חושבת שאופרות בל קנטו נדירות מדי בארץ, ויש מקום ליותר. אחרי הכל, אין נפלא ממופע וירטואוזיות קולית ודרמתית שתמתח את הגבולות של האמנים עד לקצה. אותו דבר לגבי אופרות בארוק. יש המון אופרות מדהימות של הנדל, מונטוורדי ואחרים שלא מצריכות קולות גדולים, אלא קלילים, מתוקים וצבעוניים שיככבו בדרמה מוזיקאלית פנטסטית שתיגע בכל קשת הרגשות.

מה דעתך על העונה הנוכחית ועל סצינת האופרה המקומית בכלל?

יש מאמצים גדולים להביא את האופרה להמונים, לאנשים צעירים, לאנשים שלא חוו מימיהם הופעת אופרה מלאה, כאלה ששומעים את המילה "אופרה" ונבעתים. יש פרויקטים כמו היציאה לשווקים שעשינו בסתיו או הפסטיבלים בעכו ובירושלים. אנחנו בסטודיו כפנים ה"צעירות" של האופרה, משתדלים להראות שאופרה זה לא דבר מפחיד אלא יכול להיות מהנה למי שבא בראש פתוח.

צפיתי כמעט בכל הפקות העונה ויש הרבה מה לומר, אבל הדבר העיקרי הוא שצריך לתת לקהל קרדיט: יחד עם זה שרוצים להגיש לו מוזיקה טובה באווירה צעירה, יש לבחון בזכוכית מגדלת אילו חומרים מוצגים בפניו, וממי אנחנו, דור צעיר של מוזיקאים, לומדים לעבוד על במה.

בפסטיבל אבו גוש בחרתם לייחד קונצרט לרוסיני. מדוע? 

יש לנו בסטודיו היכולת לשיר בל קנטו, אז למה לא? אני שמחה מאוד על שדודי זבה (המנהל המוזיקלי שלנו) ומיכאל אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה, קידמו את הרעיון. אנחנו שומעים הרבה בארץ על מופעי בארוק קאמריים, מופעי מחווה ליקירי המוזיקה הישראלית, קונצרטי שלאגרים אופראיים – אבל לא בל קנטו.

אני רואה בקונצרט הזה מחווה למייסד הסגנון שאני כל כך אוהבת לבצע. זו הזדמנות לחשוף מוזיקה שלדעתי לא מיוצגת מספיק פה, כי אין הרבה מודעות לסגנון ואולי אפילו לפרקטיקה. זה אתגר לא פשוט לשיר רוסיני, ואני מאמינה שאנחנו מסוגלים לעמוד במשימה.

יש שמעריצים את רוסיני (ואת הבל קאנטו בכלל) ויש שסולדים מהאקרובטיקה הקולית ומוצאים אותו לעיתים מצועצע.

קודם כל, רוסיני ידע לכתוב לא רק אריות בראבורה מטורפות, אלא גם קטעים ליריים מרגשים. לשאלתך, זה מאוד אינדיבידואלי. יש המוצאים את האקרובטיקה הזאת באמת מייגעת, וזה ממש בסדר, כמו שיש מי שמוצא את האופרות של ורדי כבדות וגדולות מדי. חשוב לדעת מה התוכן כדי להבין שהקולורטורות אינן רק לשם ה"שואו".

בקיץ הקודם השתתפתי בתכנית הידועה "אקדמיה רוסיניאנה" באיטליה, וכזמרת שחלק נכבד מהרפרטואר שלה הוא בל קנטו (מכורח פאך, ובגלל משיכה לסגנון), הבנתי שיש תופעה רווחת של חוסר ידע וכלים. שמעתי זמרים ששרים בבתי האופרה הגדולים בעולם: כולם שרים מאוד יפה, פוגעים בכל צליל, מפגינים טכניקה טובה… אבל לא בהכרח מבינים את התמצית של המוזיקה.

רוסיני בעיניי היה אחד המלחינים שהבינו את הקול האנושי. הוא ידע להכניס רגש בכל פראזה, וסמך על הזמרים שייקחו את מה שכתב וייתנו לו חיים. אני מאוד מתחברת לזה וחושבת שאצל רוסיני יש לזמר מקום לעצב את המוזיקה כמו פלסטלינה, וזה מה שבהרבה מקומות מחפשים היום – לשמוע דברים חדשים – וגם אני מחפשת את זה במה שאני עושה ושומעת.

מהי בעינייך הגישה הנכונה לשירת בל קאנטו? 

כפי שהתחלתי להסביר בריאיון הקודם, לדעתי הגישה הנכונה היא הגישה של המלחין: רוסיני אמר שהדרך ללמוד את הסגנון היא להקשיב לזמרי בל קאנטו אחרים. זה משהו שאי אפשר ללמוד באמצעות הטכניקה, אלא הטכניקה צריכה לאפשר ללמוד את הסגנון.

היום הגישה הזאת בעייתית, כי אין לנו ג'ודיטה פסטה או איזבלה קולבראן להקשיב להן וללמוד, אלא עלינו להסתמך על התיעודים וההקלטות כדי ללמוד על העבר. יש לנו תווים, ביוגרפיות ומכתבים, מאמרים ומחקרים, יש זמרים שמתמחים במוזיקה הזאת ולפיהם אפשר אולי לקבל מושג על כוונת המשורר… מה שיפה זה שלצד חוקי הסגנון, הזמר עצמו יכול לקחת חלק בעיצוב, כמובן בגבול הטעם הטוב – ויש הרבה מקורות שאפשר לשאוב מהם מידע על כך.

אני חושבת שבהינתן ההזדמנות לשיר תכנית שכזו, אשים את הדגש בהצגת צד אחר של המוזיקה – לפני כל קבלטה יש קנטבילה, אז להראות לא רק אקרובטיקה אלא גם מוזיקה רכה ועמוקה יותר.

"המסע לריימס", הפקת 'אקדמיה רוסיניאנה' 2014

מה נשמע בקונצרט?

בתכנית קטעים פופולריים מתוך הספר מסביליה וצ'נרנטולה, אך גם מאופרות פחות מוכרות. למשל "All'ombra amena"- המסיימת את "המסע לריימס", ארייה שתכליתה להציג את הכוח והטוהר של המוזיקה. האופרה נכתבה עבור חגיגות הכתרה אז האג'נדה בחלקה פוליטית, אבל דווקא הסיום מוקדש אך ורק למוזיקה באשר היא. המטרה בארייה היא לאלתר ולקשט ככל האפשר, פרי דמיון הזמרת שמלווה אך ורק בנבל. את הארייה הזאת תשיר טלי קצף הנפלאה.

נשיר גם אנסמבלים מתוך אוספי שירים שרוסיני כתב בשלבים שונים בחייו, דואט מתוך ה"סטאבט מאטר" וגם קטע או שניים מוויליאם טל, שהיא אחת האופרות הקשות והמאתגרות שלו. בקיצור, יהיה מעניין ומשעשע, ואני ממליצה בחום!

מה הלאה? תכניות, חלומות, שאיפות?

אני רוצה לשיר כמה שיותר תפקידים ולהתנסות בכמה שיותר סגנונות: מהבארוק עד הרומנטיקה המאוחרת יש הרבה תפקידים שאני חושבת עליהם כדי לראות איפה אני מרגישה הכי בנוח ולמה אני הכי מתחברת. בטח עוד כחמש שנים אוכל לענות במדויק.

השנה היתה גדושה בפעילות בסטודיו ומחוצה לו. בין היתר, שרתי עם תזמורת אשדוד ובחודש הבא אשיר באירוע של קרן רונן, מסגרת שתמיד כיף לי להופיע בה. אנחנו מתכננים קונצרט סיום שנה בסטודיו לקראת סוף יוני, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה לפחות פוריה כמו החולפת. מקווה שיהיו לי הזדמנויות ללמוד כמה שיותר בתחומים נוספים, כמו האורטוריה והמוזיקה הגרמנית – אופרה ולידר.

"חגיגת רוסיני" – שחר לביא ועמיתיה לאופרה-סטודיו ישירו בפסטיבל אבו-גוש מבחר קטעי אופרות, יצירות דתיות ושירים בליווי הפסנתרן דויד זבה. עוד בפסטיבל: "מיסה חגיגית קטנה" מאת רוסיני בשירת דניאלה סקורקה ואחרים, וכן יצירות מקהלתיות ודתיות של באך, הנדל, ויוואלדי ועוד. בנוסף,  יצירות ווקאליות ממסורת עמים שונים: שני קונצרטים שיוקדשו למלחינים לטיניים כגון רמירז ופיאצולה, קונצרט מחווה לג'ואן באאז, וקונצרט מיצירותיו של שם טוב לוי עם הסופרן קלייר מגנאג'י.

מודעות פרסומת

להיות דורבלה

ענת צ'רני מספרת על הופעות הפרידה מהסטודיו ועל המשך דרכה / עמיר קדרון

צילום: אור מני

מצו סופרן, ילידת ישראל. למדה בבוכמן-מהטה, שם זכתה במלגות ובפרסים. הופיעה בארץ כסולנית עם תז' י-ם, אנסמבל מיתר, הקאמרטה, בארוקדה, סימפונט רעננה והקאמרית הישראלית. המשיכה לימודיה בסטודיו של האופרה הישראלית, במסגרתו שרה את דידו, כרובינו, הנזל, דורבלה ועוד.

השיחה הקודמת שלנו נערכה אחרי שסיימת תואר ראשון ולפני האופרה-סטודיו, במעין שנה של חיפוש. עכשיו את שוב מתקרבת לפרשת דרכים, וזה זמן לערוך סיכום ביניים של הקדנציה שלך בסטודיו.

האמת שיש לי רק דברים טובים לומר על הסטודיו. סיימתי שנתיים אינטנסיביות ומרתקות בהן זכיתי לשיר מגוון תפקידים ובקונצרטים בשלל קונסטלציות ותנאים, מהטובים ביותר להזויים ביותר, והכל הכל הכל לימד אותי המון ועיצב אותי להיות אמנית מעמיקה יותר, בשלה יותר, פחות לחוצה (בדברים מסויימים…) ויכולת הלמידה שלי השתפרה פלאים. אני לקראת ההפקה האחרונה שלי במסגרת הסטודיו. אשיר את דורבלה בכך עושות כולן, ואני כל כך מתרגשת לקראת זה. זו אחת האופרות האהובות עליי ללא ספק!

בואי נשים את הדברים על השולחן: פיורדיליג׳י מקבלת את האריות הכי שוות ודספינה היא דמות שבנויה לגנוב את ההצגה. באיזה אופן את מתרגשת דווקא לקראת דורבלה?

הממ… שאלה מעניינת. דבר ראשון, אני רואה את האופרה כמכלול: המוזיקה מדהימה ביופיה, והדרמה מאוד שטותית לכאורה, אך לדעתי יש בה המון שאלות פתוחות ועומק רב.

דורבלה דמות מאוד מאתגרת ומעניינת בעיניי. היא מצד אחד ילדותית ואימפולסיבית, ומצד שני אולי בעצם בשליטה במצב, וגם קצת מסובבת את העניינים ואת העלילה. זה תלוי בעיני המתבונן (ובעיני הבמאי); מבחינה קולית, אולי האריות לא מרשימות – אבל הן לא קלות בכלל, הן דרמטית והן מוזיקלית! הראשונה היסטרית ועל סף "שבירת הכלים", דבר שיכול להיות ספק מצחיק ספק רציני, ובכל אחד מהמקרים אני מאמינה שהמצוקה שלה אמיתית. אחרי הכל גם אם "מזייפים" את המלודרמה כדי לעורר רחמים או אמפתיה ולתפוס תשומת לב, כנראה שמגיעים ממקום של מצוקה אמיתית.

הארייה השניה שלה לכאורה קלילה, אך לדעתי שוב, היא די רצינית. ההרמוניה הלא צפויה שחוזרת על עצמה בנושא הראשי מעידה על הדיסוננס בין הקלילות החיצונית של דורבלה ובין הגלים הגועשים בתוכה. לדעתי דורבלה מתאהבת בגוליילמו באמת ובלב שלם, ונמצאת בדילמה לא קטנה מזו של אחותה.

ואחרי ההרפתקה עם גוליילמו, היא יכולה לחזור לפראנדו כאילו לא קרה דבר? במלים אחרות, איך את מפרשת את סיום האופרה?

אני לא חושבת שהסוף הוא טוב. לדעתי האחיות הרבה יותר נבגדות מאשר הגברים בסיפור הזה.

לצד הבנת הדמות, האם יש בך הזדהות איתה, ולו חלקית? מה את מביאה מעצמך לדורבלה?

אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה מקום לפרשנות וטוב שכך. אני מזדהה עם כל הדמויות שביצעתי עד כה, מהסיבה שאני מנסה להבין מה מפעיל את הדמות, מה היא רוצה, מה המטרה שלה, מה היא מרגישה, ואז מתחברת ומוצאת את זה מתוך החיים והעולם שלי. זאת אומרת שאחרי שאני מבינה או מחליטה מה המטרה והרצון והרגש של הדמות, אני חושבת מה היה גורם לי לאותן התחושות, מול מי בחיים שלי אני מרגישה את מה שהדמות מרגישה, מתי בחיים שלי אני מתנהגת כמו הדמות, ואז כשאני על הבמה, אני לא מרגישה שאני רק דמות, כי יש בה המון מענת – אבל זו גם לא רק אני.

ואם הקונספט שלך מתנגש עם הבימוי? נאמר, אם יוחלט בהפקה הקרובה על הפי אנד, איך תיישבי את הפער?

אני בד״כ מתאימה את עצמי לבימוי ומנסה לגרום לזה לעבוד לא משנה מה. אני לומדת לאט לאט שאין לי שליטה על הכל, ושאני יכולה לעשות רק את הטוב ביותר שלי – וחוץ מזה אין לי הרבה מה לעשות…

אני מקווה שהדברים יעלו הפעם יפה בזכות העבודה בצוות ששהית במחיצתו שנתיים אינטנסיביות. אולי חלק מההתרגשות נובע מכך שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לעבוד במסגרת הספציפית הזו?

הנסיבות בהחלט מרגשות וטעונות ברגשות מעורבים, אבל אני מנסה לא לתת לזה להשפיע לי על תהליך העבודה. מקווה שאצליח, ומקווה גם להמשיך לעבוד עם הקולגות הנפלאים עוד הרבה.

אני איתך. עשיתם לפני כמה חודשים דונג׳ו, עכשיו קוזי – חייבים להשלים את הטרילוגיה כשאת בנעלי כרובינו.

תראה, זו ההפקה האחרונה שלי עם הסטודיו, אז לצערי הרב מאוד לא אזכה להעלות את נישואי פיגארו עם הזמרים הנפלאים האלו. מה שכן, הרגע חזרתי מצרפת מתכנית קיץ שנקראת Escales Lyriques המתרחשת על אי קסום במערב צרפת, שם העלינו את נישואי פיגרו ושרתי דווקא את התפקיד (המדהים, יש לומר) של סוזנה. היה לי תענוג מהתו הראשון ועד האחרון! למרות שאני נחשבת מצו גבוה שהוא טייפקאסט לכרובינו, הם דווקא רצו סוזנה עם קול כמו שלי, והאמת שזה עבד טוב, כי הטסיטורה היתה מאוד נוחה לי והרגשתי טוב עם התפקיד.

בכלל, היו לי כמה קולגות מדהימים והיה תענוג לעבוד על יצירת המופת הזו. היה לי לכבוד לשיר תפקיד ראשי וכה גדול בהפקה הראשונה שאני משתתפת בה מחוץ לארצנו הקטנטונת, גם אם זו היתה בסה"כ סדנת קיץ. הבמאי עובד בבית האופרה של בריסל והיה מאוד מעניין לעבוד איתו. הסתדרנו מעולה והבנתי את הראש שלו מהר מאוד. אהבתי את הפרשנות שלו לטקסט ולמוזיקה. נהניתי גם מהזמרים ששרו איתי בתכנית, ובמיוחד מה"פיגארו" שלי שכרגע שר באופרה סטודיו של ליון ומהרוזן ששר בדויטשה אופר בברלין. כמובן שאשמח לשיר את התפקיד הזה שוב ושוב, וכמו כן גם את כרובינו 🙂

הזכרת את עניין הפאך. ההגדרה המעורפלת משהו ׳מצו לירי גבוה עם גיחות אפשריות לסופרן׳ היא יתרון או חיסרון בתעשיה?

שאלה טובה מאוד. לדעתי עדיף שזמר מתחיל יהיה עקבי בבחירת התפקידים, כך שהפאך שלו יהיה כמה שיותר ברור. אני חושבת שיותר קל להתמודד עם זמר שמסווג לפאך אחד, כך קל יותר ללהק אותו. מכאן שעלול להחשב לא קל או לא נכון לעבור בין תפקידים ובין פאכים לפני שביססת את עצמך ולפחות השגת סוכן. אני ממש ממש בתחילת הקריירה שלי, ואולי זה יכול לבלבל כשקוראים בקורות החיים שלי ששרתי תפקידי מצו לצד תפקידי סופרן הן באופרות והן באורטוריות.

בסופו של יום, אני זמרת שיכולה לשיר מה שנוח לי ומה שמרגיש לי נכון. יש לציין גם שתפקידי המכנסיים של מוצרט והנדל נכתבו לסופרן, כי בתקופה ההיא זמרות המצו היו בעצם זמרות אלט. אולי יום אחד הגדרת הפאך שלי תשתנה – אבל עד אז אני מאוד מאוד נהנית לשיר כמה שיותר תפקידים ויצירות, ולפרש אותן לפי היכולות והראות שלי.

בחזרה לקוזי: מי ומי בהפקה?

לצידי ישיר קאסט מדהים! טל ברגמן וגוני כנעני תחלוקנה את פיורדיליג'י, איתן דרורי ישיר את פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, דניאלה סקורקה – דספינה, ויעקב סטריז'ק יהיה דון אלפונסו. הניהול המוזיקלי בידי הגאון מכולם, דוד זבה, ועל הבימוי – שירית לי-וייס המדהימה והמהממת.

אני מניח שכל המעורבים היו שמחים לעבוד על הבמה הגדולה, ומצד שני כפי שראינו בדונג׳ו ובהפקות אחרות של הסטודיו – יש להפקות הקאמריות-פרינג׳יות קסם מיוחד.

בהחלט מסכימה שלפרינג' יש הקסם שלו. אם לומר את האמת, כשחושבים על זה, רוב ההפקות בהן שרתי הן בעצם סוג של פרינג'. הניסיון שלי על במה גדולה הוא עדיין מאוד מאוד קטן. אני יכולה להגיד לטובת ההפקות הגדולות, שיש משהו משחרר בזה שאתה לא עסוק גם במה שקורה מאחורי הקלעים: אין לך דאגה שמא תשכח את האביזרים, שהאיפור שלך לא יהיה מספיק טוב, שהשיער לא יחזיק מעמד, שתשכח את כיוון אחת הכניסות לבמה או אפילו תשכח בכלל להיכנס לבמה (כבר קרה – לא לי, בהפקות)! מוטלת עליך פחות אחריות לוגיסטית, ואתה נחשב אמן שבא לעשות את התפקיד שלו וללכת הביתה.

אז מצד אחד זה משחרר ויש יותר זמן להתרכז לפני תחילת המופע ובחילופים; הבמה גדולה יותר ולא רואים את הקהל (לרוב) ויש תחושה של עולם מקביל ומרחף מחוץ לזמן. מצד שני, יש לפעמים פחות מעורבות בבניית הדמות, פחות מקום לדעה אישית (שוב, לא תמיד!) ובסוף הערב כשמשתחווים, אולי מרגישים שהתוצר קצת פחות "שלך". סליחה שהתשובה שלי מתפרשת כתשובת "שני צדדים למטבע" אבל כנראה שבאמת בכל דבר יש פלוסים ומינוסים, ואנחנו האמנים מחוייבים להפיק את המיטב מכל סיטואציה, מכל תקציב הפקתי, מכל פרטנר ומכל קונספט 🙂

הזכרת את הקהל, ובאמת בהפקות הפרינג' נוצר בינו וביניכם קשר אינטימי שלא ייתכן על הבמה הגדולה. את מוצאת בזה משהו מאיים או מלחיץ? אולי גם כי מדובר בסוג שונה של קהל?

אני דווקא אוהבת לשיר קרוב לקהל. זה יוצר איזשהו מתח והתרגשות אחרת. כמובן שלא כיף לראות מישהו בקהל מפהק באמצע הארייה או משחק עם הטלפון, או לוחש לזה שלידו משהו שבאותו הרגע אני תמיד בטוחה שהוא עליי ושהוא שלילי, אבל זו חוויה שונה לגמרי מהדיסטנס שיש על הבמות הגדולות. יש לפעמים הרגשה שאתה והקהל עוברים משהו ביחד, תהליך כלשהו.

אני לא בטוחה שסוג הקהל הוא מה שקובע. יש הרבה מקרים שבהם הקהל לא מגיב, בין אם זה על במה גדולה או בפרינג׳. אולי זה קשור לאנרגיות של הזמרים ולכימיה שנוצרת ביניהם – וגם בינם ובין הקהל. אני מאוד מאוד נהנית לשיר ולהופיע וכנראה שכמעט בכל מסגרת אמצא את הטוב.

בצדק טענת שיש הרבה פרמטרים, ובמוזיקה כמו במוזיקה – קשה לנבא את התוצאה. יחד עם זאת, לפחות מניסיוני יש הבדל ניכר ועקבי בין אופי קהל מנויי האופרה לזה שמגיע לשמוע את הסטודיו. ארחיק לכת ואומר שקוזי, כאופרה ליודעי ח"ן, תעבוד יותר טוב בהפקה פרינג'ית-אלטרנטיבית. נשמע הגיוני?

אני חושבת שקוזי היא אחת האופרות המוצלחות שיש, אבל זה עניין של טעם! לדעתי היא עובדת נפלא ומעולה על במה גדולה ומלאה בתקציב. קהל מכל סוג אוהב הפקות טובות שעובדות, ואני לא יודעת כל כך לקרוא קהל או לסווג אותו. אני חושבת שהקהל המבוגר והמנוסה יותר יודע לזהות הפקה טובה. אני לא יודעת לגבי פרינג' או לא, אבל אני חושבת שהקהל יודע לזהות כשזמר הוא בתחילת דרכו…

על כל פנים, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לגלם תפקידים כל כך גדולים ומשמעותיים על במות קטנות. יש לי עוד איזושהי דרך לעבור עד שאבצע תפקיד ראשי על במה גדולה. מקווה שבקרוב מאוד אהיה בשלה לעלות שלב 🙂

אנסה לחדד את דבריי. מסכים איתך שקוזי יכולה לעבוד בקונסטלציות שונות – כיוון שניתן לחוות אותה בכמה רבדים: אפשר "להסתפק" בהתפעלות מיופי המוזיקה ולצחוק בסצינת הרופא, ואפשר להתעמק הלאה במטמון הזה, כי זו אופרה מאד מסוגננת ויש בה פילוסופיה ואלגוריה ומורכבות ותחכום, ודיון חוצה זמנים בסוגיות של אהבה ונאמנות – אבל זה דורש מהקהל נכונות ואיזשהו מאמץ ורצון ליותר מאשר ערב של בידור באופרה.

אדגים את הרעיון על-פי הארייה הראשונה שלך. הזכרת קודם את כפל המשמעות בה, ואני מוצא שם קצה חוט לפענוח האופרה: הטקסט רגשני מאד כבר ברצ'יטטיב – "אני שונאת את האור, את האוויר, את עצמי", ואז "מי לועג לכאבי?" – והלעג בכלל מגיע מהתזמורת! זה רמז למה שקורה בארייה, שם המוזיקה כבר ממש מגחיכה את הסיטואציה. מוצרט בעצם נמצא שם כדי להזכיר לנו שלפחות בנקודה זו, דורבלה היא קרבן של הנסיבות ועוברת סערת רגש רק בגלל התרגיל המרושע שמניע את האופרה. אישית הרגשתי את המתח הזה שוב ובאורח קיצוני ברסיטל של שחר לביא, שממש לקחה את הניגוד עד הקצה בביצוע מאתגר שאפשר אולי לכנות 'מודע לעצמו'.

הווה אומר, קהל שאינו די קשוב ורגיש, יפספס את המהלך המתוחכם של מוצרט ויגבש דעה מוטעית על דורבלה. אז השאלה היא בעצם אם את מתייחסת לכל זה כשאת בונה את הופעתך, או זורמת מתוך הבנה שהקהל לא הומוגני וזה בסדר שיחווה את הנעשה בכל מיני רמות?

קודם כל, מאוד נהניתי מהביצוע של שחר לארייה ובכלל מהרסיטל. לדעתי שחר היא אחת הזמרות המוכשרות והמבטיחות. לשאלתך, אני באופן כללי משתדלת שלא לבצע יצירות באופן שמודע לעצמו, אלא אם מדובר בדמות שמעמידה פנים. גם אז, אם היא עושה את זה על מנת לשכנע – אני לא חושבת שיש מקום להגחיך סיטואציות. אם הדמות מוקצנת, היא תעבוד הכי טוב אם היא תתנהג ממקום אמיתי וטוטאלי. אני בעד להקצין כי הארייה הזאת מוקצנת; ובאופרה עצמה, בשונה מרסיטל, דורבלה לא לבד על הבמה כך שהתגובות של דספינה ופיורדיליג'י יכולות אולי להדגיש את הפן הקומי של ההיסטריה שלה.

דורבלה היא אולי דמות אימפולסיבית, הפכפכה, ילדותית והיסטרית – וזה מה שמצחיק. אם תפגוש מישהו שעושה את עצמו נוירוטי זה יהיה פחות מצחיק ממישהו שבאמת ובתמים כזה. אני לא חושבת שאפשר לכוון לתגובה אחידה של הקהל. לכל אחד יש חיבור וקונוטציות שונות, טעם שונה, עולם שונה של מושגים ורגשות, ואני מברכת את זה. זו מהות האמנות: לא כל אחד ירגיש את אותם הרגשות כמו האחר כשיסתכל על אותו הציור או הפסל, וכך גם עם מוזיקה ואופרה.

דרך אגב – אם כבר מדברים על סוגי קהל – האם האופרה תוצג בשלמותה, או שיתחשבו במאותגרי השלפוחית?

הוחלט להוריד את Per pietà.

לאאא! אנו קרבים לסיום, וזה הזמן לברר מה תוכניותייך להמשך העונה.

השנה אסע לתחרויות ואודישנים לסוכנויות. היעד הוא כנראה גרמניה וצרפת. בארץ אשיר באוקטובר בסימפוניה השניה של מהלר עם אנסטסיה קלוואן ותזמורת י-ם בניצוח פרדריק שזלן. מקווה שיתווספו בקרוב עוד פרוייקטים!

בהרבה ריאיונות שב ועולה הצורך ביזמות מוזיקלית. האם עכשיו, כשאת לא כבולה ללו"ז התובעני של הסטודיו, נזכה להחייאה של אנסמבל ליריק? אנחנו תמיד שמחים לעוד לוביסטים למען הבארוק, ומשיכתך לתחום ידועה

ראשית, מאוד נהניתי להיות ״כבולה״ ללו״ז של הסטודיו! אני חבה את ההתקדמות שלי לאינטנסיביות ולקשת ההזדמנויות שניתנו לי. ושנית, הלוואי! אולי יהיו עוד הפתעות… אולי השנה אממש את הרצון שלי להעלות קונצרט שירים צרפתיים ורוסיים.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בשירת זמרי 'מיתר – אופרה סטודיו'. ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. 12-14.9.14, בית האופרה (חדר חזרות – דרך כניסת אמנים). כניסה חופשית בתיאום מראש.

שיעור בבימוי

חוויה מרובת רבדים בהפקת אופרה קאמרית / עמיר נהרי

צילום: גדי דורון

דון ג'ובאני מאת מוצארט (ליברית: לורנצו דה לה פונטה) מבוססת על האגדה העממית על דון חואן כובש הנשים, ונותרת אחת האופרות המורכבות והמתוחכמות ביותר ברפרטואר. למרות שנכתבה בסוף המאה ה 18 היא מפתיעה במבט הכמו-מודרני שלה על הטבע האנושי: מבט ריאליסטי, מעמיק, נוקב וחסר רחמים. האופרה מתארת עולם שקרי, מזויף, בו המוסר והמצפון נכנעים בקלות ליצרים, לאנוכיות ולאופורטוניזם המניעים את האדם; בעולם ציני כזה אדם לאדם זאב, וכשמתעורר הצורך באהבה הורית או רומנטית, תוצאה כמעט בלתי נמנעת היא חורבן והרס עצמי. המוזיקה הגאונית של מוצרט נעה בהתאם בין האירוני-הציני ובין הרגשי והדרמטי, וכוללת רגעים מוכרים אהובים כמו הדואט Là ci darem la mano, הסרנדה וכמובן העימות ב"סצנת הקומנדטורה".

"דון ג'ובאני" מהווה על כן אתגר משמעותי עבור זמרי "מיתר – אופרה סטודיו"– צעירי האופרה הישראלית החדשה. הם ניגשו אליו במרץ רב ובהנאה ניכרת לעין, וזו עברה בהצלחה גם לצופים באולם האינטימי של מרכז פליציה בלומנטל. ההפקה תבעה מהזמרים תנועה רבה, שימוש בגוף ועושר של הבעות, והם עמדו בכך בהצלחה. הצטיינו במיוחד הסופרן דניאלה סקורקה בתפקיד צרלינה וזמר הבאס יעקב סטריז'אק בתפקיד הקומנדטורה. סקורקה הביאה שארם שהשתלב היטב בקולורטורה הלירית הצלולה שלה, בעלת הגוון המבריק והיפה. סטריזא'ק הביא עימו נוכחות בימתית יוצאת מן הכלל וקול באס עמוק, עשיר ועוצמתי.

טובים מאוד היו גם שני הבאריטונים בתפקידים הראשיים : עודד רייך (דון ג'ובאני בתפקיד אורח) ויאיר פולישוק (לפורלו), והטנור איתן דרורי. לפולישוק קול יפה, עוצמתי וטבעי ונראה כי תפקיד לפורלו תפור עליו היטב. גם לרייך קול עוצמתי ויפה והוא גילם בכריזמטיות את דמות הפלייבוי הגברי והיהיר. חסרה עדיין מידה של ורסטיליות, שהיתה מאפשרת לו גם להיות יותר עדין ומרגש כשצריך, בקול ובמשחק, למשל בדואט עם צרלינה. הקול של איתן דרורי הסתמן לא כ-איטלקי" טיפוסי או כ-"שמן", אלא כקול חם וטבעי יותר, מה שאפשר לו למלא בהצלחה את התפקיד הנוגע ללב של דון אוטביו. רייך, פולישוק ודרורי, ובמיוחד סקורקה וסטריז'אק מסתמנים על כן כהבטחה, וכמי שיוכלו בעתיד להצליח גם בהפקות האופרה הישראלית החדשה.

מי שעוררו סימן שאלה היו אנטון אלכסייב, שהיה מזטו סביר אך לא יותר מכך, וכן זמרות הסופרן גוני כנעני (אנה) וטל ברגמן (אלווירה). כנעני שרה עם ויברטו רב ולא הראתה יכולת מספקת. ברגמן הציגה קול נאה, אך עדיין עתיר בוויברטו וכן נוכחות אנמית יחסית. המנהל המוזיקלי של הסטודיו, דויד זבה, ליווה ביעילות על הפסנתר. חבל שהתוכניה שניתנה לקהל היתה דלה; היה ראוי ומכובד יותר לכלול, מלבד שמות הזמרים, גם הסברים על היצירה ועל הסטודיו.

אם מבחינת השירה הסתמנו הבטחות לעתיד, הרי שמבחינת ההפקה והבימוי, האופרה הבוגרת יכולה כבר בהווה לקבל השראה מהסטודיו הצעיר שלה. למרבה הצער, אנו רואים במשכן יותר ויותר הפקות ראוותניות ונבובות. במאים בעלי שם מחו"ל מתאמצים להדהים את הקהל עם "טריקים" של בימוי ואסתטיקה – לעיתים על גבול הביזאר, אך יוצרים בעיקר עומס ובלבול בקרב הצופים, ומסיחים את הדעת מהמוזיקה. מצער במיוחד הוא שימוש היתר באבזרים: מהאקוואריום המטופש ב"אותלו" ועד המצעד הבלתי פוסק של רכבים, פסלים, מכונת הימורים וכלי נגינה גדולים ב"סיפורי הופמן".

כאן המקום להוריד את הכובע בפני הבמאית שירית לי וייס, שהובילה בהצלחה רבה את הסטודיו והדגימה כיצד ניתן ליצור הפקה מצויינת באמצעות בימוי קולח, אינטליגנטי וצנוע, שאינו מנסה להמם, אלא לחקור ולייצר פרשנות נבונה, החושפת ומבארת עוד רבדים ביצירה. בימוי כזה אינו מסיח את דעת הקהל, אלא מרתק ומענג אותו. כך למשל, בירית אדומה שימשה בצניעות אבזר בידיו של דון ג'ובאני השר על כך שהעניק לדונה אנה את "מה שהיא רצתה" – ובכך לרמוז הן על אובדן בתוליה של אנה והן על דמו הניגר של הקומנדטורה. דוגמה מוצלחת נוספת לבימוי היתה כשלפורלו מאמץ חזות בטוחה אך גם טווסית בסוף היצירה – באופן המרמז שכעת בידו העוצמה להיות מצפוני, אך גם פתיין ונצלן כמו פטרונו לשעבר; זאת, כיוון שבעולם האמיתי הלקח בסוף היצירה אינו מחזיק לנצח, והדילמה המוסרית נמשכת. כהערה קלה לשיפור, חסרו לי בתוך התנועה הרבה גם כמה רגעים סטאטיים, שהיו מאפשרים – כמו שתיקה בין מילים – ליצור חיבור אינטימי ועז יותר עם הקהל. כך למשל ניתן היה להעמיד את סטריז'אק בסצנת הקומנדטורה במקום להניע אותו.

ניתן לאמר שהאולם האינטימי אפשר חירות שאין לבמאי המשכן, הנדרשים לעניין גם את יושבי השורות העליונות ביציע. ניתן גם לאמר שהסטודיו חופשי מהצורך להדהים את משלמי הכרטיסים היקרים של בית האופרה. בכל זאת, הלוואי שקברניטי האופרה יאמינו יותר בקהל שלהם ויבכולתו להעריך איכות, יחסכו כסף על במאים זרים בעלי מוניטין (?) ועל אבזרים מיותרים, ישמרו את מפגני הראווה למצדה וייצרו הפקות נבונות וממוקדות יותר.

לסיכום, צוות הסטודיו התמודד בכבוד עם האתגר הטמון ב-"דון ג'ובאני" באמצעות בימוי מצויין, מרץ וכן חדווה שחילחלה גם לקהל. הסתמנו כמה הבטחות בקרב הזמרים הצעירים, בזכות קולות יפים, מקצוענות בסגנון ובדיקציה ועבודת צוות. על יסודות אלו צריכים להיבנות עוד גוון וניואנסים בהבעה, בייחוד העדינה והלירית, שיפור בשירת הדואט וכן העמקה פסיכולוגית ואינטלקטואלית שתהפוך את המשחק לאותנטי יותר, ואת ההגשה לבשלה יותר. עם זאת, בשורה התחתונה ההפקה היתה מהנה מאוד ויצרה ציפיה לקראת הבאות.

"דון ג'ובאני" בביצוע "מיתר – אופרה סטודיו". ניהול מוזיקלי – דויד זבה. בימוי – שירית לי וייס. משתתפים: עודד רייך – דון ג'ובני, יאיר פולישוק – לפורלו, טל ברגמן – דונה אלווירה, גוני כנעני – דונה אנה, דניאלה סקורקה – צרלינה, אנטון אלכסייב – מזטו, יעקב סטריז'ק – הקומנדטורה. המרכז ע"ש פליציה בלומנטל, 9.4.14.

ערב כישרונות צעירים

מופע מסדרה חדשה בהשתתפות זמרי האופרה-סטודיו / עמיר קדרון

לידתה של סדרת קונצרטים אינה דבר מובן מאליו. האקלים התרבותי-כלכלי אינו מעודד זאת, ואפילו הצלחה אמנותית (או פוטנציאל לכזו) לא תבטיח הישרדות מעבר לעונה בודדת. בעקבות הקונצרט "למות מאהבה", יש לקוות כי תימצא דרך למשוך קהל למופעי "לילה זוהר באופרה", סדרה חדשה המשותפת לתז' נתניה ולאופרה הישראלית. שיקלול רכיבי הערב המדובר רומז שעם מעט כיוונונים, יהיה למייסדי הסדרה להיט ביד.

בפורמט אין כל חדש: שרשרת אריות ואנסמבלים מלב הרפרטואר. יש הרבה קונצרטים בסגנון, אך ההבדל נעוץ בפרטים. המעלה הבולטת של "לילה זוהר באופרה" היא ששרביט הניצוח הופקד בידי דויד זבה. יש חשיבות רבה לכך, כיוון שהזמרים שהשתתפו במופע הם צוות "מיתר – אופרה סטודיו", תכנית ההכשרה בניהולו של זבה – ומי כמוהו מכיר את הקולות ומסוגל להעניק להם את הגב התזמורתי הנכון?

אין מנוס מהשוואה לקונצרט דומה שהתקיים בעונה שעברה. פרטיו לא יצוינו מפאת (חוסר) כבוד הנוגעים בדבר, ודי לומר כי המנצח – ששמו דווקא הולך לפניו בעולם – הוציא תחת ידיו תוצר נחות, ממש שפל חסר תקדים. התזמורת נשמעה כאוסף מקרי של נגנים; חטיבות הכלים פעלו ללא קשר ביניהן, והבלגן שרר גם בתוכן; הצליל היה גס, אנטי מוזיקלי ונטול סגנון; הזמרים בקושי נשמעו והלכה למעשה אולצו לצרוח.

בירור קצר העלה כי החליט מי שהחליט שחשוב לזמרים להתנסות בעבודה עם תזמורת, אך מטעמי חיסכון, ככה"נ, לא הוטלה המשימה על תז' האופרה, אלא על אחת התזמורות מהפריפריה (שמתחילה, כידוע, קילומטרים ספורים מת"א). בנוסף, בשם הידוק החגורה, צומצמו החזרות למינימום האפשרי – ועוד הגדילו פרנסי האופרה לעשות והגו פטנט: הקונצרט המתוכנן הוכפל ובוצע פעמיים ברצף, וכך הורווחה חזרה על חשבון הקהל.

מדוע להעלות כל זאת לסדר היום? כדי לחדד את האבחנה שאפשר גם אחרת. אין להסיק מכך שהמופע "למות מאהבה" היה מושלם (יש עוד כברת דרך לשם), אבל ניכר שהדברים לא נעשו כלאחר יד. גולת הכותרת של הערב, אפוא (ויש כמה טוענות לכתר), היתה תמונת הפתיחה לאופרה "צ'נרנטולה" (בנוסח עברי של זבה), שזומרה ושוחקה בכישרון רב ואף הצליחה לגרוף צחוקים ותגובה חמה מהקהל המנומנם. ענת צ'רני הקסימה בתפקיד הראשי; גוני כנעני וטל ברגמן כמעט וגנבו את ההצגה כצמד האחיות; יאיר פולישוק השלים היטב את האנסמבל בקולו הערב; ונדמה שמפגן המצוינות גרר אחריו גם את התזמורת, שנשמעה הרבה יותר מגובשת, מבריקה ולעניין ביחס לשאר התכנית.

ראוי לציין כי הקונצרט נפתח בקטעים מתוך "הספר מסביליה" ("Una voce", "Dunque io son"), ובהם נשמעה צ'רני מעט מהוססת – כאילו אינה ממוקמת בנחת בשירת רוסיני, או כמו לא החליטה סופית מה בדעתה לעשות עם המוזיקה. כיוון שכצ'נרנטולה זהרה ואף ריגשה, נראה שמדובר רק בצורך לצבור ניסיון נוסף, ושההזדמנות הבאה לשמוע אותה כרוזינה תשביע רצון.

תואר 'תגלית הערב' מגיע לבאס יעקב סטריז'ק, שהפליא לשיר את "Udite, o rustici" (מתוך "שיקוי האהבה", ושוב בתרגום זבה). בקצרה: קול אדיר ונדיר שנועד לגדולות. מאותה אופרה, איתן דרורי שר באורח נוגע ללב את הלהיט "Una furtiva lagrima", אך נמנע מהפיכתו לתצוגת תכלית מודעת לעצמה (מחלה אופיינית לטנורים), אלא הגיש פרשנות כנה וספוגה ברגש אמיתי.

קטע מצוין נוסף זומר ע"י דניאלה סקורקה – "Eccomi… O quante volte" ("רומיאו ויוליה", בליני). התהליך שבו מצויה הזמרת נושא פירות שהופכים כל מפגש עמה לחוויית האזנה מפתיעה ומרתקת. ייתכן שמדובר בהתרשמות אישית בלבד, כמובן, אך נדמה שנדבך אחר נדבך, נוספים לקולה רבדים של צבע, עומק וברק רך המעניקים לו נופך של נשיות בוגרת. מלכתחילה הסתמנה סקורקה כלא רק קול יפה, ולבטח כהרבה יותר מעוד סופרן לירי גנרי מצוי; כעת התמונה ברורה יותר: הקול מתעצב סופית, ואיתו אישיות מוזיקלית בעלת חותם ייחודי. אם להתמקד שוב בקטע המדובר, מלה טובה מגיעה גם לרות ורון על נגינתה המשובחת בקרן היער.

התכנית כללה עוד קטעים רבים ואין אפשרות או טעם להתייחס לכל, אלא לערוך סיכום ביניים ולצאת בקריאה לקהל לפקוד את ההופעות ולהתרשם במו אזניו. הקונצרט הבא בסדרה ייערך ב-11 בפברואר תחת הכותרת "כרמן וצועניות אחרות"; עוד לפניו יתקיים ערב דומה, במתכונת קאמרית מזמינה לא פחות. כיצד ניתן להתעדכן בפעילות הסטודיו? הישועה לא תימצא, כמה מפתיע, באתר האופרה הישראלית; לפיכך רצוי להירשם לעמוד שפתחו זמרי התכנית ובו יועלה מידע אודות פעילותם.

עוד כמה מלים על הקונצרט: ראשית, התזמורת. לפחות על פי התרשמות חד פעמית, אין בשורה יוצאת דופן. חטיבת כלי הנשיפה מעץ טובה ורהוטה, וזוהי כרגע המעלה המרכזית של ההרכב. מן הסתם בנסיבות אחרות תתקבל תוצאה שונה; לרוב, בערב המדובר נעדרו מהצליל התזמורתי ברק ואופי. דיווח יימסר, בלי נדר, לאחר הקונצרט הבא.

שנית, מעלה חשובה נוספת של המופע, וזו העובדה שנמשך קרוב לשעתיים ברציפות – אך ללא תחושה של אריכות יתר, מיצוי או נפילת מתח. הדבר כלל אינו מובן מאליו. שלישית, ההנחיה. בפתח הערב ציין זבה בהקלה שלא הוטל עליו התפקיד (האזנות קודמות מוכיחות שהוא דווקא מצטיין בזה), והזמין לבמה את אסתי זקהיים לצורך העניין. בסה"כ עשתה זו את עבודתה נאמנה, בגובה העיניים ובמינון מדויק של הומור. קשה לומר שיש ערך מוסף אמיתי לגימיק של מנחה-סלב, אבל כל עוד התזמורת מסוגלת לעמוד בהוצאה, ובהנחה שהמהלך יגייס קהל – דיינו.

"למות מאהבה" – מופע מסדרת "לילה זוהר באופרה" של תז' נתניה (הקאמרית הקיבוצית). קטעי אופרות איטלקיות בשירת זמרי "מיתר – אופרה סטודיו". מנצח ומנהל מוזיקלי: דויד זבה. מגישה: אסתי זקהיים. 14.1.14, היכל אמנויות הבמה, הרצליה.

פעמיים כי טוב

שנת הלימודים בביה"ס בוכמן-מהטה מסתיימת בקונצרט כפול ומאתגר / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי הגיעה עונת המוזיקה הנוכחית אל קו הסיום. בזה אחר זה חתמו התזמורות וההרכבים את פעילותם, והאקדמיה אינה יוצאת דופן – אלא שדווקא במהלך יולי ניכרה בה תכונה רבה מהרגיל. מדובר בתקופה עמוסה של בחינות והגשות, רבות מהן מעשיות – ופתוחות לקהל. ההיצע של המחלקה הקולית, למשל, כלל רסיטלים של מסיימי תואר ראשון ושני, הפקת אופרה ומבחר מופעי סיכום מסקרנים של כיתות מתוך המחלקה.

אחד מאלו היה קונצרט הסיום הכפול (ערב אחר ערב, תכנית זהה בשינויי ליהוק חלקיים) של כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום, מנהלת המחלקה. המופעים הסבו הנאה לקהל הדל שטרח להתייצב, וזאת למרות תנאי הבסיס הבעייתיים: ראשית – אולם קלרמונט, כידוע, מחולל שמות בקולות; שנית – הזמרים ניצבים בראשית דרכם ובדרגות שונות של בשלות (ללא יחס ישר לעמדתם על המסלול האקדמי) וכך נשמעו קולות נאים על סף פריחה לצד בוסריים ו/או לקויים טכנית; שלישית – ניכר בתוצאה כי לא כל הקטעים עברו עבודת הכנה מספקת; רביעית – הליווי של אי-אן שו בפסנתר היה משמעותית פחות מוצלח מהרגיל. נגינתו לא עלתה בקנה אחד עם השירה, ונטתה לכסות אותה.

על אף החסרונות הלא-מבוטלים, ידם של היתרונות היתה על העליונה. ייתכן שהאתגר שהציבה התכנית נסך יתר השראה בזמרים, אם לשפוט על-פי ההתלהבות וההנאה שאפיינו את הופעתם. במה מדובר? רעיון פשוט וחכם: אנסמבלים. על-פי-רוב, מופעי המחלקה הקולית בנויים כשרשראות אריות עם כמה דואטים לגיוון. זו הדרך המתבקשת להצגת הכישרונות הצעירים ואין רע בה, אבל התכנית המדוברת – מדואטים ועד חמישיות – הוכיחה כי לאנסמבלים כוח משיכה רב פי כמה. האינטראקציה המוזיקלית והבימתית שנדרשה מהמשתתפים יצרה מתח ועניין, שמפלסם עלה והלך עם התקדמות המופע.

לכך נוסף בונוס בדמות בימוי מעניין מעשה ידי פרופ' רחום: הקטעים הקומיים תובלו בשפע רעיונות משעשעים; ברציניים השכילה רחום למתן את הפעילות ולתת למוזיקה לעשות את רוב העבודה. בשני המקרים הפגינו הזמרים כישרון משחק משכנע, והצליחו להוציא מהכוח אל הפועל את כוונותיה של רחום, ובהצלחה.

ניכר, איפוא, שההופעות נבנו מתוך כבוד לכישרונות הרבים שמאכלסים את ביה"ס, ומתוך התייחסות רצינית למעמד. הדבר בא לידי ביטוי גם בתכניה האינפורמטיבית: אמנם צנועה, אך לשם שינוי חפה מהעילגות שזכורה מביקורים קודמים במקום. כמו כן יש לברך את העושים במלאכה על שנמנעו מגימיקים מיותרים: בקונצרט דומה שנערך באמצע השנה נבחרו דימויים בנאליים כרקע לקטעי השירה (נוף כפרי עבור הכלה המכורה וכד'), והוקרנו באורח כה מרושל, כך שהיוזמה לשדרג את האירוע רק עוררה מבוכה וגרעה מהחוויה.

לאור האמור לעיל, קשה מאד לבחור את גולת הכותרת של ההופעות, אבל ייתכן וזהו הדואט "Esulti pur la barbara" (דוניצטי, שיקוי האהבה), בשירת דורון פלורנטין ונופר יעקבי. קולות ייחודיים בגוון ובאופי, שירה לבבית, שידוך בימתי-מוזיקלי שעלה היטב – המסקנה אחת היא: על ביה"ס להפנים את כשלי "אורפאו ואאורידיצ'ה" (הפקה צולעת שלא היתה צריכה לעלות על במה, ודאי לא מול קהל, ודאי לא בתשלום), לזנוח לאלתר את התכנית להציג את "יוליוס קיסר" בשנה הבאה (כרגע בגדר שמועה – תכנית עונת המנויים של האוניברסיטה טרם התפרסמה רישמית*), ולרכז מאמצים ומשאבים בהעלאת "שיקוי".

הסופרן הזוהר של יעקבי נשמע נפלא אף יותר בתמונת הסיום מתוך "אביר הוורדים" (ר. שטראוס). שילובו בקולה היפהפה של שחר לביא יצר כמה רגעים ממיסי לב ממש, ואת הטריו חלקו עם אחד הקולות המעניינים ביותר שעוזבים כעת את המוסד: הסופרן גוני כנעני. משפט הפתיחה של התמונה עוצב באורח חרישי ומצמרר – חוויה המצטרפת לשורה מרשימה של הישגי הזמרת במהלך לימודיה. לצד המרשלין גילמה כנעני בקונצרט, בין היתר, את מיכאלה, פמינה ואליצ'ה, והוכיחה שוב כי קולה חומק מכל הגדרה ומסוגל לביטוי מרתק במגוון סגנונות. כיצד תתפתח עם הצטרפותה הקרבה לצוות "מיתר – אופרה סטודיו"? שווה לעקוב, ולקוות כי תדע לנווט בשלום את דרכה תחת קורת הגג של האופרה הישראלית (ודי לחכימא ברמיזא).

עוד שתי בוגרות טריות של בוכמן-מהטה הן טל ברגמן (המצטרפת אף היא לסטודיו) ומעיין גולדנפלד, שהפליאו לשיר ולשחק את דואט המכתב ("נישואי פיגארו"). האחרונה, סופרן לירי פעמוני, מצטיינת בכריזמה אדירה שבזכותה עלה בידה להטביע חותם בכל מה ששרה – לא דבר פשוט בכלל בפאך צפוף כשלה.

רשימת הקולות עוד נמשכת: גם ללא תפקיד סולני משמעותי, בלטה מאד מאיה בקשטנסקי כמג ("פלסטף") וכגבירה השלישית ("חליל הקסם") בזכות קולה העז והלוהט שאין לעמוד בפניו; רועי סרוק הקסים כפפגנו, בשילוב נפלא של מוזיקליות וכישרון משחק; מאיה עמיר היתה נהדרת בתפקיד בסטיין בדואט שחלקה עם הדר בייזר ("בסטיין ובסטיינה", מוצרט) – והופעתן טענה את הקטע במידה רבה מהצפוי של הומור וחן. אחרון חביב חייב להיות אושר סבג, ששר עם כנעני את הדואט "Parle-moi de ma mère" ("כרמן"). הפוטנציאל העצום של הקול המלבלב הזה מעורר התרגשות יוצאת דופן. טנור יפהפה, קטיפתי ומלטף, ממוקד ורב-עוצמה, ואף כי מוקדם ומסוכן לקבוע עובדות בשטח, מותר לייחל שהזמר ירעיד נברשות ולבבות בתפקידים הרומנטיים הגדולים ביותר.

"קונצרט סיום השנה של כיתת האופרה": 29-30 ביולי 2013, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה באונ' ת"א. אנסמבלים מתוך "פידליו", "חליל הקסם", "רחמי טיטוס", "בסטיין ובסטיינה", "חליל הקסם", "נישואי פיגארו", "שיקוי האהבה", "כרמן", "אביר הוורדים" ו-"פלסטף".

ניהול מוזיקלי ובימוי: פרופ' תמר רחום. פסנתר: אי-אן שו. משתתפים: מעיין גולדנפלד, טל ברגמן, גוני כנעני, הדר בייזר, נופר יעקבי, חן רודניצקי – סופרן; מאיה בקשטנסקי, מאיה עמיר, שחר לביא, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג, קלייד דזאמה (Xama), דורון פלורנטין – טנור; רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – בריטון.

* עדכון: אין איזכור להפקת אופרה בעלון הפירסום של מפעל המנויים. לעומת זאת, כלולים בעונה שני קונצרטים רלוונטיים: אריות ואנסמבלים ב-20/21.3, וקטעים מחליל הקסם ב-27/28.3.

תוגה נאצלת

על הפקת האופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" באונ' ת"א / צבי נתנאל

כמדי שנה, המחלקה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה חותמת את השנה עם הפקת אופרה מלאה. השנה נבחרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. עצם הבחירה מעלה מספר תהיות. האם בכל הרפרטואר האופראי העצום לא נמצאה שום אופרה אחרת, פחות מוכרת / מבוצעת / מובנת מאליה? מדוע לא אופרה של הנדל כמו "סרסה" או "פלאביו" (ולא, לא שוב "יוליוס קיסר" המבוצעת לעייפה שככה"נ תוצג במסגרת זו בשנה הבאה), או אפילו "הנער והקסמים" של רוול שיש בה לא פחות מ- 20 תפקידי סולו, ובידיו של במאי מוכשר יכולה להיות חגיגה תיאטרלית? בעוד שביוזמה פרטית של הסטודנטים ("במה פתוחה") ניתן להאזין לשפע יצירות שאינן בהכרח מן הרפרטואר השגור, "אורפאו ואאורידיצ'ה" מצטיירת אפוא כבונוס לשלוש סטודנטיות מצטיינות, ויש בכך גם סוג של הבעת אי-אמון בכל שאר הסטודנטים.

מלכתחילה ההפקה תוכננה להיות מבוצעת בליווי פסנתר בלבד (בתוספת אפשרית של צ'מבלו לרצ'יטטיבים), אך המבצעים גייסו 5 נגנים שנאותו לתת כתף ונרתמו להפקה. דא עקא, התוצאה היתה רחוקה מלהשביע רצון. לעיתים נדמה שבהופעה הנגנים נפגשו עם המוזיקה בפעם הראשונה, והתיאום ביניהם ובין המנצח אי-אן שו, שניצח מהצ'מבלו, לקה בבעיות רבות. הכל טוב ויפה אם ההפקה כולה נועדה לד' אמות של האקדמיה, אך כיוון שההפקה שווקה באופן נמרץ לקהל הרחב הפוקד את קונצרטי בית-הספר תמורת תשלום מכובד, הרי שהתוצר שהתקבל לבסוף היה פשוט מעליב. עדיף היה לוותר על הנגנים ולהסתפק בפסנתר. לצד הזכות יש לציין את נגינתה היפה של מריונה גודיה מונטיסינוס באבוב.

האופרה בוצעה בקיצוצים ניכרים (אף שהוויתור על קטעי הבלט מובן בהחלט), אך ביטול פרק המקהלה החותם את סצינת השאול צרם בהחלט, הן כחלק חשוב בעלילה, והן לאור השירה הנאה של זמרי המקהלה.

בעונת הקודמת ניתן היה לצפות באופרה הישראלית בהפקה רדיקלית מרתקת ל"אורפאו ואאורידיצ'ה"; על כן טוב היה הפעם לצפות בהפקה מסורתית בסגנון של פעם, כשהזמרים לבושים בטוגות והסיפור נמסר כהווייתו. הבימוי בידיה של ראש המחלקה הווקאלית, פרופ' תמר רחום, היה חסכוני, אינטימי, פשוט ונקי, עם כמה מעמדים פואטיים במיוחד כמו סצינת הפתיחה בה המקהלה עומדת סביב קברה של אאורידיצ'ה המעוטר פרחים, או המוות של אאורידיצ'ה על ברכי אורפאו בשיאה של מערכה ג'. כל זה לווה בהקרנות יפות על קיר האולם בהתאם לסיטואציה: שדות ארקדיה במערכה א', תמרות אש ועשן בסצינת השאול, פרץ אור בסצינת גן העדן. יחד עם זאת נרשמו גם כמה רגעים מביכים: אמור יורה בחץ וקשת, אך החץ היה מקל עבה שנחת על הארץ ברעש גדול, או אאורידיצ'ה מתפלשת על קיר האולם בזמן שהיא שרה את הארייה הגדולה שלה במערכה ג', ובעיקר – מדוע היה צורך בכתובת "The End" בסוף האופרה, משל היינו בסרט של האחים וורנר?

הישיבה ביציע של אולם קלרמונט אינה עושה חסד עם קולותיהן של הזמרות המגיע מבעד למסך זכוכית. אף על פי כן מעיין גולדנפלד היתה חמודה ומוזיקלית להפליא בתפקיד אמור. לגוני כנעני יש קול גדול ומרשים, אך הוויברטו הנדיב בקולה פחות נעם לאזני. היא היתה אאורידיצ'ה טובה בהחלט, אם כי קוצר התפקיד לא מאפשר לבנות דמות ממשית, ובעיקר בארייה שלה חשתי שאין היא מפיחה חיים של ממש בדמות. שחר לביא היתה נפלאה בתפקיד אורפאו. פשוט כך. קול חם ועשיר, אחיד בכל המשלבים, לגטו מצוין, ובעיקר אינטרפרטציה של ממש לתפקיד. הבחורה הצעירה הזו כל-כולה אקספרסיביות מלאת עוצמה גם כשהיא עומדת בחוסר תזוזה על הבמה. העיניים העצובות אומרות הכל; האינסטינקט הדרמטי כשהיא מסתובבת לראות את אאורידיצ'ה למרות האיסור האלוהי מהמם בחיותו, ומעל הכל ביצוע כובש לאריה הכה מפורסמת che faro senza Euridice. בשנה הבאה תבצע לביא את מחזור השירים "לילות הקיץ" מאת ברליוז עם התזמורת הקאמרית הישראלית. יש בהחלט למה לצפות.

מילה אחרונה על התנהגות הקהל, שהולכת וקונה לה שביתה בכל אולמות הקונצרטים: צילום ע"י סמארטפונים במהלך כל ההופעה זו תופעה מרגיזה שיש להוקיעה, והעובדה שמדובר בקרובי הזמרים אין בה כדי לסלוח על מנהג פשוט דוחה. זמר הרוצה מזכרת מהופעתו יתכבד ויביא עמו ציוד הקלטה / הסרטה ויציב אותו במקום שאינו מפריע לשאר הקהל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" הפקת המגמה הווקאלית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שחר לביא, אורפאו; גוני כנעני, אאורידיצ'ה; מעיין גולדנפלד, אמור; מקהלה ותזמורת קאמרית מתוך תלמידי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה; אי-אן שו, מנצח. אולם קלרמונט, 4.7.2013.

עושים לביתם

עליית מדרגה במיזם הקונצרטים הפתוחים באונ' ת"א / עמיר קדרון

אחד ממאפייניה המובהקים של סצינת המוזיקה הוא גורם ההפתעה: אין הימור בטוח. קונצרט בהשתתפות אמן בינלאומי עם קבלות עלול להתגלות כפיאסקו מביך; ומנגד – חוויה מוזיקלית מסחררת חלה דווקא בנסיבות צנועות. כזה בדיוק היה האחרון בקונצרטים הפתוחים המתקיימים מזה כשנה בביה"ס בוכמן-מהטה. במה מדובר? בערך אחת לחודש מתארגנים נגנים, זמרים ומנצחים מקרב הסטודנטים, ומזמינים קהל להאזין לתכנית מגוונת שאינה מתפרסמת מראש.

בריאיון שנערך לקראת אחד המופעים, שטחה הוגת הרעיון, המנצחת נטע שפיגל, את משנתה: בכל רגע נתון שוקדים תלמידי האקדמיה על דפי התווים, ולמה שהמוזיקה תיפול על אזניהם הערלות של קירות חדרי האימון? הרי עדיף לתת לכל המעוניין הזדמנות לעבוד מול קהל שיתוגמל בחשיפה לדור האמנים הבא ולמבחר יצירות שאין לשמוע בקונצרטים "רגילים".

מעקב חלקי אחר מופעי הסדרה – וכעת כבר מותר לכנותה כך – הוכיח כי הרעיון נשא פרי. מפעם לפעם גדלה היענות הסטודנטים, ואיתה גם נוכחות הקהל. למעשה, בקונצרט המדובר (30.4) דומה שאולם טארג התמלא עד אפס מקום! הדבר אינו מובן מאליו כלל ועיקר, כיוון שמדובר ביוזמה פרטית וחסרת יומרה, וייתכן שאף אינה עולה בקנה אחד עם רצון הנהלת המוסד. כמו כן, קהל שמרן לא יתפתה בנקל להסתכן בקונצרט שתוכנו לא ידוע, ואפילו אם כן, הפורמט הייחודי – רובו שרשרת קטעי סולו קצרים שאין ביניהם קשר – עלול למנוע חזרתו לסיבוב נוסף. כמו כן, יש לזכור כי רמת המשתתפים אינה אחידה – משתנה קריטי בהכרעת דעת הקהל.

מה נשתנה, אם כן, בקונצרט המדובר ביחס לקודמיו? שניכרת עליית מדרגה משמעותית בהתגייסות ובהשקעה. כפי שהתבטאה שפיגל בפתח הקונצרט, החידוש המשמח היה נוכחות מוגברת של הרכבים בתכנית. אכן, הקונצרט נבנה בטעם רב ובחכמה, כך שכל מחצית מוסגרה ע"י שני עוגנים: החלק הראשון נפתח ברביעיית הפסנתר הראשונה של בטהובן והסתיים בשירי רנסנס צרפתיים בפי רביעיית זמרים א-קפלה; בשני נוגנו פרקים מהסרנדה אופ. 25 של בטהובן וקטע מהרקוויאם של ורדי בביצוע אנסמבל יוצא דופן בן 15 מוזיקאים. בין לבין, כאמור, שובצו קטעי סולו לצד פרקי שירה בליווי פסנתר, ומעניין כי למוזיקה הקולית היתה נוכחות דומיננטית בתכנית.

רמת הביצוע, כצפוי, לא היתה אחידה, אך זה מובן ונסלח. בסה"כ נעים לדווח על ממוצע גבוה למדי של איכות, כאשר גם בהופעות הפחות מוצלחות ניכר לרוב הפוטנציאל שעתיד להתממש. דרוש שיפור, למשל, בעבודת הצוות של נגני הרביעיה הפותחת של בטהובן, כמו גם נגינה רהוטה יותר. מנגד, כלל הביצוע רגעים סוחפים שהוכיחו כי האמנים בכיוון הנכון. בנוסף, יש להחמיא על הבחירה לנגן את היצירה בשלמותה – לרוב כוללים הקונצרטים רק 'פרקים מתוך'.  אמנם יש לצעד זה הצדקה, ואמת שמטרת המופעים היא לאפשר לכמה שיותר סטודנטים לזכות בזמן במה, אך במחיר משמעותי של קיצוץ יצירות. משום כך, למשל, הושמט חלק ניכר מהסרנדה של בטהובן, וחבל, כיוון שהביצוע היה ערב – במיוחד נגינתה הנאה של החלילנית נרדין בלאן (Bellan).

אחת התכונות הייחודיות לקונצרטים הפתוחים היא הרפרטואר המגוון, ובעיקר נוכחותן המבורכת של מוזיקה עתיקה ועכשווית. מקומן של אלו לא נפקד גם הפעם: החלילנית יעל טבת חשפה במיומנות את הליריקה הכובשת של "רוח קדים" מאת שולמית רן, והוכיחה שאין לחשוש ממוזיקה בת זמננו; את הקצה הנגדי ייצגה רביעיית זמרים מלהיבה – מעיין גולדנפלד, נטע שפיגל, קלייד דזאמה (Xama) ופיליפו צ'לוצה (Celuzza) – ששרה ושיחקה באורח מבריק יצירות מאת Passereau ו-Certon, מה שהסתמן כגולת הכותרת של הערב.

גולדנפלד הוסיפה ושרה שני שירים של וייל בליווי הפסנתרן איליה רם. האיזון בין הקול לנגינה לא נשמר היטב, ועם זאת, הצטיין הביצוע בחן רב. עוד עוררו עניין: אופיר דואני, נוגעת ללב ממש בארייה הקטנטנה של ברברינה ("נישואי פיגרו"); ליאת לידור ושירה אגמון בשירה זכה להפליא של הדואט הפותח את הסטאבט מאטר של פרגולזי; גוני כנעני ומאיה בקשטנסקי – אולי הקולות המרתקים והמלהיבים ביותר של האקדמיה – בהופעה מרטיטה ל-"Recordare" מהרקוויאם של ורדי.

על הקטע האחרון ראוי להוסיף כמה מלים. זה לא שהביצוע היה מושלם – ללא ספק נדרשו חזרות נוספות – אבל מעלה אחרת וחשובה לו, המייצגת את הלך הרוח של המיזם במיטבו. באופן טבעי, לא חסרים באקדמיה חומרים לבניית תכניות קונצרטים מפה ועד להודעה חדשה, וחלק מהיופי בקונצרטים הפתוחים הוא האפשרות להציץ לתהליכי עבודה בהם מצויים הסטודנטים. החידוש בהפקת הקטע הנ"ל הוא גיבוש הרכב אד הוק. הווה אומר, זה לא שה-"Recordare" הוצג כהרצה למשהו שכלול בתכנית הלימוד או מיועד לתחרות פנימית של ביה"ס – אלא אך ורק עבור הופעה חד פעמית במסגרת איזוטרית זו. לאור זאת, הטירחה סביב העלאתו מעידה יותר מכל על הצורך העז של הסטודנטים לתת ביטוי לכישרונותיהם, ועל מוכנותם להשקיע מרץ וזמן לשם כך.

שורה תחתונה: בהתחשב בבינוניות ובשמרנות המאפיינים לרוב את סצינת המוזיקה החיצונית ("האמיתית"), העבודה הנעשית בקונצרטים הפתוחים מעוררת התפעלות ואף התפעמות. נותר רק לקוות שההתלהבות של דור הסטודנטים האחראי לכך תדבק גם במחזורים הבאים, כך שתתפתח מסורת של קונצרטים מהסוג המדובר. בירור קצר עם הנפשות הפועלות מעלה כי בקונצרט הפתוח הראשון (אפריל אשתקד) מנה הקהל אך ורק את משתתפי המופע; והנה, שנה אחר כך בקושי נמצא מקום פנוי באולם, ותכנית הקונצרט כללה רשימת המתנה של מוזיקאים שייאלצו להמתין למופע הבא (6 ביוני). השמיים הם הגבול.

"קונצרט פתוח", 30.4.13. אונ' ת"א, אולם טארג. בטהובן: רביעיה מס' 1. שירה עוזיאל (פסנתר), שאדן נהרה (כינור), מיכל אליאס (ויולה), גיא אלון (צ'לו). שומאן: In der fremde; מוצרט: L'ho perduta. אופיר דואני (סופרן), ג'קי לזרב (פסנתר). שולמית רן: רוח קדים. יעל טבת (חליל). סקרלטי: סונטות ברה מינור ובמי מג'ור. רינת צודיקס (פסנתר). Cetron: Je ne l'ose dire; Passereau: Il est bel et bon. מעיין גולדנפלד (סופרן), נטע שפיגל (אלט), קלייד דזאמה (טנור), פיליפו צ'לוצה (בריטון). הנדל:  Iris, hence away. יונתן אבידן (קונטרה טנור), אנה קבלרובה (פסנתר). בטהובן: סרנדה אופ. 25. נרדין בלאן (חליל), אליזבתה קוצובסקי (כינור), נאווה ג'ייקובס (ויולה). וייל: Nannas Lied, Complainte de la Seine. מעיין גולדנפלד (סופרן), איליה רם (פסנתר). פרגולזי: סטבט מאטר (פרק 1). מוצרט: Via, resti. ליאת לידור (סופרן), שירה אגמון (מצו), נדב קטן (פסנתר). ורדי: Recordare. גוני כנעני (סופרן), מאיה בקשטנסקי (מצו), אוהד כהן, אמיר ליברזון (כינור), ניר רום נגי (ויולה), תרזה בלדי (צ'לו), דן וייסלברג (קונטרבס), מרגריטה טימושין, נטע היבשר (חליל), לאון צ'רנייב, יורי פולשצ'וק (קלרינט), פליפה גומז, נדיה רז חכם (בסון), עופר עציוני (קרן), אסף בנרף (מנצח).