music4awhile

ראשי » Posts tagged 'בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה'

Tag Archives: בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

עשור של דואטים

אלון הררי וקלייר מגנאג'י חוגגים עשר שנות שת"פ / עמיר קדרון

תולומאו וקליאופטרה ("יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012)

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

אלון הררי, קונטרה-טנור. סיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. שר בתחרויות בספרד, איטליה ווינה ובבתי אופרה מובילים בגרמניה, פינלנד, ליטא ועוד. מופיע בקביעות עם כל התזמורות וההרכבים המובילים בארץ.

פרויקטים משותפים: "מלכת הפיות" (פרסל) עם מת'יו הולז ובארוקדה; קונצרט עם הסימפונית ירושלים בניצוח דניאל כהן; "ישראל במצרים" עם דיויד שטרן והסימפונית ירושלים; "יוליוס קיסר במצרים" באופרה הלאומית של פינלנד; "אורפאו ואאורידיצ'ה" באופרה הישראלית. "מלכת הפיות" בניצוח דיוויד שטרן; "אסתר" (הנדל) עם בארוקדה ודיוויד שטרן; תכנית "גלוריה" של בארוקדה; "המבול" (פלבטי) עם אנסמבל פניקס.

באילו נסיבות התחילה דרככם המקצועית המשותפת?

קלייר: זה היה ב"סלון המוסיקלי" אצל יונתן זק, נכון? לדעתי ב-2005.

אז השידוך היה רעיון שלו? כי אם אני לא טועה, למדתם בתקופות שונות באקדמיה.

אלון: נכון, אבל נפגשנו בקונצרט אצל יונתן. זה היה כשעלמה [בתה הבכורה של קלייר, ע"ק] הייתה בת 3 לפי דעתי. שרנו את הפרק הראשון של הסטאבט מאטר של פרגולזי. אחר כך נפגשנו באקדמיה כשקלייר באה להאזין לכמה דברים בספרייה.

קלייר: אני זוכרת אותך מסתובב באקדמיה עם מדים כשאני הייתי בערך בשנה ג׳, כלומר היו לנו זמנים מקבילים… לא?

אלון: לא סגור על זה. יכול להיות שבשנתי הראשונה באקדמיה הייתי במעמד מיוחד ולא באתי יותר מדי,  אז לא חשבנו שלמדנו ביחד.

קלייר: בכל אופן, אצל יונתן זק זה היה שידוך שיונתן עשה, וחוץ מפרגולזי שרנו גם את הדואט מפופאה, נכון? ואז כל אחד שר דברים לבד… היה מהמם. עלמה היתה בת פחות משנתיים, ממש תינוקת. אני זוכרת שהסתובבה בסלון של יונתן כשעשינו חזרות.

אלון: נכון!

קלייר: אז בעצם יש לנו עכשיו חגיגות עשר שנות שיתוף פעולה? אמאל'ה…

 

אורפאו ואאורידיצ'ה בהפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

אתם יכולים לאפיין את מהות הקליק ביניכם?

אלון: אני מניח ששנינו אנשים מאוד יצריים ומאוד אינטואיטיביים במוזיקליות שלנו ולכן אנחנו ממש מרגישים אחד את השנייה אם במשחק ואם בשירה. אנחנו יכולים ממש להבין אחד את השנייה אם במבט ואם במגע, אנחנו יודעים מה אנחנו הולכים לעשות.

זה משהו ייחודי שעם פרטנרים אחרים פחות עובד?

אלון: לא חושב שזה עניין של פחות עובד או יותר עובד, אלא יותר כימיה שמקורה בסוג של אישיות. כשאני וקלייר נכנסים לפרויקט ביחד זה בדרך כלל עד הסוף. אנחנו גם חברים מאוד טובים ומדברים על הכל, וחלקנו המון חוויות טובות ורעות כאחד אם בפינלנד ואם בארץ.

קלייר: זה נכון גם אם לא עבדנו יחד או לא נפגשנו במשך תקופה, ישר כשאנחנו שוב יחד אנחנו מדברים בדיוק את אותה שפה. ולכן מספיק מבט וישר נדע איזה קישוט הולך לבוא, איפה נושמים… יש משהו מאוד עמוק ואמיתי בקשר בינינו על הבמה וגם מחוץ לה.

בהופעות הקרובות באוניברסיטה יש איזו סגירת מעגל ביחס לרסיטל ההוא אצל יונתן, כיוון שבין היתר תשירו קטעים ששרתם גם אז. באיזו מידה ובאיזה אופן (אם ניתן להעריך זאת בכלל) יושפעו הגישה והביצוע עקב הניסיון שצברתם?

אלון: לפי דעתי קלייר הייתה אז לפני הפרויקט עם כריסטי, ואני עוד הייתי בחיתוליי מבחינת הבנת הסגנון הבארוקי, אז אני חושב ששנינו מאז עשינו כברת דרך עצומה בסגנון הזה וכל אחד מאיתנו עבד המון באירופה בהפקות בארוקיות.
אם הייתי צריך לבחור בין 2 הקונצרטים של אז לעומת היום, בלי שום ספק הייתי הולך לזה של היום.

קלייר: נכון.

האמת שלחזור לאקדמיה בתכנית שעיקרה בארוק זה כמעט חתרני, בהתחשב בעובדה ששניכם מזוהים עם הרפרטואר – ואילו במסגרת הלימודים שם לא היה (ועדיין אין) מסלול רשמי שאיפשר להתמחות בבארוק.

קלייר: דווקא בשנה א׳ או ב׳ היה לי קורס של ביצוע בארוקי, וגם פרופ׳ מירה זכאי הקפידה לתת במה וכלים לביצוע תקופתי – כי מטבע הדברים יש הרבה רפרטואר רלוונטי בכיתת האורטוריה. אני חושבת שהיום בית הספר בנוי אחרת, הוא קשור לתזמורת הפילהרמונית וכך באופן טבעי הנגנים פחות מנגנים בכלי בארוק. בקשר לזמרים, אלון ואני יחד או לחוד נשמח בכל עת להגיע ולתת כיתת אמן או קורסים על ביצוע בארוקי; נכון?

אלון: ברור! נכון שהיו גם קורסים של אורטוריה וכאלה, והיו המון שיעורים שהתמקדו בביצוע יצירות בארוק – אבל עדיין הדגש הוא ברפרטואר הקלאסי והרומנטי, בעוד שבעולם כבר ידוע שנגנים וזמרים צריכים לשלוט בכל הסגנונות, כולל נגינה בכלים עתיקים, בד בבד עם כלים מודרניים.

קלייר: אין דבר יותר חשוב מאשר ניסיון בימתי רלוונטי ואקטואלי. הפרשנות לאופרות בארוק כל כך השתנתה וזמרים צעירים צריכים לקבל את הידע והפרקטיקה הזאת.

אלון: לצערנו באקדמיות בארץ למעט אולי רוח חדשה שנושבת בשנתיים שלוש האחרונות, לא באמת הציגו לתלמידים את עולם האופרה כמו שהוא בעולם ואת כל הדרישות והאתגרים שנדרשים מזמר צעיר. שלא נתחיל אפילו לדבר על מוכנות לתחרויות בינלאומיות, ששם זה לעתים קרש קפיצה חשוב בקריירה של זמר צעיר. אני מתכוון לזמן שבו אני הייתי באקדמיה, וכשיצאתי הבנתי כמה לא הייתי מוכן לעולם האמיתי. אבל כנראה שבאמת בשנים האחרונות מתחולל שינוי ענק ואני מאוד שמח על כך.

קלייר: בשנתיים האחרונות הוזמנתי לשפוט בתחרויות ובאודיציות ב"בוכמן מהטה", וכל פעם מחדש התפעלתי מהרמה הגבוהה של הזמרים וממידת מוכנותם לצאת אל העולם האמיתי. נדמה לי שבמהלך השנים האחרונות חלה איזו קפיצה. הגיעו מורות חדשות שנותנות לתלמידים מלבד הידע הטכני והמוסיקלי גם ניסיון בימתי רב משלהן, ובהתאם לכך הזמרים (ובעיקר הזמרות, כי אותן יותר שמעתי) פשוט פנטסטיים. זה מה ששמעתי בתל אביב, והייתי באמת מאושרת.

אני רואה שמצב האקדמיה זה נושא טעון, ותוהה אילו רגשות וזכרונות מעורר בכם הביקור הקרב? אני מתכוון במבט לאחור. זו מסגרת תובענית שעלולה להיות מאד מדכאת.

אלון: דווקא את זמני באקדמיה אני זוכר לטובה ובמיוחד את הקורסים החיצוניים, וואו! אדריכלות של ימה"ב בסוריה ומצרים, אמנות יוונית, המון דברים די מדהימים. דווקא בנושא המוזיקלי לאקדמיה יש השפעה שלילית (וזה לא ייחודי לארץ) על החירות האמנותית של הזמר, כי כל אחדמגיע עם ה"סאונד" והמוזיקליות הטבעית שלו, ולאקדמיה נטיה קצת "לרבע" את החירות הזו לטובת למידת סיגנון , שפות וכאלה.

קלייר: בתואר הראשון באקדמיה היו המון דברים מופלאים. זכיתי במורה מדהימה, אגנס מסיני, ובמורות נוספות שלימדו אותי המון, כמו מירה זכאי שאחר כך גם שלחה אותי להשתלמות אצל סילביה גרינברג בווינה. הדברים שלמדתי ממורותיי הולכים איתי עד היום, וגם חלק גדול ממה שעשינו שם: קורסים של מוסיקה מודרנית, ביצוע בארוקי, הכרתי את עודד זהבי באקדמיה – מה שהוביל לשיתוף פעולה ארוך ולדיסק שיצא בתחילת השנה… כל כך הרבה דברים.

הכי חשוב: באקדמיה גם הכרתי את בעלי [הצ'לן צבי אורליאנסקי, ע"ק] ומיד כשסיימתי את התואר טסנו לבוסטון, לקונסרבטוריון ניו אינגלנד, ושם פשוט התחלתי מיד להופיע בהפקות – ואפשר להגיד שזה הדבר הכי חשוב: הניסיון שמקבלים על הבמה אין שני לו, ורק ככה לומדים. אני חושבת שהיום שמים בזה דגש באקדמיות בארץ, וגם רמת ההפקה פנטסטית: ראיתי קטעים ביוטיוב מההפקות של העטלףאריאדנה בנקסוס והרקויאם של מוצרט.

מה אנו עומדים לשמוע בקונצרטים?

אלון: היצירה המרכזית תהיה הסטאבט מאטר של פרגולזי, אחת היצירות הכי מוכרות ברפרטואר הליטורגי. ויהיה גם דואטים: Pur ti miro מהכתרת פופיאה של מונטוורדי, Vieni, appaga il tuo consorte מתוך אורפאו ואאורידיצ'ה של גלוק, והדואט המסיים מתוך יוליוס קיסר של הנדל.

קלייר: את "פופיאה" עדיין לא שרנו במלואה ואנחנו חולמים לעשות.

אלון: אמן ואמן שנעשה את "הכתרת פופיאה"! חלום שהלוואי שיתגשם!

פצצה ראשונה: האם אנחנו באמת צריכים עוד סטבט? אני לא בא סתם בקנטרנות, אלא באמת רואה פה ׳תסמונת טראוויאטה׳: מעגל של רפרטואר שחוק, אמנים משועממים וקהל רדום.

אלון: תראה, יכול להיות שאתה בהחלט צודק והיצירה שחוקה עד עפר. אך עם זאת, זה גם הרבה תלוי בביצוע. שנינו מאוד רצינו לשיר את היצירה כולה ביחד – והקהל יחסית עוד לא מראה סימני התעייפות מאחר שבניגוד לטרוויאטה,  היצירה של פרגולזי לא ארוכה יחסית וגם נתונה להמון פרשנויות והמון ביצועים מעניינים. עוד נקודה היא שגם אם היינו רוצים לחדש אז לדוגמא הסטאבט מאטר של סקרלטי (אלסנדרו), שעליו ביסס פרגולזי את שלו, היא יצירה משעממת להחריד – ואילו פרגולזי באמת מצליח כל פעם לרגש עם כל ביצוע.

מבחינה מסחרית זה בעייתי להעיז פה במקום שמתבסס על קהל מנויים שקונה כרטיסים. זאת אומרת, היינו יכולים לצאת עם תכנית של הדואטים הארקדיים של הנדל, אבל יש מצב שהקונצרט היה מוכר 10 כרטיסים ואז בכלל היה מתבטל.

בנוסף, ביצירה של פרגולזי אני וקלייר לגמרי "עירומים", זאת אומרת שהכל עלינו וזה מאוד מרגש אותי אישית כי אני וקלייר רוצים לעשות מוזיקה ביחד וליצוק את הדינמיקה שלנו לתוך היצירה הזו.

קלייר: למרות שהסטאבט מבוצעת כל כך הרבה, אני שרתי אותה לראשונה רק לפני 3 חודשים, ובנוסח שבו אנחנו נבצע – כששני זמרים סולנים שרים את כל היצירה ללא מקהלה. כשישבנו ורצינו להכין תכנית ביחד זה היה אחד החלומות שלנו, לשיר את היצירה בשלמותה ביחד. לפעמים יש סיבה שבגללה יצירה אהובה לאורך שנים, ובביצוע מעולה ואמיתי גם טרוויאטה או בוהם או כרמן הן חלום…

על אותו משקל, יש סיבה למה יצירות נשכחו לאורך השנים, ולא תמיד חייבים למצוא איזה יצירת בארוק נשכחת שהנדל שכח בספרייה בלונדון וגילינו ומצאנו והנה אנחנו חדשניים ויש לנו מה להגיד… היופי הוא להיות חדשניים ולהגיד משהו גם ביצירות מופת שהן נכס צאן ברזל.

עם השנים והניסיון התברר לי שהכי חשוב שיהיה קהל ואולם מלא, זאת הסיבה שאנחנו שם הרי. לא כל דבר פרינג'י ומגניב על הנייר הוא באמת כזה… ואפשר לבצע יצירה שחוקה באופן כזה שהקהל יפתח את האזניים ויתרגש וייצא עם חוויה עמוקה – אולי דווקא בגלל שהיצירה כל כך מוכרת לו, ואולי כי היא יצירת מופת?

טוב, נאמר ששוכנעתי חלקית – אבל את הדואטים הארקדיים בהחלט אשמח לשמוע ולדעתי זה משהו שיכול לצאת לפועל. עיון בעונה של תז׳ הבארוק, למשל, מפיח תקווה: תכנית שבאמת מנסה לשבור את מעגל הבינוניות שתיארתי קודם. מצד שני, הסיכוי לשמוע את שניכם באופרת בארוק קלוש מתמיד. הידיעה שלפני עשור העלו באופרה הישראלית את יוליוס ואת פופיאה נדמית היום כמו מדע בדיוני. גם אורפאו בהפקת האקסטרים של טרלינסקי היתה צעד חריג. 

אלון: תראה, יש בעיה כלל עולמית עם אופרות בארוק, שכבר אין אותה תגובה נלהבת שהייתה לפני 20 שנה להפקות של אופרות בארוק, ורואים את זה בכל מקום.  היום עיקר תשומת הלב זה המון פיוז'נים: בארוק יחד עם מוזיקה לדינו זה אחד הדברים הפופולריים שעושים היום (כמו התכנית של יניב ד'אור עם בארוקדה ואנסמבל נאיה) או ג'ורדי סאבאל ותכניותיו השונות. זה נכון שאופרה (ואופרות בארוק בתוכה) היא גם ככה תרבות ישנה שחייבת להתחדש ולהתעדכן, אבל זה לא כזה ייחודי לישראל.

"אורפאו ואאורידיצ'ה", הפקת האופרה הישראלית, 2011. צילום: יוסי צבקר

דיברת על ההפקה של טרלינסקי – תראה איזה באזז זה יצר! או שממש אהבו את זה או שממש שנאו, אבל בכל מקרה הקהל לא היה אדיש. אז כן, חייבים להיות קצת יותר קיצוניים על מנת שההפקה תיצור עניין, אבל אני רואה את זה כעניין חיובי כי אני אוהב הפקות חדשניות. לטעמי ההפקות המסורתיות די איבדו את הטעם שלהן. אצל ורדי ופוצ'יני זה עוד יכול לעבוד כי המוזיקה מוכרת, אבל עבור הנדל או ויוואלדי חייבים להיות הרבה יותר יצירתיים.

אני מסכים מאד עם האבחנה על הצורך של אמנות האופרה להתרענן וזו הסיבה באמת שאם כבר לראות בארץ אופרה, אז מבחינתי רק בסטודיו או בסדנה או באקדמיה, היכן שלרוב מפצים על דלות האמצעים ביצירתיות ובאינטליגנציה. העניין הוא שחוסר ההיתכנות של אופרת בארוק פה הוא בעיקר מטעמים כלכליים, וזה מה שחורה לי – כי אמנותית אנו בתקופה של פריחה ויש הרכבים מעולים ובמיוחד שפע בלתי נתפס של זמרים שאוהבים ויודעים לשיר בארוק. אני בהחלט מסוגל לדמיין הפקת פרינג׳ קורעת של סרסה בכיכובכם. או פופיאה, אם אתם מתעקשים.

אלון: כן, הפקת פרינג' מעולה של סרסה או פופיאה זה אחלה, אבל המצב לאשורו זה שעל מנת שנעשה אחת כזו אנו נצטרך להיות חודש בחזרות ואחריו הופעות וכל זה בשביל שקל וחצי שנרוויח וקהל של 100 אנשים. לצערי, השיקולים הכלכליים הם בהחלט גורם חשוב. ואם אכן נעשה משהו פרינג'י או חדשני (כמו בשנה שעברה עם החגיגה על הסיין של ויוואלדי), זה חייב להיות בהשקעה רצינית של תלבושות, או מנחה או עוד ערך מוסף לעניין, ומישהו צריך להשקיע את הכסף בזה – וגם ככה לפעמים אתה מופיע מול אולם ריק שזה דבר מבאס לכשעצמו.

קלייר: שניכם צודקים, ועד שלא יהיה גוף שיוכל להרשות לעצמו כאלה הפקות ויזמין אותנו, זה לא יקרה. האופציה היחידה שלנו כאמנים מבצעים היא ליצור תוכניות ופרוייקטים יחד ולהעלות אותן במקומות שונים בארץ ובעולם. הפקות בארוק מלאות של אופרות זה לא דבר שאלון ואני יכולים להעלות בעצמנו, אם כי לדעתי ובמלוא הצניעות, יש לנו הרבה קהל בארץ שיגיע להקשיב במידה והפקות כאלה יועלו.

הלאה: החלטתם לשלב בתכנית פיוטים ממסורות היהדות בארצות המוצא שלכם. אתם רוכבים פה על גל הפיוז׳ן שאלון הזכיר קודם?

אלון: לא הייתי קורא לזה לרכב על הגל, מאחר וזו לא תכנית שלמה. אני תמיד משלב קצת פיוטים בקונצרטים, זה נותן קצת "פלפל" לתכנית. אני לא רואה בזה פרויקט שלם של פיוטים (לפחות לא כרגע…) אבל כן חשוב לנו כמזרחים לתת ביטוי גם למקורות שלנו בקונצרט הזה, ומה יותר מיוחד מהפיוטים הנפלאים האלו?

קלייר: הופעתי עם פיוטים מהבית שלי, יחד עם אבא שלי, כבר בשנת 2005 באבו גוש. שנה אחרי זה כבר עשינו קונצרט יותר גדול, וגם הדודה שלי מרים (שהיא זמרת פולק יהודי ומלחינה) הופיעה איתנו, ואנשים חזרו במיוחד בשביל החומר הזה. עד היום בכל רסיטל שאני עושה אני משלבת גם פיוט אחד לפחות. אלון גם מופיע עם החומרים מהבית שלו והקליט אותם לדעתי, נכון? מדובר פה במוסיקה שהיא חלק מהזהות שלנו והכי נפלא להביא אותה לקהל, שתמיד מגיב בחום ומתרגש במיוחד דווקא מהקטעים האלה.

אלו חומרים ששמעתם בבית הוריכם "יד ראשונה", או שהגעתם אליהם בשלב מתקדם מתוך סקרנות?

אלון: בשלב מאוד מתקדם מתוך סקרנות רבה. בשנתי האחרונה באקדמיה התעניינתי בשירה התימנית וממש הלכתי ל"מורי" תימני כדי ללמוד כמה פיוטים וללמוד כהלכה את ההגייה התימנית.

קלייר: אני הכרתי את רוב הפיוטים בבית וגם עשינו להם עיבודים עם צ'לו ולשני קולות וכו'. חלק גם הדודה שלי עיבדה ויצאו בדיסקים שלה.

את יכולה להעריך באיזו מידה החשיפה מילדות לפיוטים השפיעה עלייך כמוזיקאית?

במידה רבה ומשמעותית אבל זה היה רק חלק ממכלול המוסיקה ששמעתי; אהבתי אופרה מגיל צעיר מאוד, וגם את הלהיטים של פסטיבל סן רמו, והייתי עושה הופעות עם אבא שלי מילדות לכל המשפחה… בכל אופן לחזור לשיר את החומר הזה, יוצא תמיד החלק היפה ביותר בקונצרט.

אולי זה נעשה כבדיחה, אבל לא סתם קראתם לקונצרט ׳ליבי במזרח׳. קלייר אמנם פתחה את הפצע בריאיון אצל עומר שומרוני והתקרית שבה נשאלתם מה לכם ולאופרה מלכתחילה הפכה לאנקדוטה ברנז׳אית, ובכל זאת אני תוהה: זה היה משהו חריג, או שהשד העדתי חוגג גם בסצינת המוזיקה וזה אכן issue להיות מזרחי ששר ״מוזיקה של אשכנזים״?

אלון: זה לא כזה אישיו, זה בעיקר יותר "קוריוז" שזה באמת די יוצא דופן, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר בני עדות המזרח עוסקים במוזיקה קלסית. הכביכול יתרון שלנו הוא שלנו יש גם את הצד היותר מזרחי שאנו יכולים להתחבר אליו ולתת זווית שונה על היצירה שלנו ועל השירה שלנו.

קלייר: מה שהיה שם מאוד הפתיע אותי. לא האמנתי שבזמנים שלנו אנשים חושבים ככה וגם מעזים לשאול שאלות כאלה אמנים מבצעים שהרגע נתנו את הנשמה שלהם בהופעה. ההורים שלי לימדו אותי תמיד שכולנו שווים ועודדו אותנו למצויינות. אז באמת עד אותו הרגע פשוט לא נתקלתי בתופעה הזאת; כנראה זה היה סביבי ופשוט לא ראיתי. כמו שכבר אמרתי, אצלי במשפחה מעולם לא היו קלישאות האלה. אנחנו גאים במי שאנחנו, ואין לי שום רצון לשתף פעולה עם השיח הזה שמקורו באיזה "הפרד ומשול". הילדים שלי כבר לא יודעים איזה רבע ואיזה חצי שייך לאיזה מוצא, וזה ממש לא משנה להם; לכן אם יש אנשים שקשה להם עם שם המשפחה שלי, זאת הבעיה שלהם.

אלון: אני חייב לציין שזה היה אחד הרגעים הכי משעשעים שהיו לי בחיים!

אנחנו קרבים לסיום, ואני תוהה אם – כיוון שטרחתם ובניתם תכנית שהיא כל-כולה שלכם – תהיינה הופעות נוספות אחרי המתוכננות באקדמיה. נראה לי שזה יכול למשל להתאים לאבו גוש ובכלל.

אלון: לא כרגע, אך ברגע שתצוץ ההזדמנות אנחנו בהחלט נשמח לעשות עוד הופעות של התכנית! זה בעיקר תלוי בלו"ז (של שנינו מאוד צפוף…) ובתקציב.

מה תכניותיכם להמשך העונה?

אלון: בדצמבר אנחנו חוזרים עם אנסמבל פניקס על אורטוריית המבול של פלבטי, שבוצעה לראשונה בארץ בתחילת העונה. לאחר מכן אשיר ביוהנס פסיון עם האנסמבל הקולי הישראלי. בינואר אשיר את הקנטטה מס' 82 של באך עם הקאמרטה, ובמרץ עם הקאמרית הישראלית יצירה של קאנצ'לי לכבוד בואו לארץ. במאי אטוס לגרמניה להופיע עם הפילהרמונית של קלן ביצירה "מזמורי צ'יצ'יסטר" של ברנשטיין.

קלייר: יהיו לי קונצרטים מאוד מיוחדים בשוברטיאדה בסוף ינואר ובתחילת פברואר, בהם אבצע יצירות של שוברט לסופרן ולמקהלה בניצוח ישי שטקלר; מאוחר יותר באותו חודש יהיו הופעות עם הפילהרמונית – קטעים נבחרים מסיפור הפרברים (חלום שמתגשם!) בניצוח ירון גוטפריד; באפריל אופיע בסדרה הקאמרית בשטריקר, ברסיטל מאוד מיוחד עם דן דויטש בו אשיר מאהלר, שומאן, פולנק ובריטן, ועודד זהבי כמובן; מאוחר יותר יהיה ביצוע חוזר ל"סטבט מאטר" של סאעד חדאד שביצעתי בבכורה עולמית בפסטיבל ירושלים למוסיקה קאמרית, הפעם בפסטיבל למוסיקה קאמרית במוזיאון היהודי בברלין.

"יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012

"יוליוס קיסר במצרים", הפקת האופרה הלאומית בפינלנד, 2012

"ליבי במזרח" – אלון הררי וקלייר מגנאג'י ישירו מיצירות פרגולזי, הנדל, גלוק ומונטוורדי וכן פיוטים ממסורות תימן ולוב. ילוו בוריס קליינר בעוגב וקשתנים מביה"ס בוכמן-מהטה. 26-27 בנובמבר, אונ' ת"א (אולם קלרמונט).

מודעות פרסומת

אנסמבל מנצחים

חמישה מנצחים בהכנות לקראת קונצרט משותף / עמיר קדרון

מימין: דודי סופר, רותם ויינברג, איליה רם, איזיקיאל סילברסטיין ודניאל צ'רבינסקי

דודי סופר למד פסנתר בתלמה ילין. סטודנט שנה ד' לניצוח אצל יואב תלמי. מנהל מוזיקלי בתזמורת הבין דורית. מנצח על התזמורת הקאמרית' ועל הביג-בנד בביה"ס "רעות" ועל תז' ביה"ס ליאובק, מרכז ומדריך הרכבים בתיכון אוהל שם.

רותם ויינברג למד פסנתר וסקסופון. למד בקונס' ובמגמת המוזיקה בנס-ציונה, אליהם חזר כמורה בתום לימודיו. לומד תואר שני בניצוח תזמורת אצל יואב תלמי. זוכה מלגות קרן שרת וביה"ס בוכמן-מהטה, מצטיין דיקאן בפקולטה לאמנויות.

איליה רם החל לימודי פסנתר בגיל 6. למד בשטריקר ובמגמת המוזיקה בעירוני א' לאומנויות בת"א. לומד שנה ד' ניצוח תזמורת אצל אי-אן שו, מוזיקולוגיה ופסנתר. זכה בתואר מצטיין דיקאן שלוש שנים ברציפות ובמלגת קרן שרת.

איזיקיאל סילברסטיין נולד בארגנטינה ולמד פסנתר בילדותו ואח"כ ניצוח באונ' הלאומית לאמנויות. ניצח על הסימפונית הצעירה 'חוזה דה סן מרטין'. זכה במלגות קרן המוצרטאום במולדתו וכעת לומד תואר שני בניצוח אצל יואב תלמי.

דניאל צ'רבינסקי החל לימודי פסנתר וקומפוזיציה בגיל 9 בקונסרבטוריון העירוני בפתח תקווה. שירת בתזמורת צה"ל כפסנתרן. החל את לימודי הניצוח אצל ואג פפיאן, לאחר מכן אצל אי-אן שו וכעת בשנתו הרביעית אצל יואב תלמי.

נתחיל בסיכום הקונצרט שהכנתם לפני שנה – ולאור זאת, ציפיותיכם מהקונצרט הקרוב.

רותם: אני חושב שהקונצרט בשנה שעברה היה טוב מעל לציפיות! הסיטואציה היתה קשה, משום שכל המנצחים עבדו על כל היצירות, מה שלא איפשר התקדמות בקו אחיד לכל יצירה ופרק: כל חזרה עלה מישהו אחר שאמור לקדם את ההכנה של אותו קטע, ומצד שני הביא גישה והרגשה קצת שונות. לכן היו הרבה עליות ומורדות בתהליך, כשבסופו של דבר רק שבוע מראש ידענו מי יעשה מה. לאור זאת אני חושב שהתוצאות היו טובות מאד והתזמורת גילתה גמישות ראויה לציון ולהערכה!

ההרכב הכלי השנה הולך להשתנות מהותית מיצירה ליצירה, מה שבטח ״יוסיף שמן למדורה״ – רק נשפנים בסרנדה של דבוז׳אק, תזמורת מלאה בסימ' של בטהובן, ותזמורת עם זמרים בקטעים מנישואי פיגרו. העבודה עם זמרים סולנים תכניס בכלל מימד שונה של עבודת המנצח כ״מלווה״.

אני חושב שהעבודה על הפרויקט תהיה מאתגרת ומהנה, ותספק לכולנו ניסיון מסוגים שונים של הכנה מוזיקלית. אני מקווה שאולי השנה יוחלט קודם ינצח על מה, ואם לא – נתמודד ונצליח!

איזיקיאל: עבורי זו תחושת אושר כפולה. ראשית, כי תמיד אני נהנה להתחיל חזרות לקונצרט; והפעם עוד יותר, כי אנצח לראשונה בארץ עם חבריי ללימודים.

מורכבות הרפרטואר וגיוון ההרכב מבטיחים אתגר גדול יותר השנה, בעוד יש מספר דומה של חזרות. זה מצריך הכנה מיוחדת עוד לפני המפגש עם המבצעים?

דניאל: בגלל אופי העבודה של מנצח, נראה לי שלא משנה כמות החזרות או הרפרטואר – המנצח צריך להגיע ב-120% מוכנות וידע בכל מקרה.

איליה: המשימה מורכבת יותר השנה גם כי יש רק חמש חזרות לעומת שמונה בפעם הקודמת. כלומר קוצצו 12 שעות עבודה. זה מחייב אותנו להיות הרבה יותר מדויקים ובקיאים ברפרטואר ובמהלך החזרות – עד לרמה של תכנון לו"ז מראש עבור כל חזרה, שזה משהו שאנסה לעשות.

יש גם סוגיה של סגנון – משהו שהיה הכרחי בקונצרט הקודם בהכנת הסינפוניה של קפ"ע באך – אבל חשוב באותה מידה להעביר לנגנים גם במקרה של מוצרט, בטהובן ודבוז'ק. אני מקווה שנוכל לעבוד על כך בחזרות.

איזיקיאל: מניסיוני, אני מעדיף כשאין הרבה חזרות. זה מעודד את המנצח להיות מוכן ברמה גבוהה ובאמת לנצל כל דקת חזרה. יש הפעם עוד מרכיב באתגר, וזו חלוקת החזרות בין חמישתנו. אבל אני חושב שאין בעיה להתמודד עם זה: לו"ז מתוכנן יבטיח שהעבודה תתנהל בכיוון הנכון.

בואו נתעמק בתכנית, ונתחיל ממוצרט. מדובר בקטעים נבחרים מנישואי פיגרו, או ממש סצינות מורכבות?

דניאל: הפתיחה, דואט וטריו, וכן שלוש אריות עם רצ'יטטיבים.

רותם העיר לגבי מוצרט "מימד שונה של עבודת המנצח כמלווה״. זה נכון עקרונית או רק בנסיבות הנוכחיות?

איליה: אני חושב שליווי זמרים דומה מאד לליווי כל סולן, וזה משהו שלא התנסינו בו רבות במהלך הלימודים – אז זה מאד מרגש.

איזיקיאל: אני מסכים, ואוסיף שעבודה עם זמרים כוללת עיסוק במלים – אנחנו מספרים סיפור בעצם. זה ערך מוסף ליופי של המוזיקה, וחשוב לזכור זאת כשמבצעים את האופרה.

הקטעים מתוך "פיגארו" יכללו בימוי כלשהו, או שעקב הנסיבות עדיף לוותר על כך?

דניאל: נראה לי שיהיה משחק מינימלי, לפחות בדואט ובטריו.

הוזכרה חשיבות העבודה על סגנון. מה הדגשים בהכנת כל אחת מהיצירות?

דניאל: אני לא חושב שיש מאפיין אחד לכל מלחין. בסופו של עניין נעבוד ונגיב למה שתנגן התזמורת, נבנה את הבאלנס מנקודת ההתחלה הזו.

כוונתי, בהתחשב בלו״ז הצפוף, מה הסוגיות המרכזיות והחשובות ביותר שתעסקו בהן?

איליה: אני חושב שאחת הסוגיות המרכזיות באופן כללי היא שהרפרטואר מאוד שונה מהרומנטי שהתזמורת רגילה אליו. הסגנון שונה באופן מהותי, ומאוד חשוב לעבוד עם התזמורת על צליל קל ועל פראזות, בניגוד לצליל כבד, גדול ופאתטי כמו שהנגנים רגילים. זה יהיה מאבק, אבל אני חושב שאם נצליח להוציא את זה מהם בכל אחת מהיצירות (לפחות באופן חלקי) זה יהיה נהדר.

חוץ מזה שכל יצירה תדרוש עבודה מעניינת בפני עצמה: מוצארט דורש עבודה עם זמרים ובאלנס מאוד רגיש ביניהם לבין התזמורת, והאוברטורה מאוד קשה טכנית במהירות שבה כולנו מעוניינים לבצע אותה; הסימ' של בטהובן – בהתחשב בכך שהיא חרושה עד אינסוף – תדרוש איזה ניצוץ מעניין והרבה חיות; וגם הסרנדה של דבוז'ק דורשת עבודה עם כלי נשיפה על ארטיקולציה ועל באלאנס, ויש לשמור על אווירה של סרנדה לאורך כל הפרקים.

איזיקיאל: אני מוצא שהתכנית מגוונת מאד, בעיקר מבחינת הפורמט אליו משתייכת כל יצירה. הסרנדה של דבוז'ק היא קאמרית; מוצרט זו מוזיקה שנועדה לבמה; ובטהובן מייצג את בסיס הרפרטואר הסימפוני. אני חושב שחובה לזכור זאת כאשר ניגשים לפרש את היצירות – עוד לפני שנתחיל לעבוד עם הנגנים.

בשיחה אשתקד צוין שהתהליך יותר חשוב מהתוצאה. זה עדיין כך?

איליה: מבחינתי כן, למרות שהקונצרט הוא בפירוש חלק מהתהליך כולו – אז להגיד שפחות אכפת מהתוצאה הסופית זה קצת שקר. יחד עם זאת, הפרויקט הופך לחוויה קבוצתית פחות מכֻוונת-מטרה, בגלל הפורמט שבו אין מנצח אחד, וכיוון שבתהליך החזרות אנו צריכים להכין את התזמורת גם בקטעים שעליהם לאו דווקא ננצח בקונצרט.

עניין מהותי אחר שעלה אז הוא היעדר תחרות ניצוח באקדמיה. האם במורכבות הפרויקט הנוכחי יש פיצוי מסוים על כך?

איליה: לא.

רותם: אני חושב שאין קשר בין הדברים. התחום האופראי הוכנס לפרויקט עקב פנייה שלי להנהלה על החסר בקורס של ניצוח אופרה. אמנם רעיון הקורס לא קרם עור וגידים, אך יואב תלמי לקח את הרעיון והכניס אותו לתכנית הלימודים ולקונצרט – ועל כך הערכתנו. זהו נדבך חשוב בהכשרה של מנצח. לגבי התחרות, הצגתי מתווה פשוט לביצוע מול ההנהלה, שנראה שתפס את תשומת ליבם, אך עדיין לא הגיע לפסים מעשיים.

דודי סופר: אני באמת חושב שאין שום משמעות לתחרות בניצוח בפרט ובמוזיקה בכלל. זו תפיסה מוטעית מלכתחילה ולצערי כיום מובילה בעולם. פרוייקט כמו זה שאנו עושים הינו הדבר הקרוב ביותר לעבודת ניצוח אמיתית מכל מה שאנו עושים באקדמיה.

אם כבר בתחרות עסקינן, אני חייב לציין שההכנות לקונצרט נותנות רובד נוסף מאוד חשוב בעולמנו, והוא שיתוף פעולה וקולגיאליות בין המנצחים. אני מתאר לי שכל אחד רוצה להיות במיטבו, רוצה להצליח – ועם זאת, האווירה שנוצרה בכיתת הניצוח שלנו (ובעיניי זה לא מובן מאליו כלל) הינה אווירה אנטי תחרותית. אנו יוצאים לדרך כקבוצה, מפרגנים אחד לשני ושותפים למשימה. זה משהו שאני שמח שנזדמן לנו פה, מכיוון שאני לא בטוח עד כמה תהיה לנו הזדמנות שכזו בהמשך – וזו הזדמנות שלי באופן אישי מאוד תורמת.

לגבי ניצוח אופרה, ודאי ידוע לכם שעמיתיכם מהאקדמיה בי-ם ניצחו לא מזמן על הבכורה המקומית של "ג'וליו סבינו". מן הסתם גם זה התנהל תחת לו"ז צפוף ובתנאים מצומצמים, ועדיין.

איליה: מאוד שמחים בשביל הקולגות שלנו, והיינו כמובן שמחים אם מפעל כזה היה מתאפשר גם אצלנו – אך בראש ובראשונה חסר כוח אדם.

דודי: אני בהחלט חושב שבירושלים ניתנות לסטודנטים אופציות רבות יותר להתנסות אמיתית של עבודת המנצח. לדעתי באקדמיה שלנו יש מה לעשות בעניין, וללא "משאבים ענקיים" – אלא רק לנצל את הקיים בכדי להריץ אותנו – הסטודנטים לניצוח – במסלול הכי נכון לקראת ההמשך, כלומר עבודה אמיתית עם התזמורת כחלק מעבודתה השוטפת: אסיסטנטורה למנצח הראשי של כל תוכנית. זה יעזור למנצחים בתוכניות (כמו יואב תלמי, זאב דורמן, אי-אן שו ורונן בורשבסקי), יעמיד אותנו במבחן אמיתי של הכנה ועבודה עם התזמורת, עמידה בזמנים ובכלל – זמן טיסה עם תזמורת נהדרת כמו זו של האקדמיה.

מיעוט ההזדמנויות הפורמליות לעבוד עם תזמורת הוביל בעבר ליוזמות פרטיות כמו בקונצרטים הפתוחים. מישהו מכם מתכנן משהו? ומלבד הקונצרט הקרוב, איזו פעילות רישמית צפויה עוד השנה?

איליה: רק מבחני סוף שנה.

כולכם בשלבים מתקדמים במסלול האקדמי. אני מניח שיש מחשבות או תכניות להמשך.

רותם: אני מתחיל ללמוד לתואר שני בניצוח בארה״ב בשנה הבאה.

איזיקיאל: אסיים פה את התואר השני בשנה הבאה, והקיץ אשתתף בסדנה באירופה. באוקטובר אנצח בארגנטינה.

אנחנו מסיימים סמוך ליציאתכם מהחזרה הראשונה. מסקנות ביניים, תחושות, ציפיות?

רותם: החזרה הראשונה קובעת במידה רבה את הציפיות ואופי העבודה לשאר החזרות. מהבחינה הזו, אני חושב שהייתה הפתעה לטובה בהרבה קטעים שנראו קשים במחשבה; לעומת זאת, קטעים שחשבנו שילכו בקלות, יצריכו עבודה רבה יותר.

החשוב ביותר הוא שנוצרה אווירה חיובית ומפרגנת מצד הנגנים, מה שאינו מובן מאליו בכלל ויאפשר המשך עבודה נעימה ויעילה. אני חושב שהנגנים מאד מתחברים לרפרטואר, מה שגם מאד עוזר. לסיכום – חוויה חיובית מאד.

איליה: אני מאוד מסכים. אני חושב שהאתגר הגדול יהיה בפרטים הקטנים ולא ב"להושיב" את היצירות כמו שאנחנו נוטים לחשוב.

קונצרט מנצחים בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א, 3.5.15. בטהובן – סימ' מס' 1; מוצרט – 'נישואי פיגרו' (קטעים); דבוז'ק – סרנדה לכלי נשיפה. פרטים והזמנות: music@post.tau.ac.il 03-6407047

להרים כפפה ורף

 רשמים ממופע סטודנטים מוצלח והצצה לבא בתור / עמיר קדרון

הכנרות מרתה סיקורה וסופי אקרמן והמנצח סלומון קהן

לאור הישגי הקונצרט הפתוח שנערך לאחרונה (3.12) בביה"ס בוכמן-מהטה, ובעקבות מספר כתבות שפירסם "הארץ" בעניין בעיות זירת המוזיקה, מותר לקבוע: מיזם הקונצרטים הפתוחים, שנוסד באפריל 2012 ע"י סטודנטים, ביסס סופית את מעמדו כמרענן וכתקווה של הסצינה.

הסבר קצר: הכל החל כיוזמה צנועה שמטרתה לאפשר למוזיקאים הצעירים לצאת מחדרי האימון ולצבור מעט זמן-במה. בערך פעם בחודש נערך קונצרט ובו מוזמן כל המעוניין להופיע בקטע על פי בחירתו. מכאן נגזר אופי מובהק של גיוון באיכות (הגבוהה לרוב), בפורמט (מסולו ועד לתזמורת קאמרית) ובתוכן (טווח נרחב של סגנונות – ממוזיקה עתיקה עד לבת זמננו, כולל בכורות ליצירות הסטודנטים). שורה תחתונה: מה שמתרחש בקונצרטים הפתוחים לא דומה לדבר מהמוכר בזירה הממוסדת.

הקונצרט הראשון שנערך בשנת הלימודים הנוכחית, אם כן, סימן עליית מדרגה באיכות המפעל: את התכניה המודפסת הצנועה החליפה הקרנה של מידע מפורט אודות כל יצירה; על אף אורך הערב (למעלה משעתיים), הזמן חלף ביעף הודות לרמה הגבוהה שהפגינו האמנים (לרוב) וכן בזכות הארגון הקפדני והיעיל.

בפתח התכנית הנעימה הסופרן סיוון שקד בשיר "לילה לילה" של זעירא. מספק מאד לעקוב אחר הזמרת הצעירה (שנה ב') ולהיווכח בשינויים בקולה, המתגבש ומקבל עוד צבע ועומק. השירה הצטיינה בלבביות ובכנות, ומצוין היה גם הליווי של אביחי יעקוביאן בפסנתר – נגינה מצטלצלת במגע קל ואלגנטי.

המחלקה הקולית יוצגה בכבוד ע"י זמרות נוספות: למעט קושי מסוים במשלב העליון, קולה הכהה של חן רודניצקי הוסיף נופך מרתק ולא שגרתי לארייה "Meine Lippen, sie küssen so heiß"; נופר יעקבי הציגה מיומנות טכנית מרשימה וקרובה לשלמות באריות של מלכת הלילה וג'ילדה; מיכל דורון, כצפוי, כבשה את הקהל באריית הפיתוי של דלילה, תוך שימוש נבון בעוצמת הקול.

מבין הנגנים היה משכמו ומעלה הפסנתרן אור ראם, שהסעיר במבחר פרלודים של שופן, אותם ניגן בתנופה ובברק. התלהבות מוצדקת עורר גם ביצוע רווי הנאה לחלקים מהסימפוניה הפשוטה של בריטן בידי חמישיית קשתנים בהדרכת המנצח סלומון קהן; וכן ראויה לציון הופעתו המעודנת של הגיטריסט יונתן גרמידר באטיודים מאת וילה לובוס.

תקצר היריעה מתיעוד כל הקונצרט, ועל כן ניתנת רשות הדיבור לקרן שטרקמן, שהחל משנה זו מנהלת את הקונצרטים הפתוחים:

מה גרם לך להרים את הכפפה?

בשנה שעברה השתתפתי בשני קונצרטים פתוחים: באחד מהם הייתי חלק מתזמורת קטנה, ובשני ניגנתי יצירת סולו. בכל אחד מהקונצרטים הרגשתי בבית: הבמה הייתה נעימה; הקהל מפרגן – מלא בקולגות, חברים טובים ומשפחה; הארגון נעשה בגובה העיניים והאווירה הייתה כיפית ומרוממת.

בסוף השנה פתאום הבנתי שנטע שפיגל, שהייתה אחראית על הקונצרטים, תסיים את לימודיה ולא יהיה מי שיארגן את הקונצרטים. לכן כשהתחילה השנה, התנדבתי לארגן את הפרויקט. הבנתי שאני רוצה להיות בראש המפעל הזה, שנותן לסטודנטים מוכשרים את הבמה המדהימה ויוצאת הדופן הזו, שגם אני קיבלתי ושגם הם ירגישו בה בבית.

איך הייתה טבילת האש?

תחילה חשוב לי להגיד שאני לא לבד פה בכלל: מיכל דורון עזרה לי מאד בהכנה ובארגון של קונצרט הראשון, ועוד סטודנט שמבקש להישאר אנונימי נתן יד במקרים בהם היה צורך בחוות דעת ובעזרה נוספת. בקונצרטים הבאים תעזור לנו גם המנצחת דנה כזמה.

אני חושבת שלקונצרט הפתיחה נוספו הרבה חידושים שרק הפכו אותו למקצועי וטוב יותר, אם אלו עוזרי במה שבזכותם יכולתי ליהנות בעצמי מהקונצרט בלי לדאוג לכיסאות או לעמודי תווים, ואם זו התוכניה המוקרנת שנתנה למאזינים מידע נוסף על היצירות ששמעו. שינויים תמיד מביאים איתם אתגרים חדשים, אבל במקרה הזה השינויים היו לטובה בלבד.

הנהלת בית הספר נהייתה מעורבת ותומכת בקונצרטים בצורה יוצאת דופן, ואגודת הסטודנטים החלה לפרסם את הקונצרטים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה. כל אלו גורמים לנו להפוך את הקונצרטים הפתוחים לסדרה של ממש, ולחשוב כמה פעמים לפני כל החלטה שאנו מקבלים, כי הציפיות והביקוש עולים. אני תמיד אומרת – אם אף אחד מבחוץ לא מרגיש שיש מאמץ בהתנהלות, זה אומר שהעובדה נעשית בצורה הטובה ביותר.

כבר החודש יתקיים קונצרט נוסף; זה נעשה מתוך רצון לבסס את הסדרה, או מהביקוש הגובר של הסטודנטים שמעוניינים להופיע?

זה שילוב של שניהם. כשנוכחות הקונצרטים מתבססת, הביקוש גדל. סטודנטים רבים רואים שהקונצרט היה מוצלח ומקצועי, וכבר פנו אליי כאלו שלומדים באקדמיה מספר שנים ועדיין לא השתתפו באף קונצרט, ואמרו שהם רוצים להשתתף בקונצרט הבא.

הקונצרטים הופכים לחלק בלתי נפרד מבית הספר, גם מבחינת הסטודנטים שמנגנים בהם וגם מבחינת הקהל שמגיע להקשיב למוזיקאים צעירים ומוכשרים. זה דבר מאד משמח שנותן לי ולצוות המארגן הרבה מוטיבציה בכל הנוגע לקידום הקונצרטים, ונותן לקונצרטים משמעות מאד גדולה עבור כל הסטודנטים.

מטבע הדברים הקהל מונה סטודנטים-עמיתים, חברים וקרובים של המופיעים. להערכתך, הרחבת הפעילות תוביל למשיכה של קהל רחב יותר?

בוודאי! אפילו לקונצרט הנ"ל הגיעו אנשים מקהל רחב יותר, ואני בטוחה שקהל זה יגדל.

במקרה כזה יהיה צורך לעבור לקלרמונט. האפשרות קיימת?

כרגע לא, ולמען האמת יש באולם טארג משהו נעים יותר, ביתי יותר. טארג מלכתחילה היה הבית של הקונצרטים הפתוחים, שנעשים בהתנדבות ובאהבה ע"י הסטודנטים ועבורם. העובדה שיש לקונצרטים חלל אינטימי יותר היא חלק מהמשמעות המיוחדת שלהם. לכולם יהיה מקום אצלנו בקונצרטים, אל דאגה.

את מעורבת בסדרה נוספת של הופעות בקמפוס. במה מדובר?

נכון מאד. סדרת "מביאים את המוזיקה לרוח" החלה בשנה שעברה, כשיתוף פעולה של ראש ביה"ס למוזיקה, פרופ' זאב דורמן, עם פרופ' רות רונן מהפקולטה למדעי הרוח, ובאחריותו של בר ערמון.

ההופעות מתקיימות בימי שלישי בשעה 11:45. כל שבוע יגיע הרכב מוזיקלי אחר לפקולטות למדעי הרוח ולמדעי החברה, וינגן במשך חצי שעה לסטודנטים. השנה אני אחראית לפרויקט שחושף את הסטודנטים למוזיקה קלאסית ונותן להם הפוגה קלה במהלך היום. בסמסטר הזה הפרויקט מגיע גם למדעי החברה, ואני מקווה שבסמסטר הבא הוא יתרחב לפקולטות נוספות.

בסדרה המדוברת תופיעי כחלק מחמישיית בראס (6 ו-13 בינואר), אך האם נשמע אותך גם בקונצרטים הפתוחים?

ברור, אני כבר לא יכולה לחכות! כבר בקונצרט הבא תוכל לראות ולשמוע אותי על הבמה.

לצד ארגון שתי הסדרות, את חברה בצוות הבלוגרים של אגודת הסטודנטים. האם תיעזרי בפלטפורמה הזו כדי לקדם את הקונצרטים?

אני חושבת שהבלוג "מיטשל פינת בזל" הוא פלטפורמה נהדרת כדי להכיר לסטודנטים פעילויות באוניברסיטה מהן הם יכולים ליהנות. כיוון שהפעילות שלי בקונצרטים היא התנדבותית ואין להם שום מטרות רווח, למה לא להציג אותם שם?

הפוסטים שאכתוב לא יעסקו בקונצרטים, אך הם ישתלבו בצורה חיננית, כזו שתאפשר לי להמשיך בכתיבה האישית (אך מאד פומבית) בבלוג, ובו בזמן תציג את הפרויקט לכלל הסטודנטים דרך עיניים של סטודנטית כמותם.

כיצד את מצליחה לנהל את הזמן כך שהארגון והכתיבה לא יתנגשו במטלות הלימודים ובעיקר באימוני הנגינה?

שאלה מצויינת. אני שואלת את עצמי את השאלה הזו בכל יום. אז קודם כל, יש לי המון עזרה מסביב, כפי שציינתי קודם. שנית – אני כל כך נהנית מזה ויודעת שזו מטרה טובה, כך שאני מפנה את הזמן הראוי לכל פעילות שהיא עבור הקונצרט הפתוח. הכל עניין של רצון וכוונות. אם זה חשוב לי, אני אפנה לכך את הזמן – וזה אכן מאד חשוב לי.

בקונצרט הפתוח הראשון הפורמט שוכלל לרמה גבוהה ביותר; יחד עם זאת, האם יש לך חזון ותוכניות להמשך, מעבר למה שכבר השגתם?

בהחלט כן, תמיד אפשר להמשיך ולהתפתח. אבל תצטרך לחכות ולהיות מופתע כמו כולם (:

נסיים, ברשותך, בהצצה לקונצרט הבא. נכון שחלק מהקונספט הוא לא לפרסם את התכנית מראש, אז רק על קצה המזלג – מה ומי מלבדך בקונצרט הקרוב?

הקונצרט הבא (22.12) יהיה באווירת חנוכה וכריסמס! צפויים לנו קטעים הקשורים לשני החגים; תהיה תזמורת קטנה, מספר זמרות מוכשרות וכן נגנים סולנים בכלי קשת ונשיפה. ההרשמה בעיצומה, ואני בעצמי סקרנית לראות מי עוד יירשם לקונצרט.

"קונצרט פתוח" – 3.12.14, אונ' ת"א. בתכנית: זעירא – "לילה לילה" (סיון שקד – סופרן, אביחי יעקוביאן – פסנתר); ז'וליבה (Jolivet) – Chant de Linos (אנה קונדרשינה – חליל, ויקטור סטניסלבסקי – פסנתר); הנדל – "Va tacito" (יונתן אבידן – קונטרה טנור, סשה נרודצקי – פסנתר); וילה לובוס – אטיוד מס' 5 ו-7 (יונתן גרמידר – גיטרה); להאר – "Meine lippen" (חן רודניצקי – סופרן, רינת צודיקס – פסנתר); באך – פרטיטה לחליל (רווית סגל); ברהמס – "Meine Liebe ist Grün", "Von Ewiger Liebe", סן סנס – "Mon coeur s'ouvre à ta voix" (מיכל דורון – מצו, רינת צודיקס); שופן – פרלודים 17-24 אופ' 28 (אור ראם, פסנתר); בריטן – סימפוניה פשוטה (סלומון קהן – מנצח, מרתה סיקורה, סופי אקרמן – כינור, הדר לוי – ויולה, תמר שגיב – צ'לו, אלברטו פרננדז – קונטרבס); מוצרט – "Der Hölle Rache", ורדי – "Caro nome" (נופר יעקבי – סופרן, יוליה פולינסקאיה – פסנתר); ג'ון צ'יטהם – סקרצו, לב קוגן – סוויטה היתולית (רז ארד, רום שמיר – חצוצרה, בן דייויס – קרן יער, דניאל לובשבסקי – טרומבון, תמיר גור – טובה); תומר יריב – ג'יירו (נדב עובדיה, דניאל סולומונוב – כלי הקשה).

 

אריאדנה בטארג

הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.

צבעים, מרקמים, הבטחות

חוויה מורכבת בסדנה למוזיקה עכשווית / עמיר קדרון

צוות "צ'רלי": המנצח אבי טלר, הכנריות יוקי אישיזאקה ומרתה סיקורה, הצ'לנית חגית בר סלע, הוויולנית גילי רדיאן שדה והמלחין רועי ברק

תם ולא נשלם: זהו הרושם העיקרי מקונצרט הסיום של הסדנה למוזיקה בת זמננו בביה"ס בוכמן-מהטה. ראשית, כיוון שמאילוצים טכניים הושמטו יצירות מהתכנית – ויש להצטרף לתקוותו של מנהל הסדנה, ראובן סרוסי, כי תימצא הזדמנות לבצען, אולי אפילו עוד השנה. שנית, כיוון שמסיבות כאלה ואחרות, הותירה התכנית את המאזין וחצי תאוותו בידו.

יצירותיהם של קראמב וקסנקיס, למשל, היו קצרות במידה שבקושי אפשרה לתהות על קנקנן, וזאת על אף איכות הביצוע הגבוהה (בהתאמה: הכנר Ruda Alves והפסנתרן נדב קטן; הצ'לן גלי כנעני והפסנתרן אלישע קרביץ). בייחוד אמורים הדברים לגבי "קש ברוח" של האחרון. המבוא הדרמטי של הפסנתר, שילוב נקישותיו החדות עם הקו המחוספס של הצ'לו, האווירה הדחוסה – כל אלו זועקים לפיתוח נוסף, ואין.

תחושת חוסר מאפיינת גם את המגניפיקט של פול צ'יהארה. איזו פונקציה משרתת המוזיקה בהשוואה למגניפיקטים מסורתיים? כיצד מתייחס המלחין להיסטוריה הארוכה של הלחנות המזמור? האם יש משמעות לזהותו (אמריקני ממוצא יפני)? שאלות נוספות מתעוררת, ואולי יש בתמציתיות היצירה מענה מסוים. כך או כך, האזנה ראשונה יוצרת עניין בחוזרת על מנת להתרשם מעבר להישג האסתטי של המלחין, והוא המרקמים המושכים שנוצרים מחיבורי הקולות. הביצוע הרגיש של הזמרות ומנצחן, עופר דלאל, חידד אבחנה זו.

מלבד עבודת האנסמבל המדויקת, ראויות לציון הסופרן דניאל ברש על שירתה הזכה והזוהרת, וכן האלטיות המצוינות מיכל דורון ושי טרי. הקוץ באליה: הבחירה המיותרת "לחבר" את הזמרות ביריעת בד ארוכה שהונחה על כתפיהן. נראה שהחליט מי שהחליט כי המוזיקה חלשה וזקוקה לשידרוג שיצדיק אותה. התוצאה היא גימיק זול ורדוד מהסוג שמתאים לקרקס של מצדה, ולא למעוז האחרון של עשיה מוזיקלית אמיתית.

בדומה לקונצרטים קודמים, עניין רב עוררו יצירות הסטודנטים. "בושם" לוויברפון ואנסמבל, למשל, נכתבה ע"י גיא ראושר להזמנת הנקשן עודד גייצהאלס. ביסוד היצירה תחושה ברורה של נראטיב: פתיחה לירית מובילה להתרחשות דרמטית ממושכת בצליל דחוס – וכאן יש לעצור ולהצביע על בעיה במסה המתהווה בחטיבה זו, מסה שתעתועי האקוסטיקה באולם קלרמונט לא עשו עמה חסד. הגודש שהתקבל הכשיל כל משחק אפשרי בגוני הכלים, כיוון שאלו התלכדו לגוש חדגוני.

הרווחה באה בסיום, המחזיר למרכז את היופי והעידון. מרגע שראושר נוטש את הדחיסות לטובת תזמור שקוף, מתגלה מיטב השראתו בכתיבה בהירה ואפילו מרגשת: לאחר סולו של הוויברפון וחזרתו של מוטיב מלודי קצר שהוצג בפתיחה, מתקבצים בהדרגה ובמתינות כלי הנשיפה, ואחריהם המיתרים. היצירה ננעלת חרישית ובאורח קסום ממש, כשהסולן ממיר את מקושיו בקשת של כינור, ומושך בה על הוויברפון זוג אקורדים מסתוריים. לסיכום: מורכבות לצד יופי, ומתבקש ביצוע נוסף על מנת להתעמק בדברים.

בכורה נוספת חתמה את הערב: "צ'רלי" לרביעיית מיתרים ווידאו, מאת רועי ברק. מדובר במחווה מרתקת לסרטון הבא:

קטעים ממנו מוקרנים במהלך הנגינה: פעמיים כבמקור, אך בשלישית התערב המלחין והידק את החיבור לנגינה ע"י שימוש בפילטר שעיוות את התמונה והצליל, והעניק נופך מטריד משהו לסצינה.

מה בעצם ביקש ברק לעשות? האם זו פרשנות אישית לסרטון, או ניסיון לברוא מחדש את הסיטואציה ע"י איור בצלילים? תהא התשובה אשר תהא, למוזיקה קסם מיוחד. היא מצטיינת בהומור ובליריות, ומשדכת בהצלחה יתרה נגינה מסורתית למיני חריקות ונקישות – והכל בביצוע רגיש של הקשתניות בהדרכת אבי טלר.

לסיכום, לא נותר אלא לייחל להמשך הפעילות המבורכת של הסדנה, וכן להמליץ על כמה מהאירועים הקרובים בבוכמן-מהטה: בשבוע הבא תחל מתקפת הרסיטלים של המחלקה הקולית, ובהם אלו של שחר לביא ונופר יעקבי (16.6, אולם קלרמונט, ב-13:30 וב-15:00). למחרת וב-19 לחודש, מופעי תלמידי כתת הליד (קלרמונט, 19:00). בשבוע העוקב ייערך הקונצרט הפתוח האחרון לשנה זו, וכן רסיטל של הקלרניתנית נעם כרמון (24.6, אולם טארג, 19:30), ומקבץ נוסף של זמרים מסיימי תואר – הדר בייזר, מאיה עמיר, אושר סבג וחנה ברדוש (קלרמונט, החל ב-11:00). הכניסה לכל האירועים חופשית.

קונצרט הסיום של הסדנה למוזיקה בת זמננו. מיצירות פול צ'יהארה, לאונרדו בלאדה, ג'ורג' קראמב, גיא ראושר, יאניס קסנקיס ורועי ברק. ניהול אמנותי – ראובן סרוסי. 10.6.14, אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה.

מבצעי סוף עונה

על שבוע גדוש בחוויות מוזיקליות באונ' ת"א / עמיר קדרון

מיכל דורון

שנת הלימודים מתקרבת לקיצה, ומפלס הפעילות באקדמיה בשיאו: כמעט מדי ערב נערכים בביה"ס בוכמן-מהטה רסיטלים, מופעי כתה וקונצרטים – לעתים אף שניים במקביל – ולרובם הכניסה חופשית, כך שבמקרה זה ניתן לומר בביטחון שדווקא יש מתנות חינם.

אחד האירועים החשובים שהתקיימו השבוע, למשל, היה מופע הסדנה למוזיקה עכשווית. התכנית המרתקת כללה יצירות משנות ה-60 ואילך, ובהן בכורות ליצירות של הסטודנטים. עניין מיוחד עוררה "Singer – songwriter" של יואב חורב, עדות להתמדתו בקו שהציג בסמסטר הקודם, ועניינו דה-קונסטרוקציה / רה-קונסטרוקציה. המלחין בחר להגדיר מחדש את צליל הכינור ואת היחסים בינו ובין מפעילו: על הכנר איגי קים הוטל להצמיד מנגנוני רטט (כדוגמת אלו הקיימים בטלפונים ניידים) לכינור שהונח על שולחן, מה שהפיק ממנו זמזום שהשתנה תדיר עם התנועה שיצר הרטט. מדי פעם עדכן קים את מיקום הרטטים וקירב אותם בהדרגה לגשר, כך שהצליל נשא בסופו של דבר דימיון לפריטה על בנג'ו.

כמובן שניתן להתווכח אם מדובר במוזיקה, במיצג או בניסוי אקדמי – אך דבר אחד בטוח: סקרנותו ומחשבתו המקורית של חורב, המתבטאות בחיפוש אחר צלילים חדשים, הן נכס הכרחי לכל מלחין. מתוצאות מחקרו ניתן יהיה להתרשם עוד כחודש, במסגרת פסטיבל "צליל מעודכן".

חלק ניכר מתכנית הערב יוחד למוזיקה קולית. קלייד דזאמה (Xama) הגיש באורח נוגע ללב את הרגעים הליריים במחזור השירים המצמרר "Das Rot" מאת רים (Rihm), לליווי מדויק של הפסנתרנית אנה קבלרובה; ביאטה ליפסקה והדר בייזר ממש היפנטו ב-"A Hélène" של קסנקיס: ראובן סרוסי, מנהל הסדנה ומנחה הקונצרט, הסביר שהמלחין שאף לשחזר את הזמרה היוונית העתיקה. התוצאה מזכירה יותר מכל מזמור גרגוריאני, והגשת המוזיקה הלירית בשירה זכה ומדודה ובקולות שגוניהם משתלבים היטב, יצרה רושם בלתי נשכח.

קטע אחר שנחרט בזיכרון היה "סתיו" מאת מרדכי סתר. תמונת אווירה זו יועדה לקול, קלרינט ופסנתר או נבל (אם כי סרוסי המיר את האחרונים בוויברפון ובמרימבה). מאפיין ייחודי ליצירה הוא הטקסט, או בעצם היעדרו – הקול שר הברות מופשטות. ההתייחסות לקול כאל כלי נגינה לכל דבר ועניין, הופכת אותו לשותף שווה זכויות של יתר הכלים, והדבר בלט מאד בעבודת הצוות הרגישה של האמנים: הזמרת מיכל דורון – אולי הקול המרהיב ביותר שקיים כרגע באקדמיה; הקלרניתן המצוין עודד שני-דור; והנקשן ערן מרגלית.

כאן צריך לעצור ולהרחיב שוב בעניינה של דורון: כתרים נקשרו לה ב-music4awhile לא פעם ולא פעמיים, אך כל האזנה נוספת לקול רב המעלות הזה – גוון יפהפה, עוצמה, מנעד רחב להפליא השומר על איכויות הקול בכל טווח – מחדדת את הרושם הראשון, שמדובר בתופעה נדירה. יש להיזהר בתחזיות נוסח "כוכב נולד בשמי המוזיקה", אבל ודאי מותר לקבוע שהזמרת נועדה לגדולות.

יום לאחר הסדנה למוזיקה עכשווית, השתתפה דורון בקונצרט הפתוח, ובו צמררה כהוגן ב-"The spirit's song" של היידן, וכן הרכיבה עם רונה שרירא חטיבת אלט משובחת באטרקציה המרכזית של התכנית: "boai de pontios klydon". היצירה היפה הולחנה ע"י הסטודנט אבשלום אריאל לטקסט ביוונית עתיקה, שמקורו בטרגדיה של אייסכילוס אודות פרומתיאוס, ובוצעה ברגישות רבה ע"י שמונה זמרות בהדרכת המנצחת דנה כזמה.

מוזיקה מקורית נוספת שנוגנה באירוע: שבע מזורקות בסגנון שופן, שנכתבו כתרגיל בכיתת ההרמוניה של ד"ר אורי רום. אין זו הפעם הראשונה שעבודות מעין אלו מוצגות במסגרת הקונצרטים הפתוחים, והצעד של רום מחמם את הלב – לא רק כראייה לכך שמישהו מסגל המוסד מכיר בקיומם של הקונצרטים, אלא כהוכחה ניצחת לחשיבות המיזם ולצורך בו. רום, אפוא, הציג את התרגיל וניתח (בלא מעט הומור) את המזורקות השונות והמגוונות שהגישו הסטודנטים, וכן חלק את נגינתן עם הפסנתרן-מנצח דניאל צ'רבינסקי.

בדומה לקודמיו, גם בקונצרט הפתוח המדובר הורגשה נוכחות דומיננטית של המחלקה הקולית: סיוון שקד, למשל, שרה בחן רב את "מחמד לבבי" של שרה לוי-תנאי בעיבוד יפה של אביחי יעקוביאן, שהקפיד להעשיר את הליווי, ובעצם יצר דואט בין שקד לצ'לנית תמר שגיב. עוד מתחום הצ'לו: שולמית שריד ניגנה עיבוד שערכה לשיר הראשון מתוך "מסע חורף" של שוברט, כמחווה מרגשת של פרידה מהאקדמיה.

הסופרן נופר יעקבי הופיעה הן בקונצרט הפתוח והן בסדנה למוזיקה עכשווית – וכן שרה תכנית תובענית ברסיטל סולו שפתח את השבוע. קצרה היריעה מהתייחס לכלל הופעתה, ודי לציין שערכה גיחה מוצלחת ומרתקת לרפרטואר שאינו מוכר דיו: יצירות מאת רימסקי-קורסקוב, רחמנינוב וקורטאג.

סיכום, התנצלות והמלצות: שלושת האירועים הנ"ל (והיו מלבדם עוד קונצרטים מעניינים השבוע באוניברסיטה) ראויים כל אחד לרשימה נפרדת ולהתייחסות מעמיקה, ועל כן מגיעה התנצלות לכל המוזיקאים המוכשרים שהשתתפו ולא הוזכרו. יחד עם זאת, מוגבל כוחן של המלים לשחזר את החוויה, כך שעדיף להסתכל הלאה ולהמליץ על שלל המופעים הצפויים באקדמיה בקרוב: השבוע הבא ייפתח בהופעה של כתת התזמור של ברדנשווילי, ובה יבוצעו עיבודים סימפוניים ליצירות לפסנתר. מאוחר יותר באותו ערב תופיע רביעיית המיתרים של בוכמן-מהטה, ולמחרת יתקיים קונצרט קאמרי ובו מיצירות שוברט ודבוז'ק, וכן גרסאות קמריות למחזורי שירים מאת ברג ומאהלר, בשירת שחר לביא ונופר יעקבי. הצ'לנית שולמית שריד תערוך את פרידתה הרישמית מהאקדמיה לקראת סוף השבוע, ועל כל יתר ההופעות הצפויות ניתן להתעדכן באתר האוניברסיטה, בעמוד הפייס של ביה"ס, ברשימת התפוצה של מפעל המנויים (music@post.tau.ac.il) – וכמובן כאן, במדור ההמלצות השבועי או בעמוד הפייס של music4awhile.

"Blitz recital – אריות ושירים". 25.5.14, אולם טארג. "הסדנה למוזיקה בת זמננו". ניהול מוזיקלי – ראובן סרוסי. 27.5.14, אולם קלרמונט. "קונצרט פתוח". 28.5.14, אולם טארג.

נבחרת מנצחת

חבורת מנצחים צעירים מבוכמן-מהטה מתכוננת לקונצרט / עמיר קדרון

אסף בנרף החל את לימודי המוזיקה בנגינה בכינור ובוויולה. בוגר תלמה ילין. למד זמרה באקדמיות למוזיקה בירושלים ובמילאנו. זוכה מלגות קרן התרבות אמריקה ישראל. לשעבר חבר מקהלת האופרה הישראלית, כיום תלמיד שנה ג' לניצוח תזמורת אצל יואב תלמי.

רותם וינברג למד בילדותו פסנתר וסקסופון. למד בקונסרבטוריון ובמגמת המוזיקה בנס-ציונה, אליהם חזר כמורה בתום לימודיו. תלמיד שנה ד' בניצוח תזמורת אצל יואב תלמי. זוכה מלגות ההצטיינות של ביה"ס בוכמן-מהטה וכן מצטיין דיקאן בפקולטה לאומנויות.

דודי סופר למד פסנתר בתלמה ילין. סטודנט שנה ג' לניצוח אצל יואב תלמי. מנהל מוזיקלי בתזמורת הבין דורית. מנצח על התזמורת הקאמרית והביג-בנד בביה"ס "רעות", מנצח ומעבד לתזמורת הייצוגית של ביה"ס ליאובק, מרכז ומדריך הרכבים במגמת המוזיקה בתיכון אוהל שם.

דניאל צ'רבינסקי החל לימודי פסנתר וקומפוזיציה בגיל 9 בקונסרבטוריון העירוני בפתח תקווה. שירת בתזמורת צה"ל כפסנתרן. החל את לימודי הניצוח אצל ואג פפיאן, לאחר מכן אצל אי-אן שו וכעת בשנתו השלישית אצל יואב תלמי.

איליה רם החל לימודי פסנתר בגיל 6. למד בשטריקר ובמגמת המוזיקה בעירוני א' לאומנויות בת"א. לומד שנה ג' ניצוח תזמורת אצל אי-אן שו, מוזיקולוגיה ופסנתר. זכה בתואר מצטיין דיקאן שנתיים ברציפות.

בקונצרט המתקרב יש שלוש יצירות – ואתם חמישה מנצחים. כיצד העבודה מתחלקת?

דניאל צ'רבינסקי: במהלך חזרה נתונה כל מנצח עובד על פרק או שניים מתוך אחת היצירות, והשאיפה היא לנגן בכל חזרה חלק גדול ככל האפשר מהתכנית; בנוסף משתדלים שבתהליך הכולל של החזרות כל מנצח יספיק לעבוד על התוכנית במלואה. עבור הקונצרט עצמו יואב תלמי החליט מי ינצח על איזה חומר.

איליה רם: החלוקה הוכרזה כשבוע וחצי לפני הקונצרט ונערכה כך שכל מנצח יקבל שני פרקים מהתכנית.

החלפת מנצח בעיצומה של יצירה מן הסתם תקטע את רצף המוזיקה. זה משהו שניתן לעקוף, או לפחות לצמצם?

דניאל צ'רבינסקי: אני מניח שהחילוף בתוך היצירות יהיה יחסית מהיר, כי לא נרצה לאבד את ריכוז הקהל. המצב הוא בהחלט מיוחד, אך זה כורח הנסיבות. בנוסף, יש לדעתי מין נופך מיוחד בחילופים האלו. זה לא דבר רגיל ולכן יש בכך עניין.

איליה רם: חשוב לי להדגיש שעיקר העניין פה הוא פחות שלמות היצירה, ויותר האפשרות לראות סגנונות ניצוח קצת שונים ולהיחשף למחלקה נוספת באקדמיה. הרי ברור שהקונצרט לא יהיה מושלם, אבל התהליך שאנחנו כמנצחים עוברים משמעותי לא פחות – וחשוב לקחת בחשבון שכחלק מהתרגיל/פרויקט גם הכנו את התזמורת בחזרות. צריך להתייחס לכל פרק בנפרד ולכל מנצח בנפרד, כי הכנת התזמורת לא נעשתה באופן שבו כל מנצח ניסה לעבוד על כמה שיותר מהרפרטואר. כלומר, עצם העובדה שניתן לראות באותה יצירה כמה גישות, מרתק בצורה שונה מאשר לחוות גישה של מנצח אחד על יצירה שלמה. מובן שיש הרואים ב"חוסר השלמות" פגם, כי חסרה האינטרפרטציה לתמונה הגדולה, אבל זה לא התרגיל. חוץ מזה, ממילא בגלל אופן ניהול החזרות, היינו חייבים לשמור על איזושהי רמת אינטרפרטציה אחידה – לכן לא יהיו הבדלים קיצוניים בין הביצועים של הפרקים השונים באותה יצירה.

רותם וינברג: עד כמה מתקיים מתח (מוזיקלי או אחר) בהפסקה שבין הפרקים ביצירה רב פרקית? אני לגמרי לא בטוח שמתקיים תמיד מתח כזה, שהרי אם לא, אז החלפת המנצח לא אמורה להוות בעיה.

המתח נמדד על-פי מינון השיעולים ועוצמתם… אבל יש צדק בדבריך. הרי אם נאזין להקלטה ובה תתבצע תחלופה כזו, סיכוי קלוש שנבחין בה. מכאן שהמשתנה המכריע הפעם הוא נוכחות הקהל. למיטב ידיעתכם, כבר קרה שסטודנטים לניצוח הופיעו מול קהל המנויים של האקדמיה?

איליה רם: ודאי, בשנתיים האחרונות פרויקט התזמורת הקאמרית ע"ש קרטר היה חלק מסדרת הקונצרטים המיוחדים של מפעל המנויים.

דניאל צ'רבינסקי: למיטב ידיעתי זאת בסה"כ פעם שניה שיש קונצרט של סטודנטים לניצוח תזמורת.

כך או כך, האם עבורכם זו הופעה רישמית ראשונה מול קהל המנויים?

איליה רם: חלקנו הופיע מול קהל מפעל המנויים במסגרות שונות, בעיקר במסגרת הסדרה למוזיקה עכשווית והקורס למוזיקה בת זמננו.

דניאל צ'רבינסקי: יצא לי להופיע בסדנא למוזיקה בת זמננו כמלחין, מנצח ופסנתרן; גם כפסנתרן בקונצרטים של המקהלה האורטורית, וגם יצא לי להופיע בדואו פסנתרים עם אי אן שו בקונצרטים של כיתת האופרה למפעל המנויים.

אסף בנרף: קונצרט המגניפיקטים שבו ניצחתי עם יובל ויינברג בתחילת השנה הוצע למפעל המנויים כבונוס חגיגי לפתיחת העונה.

מדברי איליה קודם לכן עולה שהמוקד הוא התהליך שאתם עוברים – וחלק הארי שלו כמובן בחזרות. במהלכן אתם ודאי נוכחים זה בעבודתו של זה. כתוצאה מכך יש השפעה הדדית?

אסף בנרף: אני חושב שבעיקר יוצא לנו לראות סגנונות עבודה שונים. אנו מצליחים ללמוד מאחרים דברים (הן לחיוב והן לשלילה), ובעיקר מפתחים איזשהו מושג לגבי עבודה עם תזמורת – גם לגבי פרמטרים שהם לא מוזיקליים גרידא, כגון: תקשורת עם הנגנים, האיזון העדין בין רצון המנצח לעצור ולעבוד על פרטים לבין רצון הנגנים לנגן רצף של מקטעים גדולים ועוד. יוצא לנו גם להתייעץ זה עם זה  בנוגע לכל מיני דברים קטנים שקשה לאדם לקלוט בשעה שהוא מנצח.

דודי סופר: הנוכחות בחזרות של האחרים תורמת רבות, מכיוון שאנו לומדים את המוזיקה יחד בשיעור "על יבש" (בנגינת זוג פסנתרים), מקבלים הנחיות והכוונות ואז חווים יחד כל מיני התפתחויות ודגשים בהתאם לתנאי השטח – כשאנו יודעים לעיתים ממש מה עובר בראש המנצח, או מה המקום שאליו הוא מנסה להגיע. זוהי סיטואציה שלא מתאפשרת כלל בחיים האמיתיים, בהם אתה לומד את היצירה ונמצא מול תזמורת ומוציא אותה לפועל לבד. אז יש למסגרת האקדמית צד חיובי מאד מלמד, ובמקביל גם מאד מגביל שמאלץ לעבוד בתוך תכתיב מסוים.

תהליך לימודי דומה מתרחש כשאתם מתרשמים מניצוח בקונצרט "אמיתי"?

דניאל צ'רבינסקי: יש הבדל בין צפייה במנצח בקונצרט לבין מנצח בחזרה. בגדול, ברגע שהקונצרט התחיל, המנצח כבר עיצב את הביצוע שלו עם הנגנים. הם פשוט מבצעים, והמנצח לפעמים עושה דברים רק בשביל ה"שואו".

איליה רם: החזרות הן בשביל הנגנים, הקונצרט הוא בשביל המנצח…

אז במידה רבה, ההימצאות במסגרת לימודית – על כל אילוציה – היא יתרון. מה לגבי הקשר עם התזמורת? העובדה שהנגנים הם סטודנטים-עמיתים ואולי אפילו חברים שלכם, מעלה או מורידה?

דניאל צ'רבינסקי: אני מניח שבנושא הזה לכל מנצח ההרגשה שלו. לי אישית זה לא מהווה פקטור. יש יצירה שצריך לבצע והנגנים באים לחזרה בלי קשר למי הם ואנחנו עובדים ביחד. הם יכולים להיות מברלין, ניו יורק או בוכמן-מהטה.

דודי סופר: חלק מהנגנים אכן חברים שלנו. העניין לא משפיע לדעתי על העבודה עצמה. נכון שבנקודת הפתיחה הנגנים יותר "סלחנים", אבל לאחר זמן עבודה לא רב, נוצרת הדינמיקה שמושפעת באופן ישיר מהמנצח שעל הפודיום – ודווקא כאן יש משהו מאד אמיתי. הנגנים מאד מיומנים, רגילים לסיטואציה של נגינה בתזמורת. ברור לגמרי שבחיים האמיתיים, מערכת היחסים בין מנצח לתזמורת מאד צבעונית ותלוית פרמטרים כמו מנצח קבוע (שמפתח מערכת יחסים ארוכת טווח) לעומת מנצח אורח; מנצח בעל שם עולמי בהשוואה למנצח אנונימי וכו'. לכן כאן אני חושב שיש סוג של מצב שמשקף את המציאות שמחוץ לאקדמיה.

אסף בנרף: אני מוצא שהקשר שלנו עם הנגנים באוניברסיטה עושה את הסיטואציה די מורכבת. להיות בעמדת מנצח פירושו בהכרח לקחת פיקוד, וכשמדובר בעמיתים שלך לספסל הלימודים, לא נעים לך "להורות". מנגד, ישנה גם תחושה של נחיתות מסוימת לעומת הנגנים, מעצם העובדה שלהם ניסיון רב יותר משמעותית על הכלים שלהם. כלומר, בעוד שהם מנגנים שנים רבות על הכלי שבו הם מתמחים, המנצחים בכיתה לומדים ניצוח שנים ספורות ביותר. לרובנו ההתנסות הזו היא בין ההתנסויות הבודדות עם תזמורת ברזומה.

והפער הזה מתקיים גם ברמה היומיומית: נגנים וזמרים (אם לרגע נתעלם ממצוקת חדרי האימון) יכולים לתרגל כמעט בכל רגע נתון; עבורכם כל חזרה מחייבת לוגיסטיקה מפה ועד להודעה חדשה. כיצד מפיקים את המקסימום מהמעט שיש?

דניאל צ'רבינסקי: מתאמנים מול מראה תוך האזנה באוזניות להקלטה הכי קרובה שמצאת לדרך הביצוע שלך, או על יבש (בלי מוזיקה), עדיין עדיף מול מראה. כך היצירה כבר "יושבת בידיים" כשניצבים מול הנגנים.

אסף בנרף: אוסיף שהשיעורים עצמם מתנהלים בשני פסנתרים (עיבודים של הרפרטואר הסימפוני), אז כדי לתרגל ניצוח "חי" (ולא מעובד) מנצלים את הנישות הקיימות (הסדנה למוזיקה בת זמננו, יצירות ספציפיות בקורס מוזיקה קאמרית), ויותר מכל – יוזמה פרטית. אין לזה תחליף. אחת הבמות החשובות ביותר למימוש היוזמות הפרטיות היא כמובן הקונצרטים הפתוחים, שבלעדיהם אנה אנו באים?

מקובל גם לצלם בווידאו הופעות וחזרות. 

אסף בנרף: כן, אלה בסופו של דבר השיעורים הכי טובים. אתה רואה את עצמך תחת מיקרוסקופ, בלי תיווך פרשנות של אחרים וגם מבלי שום סינון. לומדים מזה המון.

מה דעתכם על תכנית הקונצרט? נתקלתם באתגרים מיוחדים במהלך ההכנות?

דניאל צ'רבינסקי: לכל יצירה יש אתגרים משלה: בזו של קפ"ע באך היה צריך להרגיל את התזמורת לנגינה בארוקית ללא ויברטו; הסימפוניה של מנדלסון קשה מבחינת הקלילות שיש לנגן אותה (בדומה לסימפוניות של מוצרט), והיצירה של בארטוק היא ברמה הטכנית מאוד מורכבת: הרבה חילופי משקל וטמפו, ונדרשת מהנגנים רמת נגינה טכנית מאוד גבוהה. ברטוק מסובך גם ברמה הטכנית עבור המנצח, שצריך להראות כל חילוף משקל וטמפו שכזה.

איליה רם: הצורך להכין את התזמורת מאפס (הנגנים קיבלו את תפקידיהם בחזרה הראשונה) לא עזר.

דודי סופר: אתגר נוסף היה הבדלים בדרישות המנצחים מהתזמורת. למרות התיאום הרב שעשינו עדיין היו פערים… הכוונה לעניינים טכניים דינמיים שנדרשו מהתזמורת.

דניאל צ'רבינסקי: בעצם כל מנצח הוא מוזיקאי עם מחשבה שונה.

איליה רם: אני גם חושב שהפרספקטיבה והציפיות שלנו מהחזרות, מהקונצרט ומהסיטואציה בכללותה שונות – וזה משפיע על אופן הניצוח וניהול החזרה.

העובדה שהנגנים צריכים לנווט בין חמישתכם יוצרת מתחים, ואולי סוג של תחרות?

איליה רם: בינינו? לא שידוע לי, אולי מאחורי הגב. נאמר בהומור, כמובן. תמיד יש מידת מתח בין נגנים למנצח והיא תלויה בהרבה גורמים. נכון שהאישיות היא גורם מרכזי, אבל גם שעה, יום, מצב רוח, וכמובן הפרק עליו עובדים. כל אלה עלולים להשפיע על רמת המתח.

דניאל צ'רבינסקי: אני גם לא מודע למתח בינינו. אנחנו מקבלים ברוח טובה שאנחנו שונים בגישתנו. לי גם נראה שהנגנים מסתגלים לכל מנצח בצורה טובה. בנוסף, סיכמנו בינינו לפני תחילת הפרויקט על אלמנטים מסוימים משותפים שכולנו שומרים עליהם ביצירות.

איליה רם: אלמנטים בהנחייתו של יואב תלמי, כמובן. בגלל שכולנו עוברים על כל הרפרטואר, חייב היה להיות בסיס אינטרפרטטיבי משותף – גם אם לא כולם מסכימים עליו – כדי להקל על עבודת הנגנים. אני חושב שאם היה חופש מוחלט בסיטואציה הזו, היינו נכנסים לחול טובעני. אם הרפרטואר של כל מנצח היה קבוע מראש ולא היינו עושים רוטציה בין הקטעים בחזרות, אפשר היה לדבר על אינטרפרטציה אישית, אבל זה לא חלק מהתרגיל.

כיוון שהוזכרה המלה 'תחרות', עלינו לגעת בעוד נקודה של אי-שיוויון לעומת מחלקות אחרות: עונת התחרויות של האקדמיה בפתח, הזמרים והנגנים במתח – ומה איתכם?

איליה רם: אין תחרות בניצוח. אני באופן אישי יכול להבין למה בפורמט הנוכחי גם אין כל כך טעם בתחרות כזו. יחד עם זאת, אני חושב שקורס מוזיקה קאמרית חייב להיות חובה גם במסלול לניצוח תזמורת (וגם מקהלה) ולא רק במסלולי כלי הנגינה, כך שתהיה למנצחים אפשרות לעבוד עם הרכב קטן (ובר שליטה) וגם להשתתף בתחרות – בין אם בתחרות הקאמרית הרגילה של האקדמיה או בסעיף נפרד המיועד להרכבים יותר גדולים ו/או שכוללים מנצח.

רותם וינברג: לא מסכים. בהחלט יש מקום לתחרות ניצוח, גם אם זה רק עם פסנתרים. אנחנו מדברים על זה כבר שנים, וחבל שזה לא מתבצע.

איליה רם: ככל הידוע לי, חלק מהסגל באקדמיה חושב שתחרות כזו תהיה תחרות "נפנוף" בלבד – מה שרחוק מלהיות תחרות בניצוח. לכן אני גם חושב שפורמט שבו נעבוד על יצירות בהרכבים קאמריים מתאים יותר לרעיון התחרות בניצוח מאשר סימפוניות של שומאן עם שני פסנתרים. זה משהו שהתקדים שלו החל רק בשנה שעברה.

הכוונה לאור גיא והרכבו, שזכו בתחרות עבור 'מעשה בחייל'. קצת מוזר לכלול באותה תחרות שלישיות פסנתר ורביעיות מיתרים מול הרכב קאמרי עם מנצח.

איליה רם: אם יחייבו מנצחים משנה ג'-ד' לקחת קורס מוזיקה קאמרית, לא הגיוני שתימנע מהם האפשרות להשתתף בתחרות הקאמרית. באותה מידה זה נכון שצריך תחרות בפורמט שונה (כאמור, הרכבים קטנים וגדולים) כי באמת מדובר בתחרות לא הוגנת.

רותם וינברג: אני בכל מקרה חושב שתחרות זה חשוב. אין סיבה שמחלקת הניצוח תהיה שונה מכל מחלקה אחרת.

דודי סופר: תחרות ניצוח בסך הכל דורשת עוד קצת משאבים. לדעתי, כמו שקיים פורמט התזמורת הקאמרית שיהפוך אט אט למשהו מובנה, כך צריך שתהיה תחרות ניצוח. היא יכולה לכלול רפרטואר שהתזמורת מכינה בכל מקרה בתוכנית. אפשר שזה יהיה בפורמט חזרה (כמו שנהוג בכל תזמורת מקצועית) וזה כמו אודיציה; או בפורמט חזרה ותחרות – כלומר יש אפשרות למנצח להכין את התזמורת ולבצע את אשר הכין. אני חושב שהעניין הוא בכלל לא עקרוני אלא כספי. כלומר, כל הצדדים מסכימים שתחרות ניצוח חשובה ומועילה. אבל יש אילוצים וכתוצאה מהם מחלקת הניצוח לא נוכחת בתחרויות. אני בטוח שיש סיבה טובה לכך.

אסף בנרף: לא נראה לי שיש "חוקים" או משנה סדורה. כאמור, בשנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שבה היה בתחרות הרכב קאמרי עם מנצח. לאחר שההרכב זכה, הייתה תרעומת של מספר אנשים שטענו שהתחרות לא הוגנת, כי עבודה תחת הדרכת מנצח היא לא ממש עבודה של הרכב קאמרי ועקב כך בוטלה האפשרות של הרכבים עם מנצח להשתתף בתחרות. יש בזה היגיון מסוים, ולכן זה רק מחדד את הצורך בתחרות ניצוח.

אם כן, מוסכם על כולם שיש מקום לתחרות ניצוח בפורמט כלשהו. עניין הצורך והמחסור מחזיר אותנו לקונצרט, שיחד עם תהליך ההכנה מהווה עבורכם תוספת מבורכת של זמן תזמורת. ידוע לכם על עוד פרויקטים רישמיים בנוסח דומה?

איליה רם: פרויקט כזה מתקיים פעם בשנה. ההזדמנויות הנוספות הן כאמור בקונצרטים הפתוחים (אם כי אלו שייכים לנישת היוזמה הפרטית), ועבור תלמידי השנים ג' וד' במבחני סוף שנה ובפרויקט תזמור שנערך פעמיים בשנה (לקראת סיום כל סמסטר).

כמה זמן נמשכת העבודה על הקונצרט?

איליה רם: חודש, במהלכו יש שמונה חזרות (כולל גנרלית ביום הקונצרט).

תקנו אותי אם אני טועה, אבל (לפחות בסטנדרט מקומי) שמונה חזרות לקונצרט זה לוקסוס – אפילו שהזמן מתחלק ביניכם. אתם מרגישים מוכנים?

דניאל צ'רבינסקי: זה פלוס מינוס הזמן שניתן לכל פרויקט תזמורת באקדמיה. אישית, אני מרגיש מוכן.

איליה רם: לדעתי רמת המוכנות אינה רלוונטית. על אף העובדה שבאמת מדובר בלוקסוס, בד"כ המבצעים מקבלים ומכינים מראש את התפקידים ולא קוראים אותם עם המנצח בחזרה (למרות שיכול להיות שאני טועה). בכל מקרה, מוכנים או לא, יהיה כיף. הלוקסוס הוא לא כמות החזרות אלא כמות הזמן שלנו עם התזמורת. מעבר לזה מדובר בדקויות ביצוע.

עוד שאלה טכנית, ביחס להערה "…פורמט התזמורת הקאמרית שיהפוך אט אט למשהו מובנה": ההרכב שעליו תנצחו הוא נגזרת של התזמורת הסימפונית של ביה"ס? באיזה סדר גודל? זה משהו שהוגדר במיוחד עבור הפרויקט?

איליה רם: זו נגזרת של התזמורת בהתאם לרפרטואר, ובעלת שם שונה – הקאמרית ע"ש קרטר. בשנה שעברה ההרכב היה שונה, כי הרפרטואר היה שונה. מדובר ב-20 נגנים פחות או יותר. במקרה שלנו גם אין כלל צורך בכלי נשיפה, כי הרפרטואר מורכב מיצירות לכלי קשת.

הובהר שלא די בקונצרט ובפרויקטים אחרים שהם חלק מתכנית הלימודים, לכן אתם בחיפוש מתמיד אחר פעילות נוספת. דובר כאן על הקונצרטים הפתוחים, שבמסגרתם כבר נעשו ניסיונות מעניינים: אסף קיבץ בשנה שעברה הרכב קאמרי עבור פרק מהרקוויאם של ורדי, והשנה סלומון קהן בכלל הגדיל לעשות ואיגד תזמורת של ממש. הוזכר גם פרויקט המגניפיקט המצוין. אז אולי עוד מוקדם לחשוף, ובכל זאת – יש למישהו מכם משהו בקנה? מתי יזדמן לשמוע אתכם שוב בפעולה?

איליה רם: תראה, תמיד יש רעיונות, אבל בין זה לבין הוצאה לפועל המרחק הוא גדול.

אסף בנרף: השנה, כחלק מקורס מוזיקה קאמרית, אבצע בהרכב של עשרה נגנים ושתי זמרות (שחר לביא ונופר יעקבי) שני מחזורי שירים בגרסאות להרכב קאמרי: "שירי שולייה נודד" של מאהלר ו"שבעה שירים מוקדמים" של ברג. מלבד זאת צפוי פרויקט גדול בקיץ, אך עדיין מוקדם לדבר עליו.

דניאל צ'רבינסקי: יש לי רעיונות לקראת שנה הבאה, לשנה הזאת אני עם מספיק פרויקטים כדי לטבוע בנוחות…

איליה רם: דודי ורותם כל הזמן עסוקים במסגרות שלהם שאינן קשורות לאקדמיה. לכולנו יש תוכניות גדולות, אבל תיאלץ להמתין ל-pre-production, כי עד שלא נגיע לשלב הזה, שום דבר לא בטוח.

דודי סופר: בשנה הבאה אני מתאר לי שנמשיך את אותו הדבר, רק יותר טוב. אאחל לרותם (שמסיים השנה את לימודיו) להמשיך לפרוח ולעשות חיל בחייו המקצועיים, ולכולנו בהצלחה בקונצרט.

הצלחה והנאה. לסיום, מה ציפיותכם – ואולי יש גם חששות – מהקונצרט?

דניאל צ'רבינסקי: דבר טוב בקונצרטים זה האווירה שהם משרים על המבצעים, מעין התרכזות שמאפשרת לתת ביצוע טוב. אני חושב שיהיה קונצרט מוצלח, ושהקהל ייהנה – שזה הדבר הכי חשוב בסופו של עניין.

איליה רם: תמיד יש חששות מפיקשושים ובלבולים וטעויות. אבל בסופו של דבר זה ממש לא משנה: הקונצרט הוא חלק שולי בחוויה. מרגש ככל שיהיה, צריך לקחת בחשבון שהקונצרט לא יהיה מושלם בהינתן הנסיבות, אז לפחות שאנחנו נהנה ונתקדם מזה. אני חושב שאם זו תהיה הגישה, גם הקהל יהנה מבלי שהביצוע יהיה "מושלם".

קונצרט של כתת הניצוח עם התזמורת הקאמרית ע"ש קרטר. בתכנית: קפ"ע באך – סינפוניה בסי מינור; מנדלסון – סימפוניית נעורים מס' 9; ברטוק – דיברטימנטו. 30.3, אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה. פרטים והזמנות: music@post.tau.ac.il