music4awhile

ראשי » Posts tagged 'בית המידות'

Tag Archives: בית המידות

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

הצד האפל של הטנור

אושר סבג מזמן את הרוע בתפקיד מאתגר / עמיר קדרון

צילום: זיו שדה

צילום: זיו שדה

אושר סבג, טנור. למד בבוכמן-מהטה ובמאנס קולג׳ (ניו יורק), כעת ב״מיתר אופרה סטודיו״. בין תפקידיו: בכחוס (אריאדנה בנקסוס), טמינו (חליל הקסם), בורסה (ריגולטו), טבלדו (הקפולטים והמונטקים), פוגלזנג (האימפרסריו). מלגות ופרסים: קרן אמריקה-ישראל, דוד בן-בסט, בוכוולד, סידוניה ברקוביץ'.

זכור לי שאחרי אחד הקונצרטים של הסטודיו השנה אמרת שאתה מקנא בקולגות – זמרות הסופרן – שזוכות להתפרק ולהתפרע על הבמה בסצינות דרמטיות. מן הסתם לא חשבת אז על קווינט, אבל הנה הזדמנות להתנסות בתפקיד ״אחר״. איך ניגשים לדמות כזו?

כשהגיעה ההצעה מהסדנה לגלם את קווינט, הבנתי שזוהי הזדמנות מעולה עבורי להתנסות בדמויות שהן אינן ״הטנור הטיפוסי" באופרה, לא עוד נסיך טהור או גיבור תורן – אלא דמות קריפית, פתיינית ובעצם הרוח הרעה שמניעה את הסיפור.

ברמה האישית, אני מרגיש שדמויות קיצוניות מאפשרות הרבה יותר חופש דרמטי, דבר שבהחלט קורץ לי כאדם וכפרפורמר דרמטי למדי.

את ההחלטה לאן הדמות של קווינט תלך בדיוק, תקבל הבימאית אינגה לבנט – אבל ניתן לראות באופן ברור שבריטן יודע מה הוא רוצה לראות ולשמוע – בהוראות מפורשות בפרטיטורה, בקווים מלודיים עתירי קריפיות-מינית, במקצבים טרופים וכמובן בליברית שלא משתמע לשני פנים.

באילו אמצעים מוזיקליים בריטן יוצר את השילוב של פתיינות ואימה – והאם זה מציב לך אתגר ייחודי?

זה כמובן נתון לפרשנות, אך קלאסי להתייחס בהקשר הזה לאריית הכניסה של הדמות, בה הוא חוזר שוב ושוב על שם הילד ״מיילס״ באופן מליזמתי במספר רב של אופנים, עם עוגן טונאלי בצליל מי-במול בדינמיקות ובמקצבים המשתנים באופן קיצוני.

קשה שלא להרגיש חוסר נוחות מסוימת כשגבר מבוגר, או רוח רפאים לצורך העניין, חוזר על שם של ילד שטיב היחסים עימו לא כל כך ברור – או לפחות לא מפורש.

המוטיב המליזמתי מהארייה חוזר מספר פעמים במהלך האופרה וגם חותם את התפקיד, שם הטקסטים ״מיילס, אתה שלי״, ״אל תבגוד בסודות שלנו״ – בעיני, מעניקים סוג של אישור סופי לקשר האסור בין השניים.

בריטן מציב אתגר מוזיקלי-דרמטי הרבה יותר מאשר אתגר טכני – לדעתי. למרות מורכבות המוזיקה, היא סלחנית וגמישה הרבה יותר אם אני צריך להשוות אותה לדיוק מהתקופה הקלאסית, השקיפות של הבל-קאנטו או הפרות הקדושות של הווריזמו.

הטסיטורה נוחה בחלק הארי של התפקיד – והקושי העיקרי העומד בפני הזמרים הוא למידת התפקיד ואפיון הדמויות.

מהיבטים רבים ״בטבעת החנק״ ייחודית – ואפשר לומר חריגה ואפילו נועזת – ודאי ביחס לתקופת הלחנתה. אתה חושב שהזמן ריכך את האפקט?

בימים בהם האופרה מנסה להמציא את עצמה מחדש בדרכים שונות ומשונות, סיפור חריג ונועז כבר לא מייצר אפקט של זעזוע ושבירת כלים – היום הגבולות נפרצים בעיקר על ידי הבימאים שמנסים לשחוט את הפרות הקדושות – האופרות האהובות ביותר – בעיבודים לא קונבנציונליים, וכמובן באמצעות עירום, מה שכבר הפך להיות הבדיחה של עולם האופרה המשווע לחידושים.

כך בהפקה של ״נישואי פיגארו״ שעלתה במטרופוליטן בעונה שעברה, כ-10 שניות אל תוך האוברטורה עלמה חשופת חזה רצה על הבמה של אחד מבתי האופרה החשובים ואולי השמרניים ביותר.

למרות זאת, צופה שיגיע לאופרה ״בטבעת החנק״ בוודאות יחווה חוויה שהיא חזקה ולא שגרתית, גם ללא שימוש באמצעים זולים לייצור פרובוקציה.

אם לפתח את קו המחשבה שאתה מציג, ״בטבעת החנק״ (ובפרט ההפקה שלכם) תתאים לקהל שונה מזה שבד״כ פוקד את בתי האופרה?

אני חושב שניתן להרגיש שהסדנה אכן מנסה להעניק כיוון חדש להפקות האופרה שלה – ניתן לראות זאת בעונה הקודמת וגם בנוכחית.

האופרה ״בטבעת החנק״ ממשיכה את הקו מהשנה שעברה בה הוצגה האופרה של פולנק ״השדיים של טרסיאס״ בחלל לא קונבנציונלי (רידינג 3) – ואת קווינט ושאר הדמויות הצופים יזכו להכיר ב״בית המידות״ שברחוב לילינבלום בתל-אביב.

כמובן שכפועל יוצא מהשינוי בתפיסה – מבתי האופרה המעונבים אל תוך חללים קצת יותר מאתגרים – הקהל מגדיר את עצמו, בהכרח, כשונה.

כשחברה אינה משועבדת למכירת אלפי כרטיסים למופע, פוטנציאל התוצרים האמנותיים הוא מסקרן, לטוב ולרע.

עוד ייחוד להפקה: את מיילס ישיר זמר בוגר ולא ילד כמקובל. באיזה אופן זה עשוי לדעתך להשפיע על הדינמיקה הבימתית ועל הרושם שאמורה ליצור אופרה שעוסקת בין היתר בפדופיליה?

זה בדיוק כפי שכרובינו הוא דמות גברית שמשוחקת על-ידי אישה, ומאדאם באטרפליי היא גיישה יפנית בת 15 שמושרת על ידי אישה בשלה – ולרוב גם לא ממוצא יפני.

זה תיאטרון, והיכולת להגדיר גיל של דמות (או להגדיר דמות בכלל) היא הרבה יותר מורכבת מהנתונים היבשים של הזמר שמגלם אותה.

על האפקט שאמורה ליצור האופרה אמונה הבמאית; קטונתי מלהציע פתרונות (למרות שיש לי)…

הזכרת גם קודם את אינגה לבנט, שאיתה כבר הזדמן לך לעבוד בסדנה הקודמת בהפקת ריגולטו. כיצד התרשמת ממנה?

אינגה היא במאית נפלאה. העבודה איתה על ״ריגולטו״ הייתה נהדרת וזה תמיד כיף לעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומכיר.

היא לחלוטין שייכת לזן הבמאים שיודעים מה הם רוצים ואיך הם רוצים את זה – ויזואלית, דרמטית וקונספטואלית.

היא תעזור לך, בגישה נפלאה, לפצח את הדמות שלך בהקשר של הקונספט שהיא ייצרה, ותאפשר לך להכניס את האינפוטים שלך, בתור זמר צעיר – אני יכול להעיד שזוהי צורת עבודה יקרה מפז.

כמקובל בסדנה, האופרה תלווה בפסנתר. מצד אחד, המקור נועד לאנסמבל קאמרי, כך שאולי המעבר לגרסת הפסנתר פחות חד מהרגיל; מצד שני, האינסטרומנטציה של בריטן והצבעים שהוא יוצר ממנה (למשל השימוש בכלי הקשה) הם באמת ייחודיים וחבל שיאבדו; ומצד שלישי – הפסנתר בידיים טובות – יעל קרת. מה דעתך?

רוב תוכניות הקיץ בעולם מעלות אופרות בביצועים קאמריים ובגרסאות פסנתר, בעיקר בגלל הצורך העז של אמנים צעירים להתנסות בתפקידים שבבתי אופרה מסורתיים פשוט לא ימהרו לתת, בלשון המעטה.

מתוקף העובדה שהסדנה מעלה 3 אופרות במקביל בתקופה מאוד קצרה, אני חושב שזה הפתרון הלוגיסטי היחידי שתשתית כזו יכולה לאפשר.

צריך גם לומר כי ביצוע תזמורתי של יצירות מהסוג הזה הוא כל כך מורכב והסיכוי לייצר אנסמבל ראוי בתקופה כה קצרה היא פרויקט כשלעצמו, אז לא בטוח שעדיפה האופציה הזו גם אם הייתה קיימת. אני בוחר ביעל בלי למצמץ.

עניין עקרוני אחר: לאחר קרוב לשלושים שנה, חלו חילופי גברי בסדנה ובמידה רבה היא מחשבת מסלול מחדש ויש חבלי לידה – אני רוצה לתלות בכך את העובדה שבקיץ שעבר לא הוקרן תרגום בהפקות, ולקוות שהשנה זה ישתנה. אמנם אתם ספציפית שרים באנגלית, אבל אני לא בטוח שזה מייתר את הצורך. דעתך?

כיוון שאני זמר, אין לי שום מקום בקבלת ההחלטות בסדנה (או לצורך העניין בכל פרוייקט שאני לא מפיק בעצמי). לעניות דעתי יש צורך בכתוביות.

עוד התייחסות שלך כזמר לענייני שפה: אין בלב הרפרטואר אופרות באנגלית, אבל אני מניח שהזדמן לך להתנסות בכך יותר במהלך לימודיך בניו יורק. בהשוואה לשפות אחרות, מהם אתגרי הזמרה באנגלית (חוץ מ״הקהל מבין אז יש פחות מקום לטעויות״…)?

השירה בשפה האנגלית היא מהמורכבות ביותר. למרות שעלולה לצוץ המחשבה שכיוון שרוב הישראלים דוברים את השפה, אזי השירה בה תהיה פשוטה, זהו לא המצב.

כשנכנסים אל תוך הדי-אנ-איי של השפה מגלים המון הברות שלא נתנו עליהם את הדעת מבחינה טכנית, עיצורים שקיימים רק בה, וכמובן – הניתוק מההגייה האמריקאית. צריך לדעת להבדיל בין אנגלית אמריקאית לזו הבריטית, ולדעת כאמור מתי להשתמש בכל אחת.

העבודה כעת על קווינט מעוררת בך עניין להמשיך לחקור את הרפרטואר האנגלי, ובפרט את בריטן? אני לחלוטין מדמיין אותך חורך את הבמה בהפקה היסטרית של אלברט הרינג בסטודיו, למשל.

כשנכנסתי לפרוייקט הזה חשבתי לעצמי שזו התנסות מעולה ברפרטואר שלא יצא לי לבצע עד כה; חצי דרך בתוך הפרוייקט, אני יכול לומר בפה מלא שאני מוצא ברפרטואר הזה הרבה יותר עניין ממה שאני מוצא ברפרטואר הקלאסי – כמעט מכל הבחינות. אני אשמח להמשיך לחקור את הכיוון הזה גם בעתיד (הקרוב, אני מקווה).

לסיום, הצצה הלאה: סיימת שנה בסטודיו והחלטת להמשיך עוד שנה. מה צפוי לך בעונה הבאה?

אכן, סיימתי שנה ראשונה בסטודיו ״מיתר״ של האופרה הישראלית, שנה שלמדתי בה מלא על עצמי ועל המקצוע הזה. אני יודע לומר שבשנה הבאה בסטודיו אפשר לצפות לכמה פרויקטים מאוד מיוחדים כמו קונצרט לידר עם עידו אריאל; שלוש אופרות בבימוי מלא; ולי אישית צפויים גם 2 תפקידים קטנים על הבמה הגדולה, דבר שמרגש אותי במיוחד.

״בטבעת החנק״ מאת בריטן בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה | מנצח: ג׳יימיסון לבסי | במאית: אינגה לבנט | פסנתר: יעל קרת | זמרים: אושר סבג (פרולוג / קווינט), סטפני דומינגז (האומנת), גלעד מלמד (מיילס), שירה ביתן (פלורה), אפרת וולפסון (גב׳ גרוס), קלאודיה רויק (העלמה ג׳סל) | 20, 21 ו-23 ביולי בבית המידות (לילינבלום 23 ת״א) | כרטיסים: http://www.eventim.co.il/sadna

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.