music4awhile

ראשי » Posts tagged 'ביאטה ליפסקה'

Tag Archives: ביאטה ליפסקה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אריאדנה בטארג

הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.

מבצעי סוף עונה

על שבוע גדוש בחוויות מוזיקליות באונ' ת"א / עמיר קדרון

מיכל דורון

שנת הלימודים מתקרבת לקיצה, ומפלס הפעילות באקדמיה בשיאו: כמעט מדי ערב נערכים בביה"ס בוכמן-מהטה רסיטלים, מופעי כתה וקונצרטים – לעתים אף שניים במקביל – ולרובם הכניסה חופשית, כך שבמקרה זה ניתן לומר בביטחון שדווקא יש מתנות חינם.

אחד האירועים החשובים שהתקיימו השבוע, למשל, היה מופע הסדנה למוזיקה עכשווית. התכנית המרתקת כללה יצירות משנות ה-60 ואילך, ובהן בכורות ליצירות של הסטודנטים. עניין מיוחד עוררה "Singer – songwriter" של יואב חורב, עדות להתמדתו בקו שהציג בסמסטר הקודם, ועניינו דה-קונסטרוקציה / רה-קונסטרוקציה. המלחין בחר להגדיר מחדש את צליל הכינור ואת היחסים בינו ובין מפעילו: על הכנר איגי קים הוטל להצמיד מנגנוני רטט (כדוגמת אלו הקיימים בטלפונים ניידים) לכינור שהונח על שולחן, מה שהפיק ממנו זמזום שהשתנה תדיר עם התנועה שיצר הרטט. מדי פעם עדכן קים את מיקום הרטטים וקירב אותם בהדרגה לגשר, כך שהצליל נשא בסופו של דבר דימיון לפריטה על בנג'ו.

כמובן שניתן להתווכח אם מדובר במוזיקה, במיצג או בניסוי אקדמי – אך דבר אחד בטוח: סקרנותו ומחשבתו המקורית של חורב, המתבטאות בחיפוש אחר צלילים חדשים, הן נכס הכרחי לכל מלחין. מתוצאות מחקרו ניתן יהיה להתרשם עוד כחודש, במסגרת פסטיבל "צליל מעודכן".

חלק ניכר מתכנית הערב יוחד למוזיקה קולית. קלייד דזאמה (Xama) הגיש באורח נוגע ללב את הרגעים הליריים במחזור השירים המצמרר "Das Rot" מאת רים (Rihm), לליווי מדויק של הפסנתרנית אנה קבלרובה; ביאטה ליפסקה והדר בייזר ממש היפנטו ב-"A Hélène" של קסנקיס: ראובן סרוסי, מנהל הסדנה ומנחה הקונצרט, הסביר שהמלחין שאף לשחזר את הזמרה היוונית העתיקה. התוצאה מזכירה יותר מכל מזמור גרגוריאני, והגשת המוזיקה הלירית בשירה זכה ומדודה ובקולות שגוניהם משתלבים היטב, יצרה רושם בלתי נשכח.

קטע אחר שנחרט בזיכרון היה "סתיו" מאת מרדכי סתר. תמונת אווירה זו יועדה לקול, קלרינט ופסנתר או נבל (אם כי סרוסי המיר את האחרונים בוויברפון ובמרימבה). מאפיין ייחודי ליצירה הוא הטקסט, או בעצם היעדרו – הקול שר הברות מופשטות. ההתייחסות לקול כאל כלי נגינה לכל דבר ועניין, הופכת אותו לשותף שווה זכויות של יתר הכלים, והדבר בלט מאד בעבודת הצוות הרגישה של האמנים: הזמרת מיכל דורון – אולי הקול המרהיב ביותר שקיים כרגע באקדמיה; הקלרניתן המצוין עודד שני-דור; והנקשן ערן מרגלית.

כאן צריך לעצור ולהרחיב שוב בעניינה של דורון: כתרים נקשרו לה ב-music4awhile לא פעם ולא פעמיים, אך כל האזנה נוספת לקול רב המעלות הזה – גוון יפהפה, עוצמה, מנעד רחב להפליא השומר על איכויות הקול בכל טווח – מחדדת את הרושם הראשון, שמדובר בתופעה נדירה. יש להיזהר בתחזיות נוסח "כוכב נולד בשמי המוזיקה", אבל ודאי מותר לקבוע שהזמרת נועדה לגדולות.

יום לאחר הסדנה למוזיקה עכשווית, השתתפה דורון בקונצרט הפתוח, ובו צמררה כהוגן ב-"The spirit's song" של היידן, וכן הרכיבה עם רונה שרירא חטיבת אלט משובחת באטרקציה המרכזית של התכנית: "boai de pontios klydon". היצירה היפה הולחנה ע"י הסטודנט אבשלום אריאל לטקסט ביוונית עתיקה, שמקורו בטרגדיה של אייסכילוס אודות פרומתיאוס, ובוצעה ברגישות רבה ע"י שמונה זמרות בהדרכת המנצחת דנה כזמה.

מוזיקה מקורית נוספת שנוגנה באירוע: שבע מזורקות בסגנון שופן, שנכתבו כתרגיל בכיתת ההרמוניה של ד"ר אורי רום. אין זו הפעם הראשונה שעבודות מעין אלו מוצגות במסגרת הקונצרטים הפתוחים, והצעד של רום מחמם את הלב – לא רק כראייה לכך שמישהו מסגל המוסד מכיר בקיומם של הקונצרטים, אלא כהוכחה ניצחת לחשיבות המיזם ולצורך בו. רום, אפוא, הציג את התרגיל וניתח (בלא מעט הומור) את המזורקות השונות והמגוונות שהגישו הסטודנטים, וכן חלק את נגינתן עם הפסנתרן-מנצח דניאל צ'רבינסקי.

בדומה לקודמיו, גם בקונצרט הפתוח המדובר הורגשה נוכחות דומיננטית של המחלקה הקולית: סיוון שקד, למשל, שרה בחן רב את "מחמד לבבי" של שרה לוי-תנאי בעיבוד יפה של אביחי יעקוביאן, שהקפיד להעשיר את הליווי, ובעצם יצר דואט בין שקד לצ'לנית תמר שגיב. עוד מתחום הצ'לו: שולמית שריד ניגנה עיבוד שערכה לשיר הראשון מתוך "מסע חורף" של שוברט, כמחווה מרגשת של פרידה מהאקדמיה.

הסופרן נופר יעקבי הופיעה הן בקונצרט הפתוח והן בסדנה למוזיקה עכשווית – וכן שרה תכנית תובענית ברסיטל סולו שפתח את השבוע. קצרה היריעה מהתייחס לכלל הופעתה, ודי לציין שערכה גיחה מוצלחת ומרתקת לרפרטואר שאינו מוכר דיו: יצירות מאת רימסקי-קורסקוב, רחמנינוב וקורטאג.

סיכום, התנצלות והמלצות: שלושת האירועים הנ"ל (והיו מלבדם עוד קונצרטים מעניינים השבוע באוניברסיטה) ראויים כל אחד לרשימה נפרדת ולהתייחסות מעמיקה, ועל כן מגיעה התנצלות לכל המוזיקאים המוכשרים שהשתתפו ולא הוזכרו. יחד עם זאת, מוגבל כוחן של המלים לשחזר את החוויה, כך שעדיף להסתכל הלאה ולהמליץ על שלל המופעים הצפויים באקדמיה בקרוב: השבוע הבא ייפתח בהופעה של כתת התזמור של ברדנשווילי, ובה יבוצעו עיבודים סימפוניים ליצירות לפסנתר. מאוחר יותר באותו ערב תופיע רביעיית המיתרים של בוכמן-מהטה, ולמחרת יתקיים קונצרט קאמרי ובו מיצירות שוברט ודבוז'ק, וכן גרסאות קמריות למחזורי שירים מאת ברג ומאהלר, בשירת שחר לביא ונופר יעקבי. הצ'לנית שולמית שריד תערוך את פרידתה הרישמית מהאקדמיה לקראת סוף השבוע, ועל כל יתר ההופעות הצפויות ניתן להתעדכן באתר האוניברסיטה, בעמוד הפייס של ביה"ס, ברשימת התפוצה של מפעל המנויים (music@post.tau.ac.il) – וכמובן כאן, במדור ההמלצות השבועי או בעמוד הפייס של music4awhile.

"Blitz recital – אריות ושירים". 25.5.14, אולם טארג. "הסדנה למוזיקה בת זמננו". ניהול מוזיקלי – ראובן סרוסי. 27.5.14, אולם קלרמונט. "קונצרט פתוח". 28.5.14, אולם טארג.

בוקר באופרה

על מפגש עם נבחרת זמרים צעירים כדרך מועדפת לפתוח סופ"ש / עמיר קדרון

כביכול, יש לצרף לדיווח על מופע כתת האופרה בבוכמן-מהטה נסיבות מקילות נוסח "הם רק סטודנטים" – ולא כך הוא. אדרבא, המחזור הנוכחי חזק, ואחדים מהמופיעים אף הדגימו בשלות מקצועית לכל דבר ועניין. במה דברים אמורים, אם כן? שהקונצרט נערך בבוקר – שעה פחות נוחה לקולות, ועל כך יעיד כל זמר; וכן שתכנית זהה הוגשה רק ערב קודם לכן. הווה אומר, הוטל עומס-מה על האמנים. על אף זאת, הרושם הכללי מההופעה חיובי: תכנית מעניינת בביצוע טוב, אשר כלל לפרקים ניצוצות השראה של ממש.

בדומה למופע המקביל שנערך אשתקד, נפתח האירוע בהרצאת מבוא מפי עומר שומרוני. אולי בעקבות הפקת לקחים מהפעם הקודמת, שבה נדחסו תולדות האופרה במזורז להסבר גדוש בן כ-15-20 דקות, בחר שומרוני להתמקד בקונצרט הנידון בנושא צר שוודאי פחות מוכר לקהל הרחב, והוא הפאך. אמת שגם כאן יש שורת מונחים ארוכה ומקום להרחיב את היריעה, אבל לפחות בחירת הנושא ומימדיו הגיוניים יותר ביחס לנסיבות.

שיפור חל גם בהפקת הקונצרט, שהיתה פחות מרושלת מהזכור בעבר – אף שעדיין עוררה כמה תהיות. מדוע, למשל, לטרוח בהכנת תכניה, כאשר משחקי התאורה התכופים במופע מנעו כל סיכוי לעיין בה ולעקוב כראוי אחר המתרחש? שאלה אחרת נוגעת לציוד ולמבנה האולם: כיוון שהם מטרפדים את האפשרות, מה הטעם בהקרנת דימויי-רקע על הזמרים? ניכר שאין יכולת לבצע זאת בצורה איכותית, וכך הדבר נותר בגדר גימיק חובבני שמסיח את הדעת מהמוזיקה. כיוון שכך, כמעט נדמה שהאקדמיה – שיכולה וצריכה להיות חוד החנית של זירת המוזיקה – מיישרת קו עם תזמורות והרכבים שמחזרים בייאוש אחר הקהל מתוך מחשבה מוטעית שהמוזיקה אינה מטבע עובר לסוחר, ועל כן יש צורך לשדרגה במיני אטרקציות. חבל שכך. במקום זאת, עדיף לנצל את האמצעים כמתבקש ופשוט להקרין את תרגום היצירות. מובטח כי צעד זה יחדד את חוויית הקהל פי כמה וכמה.

למוזיקה, אם כן. תכנית הקונצרט הורכבה בטעם, ובה רפרטואר זהיר וידידותי שרוענן במספר קטעים פחות מוכרים. הסופרן ביאטה ליפסקה, למשל, הכירה לקהל את "No, che non sei capace", ארייה קונצרטית של מוצרט – ובאורח כובש ומוצלח למדי. אף שיש מקום להידוק ולליטוש, הרי שמעלות הופעתה של הזמרת רבות: הקול מצטיין בגוון נעים ובברק נוצץ במיוחד; בעוד רוב הקסם מרוכז במשלב העליון על גמישותו המפליאה, הנה גם לתחתון נוכחות מרשימה; כמו כן, מחוברים המשלבים באופן חלק; הקול לא מאבד מרכותו גם בפסגת המנעד, היכן שהוא עלול להפוך צווחני; ומעל הכל – אם במחצית הראשונה של הארייה נוצר הרושם שליפסקה מתמקדת בפיתרון ההיבט הטכני וכתוצאה מכך מתקבלת תצוגת תכלית רברבנית של קולורטורות, החל ב-"Vanne! t'aborro" טענה את הסלסולים האינסופיים בתוכן ריגשי אמיתי והפיקה רושם עז.

חידוש מלבב עוד יותר נמצא בהופעתו המבריקה של פיליפו צ'לוצה (Celuzza), ששר את אריית הגימגום "Quella è una stra-stra-strada" ("המסכות", מסקאני) בשילוב נדיר של כישורי שירה ומשחק מהמעלה הראשונה. בנוסף, שיתף צ'לוצה פעולה עם שחר לביא בגולת הכותרת של התכנית: הדואט "Ai capricci della sorte" ("האיטלקיה באלג'יר", רוסיני). צמד הזמרים התגלה כשידוך קולי ובימתי יוצא מהכלל, וכך ניתן היה להבין במדויק מה מתחולל בתמונה המוצגת למרות מחסום השפה.

משימה נוספת וכבדה הוטלה על לביא – כרמן. הקונצרט נפתח בסגידייה, אותה שרה הזמרת בפתיינות חתולית, תוך הצגת לגטו מצוין, ברק מושך בחלק העליון של המנעד, ועושר של צבע בקצה הנגדי. עד כאן הכל טוב ויפה, אך האם היה מקום באותו מעמד לשלב את תמונת הסיום של האופרה? האם ניתן לצפות מזמרים צעירים ולא מנוסים להתמודד בהצלחה עם הדואט מורט העצבים, שהוא אולי התובעני בז'אנר? אין הכוונה לומר שלביא ושותפה לתמונה, הטנור אושר סבג, אינם מסוגלים לכך. לשניהם כישרון בולט, והתשתית שהציגו בקונצרט היתה טובה: סבג, אף שלא בכושר קולי מלא בזו הפעם, התווה בבירור את הלהט, התשוקה וסערת הרגש של ז'וזה, אשר עמדו בניגוד חריף לכרמן הנחרצת של לביא, וכך הושג המתח ההכרחי לתמונה. מצד שני, האיזון בין הקולות לא נשמר היטב; ומתוך היכרות עם הזמרים, ברור כי ביכולתם להוציא מהסצינה הרבה יותר. זו רק שאלה של זמן, בשלות ותירגול, ושוב – יש לקחת בחשבון שמדובר בקטע קשה וטעון, הדורש עבודת הכנה רבה ושורה של החלטות מוזיקליות-דרמטיות ברורות על מנת להוציאו אל הפועל כראוי. יש למה לחכות.

עוד הרשימו: מאיה עמיר, שהקסימה בקול רענן וגמיש בארייה "Que fais-tu, blanche tourterelle?" ("רומיאו ויוליה", גונו); נופר יעקבי, ששרה את תמונת השיגעון מתוך "הפוריטנים" (בליני) ובמהלכה העפילה לביטוי כה מדויק ונוגע בקווטינה "Qui la voce", כך שאפילו הקבלטה הנוצצת שחותמת את התמונה לא יכלה להשכיח את הרושם המצמרר; וזלאטה חרשברג, שהיפנטה והרטיטה בקולה המפואר ב-"Mon cœur s'ouvre à ta voix" ("שמשון ודלילה", סן סנס).

רשימת האמנים עוד נמשכת, אבל אין טעם למתוח את היריעה הלאה, ועדיף לעצור ולחתום בהמלצה – אך לפני כן מלה טובה לפסנתרן אי-אן שו, שברגעיו הטובים ביותר התגלה כמלווה רגיש המעניק תמיכה מצוינת לזמרים. לסיום, אם כן, המלצה על שתי הזדמנויות קרובות להתרשם מנבחרת הקולות של אונ' ת"א: השבוע ייערך קונצרט כפול ובו מבחר קטעים מתוך "חליל הקסם" בשירת חלק מהנ"ל ואחרים (פרטים והזמנות: 03-6407047, music@post.tau.ac.il); בחודש הבא יתקיים קונצרט כתה בהשתתפות נציגי חלק מכתות המחלקה הקולית. הכניסה לאירוע זה חופשית. מומלץ בחום!

"קסם האופרה" – אריות ודואטים בשירת כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום. פסנתר – אי-אן שו. הרצאת מבוא – עומר שומרוני. משתתפים: נופר יעקבי, ביאטה ליפסקה, ירדן זיסהולץ – סופרן; שחר לביא, מאיה עמיר, זלטה חרשברג, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג – טנור; פיליפו צ'לוצה, רועי סרוק – בריטון. אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, 21.3.14.