music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אנתוני ברישבסקי'

Tag Archives: אנתוני ברישבסקי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ומה עם הפשטות?

שלל בעיות ותובנות ברסיטל של זוכי תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

נקודה חשובה לפתיחה: קשה להסיק מסקנות כוללות כשמדובר ברסיטל אחד מתוך שלושה ברצף, מה גם שברסיטל משמשים בערבוביה שלושה פסנתרנים שכל אחד מהם אולי היה מבצע אחרת או בוחר יצירות אחרות לו היה נדרש לביצוע רסיטל לבדו.

אין אלא לדבר על הרסיטל עצמו, ועל הרגע הנתון, שהרי מדובר בפסנתרנים מבטיחים בתחילת דרכם, זוכי פרס רובינשטיין, וכל אחד מהם עוד יעשה טעויות בדרך אל הקול האישי – ואולי גם יזכה בגדולה של ממש.

את ברישבסקי כבר שמעתי בעבר והתרשמתי הן מן המוכנות שלו לבצע יצירות מודרניות, והן מן המיומנות שלו בביצוע מלחינים תובעניים כמו מסיאן. גם הפעם לא התאכזבתי מבחינה זו, וביצוע יצירתו של ליגטי "מוזיקה ריצ'רקטה" היה מלוטש וחד. לצערי, לא בוצעה היצירה כולה בפסנתר לבד, אלא פרקים ממנה בוצעו – כנראה לצורך גיוון – על ידי אנסמבל כלי נשיפה (נגני תז' נתניה – הקאמרית הקיבוצית), בעיבודו של ליגטי עצמו, כמובן.

המעברים האלו, במקום שייצרו גיוון, שברו איזה רצף חשוב של יצירה שנבנית מתוך מיצוי של צליל אחד – וברישבסקי הוכיח כמה גוונים הוא יכול להוציא מן המינימליזם הזה ללא עזרה חיצונית. חברי האנסמבל עצמם לא היו לגמרי מגובשים – וחבל, כיוון שגם כך מדובר בעיבודים לא קלים לביצוע, הכוללים חילופי דברים זריזים בין הנגנים.

קודם לכן ביצע ברישבסקי שלוש סונטות של סקרלטי, עליהן העמיס משום מה קישוטים, ריטנוטי מרגשים כביכול ושלל אמצעי הבעה. הסונטות של סקרלטי הן ממזריות תמיד: כביכול הן קלילות, אך למעשה הן דורשות טיפול מיומן ועדין. ברגע שבאים אליהן עם יותר מדי תוספות וללא פשטות – כמעט תמיד הן מתנקמות במבצע; ואכן, מרוב סלסולים, פה ושם ברישבסקי ממש שגה בתווים עצמם. אלה יצירות שדורשות התמסרות נטולת אגו, כזאת שהפגין בבואו לנגן ליגטי. חבל שלא התייחס גם אליהן באותו הכבוד, אך נדמה שזה מקום שפסנתרנים רבים שוגים בו.

בעיות דומות ושונות ניכרו אצל סטיבן לין כשבא לבצע את הפתיחה הצרפתית בסול מינור מאת באך. יובש ומכניות שלטו בנגינה, וחוסר באמירה משמעותית, לצד גודש סלסולים מיותרים. לין המשיך בליווי הזמרות איילת אמוץ-אברמסון ויעל לויטה, בארבעה מתוך ששת הדואטים אופוס 63 מאת מנדלסון. הרביעי הוא היפה שבהם, ושם גם תאמו קולותיהן היטב. לין היה מלווה מעט אנמי, ובדואט הרביעי הייתה תחושה שהן "סוחבות" מבלי לקבל גיבוי מן הפסנתר.

לאחר מכן ניגש ברישבסקי ללוות כל אחת מהזמרות בשירים מאת דופארק ופורה, וכן בדואט הטרנטלה של האחרון. ברישבסקי, כמלווה, היה מעט אגרסיבי ומשתלט, אך לויטה ואמוץ-אברמסון התמודדו עם זאת היטב.

הסיום – "הוולס" הידוע של ראוול, בביצוע סונג-ג'ין צ'ו, היה שטוח למדי, וללא תחושת קשת ההתרחשות האדירה שיכולה להיות ביצירה זו – מן הערפל העמום, דרך הזוהר הווינאי ועד ההרס המוחלט. כמעט ביקשתי שברישבסקי הוא שיבצע את היצירה הארוכה הזאת, כיוון שבביצועו של צ'ו נדמה שאפילו שמץ הברק הווירטואוזי שאולי יש בגרסת הפסנתר אינו בא לידי ביטוי.

אין מילים פשוטות לסיום – מלבד, אולי, הצורך להדגיש שוב את חשיבותה של הפשטות. אף אחד מהמלחינים שבוצעו ברסיטל אינו קוטל קנים, הם כולם יודעים מה רצו לומר – וכשמתייחסים אליהם בענווה ובפשטות יכול להתרחש קסם רב. ביצוע יצירתו של ליגטי רק הוכיח זאת: המוזיקה כבר נמצאת שם. אל תהיו מחסום בפניה. היו נתיב, והיא כבר תתגמל אתכם ואת המאזינים עשרת מונים.

"חגיגת פסנתר" – רסיטל של זוכי התחרות הבינלאומית ה-14 לפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין 2014: אנטוני ברישבסקי (אוקראינה), סטיבן לין (ארה”ב) וסונג-ג’ין צ’ו (ד.קוריאה). אמנים אורחים: יעל לויטה, סופרן; איילת אמוץ-אברמסון (מצו); סולני תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית: דפנה יצחקי, חליל; מיקי לם, אבוב; ניצן כספי, קלרנית; אלה נדב, בסון; גבריאל ולינטום, קרן. בתכנית: סקרלטי: 3 סונטות (ברישבסקי); ליגטי: מוסיקה ריצ’רקטה (ברישבסקי ונשפני הקאמרית הקיבוצית); באך: פתיחה צרפתית, רי”ב 831 (לין); מנדלסון: דואטים, אופ. 63 (לויטה, אמוץ, לין); דופארק ופורה: מבחרים שירים ודואטים (לויטה, אמוץ, ברישבסקי); ראוול: הוולס (צ’ו). הקונסרבטוריון הישראלי, ת"א, 6.11.14.

בשבח הפסנתרן הנבון

על הקול הפנימי והייחודי של זוכה תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

אנתוני ברישבסקי, יליד אוקראינה, זוכה תחרות רובינשטיין לשנת 2014, עולה על הבמה באודיטוריום הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, משתחווה קלות, בזהירות ובאיפוק, כמעט לא מישיר מבט אל הקהל, ומיד מתיישב לנגן. כריזמה ופלירטוט עם הקהל אינם לחם חוקו. נדמה שכל זה לא משנה לו. יש לו עולם צליל משלו ואנחנו מוזמנים אליו, אם נרצה.

רבים הופתעו מזכייתו של הפסנתרן המופנם, שגופו נד מעט תוך כדי הנגינה אך נגינתו נזירית וידיו אינן מתנופפות. כשהוא נרגש, הוא מביט רגע מעלה או שוקע כל כולו פנימה, עד שראשו כמעט נוגע בקלידים, אבל הנה – הוא יודע לעורר סקרנות גם בלי כל זה, ולו בגלל בחירת היצירות. ברסיטל שלאחר התחרות אין שופן, אין ליסט. במקום זאת בחר ברישבסקי לבצע את יצירתו המפרכת והקשה של מוסורגסקי, "תמונות בתערוכה", שדורשת וירטואוזיות שאינה מוחצנת, והפלא ופלא – מסיאן! הנשמע כזאת במחוזותינו?

יצירת הפתיחה, הסונטה לפסנתר במי במול מז'ור, הוב. XVI:52, כבר הבהירה את האלמנטים החשובים לברישבסקי – שקיפות וחדות. השימוש בפדל זהיר ולעולם לא בא לטשטש פרטים. כל צליל, כל קול פנימי, מגיח מן הפסנתר כקול נפרד. עם זאת, ההומור ההיידני היה מעט כבד מדי בביצוע זה – או אולי הרגילו אותי שהצחוק ההיידני קליל יותר.

הסונטה לפסנתר מס' 2 בסול מינור, אופוס 22 מאת רוברט שומאן היא יצירה סוערת, רומנטית, וברישבסקי הפתיע בה מאוד: שומאן שלו מסעיר דווקא באופן אינטלקטואלי – ולטובה. אין כאן נחשולים גואים המאיימים להציף, ועם זאת, אף פרט אינו נעלם מן המאזין. קולות פנימיים מגיחים במדויק מתוך הסערה, הקונטרפונקט העומד בבסיס הלהט הרגשי מונח כמו על מגש, ובאורח פלא, גם עם הפדל הימני, וגם באוקטבות הנמוכות של הפסנתר, בתוך רצף הצלילים, מגיחים קווים מלודיים ברורים ביותר. דבר לא הולך לאיבוד. זה שומאן מעט מרוחק, אבל היופי שלו מרגש אף יותר – אולי דווקא מפני שהתבונה שביצירה מגיחה פתאום במלוא הדרה. לא הייתי מתנגד אם לסיום הקונצרט היה ברישבסקי מבצע יצירה זו שוב, במלואה. עד כדי כך רציתי לשמוע אותה שנית.

שני קטעים מתוך יצירתו של מסיאן "עשרים מבטים על ישו התינוק" היו, כפי הנראה, שיא הקונצרט, ועוררו רצון עז לשמוע את היצירה במלואה. יותר מכל, ניכר החיבור המוחלט של ברישבסקי לתחכום וללהט החד כסכין של מסיאן. הכל היה כאן: מורכבויות ריתמיות, הומור עוקצני וחריף, פרטי-פרטים שאסור להחמיץ ולו אחד מהם, היכולת להפיק מן הפסנתר גוונים כה רבים עד שהעושר מסחרר ממש, רגשנות "אובייקטיבית", צרפתית מאוד, וניגודיות חריפה בין רכות ונוקשות, שהייתה מעט מוגזמת בביצוע הסונטה של היידן, אך כאן היא ממש נדרשת. כמה יפה זה היה. כמה טוב שפסנתרן מוכן לבצע יצירות כאלה – שכבר היו צריכות להיות לחם ומים למאזינים הישראלים, וכה נדיר לשמוע אותן כאן בביצוע חי.

היצירה המסיימת, "תמונות בתערוכה", בגרסת הפסנתר המקורית של מוסורגסקי, הכילה רגעים נשגבים לצד מחוות בעייתיות. הריחוק אינו הולם חלק מן התמונות – כגון 'הטירה העתיקה', שדורשת מעט יותר רגשנות. ה-"בידלו", העגלה, החלה בנסיעתה בצליל גדול מדי, כה עצום עד שלא נשאר לתמונה זו כל שיא להגיע אליו אחר כך. רוב הביצוע היה אפוף איזה איפוק וזריזות יתר שמנעו את היכולת "להיכנס" ליצירה באמת. לטובה בלטו קטעים כגון 'מחול האפרוחים בקליפתם' שהיה משעשע ומבריק, "שמואל גולדנברג ושמוילה" – שהניגוד ביניהם היה חד ונהדר, ותמונת הסיום, "השער הגדול של קייב", שבוצעה במלוא הגדולה וההדר – אולי על גבול ההגזמה או מעבר לו. באמירה אישית – בעיניי סיום כזה ראוי בהחלט. ביצוע טוב של "תמונות בתערוכה" אמור להרעיד בסופו את אמות הסיפים.

ברישבסקי הוא פסנתרן מסקרן. נדמה שהוא כבר בשל ויש לו מגע משלו, נבון וחד. הוא פחות סנטימנטלי ואולי משום כך הוא לא גורם לכל מאזין בקהל לצאת מגדרו. אבל אני אהיה מוכן לשוב לכל רסיטל שלו, כדי להתרגש מן החוכמה הטמונה בידיים האלה. ואנא, שישוב ויבצע כאן מסיאן. האוזניים שלי מתחננות לעוד.

אנתוני ברישבסקי ברסיטל. 6.6.14, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.