music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אנסמבל סולני ת"א'

Tag Archives: אנסמבל סולני ת"א

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

נדודי הוכמן

המלחין גילעד הוכמן מציג זווית אישית ומוזיקלית על הקשר הטעון גרמניה-ישראל / עמיר קדרון

המלחין גילעד הוכמן הוא צעיר הזוכים בפרס ראש הממשלה למלחינים ובוגר ביה"ס למוזיקה שבאונ' ת"א. כיום עבודתו כוללת יצירות שמוזמנות ומנוגנות תדירות בארץ, בארה"ב ובאירופה.

כיצד התגבש הקונצרט "קול קורא"?

הרעיון עלה לפני קצת יותר משנה. נפגשנו – המנצח גיא פדר, החלילנית הגרמניה כריסטיאנה פטרסיים ואנוכי – באחד מביקוריי בארץ והתחלנו לחשוב על רעיונות. הבסיס לקונצרט הוא יובל ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אבל כמובן שהמעורבות של כל אחד מאיתנו היא לא ממש דיפלומטית, אלא אישית ותרבותית.

ואיך זה מתבטא בתכנית הקונצרט?

לאט לאט ביררנו מהם ההדגשים שאנחנו מעוניינים לשים בתוכנית, מבחינה מוזיקלית ומבחינת המסרים הלא-מוזיקליים שלה. בסוף הגענו לתוכנית שכוללת פתיחה של בטהובן וקונצ'רטו לחליל של באך, יצירה יפהפיה של שולהוף לתזמורת קאמרית, יצירה לחליל ולתזמורת קאמרית מאת נעם שריף; ושתי יצירות משלי – האחת נכתבה לפני שעברתי לברלין והשניה הולחנה בשנה שעברה.

לא נתקלים הרבה בקונצרטים שבהם ייצוג נרחב למוזיקה מודרנית ועכשווית – ושל מלחינים מקומיים. לאיזה קהל אתם מכוונים?

אני חייב להודות שבניגוד לתוכניות תזמורתיות רבות שמתקיימות בארץ, לא ניגשנו לבניית הקונצרט מתוך חשש שאם חלילה נכלול יצירה מודרנית לא יגיע קהל. זה אפילו לא עלה פעם אחת. בעיקר רצינו לבנות קשת טובה של יצירות יפות ומעניינות ושל הקשרים שבדרכם מציגים מעט מהשפע שנוצר בשתי המדינות – וכך עשינו.

ישראל לא קיימת כל כך הרבה שנים כמדינה ולכן גם המוזיקה שנוצרה בה מוגדרת "עכשווית". מצד שני, גם גרמניה בתקופתו של באך הייתה שונה מאוד מגרמניה של היום. מוזיקה היא מוזיקה, ואם היא מייצרת חוויה חיובית ועמוקה, בין אם נכתבה אתמול או לפני 300 שנה, אנחנו מרוצים.

כך או כך, באמצעות התוכנית אנחנו גם שואפים להציג את הקשר הבלתי נפרד בין התרבות הישראלית והגרמנית, בביטויו המוזיקלי, ולשים דגש בהישגים אמנותיים משותפים.

היה חשוב לנו לכלול יצירה של מלחין שחייו נגדעו במהלך השואה, תקופה שהרסה הכל. יצירתו של שולהוף נכתבה בשנות ה-20 ונותנת ביטויי לרוח התקופה בה הוא חי, אבל יותר מכל – זו יצירה צבעונית ומופלאה. יצירתו של נעם שריף משנת 1981, מבוסס על לא פחות מאשר דבקה דרוזית; היצירות שלי מציגות מסרים שרציתי להעביר טרם מעברי ועד לאחרונה, והן גם מתכתבות עם שפת יצירתו של שריף, שהיה מתלמידיו של פאול בן חיים.

כאמור, לא חשבנו במושגים של "קהל יעד" וכד', אבל אנחנו כן מקווים שיגיעו הרבה אנשים לחוות את הקונצרט הזה. בין אם אלה אנשים שאוהבים להקשיב למוזיקה ו/או אנשים שחשים קרבה לנושא החוץ-מוזיקלי של ישראל-גרמניה וכל מה שביניהן.

כריסטיאנה פטרסיים וגיא פדר

כיצד מבטאות יצירותיך את הקונספט של התכנית?

יצירותיי באות כאמור כחלק מתוכנית שמוקדשת לקשרים המוזיקליים והתרבותיים בין ישראל וגרמניה. גם ביחסים בין היצירות עצמן, הן מבטאות רעיונות איתם עבדתי טרם שעברתי לברלין ועד לאחרונה. בעצם כל אחד מהשותפים לפרוייקט – כריסטיאנה, גיא ואנוכי – מביא מהעשייה המוזיקלית הפרטית שלו, וביחד בנינו תוכנית שמתייחסת לנושא גדול בהרבה.

להבדיל מיצירה תזמורתית שהוזמנה לאחרונה על ידי המנצח יוסטוס פראנץ, עבור פסטיבל שהוא מקיים בסוף חודש מאי בארץ ובגרמניה (שמוקדש גם הוא ליחסים בין המדינות), היצירות בקונצרט נכתבו שלא במיוחד.

היצירה הראשונה, "קול קורא" לתזמורת קאמרית, היא המקום ממנו יצאנו בגיבוש התוכנית. היצירה עוסקת בנושא המדבר על משמעויותיו הרבות וכן בנושא הזוגיות, ונכתבה בהשראת שיר שכתבה הסופרת נאוה סמל, "דבר אליי מִדְבָּרִית". יש גם מי שיוכל לראות את היחסים בין שתי התרבויות בטקסט הזה.

מעבר לכך, זו שמחה גדולה עבורי שיצירה שהולחנה ב-2006 בהזמנת המנצח ברק טל ואנסמבל סולני תל אביב חוזרת להיות מנוגנת על ידי אותו הרכב, כמעט 10 שנים לאחר מכן.

היצירה השניה, "נדודים" למנדולינה ולתזמורת כלי קשת, בעצם מרחיבה את ההתעסקות שלי עם חומרים מוזיקליים ים-תיכוניים, איתם גם עבדתי ב-"קול קורא". כאן המוזיקה כבר מתכתבת לא רק עם נושא המדבר, אלא מעמיקה בחקר מודוסים ותפיסת זמן שלמה (רחבה וסטטית) ששייכים למזרח, לעולם הערבי.

עם זאת, אותה הלחנתי אחרי כמעט 7 שנים בהם אני חי באירופה. אחרי בכורתה בלונדון היא נוגנה בינואר השנה על ידי הסימפונית ירושלים תחת שרביטו של פרדריק שאזלן ועם נגן המנדולינה אלון שריאל, ועכשיו נודדת שוב ארצה, למוזיאון תל אביב.

אני חושב שלא קשה למצוא מוזיקה ישראלית אמנותית אשר קשורה באופנים רבים לתרבות הגרמנית. כמלחין שגדל על ברכי באך ובטהובן, אבל לא בפרנקפורט אלא בהרצליה, נדמה לי ששתי היצירות האלה מציעות אפשרויות טובות למחשבה ולחוויה אסתטית, גם בהתיחס לשאלות שעוסקות במקום ובזהות ובמקומה של המוזיקה האמנותית-אירופאית בארץ.

בבסיס יצירותיך תיארת מערכת מורכבת של מקורות השראה ומסרים. באיזו מידה הקהל יכול לקלוט אותם, ועד כמה זה משנה את ׳חוויית המשתמש׳?

המסרים שאני מבקש להעביר ביצירותיי הם פרטיים אך מוכוונים גם כלפי חוץ, בדומה למשל לעבודתו של סופר או פילוסוף. צד אחר של היצירה הוא פשוט עבודה עם צלילים, עם מבנים ותהליכים, ללא מסרים או כוונה חוץ-מוזיקלית. השפה מופשטת יותר משפה מילולית ולכן גם גמישה מאוד ומאפשרת צורות הבעה אינסופיות. זה גם מה שמעניק למוזיקה פרשנויות רבות, על ידי מקצוענים וחובבים כאחד.

עבורי ועבור מלחינים רבים, חלק חשוב בעבודת ההלחנה הוא זיקוק הרעיונות. לכן, בסופו של תהליך (ארוך בדרך כלל), הרעיונות, המסרים ואופן הבעתם הולמים אחד את השני.

אני חייב לומר, עם זאת, שאני לא יודע הרבה אודות "הקהל", מלבד שמדובר בבני אדם שכנראה אוהבים את חוויית המוזיקה הקונצרטנטית. זהו דבר שיש לנו במשותף. העדפותיהם המוזיקליות ויכולתם 'לקלוט' מוזיקה כנראה רבות כמספר האנשים עצמם ולכן אני לא כותב לקהל מסוים, כזה או אחר. ברגע שאני מסיים יצירה היא בעיקרון חופשית לנדוד לכל מבצע בעולם, וגם דרך האינטרנט – לכל מאזין.

השאלה מי יכול, ובאיזו מידה, לקלוט ולהבין את המסרים והרעיונות רלוונטית לדעתי בעיקר, עוד לפני הקהל, לאמנים המבצעים. הם אלה שבעצם יוצרים את המוזיקה מתוך הטקסט, הפרטיטורה. לעיתים הרעיונות שהם מביאים ביחס לטקסט המוזיקלי מעט שונים מאלה שהיו לי בתחילה ותוך כדי תהליך הכנת היצירה; אז שני הצדדים לומדים הרבה על עצמם, אחד על השני ועל המוזיקה. זה דבר יפה ומתגמל לכשעצמו.

הקהל הוא בעיני חלק מאותו 'שילוש קדוש' של העשיה האמנותית (מבצע-מלחין-מאזין) וטוב אם בין הצדדים מתקיימים יחסי גומלין, שכן המוזיקה חייבת להיות דבר חיי. במצב בו כל צד נותן את המירב שהוא יכול, מנסיוני, החוויה היא תמיד עמוקה ומעניקה עבור כולם.

אני לא רואה ב-"הבנת יצירה" תנאי הכרחי לחוויה שלה, ובאופן כללי שמח אם המאזין ניגש ליצירה, חדשה או ישנה, בצורה פתוחה ככל שאפשר. אם היא לכל הפחות מעוררת את העולם האסוציאטיבי שלו, אני מרוצה.

מימד אחר היא הגישה למוזיקה האמנותית – האם היא אמורה להיות פונקציונאלית ובאיזה מידה, עד שהיא הופכת לאמצעי בידור מחד גיסא או לתרגיל אנליטי מאידך גיסא. אבל זו כבר שאלה אחרת.

ייתכן שעוד מוקדם לדבר על כך, ובכל זאת: מה תוכל לספר על היצירה שהוזמנה לפסטיבל במאי?

אכן מעט מוקדם לדבר לעומק על יצירה זו. בימים אלה אני מסיים 'ווקליזה' לקול ולפסנתר עבור זמרת הסופרן דנה מרבך, לבקשתו של הפסנתרן חגי יודן ולקראת קונצרט "הסופרנוס" שיתקיים גם הוא בחודש מאי. אבל כשמילים אלו יראו אור כבר אהיה עמוק בהלחנת היצירה לפסטיבל שיוזם המנצח יוסטוס פראנץ.

אני עדיין לא יודע לאן ארצה לקחת את היצירה הזאת לתזמורת קאמרית. באופן רגיל תחילת עבודה על יצירה חדשה מלווה אצלי ביותר שאלות מאשר תשובות. הבסיס להזמנה גם הוא אירועי היובל ליחסים בין ישראל וגרמניה ועבור הפסטיבל הוזמנו שתי יצירות חדשות: ממלחין ישראלי וגרמני.

נפגשתי מספר פעמים עם עמיתי הגרמני, יוהנס מוטשמן, וביחד חשבנו כיצד אפשר ליצור "יחסים" בין היצירות, באיזו מידה יצירותינו יכולות לייצג את התרבויות מהן אנחנו באים ואם זה משהו שמעניין אותנו לכוון אליו. זה היה סיעור מוחות יפה ומעניין שנגע גם בשאלות של זהות פרטית וקולקטיבית ובהיסטוריה של שני העמים.

לבסוף הסכמנו שכל מלחין ישאיל משהו מיצירה קודמת של השני. בכך לא רק שאעמיק ביצירותיו הקודמות ובגישתו של יוהנס להלחנה, אלא גם אשאיל משהו מתוכן ליצירתי. בין אם זה יהיה רעיון קצבי, מלודי, מרקמי, הרמוני או אחר, אני חושב שזו גישה מפרה ליצירה חדשה, שכבר הצליחה ליצור דיאלוג טוב בינינו.

"קול קורא" – קונצרט לציון 50 שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה. משתתפים: כריסטיאנה פטרסיים – חליל; אלון שריאל – מנדולינה; אנסמבל סולני ת"א בניצוח גיא פדר. 24.3, מוזיאון ת"א.

מודעות פרסומת

איפה הקהל?

סולני ת"א הסתכנו בתכנית לא שגרתית / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י וברק טל בחזרות

על הנייר, היתה תכנית הקונצרט ה-6 מסדרת אנסמבל סולני ת"א בעייתית: מנה כפולה של ברטוק, אימת הבורגנים; אחד סקלקוטס (Skalkottas), שהתברר כמלחין מודרני, רחמנא ליצלן; אחד לויטאס – עכשווי ומקומי, לא עלינו – שתרומתו לקונצרט היתה קובץ שירי שואה בתזמון אומלל, רק כשבועיים לאחר שהקהל שילם את מס האבל השנתי. אפילו שוברט לא תפקד כגלגל הצלה, כיוון שיוצג ע"י יצירה לא מוכרת דיה – סלבה רג'ינה. מי אמר 'אווה מריה' ולא קיבל?

בפועל, הסתבר שהשד אינו נורא ושההימור צלח לפחות מבחינה אמנותית. לפיכך מצער שהקהל מיאן להסתכן והצביע ברגליו. רשימה זו מתייחסת למופע שנערך באולם וייל (כפר שמריהו) שאוכלס למחצה, פחות או יותר. על-פי דיווחים, גם בחיפה ואפילו בת"א לא נרשמה תפוסה מלאה, והדבר אינו מובן מאליו כשמדובר בקונצרט למנויים.

ובכן, נתח הקהל שהבריז פשוט הפסיד תכנית רעננה, מקורית ומרתקת, שאמנם היתה מפוזרת משהו מבחינת מבנה ותוכן, ולא כללה עוגן ברור, אך לרוב הרוותה נחת את אלו שבחרו להתייצב. פרקי הריקודים של סקלקוטס ושל ברטוק, למשל, זכו לביצועים מענגים ברהיטותם: באלו של הראשון הודגשה מאד נימת שיכרות משעשעת, בעוד שאצל ברטוק הועצם נופך לירי של נוסטלגיה וכיסופים שממש נגע ללב, בהובלת הכנרת קורדליה האגמן.

הדיברטימנטו של ברטוק, שחתם את הערב, הרשים פחות. הנגנים אמנם נסחפו בלהט של מנצחם, ברק טל, והפיקו צליל נלהב, אך חסרה בביצוע מידה הכרחית של דיוק ותיאום. בהיעדרה, לא התממשה במלואה תחושת המסתורין הטמונה בפרק האמצעי, וכן לא נשמר היטב המתח בפרקים החיצוניים.

היצירות הנ"ל, שהשראתן עממית, היוו אחד משני ערוצים שבהם נעה תכנית הקונצרט. השני סבב את אורחת ההרכב, הסופרן קלייר מגנאג'י: שלוש יצירות הנבדלות זו מזו בתכלית, שצירופן אפשר לזמרת להציג את טווח כישוריה בשלמותו. במאמר מוסגר וביחס לתהיה על מחסור בקהל, מתסכל להיווכח שאפילו אמנית מסדר גודל כזה, שעל יכולותיה אין צורך ללמד זכות, בפועל אינה מגנט מושך קהל.

שוב, אפוא, החמצה של הנעדרים: את ה-"סלבה רג'ינה" של שוברט זימרה מגנאג'י בפשטות כובשת שחידדה את אופייה המוצרטי של היצירה; גולת הכותרת של הקונצרט היתה ההפתעה שלא התפרסמה מראש – אריית השיגעון מתוך האופרה פלאטה (Platée) מאת ראמו. כאן יש להחמיא להחלטה העקרונית של הזמרת שלא להזניח את התוכן לטובת הצורה: הארייה יכולה לשמש כבסיס לתצוגת תכלית של קולורטורות, ואין ספק שמגנאג'י יכלה ללכת רחוק עם העניין משעשתה בפועל, אך ביכרה את האיזון על פני השואו. בהתאם, שולבה הראווה הקולית במכלול הפרשנות, תוך מתן משקל רב להיבט התיאטרלי – ובמיוחד ההומוריסטי – של הקטע. שבחים מגיעים גם לנגנים על ביצועם המבריק.

הערות ביניים: ראשית, הופעתה המרהיבה של מגנאג'י אמנם עוררה התלהבות בה' רבתי, אך ספק אם פירסום הארייה מראש היה תורם במשהו לנהירת קהל. ראמו אינו ברהמס; שנית, הזדמנות פז להתענג על השיגעון של ראמו ועוד שלל ניצוצות צפויה בסדרת הבארוק הקאמרית החדשה שתיערך בעונה הבאה בשטריקר, ומסתמנת כמרענן הרישמי של הסצינה; שלישית, לאור איכות ביצועיה, כיצד ייתכן שמגנאג'י אינה בת-בית באופרה הישראלית? אולי מוטב שלא לפתוח תיבת פנדורה זו.

היצירה המסקרנת ביותר בתכנית, אולי, היתה מחזור השירים "עד מתי" שהלחין יבגני לוויטס על-פי יעקב ברזילי. במקור נכתבה היצירה להרכב קאמרי – קול, צ'לו ופסנתר – והמלחין עיבד אותה לתזמורת מיתרים. עיקר מעלתו של העיבוד הוא הימנעותו מהגזמה: מובן שיש שינוי במסה ובצבע, אך האינטימיות נשמרת, ואיתה צניעות המוזיקה והכבוד שהיא רוחשת לטקסט. הערך המוסף של התזמור ניכר בפתח השיר "אדון עולם", המעיד על פרץ השראה יוצא דופן: חלק הארי של השיר הוא קרשנדו ממושך שעניינו בריאת האור, והתיבות הפותחות נמסרו לוויולה בליווי מתון של צ'לי ובאסים. אין לתאר במלים כמה יופי נובע מהמהלך הזה, קל וחומר בנגינה הרגישה של שולי ווטרמן ועמיתיה, בצירוף מגנאג'י בקו קולי שעלה וזרח ממש כקרן אור.

לסיום, כמה מלים על הקונצרט הקרוב וכן הצצה לעונה הבאה: המנויים יכולים לרדת מהבריקדות, כיוון שקונצרט סיום העונה יכלול מיצירות ברהמס. העונה הבאה תערב לכל חך, ואחד מחידושיה יהיה מקבץ מופעים תחת הכותרת "אוצרות הקלאסיקה". בין היתר, ייערך ערב שעיקרו מוצרט, וכן צפויה תכנית בארוק ובה יזמר אלון הררי אריות מאת פרסל, ויוואלדי והנדל. הררי יופיע גם בסדרת הקונצרטים המרכזית לצד רוויטל רביב (השניים שרו עם ההרכב גם העונה). עוד אורחים: הפסנתרן אלון גולדשטיין, שינגן בטהובן בפתח העונה, והסופרן אלינור זון שתצטרף לגרסה הקאמרית של הסימפוניה ה-4 של מאהלר. העונה תציג בכורות ליצירות מאת פרמונט ובר-דרומא, וכן מתוכננים שלושה מופעים חדשים בסדרה המומלצת 'בובה של קונצרט'.

אנסמבל סולני ת"א מארח את קלייר מגנאג'י. מנצח – ברק טל. 12.5.14, אולם וייל. בתכנית: ברטוק – ריקודים רומניים, דיברטימנטו למיתרים; סקלקוטס – ריקודים יווניים; לויטאס "עד מתי" – מחזור שירים על-פי יעקב ברזילי; שוברט – סלבה רג'ינה (ד' 676); ראמו – אריית השיגעון מתוך פלאטה.

הדרן לקנון

הנאה ושכרה בצדה במופע "בובה של קונצרט" של אנסמבל סולני ת"א / יעל שלמון ברנע

קנון, בובה מקסימה ושובת לב עם שבלול קונטרבס על מיתריו על הראש, מוגדר כמי ש"נולד לאבא 'קונטרבס' ולאמא 'מנגינה' והדברים שהוא הכי אוהב לעשות זה לאכול תווים, לשאול שאלות ולספר סיפורים". היחסים בינו לבין דותן אלעד, המפעיל שלו, היו אמינים ומהנים, והקונצרט הזה, שמוגדר "לילדים", ענה על כל ציפיותי מקונצרט לילדים.

פה ושם נתן קנון הוראות לדותן המפעיל וביקש ממנו בקשות. כך למשל, לאחר שהמנצח ברק טל סיפר בהשראת "ריקודים רומניים" של ברטוק כי אגדה מהמיתולוגיה הרומנית מספרת שפעם מזמן כל העולם היה מכוסה מים, ושמהמים הללו יצאו פרפר ותולעת, ביקש קנון מדותן שיראה לנו פרפר. דותן נענה, להנאת הקהל, והציג בפנינו פרפר-על-חוטים שעף בחן. בינתיים הציג המנצח ברק טל את הפיקולו ואת צליליו הגבוהים, ועבר לכלי הקשת כדי להדגים גבוה ונמוך בעזרת הכינור והקונטרבס – ואז קנון קרא בחביבות "אבא!"

קנון דיבר על הצלילים הגבוהים, ואמר שאינו "מצליח לתפוס אותם". אני מוצאת הערה זו כממחישה את מהות המוזיקה בכלל, אם כי לעתים אנו שוגים באשליה שאכן תפסנו, ולו לרגע.

נהניתי מאוד מנגינת הפיציקטו ללחן של בריטן שהקפיצה אותי ודרכה את הקהל. ברק טל הסביר, וקנון ודותן אלעד רקדו ואלס. מאוחר יותר הדגים המנצח את תפקידו בתזמורת לשאלותיו של קנון, ולהנאתנו, עם ההסברים שבפסקה הבאה. מאחר שהילדים שצפו בקונצרט ענו יפה כל כך גם לשאלות שלא נשאלו ממש, על כלי קשת וכלי נשיפה ועוד, הציע קנון, "אולי תחליפו אותו?"

ברק טל לקח את הסימפוניה מס' 40 של מוצרט ופירק אותה לגורמים. הוא הסביר עם הדגמות את ההבדלים, למשל, בין מנגינה לבין ליווי. הוא שינה את מהירות ניגון היצירה למהיר ולאיטי – וקנון נחר נחרה… כאשר ביקש מהמלווים לנגן חזק מהסולנים, קנון אמר שזה מוזר. כך אפשר היה לחוש אמת אבסולוטית מסוג אחר, שיעור לחיים ממש. לכל אחד יש תפקיד, ולעשות אותו טוב ובהרמוניה עושה אותנו לחשובים. לא צריך בהכרח להתבלט, ולא צריך בהכרח להיות ה"סולן". כל אחד תורם את חלקו, וזה מה שמביא עושר לעולמנו. כי אם כולם היו המנגינה, אז… העולם היה פחות מעניין, ופחות הרמוני. ובתרבות שצומחת כאן זהו שיעור חשוב: יש מקום לכולם, לא צריך להיות סלב כדי להיחשב.

לקראת הסוף חזרנו לברטוק. ברק טל, שכבר הסביר לנו שכלים מנגנים כמו שיחה, אבל יש סוגים שונים של שיחות, הסביר גם מהו קנון. ממיקרוקוסמוס של ברטוק הפתיעו אותנו ועברנו, היושבים באולם, לבצע את הקנון "מי ימלל גבורות ישראל" שהרי בחופשת חנוכה אנחנו. בחן רב הצטרפו אלינו הכלים בבלגן מאורגן. הסיום המלהיב עם מחול החרבות של חצ'טוריאן על רקיעות הרגליים של הנגנים מוביל אותי להמליץ להזמין את אנסמבל סולני תל אביב והמנצח ברק טל גם לחתונות ושאר אירועים.

הקונצרט היה מצחיק במידה נאה, אינפורמטיבי בלי ליפול לבור החשוך של הדידקטיות, מעניין ומהנה. כשיצאנו, עוד לפני שהספקתי לשאול את בני אם נהנה ומה אהב בקונצרט, שאל הוא אותי בציפייה: "נבוא לכאן שוב?" והתשובה ברורה – במיוחד אחרי הצצה בתכנית הבאה בסדרה.

"מה זה התנועות האלו בכלל?" – קונצרט מס' 2 בסדרה "בובה של קונצרט" של אנסמבל סולני תל אביב בבימויה וניהולה של דקלה בניאל. בהנחיית המנצח והמנהל המוזיקלי ברק טל והבובה קנון המופעלת על ידי דותן אלעד. בתכנית: ברטוק – קטעים מתוך "מיקרוקוסמוס" ו-"ריקודים רומניים"; בריטן – סימפוניה פשוטה ו-"וריאציות על נושא של פרנק ברידג'"; מוצרט – סימפוניה מס' 40; חצ'טוריאן – מחול החרבות. נגני האנסמבל: כינורות – קורדליה הגמן, יוליה קליין. ויולה – שולי ווטרמן. צ'לו – יוני עציון. קונטרבס – חגי זהבי. חליל – הגר שחל. אבוב – מירב קדישבסקי. קלרינט – קרן גולדנצוויג. בסון – אלינוי יוגב. קרן – שרון פולק. 3.12.13, קונסרבטוריון ת"א.

המחצית המלאה

חגיגה חלקית של בארוק עם סולני ת"א ואורחים / עמיר קדרון

היצירה המרכזית בתכנית השניה של אנסמבל סולני ת"א לעונה זו היתה הסטבט מאטר של פרגולזי. יצירה זו מבוצעת במחוזותינו חדשות לבקרים, וכבר הפכה – לצד "דידו ואניאס" והגלוריה של ויוואלדי – לטראוויאטה של זירת המוזיקה המוקדמת. מדוע זה כך ומה משמעות התופעה? שאלות אלו יאות לדיון נפרד, אך דבר אחד ברור: מתבקשת הופעה יוצאת דופן באיכותה על מנת להצדיק ביצוע נוסף – ואין מנוס מלהודות שסולני ת"א התקשו במשימה.

אמנם היו מעלות לא מבוטלות בהופעת הזמרים: לרוויטל רביב צבע יפהפה בתחתית המנעד; קולו של אלון הררי קטיפתי ומלטף; שניהם התמודדו בהצלחה יתרה בעיצוב הפראזות הממושכות; גוני הקול משתלבים היטב. הבעיה היתה בקושי להתרשם כיאות מהשירה, כיוון שרוב הזמן לא טרח המנצח פיליפ פיקט למתן את הנגנים, ואלו השתלטו על המוזיקה וכמעט שמחקו את הקולות. האכזבה כפולה, משום שבחלק הראשון של הערב הפיק המנצח מההרכב צליל מענג ממש, ולא ברור מדוע התהפכה המגמה לאחר ההפסקה.

עוד במחצית השניה: לפני הסטבט ניגנה רביעיית מיתרים (הדס פבריקנט, נעם שוס, יעל פטיש-קומפורטי ויוני גוטליבוביץ') סינפוניה מאת ויוואלדי, "al Santo Sepolcro". קטע זה עורר מחשבה על דיון אחר, ארוך כגלות, אודות כשירות כלים מודרניים לנגן מוזיקה עתיקה. מחד, הוויתור על קונטינואו והיעדר הגוון האופייני לכלים משוחזרים יצרו הזרה של המוזיקה, עד כי בקושי ניתן היה לזהותה עם המלחין; מאידך, הביצוע ה"קר", מתובל באפקטים של צליל מתכתי וחלול (Sul Ponticello), העניק למוזיקה נופך חדש ומרתק. התוצאה, אף שבבחינת נטע זר בתכנית, רומזת כי טוב יעשה ההרכב אם יבנה תכנית המפגישה את העתיק עם העכשווי – בדומה לאלו המלהיבות שהוגשו ע"י אנסמבל אנטיק או אנסמבל מיתר.

החלק המוצלח של הערב, כאמור, היה הפותח: רצף מקסים של יצירות כליות מהבארוק המאוחר. החצוצרן יובל שפירא הרהיב בנגינה רהוטה – במיוחד בסינפוניה של טורלי, שפתחה את הקונצרט. היצירות בהשתתפותו היו קצרות למדי, לפיכך יש עניין רב לשמוע מה ביכולתו לעשות ברפרטואר מגוון וברוחב יריעה שיאפשר ביטוי מורכב משהודגם.

יצירה אחת הרשימה בצורה יוצאת דופן, וזו "קינת אריאנה" מאת לוקטלי. הכותרת יאה לקנטטה, ואכן הקונצ'רטו אקספרסיבי להפליא – לעתים מצמרר ממש – ואווירתו הוצאה מהכוח אל הפועל באורח מיטבי. הכנרת הדס פבריקנט הצטיינה בהענקת אופי רצ'יטטיבי-רגשני לתפקיד הסולו; פרקי האלגרו תססו והקפיצו בזכות היענות ההרכב לניצוח המדויק; ההשהיות הנועזות שקבע פיקט בפרק החותם העצימו את המתח והדרמה. ללא ספק, הקונצ'רטו היה גולת הכותרת של התכנית, ועל אף ההסתייגויות ממחציתה השניה, מומלץ לפקוד את ההופעות שתתקיימנה בתחילת השבוע (יום א' בקונס' ת"א ולמחרת באולם רפפורט בחיפה).

אנסמבל סולני ת"א בניצוח פיליפ פיקט. סולנים: רוויטל רביב, סופרן; אלון הררי, קונטרה-טנור; יובל שפירא, חצוצרה; הדס פבריקנט, כינור. בתכנית: טורלי – סינפוניה עם חצוצרה; לוקטלי – קונצ'רטו גרוסו אופ. 1 מס' 9, קונצ'רטו אופ. 7 מס' 6 (קינת אריאנה); קורלי – סונטה לחצוצרה; אלבינוני – סונטה לחצוצרה; ויוואלדי – סינפוניה "al Santo Sepolcro"; פרגולזי – סטבט מאטר. אולם וייל, כפר שמריהו, 7.11.13.