music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אנסמבל מיתר'

Tag Archives: אנסמבל מיתר

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קלאסיקה במבט עכשווי

גלעד הראל מציג את התכנית הקרובה של אנסמבל מיתר / עמיר קדרון

11423401_748870085213729_3286416995486438601_n

הקלרניתן גלעד הראל למד בג'וליארד, קונסרבטואר פריז וקונס' ת"א. חבר אנסמבל מיתר ומנהל המרכז למוזיקה חדשה. הופיע כסולן עם הקאמרטה של ז'נבה, הפילהרמונית של טורינו, הסימפונית ירושלים, הסינפונייטה של מנהטן והאנסמבל האמריקאי למוסיקה חדשה. ממייסדי שלישיית הכליזמר "קלעזשופ" וה"קלימוטקה פילהרמוניה" – הרכב המשלב כליזמר עם ג'יפסי סווינג.

תכנית הקונצרט הקרוב מפתיעה למחצה: מצד אחד ממשיכה את הקו של התכנית שניגנתם עם איילת בתחילת העונה שעברה ברעננה ובשטריקר, מצד שני זה עדיין חריג ביחס לאג׳נדה של מיתר. מה עומד מאחורי תמהיל היצירות?

בכל שנה אנסמבל מיתר מתארח בסדרה למוזיקה קאמרית בשטריקר. הסדרה, בניהולו של ד"ר רז בנימיני, היא סדרת קונצרטים קלאסיים במהותה ולכן אנו מציגים תכנית שמורכבת ממוזיקה "ידידותית" יחסית שבכל זאת רלוונטית, גם לאנסמבל מיתר וגם לשאר הקונצרטים של רז.

רלוונטי למיתר זה יצירות שמבוצעות באופן נדיר כמו רביעיית הקלרינט של מוצארט – עיבוד של בן תקופתו של מוצארט לסונטה שלו למקלדת וכינור בסי במול מז'ור ק. 378, או העיבוד המופלא של שנברג לוואלס הקיסר של יוהן שטראוס. השישייה של קופלנד היא יצירה קלאסית מהמאה העשרים שממעטים לנגן בשל מורכבותה ואין כמו אנסמבל מיתר כדי להתמודד עם האתגר…

מתי ולמה חל ״יישור הקו״ עם הסדרה הקאמרית? כי, למשל, זכור לי קונצרט שלכם מ-2008 באותה מסגרת אך בתכנית מאתגרת שרובה בכורות ואילו ״על תקן ברהמס״ היתה הרביעיה של מסיאן.

אתה מדבר על תקופה בה הבניין הנוכחי לא היה בשימוש עדיין. היום הסדרה של רז וגם הסדרה של מיתר קורות באותו בניין, הקהל מגיע לשתיהן. כשאנחנו מתארחים בסדרה של רז זו הזדמנות להגיש רפרטואר אחר. כזה שלא נשמע בד"כ, לא אצלנו ולא אצלו.

האם קורה גם מצב הפוך, שבמסגרת הסדרה העצמאית של האנסמבל אתם משלבים יצירה קלאסית (וזו יכולה להיות גם קלאסיקה של המאה ה-20…) בתכנית עכשווית?

בשנה שעברה ניגנו תכנית עם חן הלוי, ולצד שלוש בכורות (זיו קוז׳וקרו, מנחם ויזנברג וסוון אינגו קוך), ניגנו סוויטה של שנברג ודיוורטימנטו של מוצארט; בפסטיבל בהיידלברג ניגנו את "פיירו הסהרורי" של שנברג ואת הסרנדה של בטהובן (אותה סרנדה שתנוגן בקונצרט המתקרב) לצד בכורה של דייויד פולמר ויצירה של מתיאס פינצ'ר; בברלין ניגנו את פיירו לצד בכורה של עופר פלץ. אז כן, זה קורה.

אתה חושב שתכנית כזו עשויה לעורר סקרנות בקהל כך שירצה להתנסות גם בקונצרטים היחודיים של האנסמבל?

אני רק יכול לקוות שכן. אולי בזכות יצירות מעניינות ושונות כמו השלישייה של שולהוף או השישייה של קופלנד הקהל יסתקרן לדעת מה עוד אנחנו עושים… ואולי בזכות ביצועים יפים לסרנדה של בטהובן או לרביעייה של מוצארט ולוואלס של שטראוס הקהל יסתקרן לשמוע איך אנחנו מבצעים מוזיקה עכשווית. אין לדעת.

מלבד הקונצרט הקרוב, יש לכם (העונה ובכלל) עוד הופעות במתכונת דומה של רפ׳ מוקדם ואירוח בסדרת מנויים חיצונית?

ננגן את אותה התכנית באולם המקסים של אוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-14.2. ננגן את רביעיית הקלרינט של מוצארט, שלישייה של שומאן ורביעיית פסנתר של מאהלר בסדרה בראש העין ב-7.4.

עם חברי אנסמבל מיתר

אתה יכול להרחיב על החיבור בין היצירות שתנגנו הפעם? אני מזהה איזושהי תמה וינאית (עם נספחים…)

לא בהכרח… לא כל תכנית היא תמיד בעלת איזה קו מקשר… הפעם אנו מציעים מקבץ יצירות, משלוש מאות שונות, שבעיקר נדיר מאוד לשמוע מעל בימות הקונצרטים, בתקווה שיתחברו לערב מרתק ומהנה.

כהרכב שמתמקד במוזיקה מודרנית ועכשווית, איזו השפעה יש לזהות שלכם בבואכם לנגן יצירות קלאסיות ורומנטיות? 

לכל אחד מאיתנו יוצא לנגן די הרבה מוזיקה קלאסית מחוץ לאנסמבל. זה לא דבר זר לנו. אני חושב שזה עובד באופן דו סיטרי – אנחנו מביאים לרפרטואר העכשווי תפיסת עולם וחינוך קלאסי – אקספרסיביות, צורה, כיוון – ולרפרטואר הקלאסי דיסיפלינה עכשווית – דיוק, סאונד, דמיון.

באופן כללי יש לנו יתרון גדול בעצם היותנו אנסמבל, אנחנו רגילים לנגן באופן קבוע אחד עם השני, כל רפרטואר.

ומבחינת תהליך ההכנה? זה קל יותר כשמדובר ביצירות ״נגישות״?

תלוי… לפעמים כן, בעיקר כמובן אם אנחנו (או חלקנו) מכירים את היצירה. אבל לפעמים התהליך הוא ארוך ומורכב לא פחות מיצירות עכשוויות. במקרה של התכנית הנוכחית, העיבוד של שנברג מצריך הכרות מעמיקה עם המקור, ובכלל, לנגן ואלס של שטראוס זה אף פעם לא פשוט כמו שזה נשמע…

בנוסף, כשעובדים על יצירות שמכירים (בניגוד לבכורות), לכל אחד יש דיעות ברורות לגבי איך הדברים צריכים להיות ואז נפתחים דיונים שלפעמים גם לא נסגרים… נדווח בתום תהליך החזרות (:

הוואלס באמת מעורר סקרנות יתרה – וסליחה על ההיצמדות לעניין הווינאי, פשוט יש פה מפגש של קטבים שהם אבני דרך בתולדות העיר והמוזיקה בכלל – מה עולל המהפכן (והמעבד) הגדול למלך הוואלסים, וכיצד אתם ניגשים ליצירה?

שנברג המהפכן היה קודם כל קלסיקאי מובהק ואיש חינוך ממדרגה ראשונה. את העיבוד שלו לוואלס של שטראוס הוא עשה לחברה לקונצרטים פרטיים (Society for Private Musical Performances) שהוא יצר עם תלמידיו וחבריו לשם לימוד וביצוע רפרטואר מודרני – ממאהלר ועד שנברג. לשם ביצוע יצירות אלה היה צורך בעיבודים קאמריים של יצירות תזמורתיות ופה ושם חרגו אל מלפני מאהלר.

העיבודים הם ניסיון להביא את היצירות הגדולות אל הסלון, כך שהם נעשו בצורה מדויקת עד כמה שניתן. העיבודים של שנברג הם מהמבריקים ביותר. תוכלו לשמוע את הוואלס על כל צבעיו וגווניו בגרסה קאמרית לרביעיית מיתרים, חליל, קלרינט ופסנתר. אנחנו ניגשים ליצירה כמו שיש לגשת לוואלס של שטראוס. שנברג לא נוכח יותר בתהליך…

10849794_679456442155094_1388550926537207928_n

אתם נוהגים לארח בתכניותיכם נגנים מתכנית תדרים. מי יצטרף אליכם הפעם?

בקונצרט הקרוב לא יהיו נגנים מתדרים, אבל אם כבר העלית את הנושא, אז מלבד העשרתם במוזיקה עכשווית, אנחנו מציעים להם במה מכובדת והזדמנות לעבוד עם מוזיקאים מנוסים, בכל רפרטואר.

בקונצרט הקרוב יתארחו הד ירון מאירסון, כנר שחי בברלין וזכה לאחרונה בפרס על ביצוע יצירה ישראלית בפרנסואה שפירא. כמו כן יתארחו הכנרת יונית כהן אמיתי וערן בורוביץ' בקונטרבס.

מה תכניותיך להמשך העונה?

רוב פעילות החוץ-מיתר שלי העונה מתרחשת בחו"ל, אבל ב-17 לפברואר אתארח במועדון "האזור" בתל אביב בהופעה של אורי שרלין – אקורדיוניסט ישראלי שחי שנים בניו יורק – מוזיקת עולם מקורית. חוץ מזה, ב-31 למרץ אנגן שוב בסדרה של רז בשטריקר, הפעם עם מיטב הנשפנים הישראלים – חן הלוי, דני ארדמן, עידו אזרד, מאוריציו פאז ועוד… במרכז התכנית ה"גראן פרטיטה" של מוצארט! (סרנדה ל 12 כלי נשיפה וקונטרבס).

עם מיתר העונה עוד מלאה ועמוסה, אבל חשוב לציין פרויקט חדש ומרתק שיקרה בינתיים רק בחו"ל (איטליה ואנגליה) והוא יצירת מולטימדיה חדשה של יובל אביטל. יצירה אקטואלית שעוסקת בבעיית הפליטים.

אנסמבל מיתר מתארח בסדרה הקאמרית – משתתפים: רואי אמוץ, גלעד הראל, הד ירון מאירסון, יונית אמיתי כהן, משה אהרונוב, יוני גוטליבוביץ׳, ערן בורוביץ׳ ועמית דולברג. בתכנית: בטהובן – סרנדה לחליל, לכינור ולוויולה ברה מז'ור, אופ. 25. קופלנד – שישייה לפסנתר, קלרנית וכלי קשת. מוצרט – רביעייה לקלרנית ולכלי קשת בסי-במול מז'ור (לפי הסונטה לכינור ק. 378). שולהוף – קונצ'רטינו לחליל, לוויולה ולקונטרבס. י. שטראוס הבן – ואלס הקיסר לחליל, לקלרנית, לכלי קשת ולפסנתר (עיבוד: ארנולד שנברג). 11.2.16, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בת"א.

מודעות פרסומת

ויולה, ויברפון וילדים

נציגי אנסמבל מיתר מרעננים את זירת הקונצרטים לילדים / יעל שלמון-ברנע

אתחיל מהסוף: המפגש הבא, ב-30.5, הוא המפגש השישי והאחרון לעונה זו. אני לא מתכוונת לפספס אותו, וממליצה לכם לבוא גם. ותביאו את הילדים (8-3), כמובן.

במשה אהרונוב התאהבתי כשקראתי את הכתבה "הוויולה בחייו". גיליתי שהוא מעביר מפגשים מוזיקליים חווייתיים לילדים, והסתקרנתי. זה נשמע מבטיח: גישתו לילדים כפי שהצטיירה בכתבה נראתה לי מדויקת, כזו שהייתי מחפשת אצל גננת טובה.

רצה הגורל, ורק לאחרונה הצלחתי להגיע עם בני הבכור (5) למפגש שכזה בהנחייתו. כשהגענו לחדר המפגש והתבקשנו להוריד נעליים (לא חייבו את ההורים), ידעתי שיהיה כיף. כל ציפיותי ותקוותי התגשמו. גישתו של משה אהרונוב לילדים ודרכיו לקרבם למוזיקה מעוררות השראה.

כ-50 ילדים-לא-בכיסאות שיתפו איתו פעולה, קפצו, דמיינו, שיתפו את אשר על לבם, "שחו" ושקטו, והוא ניצח עליהם בדיוק כמו שמנצח אמור להיות: מבין, ולו אינטואיטיבית, בפסיכולוגיה; יודע מתי לדרוש יותר ומתי פחות, ונותן הוראות שאינן משתמעות לשני פנים.

לב לופטוס, נגן כלי ההקשה, הדגים תיפוף בעזרת חלקים שונים של כפות הידיים והיה מקסים ומהפנט, והילדים חיקו אותו. הילדים התחלקו לזוגות או עבדו עם מלוויהם, ונהנו כך גם מהמוזיקה (ויולה וכלי הקשה שונים) וגם מהמגע הגופני החוקר יד ביד, לפעמים תוך שימוש באצבעות הידיים בלבד, לפעמים בכף היד עצמה, לפעמים נוסף תיפוף עם העקב או בשילוב עם תנועה של כל הגוף. המפגש עם הוויברפון השאיר את הילדים פעורי פה, מאופן הניגון בארבעה מקשים ומהצלילים היפים ללחן של באך בעיבודו של לב.

אז… מי מכם ששוקל לבוא למפגש הבא, ממליצה לכם להתעדכן באתר הקונסרבטוריון. ייתכן שתתבקשו להביא סירים ומקלות מהבית. לי זה נשמע מבטיח.

"מה אתה עושה?!" – משה אהרונוב (ויולה) ולב לופטוס (כלי הקשה), במופע-מפגש מסדרת "מה זה הרעש הזה?" – מפגשים מוזיקליים לילדים ולהוריהם בביצוע חברי אנסמבל מיתר ובהנחייתם. 18.4.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ת"א. לרכישה מוקדמת של כרטיסים במזכירות הקונסרבטוריון: 03-5460524, שלוחה 109 או 111.

הוויולה בחייו

לוויולה מקום של כבוד בין שלל עיסוקיו של משה אהרונוב / עמיר קדרון

משה אהרונוב, כנר וויולן. סיים תואר ראשון בבוכמן-מהטה, שם ניגן ברביעיית גרטלר וכנגן ראשון בתז' הסימפונית של ביה"ס. המשיך לימודיו ב-UDK (ברלין). זכה במלגות קרן אמריקה-ישראל ב-2001-2005. ניגן עם הקאמרטה ובפסטיבלי קזלס (צרפת), קרשנדו (גרמניה) ועוד. מתאם אמנותי ומנהל תכנית 'תדרים' באנסמבל מיתר.

לפני שנתייחס לקונצרט ובפרט ליצירה שלשמה התכנסנו, מתי החל הרומן שלך עם הוויולה?

״הפעם הראשונה שלי״ היתה בגיל 14 כשלמדתי בקונסרבטוריון גבעתיים. בגלל שהייתי מתבגר יחסית ארוך והפגנתי התעניינות ברורה בכינור השלישי (בתזמורות נוער שבהן אין נגני ויולה, נהוג לשכתב את התפקיד לקבוצה שלישית של כנרים) שלחו אותי להשתלמות בוויולה אצל זאב שטיינברג. מייד אחרי השיעורים האלה עזבתי את הקונסרבטוריון ועברתי ללמוד בירושלים, לכן הופסקה גם ההרפתקה הזאת.

12 שנים אח"כ, ב-2006, אנסמבל מיתר ניגן בסיור מקומי את פיירו של שנברג, יצירה שבה הכנר מחליף כלים ומנגן חלק מהזמן על ויולה. למרות שלא היה לי כלי ואפילו לא קראתי מפתח דו (בכינור קוראים תווים במפתח סול) הודעתי שאנגן את שני התפקידים כפי שכתובה היצירה. בגלל שלא הצלחתי לשאול כלי מאף אחד, ההורים שלי הסכימו לרכוש עבורי ויולה ופשוט התחלתי להתאמן.

מה מושך אותך בוויולה?

קודם כל הצליל. המנעד והצבע שיש לכלי הזה (שאני לא יכול שלא להתייחס אליו כאל כינור גדול) הוא קסום בעיני. הדרך שעשיתי בהתיידדות עם הוויולה היתה מהמוזיקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אחורה אל הקלאסיקה: למדתי את הסונטה של ליגטי הרבה לפני שלמדתי את הקונצ׳רטו של שטאמיץ, וזה גילה לי שלכלי הזה יש איכויות ואפשרויות בלתי נדלות, ואני כל הזמן לומד עוד.

יש גם משהו מושך בעובדה שזה כלי ״איטי״ קצת. לוקח לי תמיד עוד מאית השניה עד שמה שהתכוונתי אליו קורה (בזמן שהכינור מגיב מהר יותר), והאיטיות הזאת נהדרת בעיני.

כיצד איכויות אלו תתבטאנה בקונצרט הקרוב?

היצירה המרכזית בתכנית היא שלושת הפרקים הקאמריים (הרביעי הוא לוויולה ותזמורת) מתוך "הויולה בחיי" של מורטון פלדמן. המוזיקה של פלדמן בוחנת רעיונות של זמן והתנהלות של זמן בחלל, אבל את הטון (הקסום, לדברי פלדמן) מכתיבה הוויולה שלא מתפקדת בתור סולנית, אלא בתור דימוי שקובע את הלך הרוח של המוזיקה.

מנגד עומדים הנוקטורנים של שארינו: יצירות מאתגרות במיוחד לביצוע, שתפיסת הזמן שלהן הפוכה לחלוטין מזו של פלדמן – אוסף של מקרים מוזיקליים שמופיעים בכל ההסתברויות האפשריות שהמעבר המהיר ביניהן יוצר תחושה שהזמן במקום ״להשתרע״, ״מתקפל״ לתוך עצמו. גם במקרה זה מוצגת הוויולה לא בתור כלי וירטואוזי וסולני מובהק, אלא כמאגר בלתי נדלה למצלולים יוצאי דופן, מצחיקים קצת ובעיקר מפתיעים מאד.

ההקדשות המוזיקליות שהוזמנו לכבוד הקונצרט הזה עדיין בתהליך הכנה, אבל ממה שכבר הספקתי לראות מדובר על יבול משובח שמציג פנים שונות ומרתקות של הכלי: מהצד החם והשירתי שלו, לפן היותר כסאחיסטי ועד לתחושה שלי שסך הכל זה כלי די מצחיק.

באיזו מידה אתה מעורב בתהליך ההלחנה של היצירות המוזמנות?

ביצירות של הגווארדיה המבוססת יותר (ינעם ליף, אופיר אילזצקי, אריק שפירא, חנה אג׳אשווילי, שי כהן וארז הולץ) אני לא מעורב, אבל בתהליך העבודה של חברי פרויקט תדרים (גל פרנקל, אליאב קול, יואב לוי, אודי פרלמן ואורי כוכבי) אהיה מעורב: נקיים מפגש קריאה שבו ננגן את היצירות שהם כותבים לקונצרט, חברי האנסמבל ייתנו למלחינים פידבק, וביחד נעבוד לקראת הגרסאות הסופיות של היצירות.

הקונצרט יכלול 11 בכורות?!

12 ליתר דיוק. 11 היצירות אותן מניתי קודם הוזמנו כחלק מפרויקט של אנסמבל מיתר שנקרא IN FREUNDSCHAFT (בידידות), בו אנחנו פונים למלחינים ומבקשים הקדשות מוזיקליות לאנסמבל. מדובר על יצירות קצרצרות שאורכן עד דקה וחצי כל אחת, והן מעין מחווה מוזיקלית ידידותית לנגני האנסמבל.

הפעם הפרויקט לבש כסות נוספת תחת הכותרת "הוויולה בחיי": המלחינים התבקשו לכתוב יצירות להרכב הכולל ויולה ולהתייחס לכלי כמרכיב עיקרי ביצירה, לאו דווקא ככלי סולני, אלא כרעיון מנחה. היצירה ה-12, בכורה של גוני פלס, תנוגן בחלקו השני של הערב לצד שישייה מאת איוון פדלה.

בעונה שעברה שוחחנו על עניינך בבארוק; המשיכה לוויולה יוצאת לפועל גם בתחום זה?

ניגנתי מספר פעמים עם הבארוקדה בוויולת בארוק, אבל אני חייב לומר שהרפרטואר המוקדם לוויולה הוא לא ממש מעניין. לנגן על ויולה קלאסית עוד לא יצא לי. התחלתי לפזול לכיוון ויולה ד'אמורה, אבל זה רומן בחיתוליו ואין עוד מה לספר.

האם יש לנגינה המקבילה בכינור ובוויולה משמעות בהתפתחותך הטכנית והאמנותית?

אני מניח שכן. בתוך הלהטוטנות היומיומית שלי ובטח במהלך קונצרטים שבהם אני מנווט דרכי בין שניים ולפעמים שלושה כלים, אני כבר לא שם לב מה משפיע על מה, אבל אני מניח שבתת מודע הכל מתחבר. כשאני מנגן יצירות שיש להן שתי גרסאות לפחות (לכינור ולוויולה) אני שם לב שאני ״סוחב״ פרשנויות ואפשרויות מכלי לכלי. למשל ב-Trema של הוליגר או בקדנצה לכינור של מנחם צור שהפכה לקונצ׳רטו לוויולה: המהירות באה מהכינור, זה בטוח, אבל העוצמה והכוחניות לדעתי מגיעות מהוויולה.

תהיינה בהמשך העונה עוד הזדמנויות לשמוע אותך מזגזג בין הכינור לוויולה?

קודם כל במפגש המוזיקלי ב-21.2 בסדרת ״מה זה הרעש הזה? – יצירות גדולות לאנשים קטנים (וגדולים)", שהיא סדרה של מפגשים לכל המשפחה שאותה השיק אנסמבל מיתר יחד עם הקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב. התכנית שבה אני אנגן (ברוב המפגשים אני מנחה ולא מנגן) כולה יצירות סולו לכינור ולוויולה.

ב-27.4 ננגן במסגרת הסדרה של אנסמבל מיתר בתל אביב קונצרט קאמרי עם מנצחת שוויצרית צעירה ומעולה, הלנה שוורץ. גם שם אני מזגזג, ובטח יש עוד כמה הזדמנויות שיושבות במגירות בזכרון שלי אבל ברגע זה מסרבות להיפתח.

זה מוביל אותנו ליתר התפקידים שלקחת על עצמך העונה, ובהם הסדרה החדשה שציינת. כיצד קרה שאנסמבל מיתר החליט העונה לפתוח קונצרטים לילדים?

אנחנו מגלגלים את הרעיון בינינו כבר כמה שנים. גם עמית דולברג וגם אני מאמינים שקהל צעיר שנחשף למגוון רחב של סוגות מוזיקליות ייפתח אנטגוניזם קל יותר (או בכלל לא) למוזיקה חדשה, או לכל מה שהוא לא מיינסטרים.

אחרי שביקרנו בקנדה אצל מלחין הבית שלנו, פיליפ לרו, וצפינו בעבודה של אשתו עמנואל שמנהלת את אחת מסדרות הקונצרטים לילדים המצליחות בעולם, במרכז פומפידו בפאריס; ואחרי שביקרנו ב״מבצר״ של אנסמבל מודרן בפרנקפורט ושמענו על תכניות הילדים שלהם, היה ברור שאנחנו מסוגלים וחייבים להתחיל כזה דבר גם פה.

בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, מיכל אברמוב וקוסטין קנליס נדלקו על הרעיון ונתנו לנו במה לפיילוט. אחרי הפעם הראשונה הם התאהבו בקונספט, והנה יצאנו לדרך ב-20.12 עם המפגש הראשון, בו ניגנו גלעד הראל ורואי אמוץ עם שתי נגניות חליליות מבריקות מהקונסרבטוריון, בר וטליה.

מה חוויותיך מהפיילוט?

מדהים! תענוג! שעה שלמה של קטעים ממיטב הרפרטואר לכינור ולוויולה סולו של המאות ה-20-21, והילדים הגיבו נפלא. גם בשבועות שאחרי המשכתי לקבל תגובות נלהבות של הורים וילדים. נפגשנו באמת בגובה העיניים (ישבתי על הרצפה איתם רוב הזמן) והם השתתפו מכל הלב. היה כיף אמיתי.

אתה מוצא שהמפגש היה נוח עקב ניסיונך בהוראה, או שמדובר בפאזה שונה לחלוטין?

תכלס אני מרגיש די בנוח על במה, והמפגשים גם הם בסופו של דבר מופע. אני מוצא את עצמי לא אחת עם תלמידים (אני בעיקר מלמד קטנים וקטנטנים) על הרצפה, מתגלגל, כשאני לא מוצא מילים פשוטות להעביר תחושה שאני רוצה להטמיע. עקב העובדה שמעולם לא לקחתי את עצמי ברצינות רבה מדי, אני מרשה לעצמי להיות ״לא שגרתי״ בכיתה, ואז במפגשים תחושת השיחרור וההרשאה העצמית להשתולל היא חזקה יותר.

המטרה האמיתית שלי גם בתור מורה וגם בתור מנחה היא לא ממש לחנך. אני מעדיף להעביר לילדים את האהבה שלי למוזיקה ואת הצורך שלי וההנאה שלי מנגינה. זה מענג: אתה מזיז את הידיים ופלא קורה. אולי אני מטריף את הילדים עם הקפדנות שלי וחוסר היכולת להתפשר על תוצאה פחות ממצוינת, אבל אני דואג שתמיד יבינו שזה בגלל שזה כיף כשזה מצלצל נהדר.

חידוש נוסף של אנסמבל מיתר העונה, ואף הוא באחריותך, זה הפסטיבל שייערך הקיץ.

אחריות משותפת לעמית דולברג ולי. למעשה מדובר בשנה השלישית של הפסטיבל, שעד לשנה זאת היה תמיד מחולק לשניים, ״מושב״ חורף ו״מושב״ אביב. Contemporary Encounters (מפגשים עכשווים) היה שמו, ולכבוד הגרסא החדשה שלו בקיץ הקרוב, הוא גם מתהדר בראשי תיבות CEME.

שני מלחינים, שני מנצחים, זמרת, שלושה אורחים מאנסמבל מודרן וערב רב של מוזיקאים צעירים יותר ופחות יתאספו לשמונה ימים בשבוע האחרון של יולי לחגיגה אמיתית של מוזיקה חדשה. נקיים קורס בתחומי שירה, נגינה, ניצוח וקומפוזיציה; ננגן שבעה קונצרטים עם החברים מאנסמבל מודרן והמוזיקאים הצעירים שיגיעו לקורס; ונקיים אינספור כיתות אמן, הרצאות וסדנאות שתהיינה כמובן גם פתוחות לקהל הרחב, וכולן תעסוקנה במוזיקה חדשה, עכשווית, צעירה. הצוות שהזמנו מורכב כולו ממוזיקאים מובילים בסצינה העולמית, והם אנשים דינמיים ונלהבים וגם מדריכים מעולים. יהיה גדול.

כאילו לא בכל העיסוקים שמנינו, אתה גם מנהל את תכנית תדרים, הנמצאת בעונתה השלישית. כיצד מתפתח המיזם הזה בהשוואה לתחילת דרכו?

וואו, זה השלב שבו אני צריך לשלוף קמעות נגד עין הרע ולנשק מזוזות לפני כל מלה שיוצאת לי מהפה. טפו טפו טפו, אנחנו בצמיחה! אנחנו בדיוק כפולים בגודל: חמישה מלחינים, שלושה מנצחים ו…שניים עשר נגנים. פעם בשבועיים מגיעים שניים-שלושה מיילים תועים ממוזיקאים שפיספסו את הבחינות, או פחדו לגשת, אבל שמעו וראו ורוצים גם.

החלק הקשה כמובן הוא גיוס הכספים: חרטנו לעצמנו על הדגל שלא תהיה לנו תכנית לצעירים שבה המשתתפים יצטרכו לשלם, כי ברור לנו עד כמה זה קשה להיות סטודנט ולרצות ללמוד ולהתפתח, כשכל דבר קטן יפער לך מינוס בחשבון בנק. התכנית היא חינם למשתתפים ואנחנו נהנים כבר כמה שנים מתרומות קבועות של אנשים שבלעדיהם כל המפעל היה קורס, אבל אנחנו רוצים להתפתח וזאת באר שאני לא יודע מה עומקה. אנחנו במאבק תמידי לשמור על הגחלת.

ישנם גם חברי התכנית עצמם. אסתכן בהטיה נוספת של התואר מדהים, אבל הם באמת מדהימים. יוצאים מן הכלל. אני חושב על עצמי בגילם, ואני לא חושב שמישהו או משהו אתגר אותי בצורה כזאת, ואני לא יכול לדמיין איך הייתי מסתדר. הם חורקים שיניים, אבל עושים עבודה מעולה.

איך אתה מצליח להקדיש די זמן לנגינה תוך ניווט בין כל המשימות?

אני מנגן המון. פיתחתי לי שיטות אימון שמתאימות לי: אני לומד יצירות חדשות תוך כדי תנועה, ואת רוב שעות האימון שלי מקדיש לשמירה על כושר. מדהים לגלות עד כמה ספרי האטיודים ששנאתי בתור תלמיד וסטודנט, הפכו ל״סידור״ שלי שבלעדיו אני לא זז מהבית (יש לי שקית בד בתוך התיק, ובה חוברות האטיודים שאני מחבב יותר).

בנוגע לכל השאר, בן הזוג שלי יעיד כנראה שאני אף פעם לא מפסיק ולא מתחיל, אלא כל הזמן בעשיה. אני עובד בעיקר עם עמית, והוא משהו בין בוס לשותף לחבר, והוא בדיוק כמוני – או שהוא היה כזה והדביק אותי. גם כשאני מחוץ למסגרת של אנסמבל מיתר, אני מוצא את עצמי עובד (כמו למשל עם הכוריאוגרפית והיוצרת יסמין גודר) עם אנשים שהם במצב עשיה תמידי. זאת תכונה מבורכת בעיני.

"הוויולה בחיי" – משה אהרונוב ועמיתיו לאנסמבל מיתר בקונצרט עם המנצח פייר אנדרה ואלאד, אנסמבל טרמולו וחברי פרויקט תדרים. בתכנית: מורטון פלדמן – הוויולה בחיי, פרקים 1-3; סלבטורה שארינו – Tre notturni brillanti לוויולה סולו;  הקדשות מוזיקליות בבכורה מאת אופיר אילזצקי, עדי שניר, חנה אג׳אשווילי, שי כהן, ארז הולץ, ינעם ליף, חברי פרויקט תדרים; גוני פלס – לשישייה (בכורה); איוון פדלה – Immagini da Escher לשישייה. 5.1.15, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

ליהנות מכל העולמות

שיחה עם איילת אמוץ-אברמסון על העבודה עם אנסמבל מיתר ועל החיבה למוזיקה רומנטית כמו גם לעכשווית / עמיר קדרון

איילת אמוץ-אברמסון למדה בקונס' כפ"ס, בתלמה ילין ובאקדמיה למוזיקה ת"א. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל. הופיעה, בין היתר, עם הקאמרטה, האופרה הישראלית, תז' י-ם והקאמרית הישראלית. מלמדת במכללת לוינסקי. חברה באנסמבל מיתר מ-2005.

התכנית הקרבה ׳לפני השקיעה׳ מפתיעה: פורה, שומאן, רספיגי – מה לאנסמבל מיתר ולהם?

קודם כל, טוב להפתיע ולסקרן גם בדרך בחירת הרפרטואר. וברצינות – אני החוליה "השמרנית" או "הרומנטית" שבחבורה, ולכן סוחבת אותם למחוזות פחות אוונגרדיים לפעמים. עם זאת, פורה של La bonne chanson איננו פורה של השירים המתוקים הידועים, אלא פורה ששובר מסגרות ובעיקר את מסגרות עצמו. בכך המחזור הזה הינו בהחלט "אוונגרד" ולכן מתחבר להרכב.

היצירה של רספיגי – גם בה יש תנועה מוזיקלית מודרנית ושוברת מוסכמות בדרכה שלה, וזו יצירה מקסימה, ולכן נכנסה גם היא באהבה גדולה לרפרטואר. לגבי שומאן, אני מפנה את השאלה למשה (אהרונוב, כנר ההרכב. ע"ק):

התכנית "לפני השקיעה" עוסקת בשנות התפר שבין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, רגע לפני מלחמות העולם ולפני שהתרבות האירופית של המאה ה-19 "קרעה" לגזרים את המוסכמות והמנהגים הישנים ויצאה לחפש דרכים חדשות.

בכל חילוף שכזה בהיסטוריה האירופית, למשל בין הבארוק לקלאסיקה, אנחנו נתקלים ביצירות השואבות מהסגנון או מהרוח הישנה, ובו זמנית מתבוננים קדימה. יצירות אלה מתקבלות (לרוב) בשמיעה ראשונה ואף חוזרת כמוזרות, לא נוחות, לא טבעיות כל כך – אבל דווקא שם טמון יופיין, במטוטלת הפנימית הנעה בין הצורך לדבוק במוכר ובין שבירתו ע"י הפניית מבט אמיץ לחדש.

לרוב כשמדברים על יצירות התפר של המאה ה-20, נהוג לפנות מיד לליל הוד של שנברג או לפלאס ומליסנד של דביסי וכו', אבל אנחנו מצאנו שגם היצירות שמרכיבות את התכנית שלנו עוסקות באותו הנושא: אם זאת המוזרות של הטריו של שומאן (מיצירותיו המאוחרות) ואם זאת ההקדשה המתוקה-מרירה של קורטג לשומאן ולאירופה של סוף המאה ה-19, שהוא סותם עליה את הגולל במכת התוף המסיימת את היצירה.

בחזרה אלייך: תוכלי להרחיב על היצירות שתשירי ולהסביר את חדשנותן?

המחזור של פורה עשיר במעברים הרמוניים תכופים ומפתיעים שלא אופייניים בכלל לשירים מוכרים שלו. ממש פורה מודרני. הוא הלחין את המחזור בזמן שהתאהב באשה שלימים הפכה לאשתו של דביסי, כך שהתוכן מתאפיין בתחושת 'מאוהבות', באופטימיות ובאושר. המחזור כתוב גם לפסנתר וקול, ופורה עצמו כתב גם את הגרסה הקאמרית שבה הוסיף כלי קשת – וזו הגרסה שנבצע בקונצרטים.

היצירה של רספיגי, לעומת זאת, טראגית ומזכירה סצינה מאופרת וריזמו איטלקית: לכתיבה לכלים יש אופי תזמורתי ממש, ועם זאת מדובר במוזיקה קאמרית, על האינטימיות המשתמעת מכך. גם אצל רספיגי המעברים ההרמוניים רבים, מפתיעים (ויפים).

כיצד הרכב שמתמחה במוזיקה מודרנית ועכשווית ניגש ליצירות רומנטיות? יש לכך משמעות מבחינת פרשנות, סגנון, אולי פרספקטיבה שונה?

פשוט נהנים מההרמוניות יותר מהרכב רגיל, ואם יש דו מז'ור זה ממש מרגיש כמו מוזיקה עתיקה… ויותר ברצינות: יש פרספקטיבה אחרת, אבל אני לא בטוחה כמה היא משנה את הביצוע או איך שניגשים למוזיקה. מדובר יותר בהרגשה של היכרות מקרוב של כל מה שבא אח"כ בהיסטוריה של המוזיקה, וכך לא מפחדים מדיסוננסים ומחדשנות אלא אוהבים ונהנים מהם.

באילו נסיבות התחלת לעבוד עם מיתר?

ב-2005 עמית (דולברג, מנהל ההרכב. ע"ק) חיפש זמרת מצו שמתאימה למשימות המוזיקה העכשווית (סולפז' טוב בתור נתון בסיסי חשוב) וקיבל עליי המלצה חמה. למיטב זכרוני היינו לפני טיסה לפסטיבל במיכאלשטט שבגרמניה. עמית סיפר כמה קשה למצוא זמרת שלא צריך ללמד אותה את התפקיד והיה די מאושר שהגעתי לחזרות כשאני כבר יודעת את התפקיד. בשבילי זה היה מובן מאליו…

בפסטיבל היו לנו באותו ערב 3 הופעות של שעה כל אחת עם הפסקות ביניהן. זה היה מעייף ומאתגר, אבל מספק. זו הייתה התחלת ההיכרות. היו קונצרטים והקלטות לרדיו, ובסה"כ היה מהנה ומצאתי לאיטי את העניין בשפות המוזיקליות של המלחינים השונים. מצאתי הנאה בהיכרות האישית עם המלחינים, בעבודה איתם, בהיכרות עם מה שנכתב עכשיו, ומצאתי את האתגר באמנות הביצוע של היצירות העכשוויות בעברית ולא בעברית. לאט לאט התחלתי להבחין מה טוב ועובד ביצירות ומה לא מוצלח, וגיליתי למה אני יותר נמשכת ולמה פחות.

מאז עברו השנים, התרחב הרפרטואר והתפרס גם לכיוון מוזיקה פחות עכשוית. כל אחד בא עם רעיונות משלו מה מתאים וכדאי לבצע, והאנסמבל גם בלי קשר אליי הרחיב את פעילותו. הנה הגענו עד הלום לתוכנית פוסט רומנטית שכולם שמחים לקראתה ונהנים לבצע יחד.

הרפרטואר שלך מתפרש על טווח רחב: מהבארוק ועד לעכשווי. איזה נתח תופסת הרומנטיקה מבחינת החיבור שלך לסגנון? מה הייחוד (או האתגר, אם יש) במוזיקה?

אענה יותר בהרחבה מתוך חיבור לעשיה שלי עם אנסמבל מיתר לאורך השנים האחרונות: אני מגלה עם הזמן שאני אוהבת לבצע מוזיקה קלסית על כל סגנונותיה ותקופותיה. האתגר בביצוע מרתק בכל סגנון ובכל תקופה באופן ייחודי.

אני מוצאת שהאתגרים שעברתי כזמרת גרמו לי להיפתח לכל סגנון גם כמאזינה. למשל, לפני ששרתי את התפקיד הראשי בדידו ואנאס, לא התחברתי כ"כ כזמרת לבארוק, אבל מאז אני מאוהבת קשות בפרסל.

תהליך מקביל קרה לי עם מוזיקה עכשווית: אם היית שואל אותי לפני עשר שנים אם אני רוצה לבצע מוזיקה עכשווית, התשובה הייתה עיקום אף רציני! הנה דוגמה להמחשת השינוי: שרתי את "אמרה לו אהובתו" של ינעם ליף. בקונצרט הראשון ירדתי מהבמה והרגשתי ממש פיזית שנמתח לי המוח מבפנים מרוב מאמץ להתמודד בדיוק מירבי עם הסולפז', כמו גם עם ההבעה. היום, אחרי שביצענו את היצירה עוד מספר פעמים, אני שרה אותה כמו מוצרט במובן של שמיעת המוזיקה והבעתה. זה די מדהים גם אותי.

מבחינת ההבעה, למוזיקה עכשווית יש הבעתיות משמעותית כמו בכל סגנון אחר, אלא שהיא משקפת את תקופתנו: שבורה ומפקפקת, לפעמים אולי ריקה ממשמעות, צינית לאחר שראתה ושמעה כבר הרבה…

לצד כל זאת, בנפשי אני רומנטיקנית רצינית. כתלמידה לפסנתר תמיד ניגנתי הכי יפה וברגישות שופן… לכן החיבור בתכנית הקרובה כיפי במיוחד: היצירות משלבות את האהבה הכי גדולה שלי לרומנטיקה הצרפתית ולאופרה האיטלקית עם שבירת המוסכמות וההרמוניות שמאפיינת את החיבור שלי למוזיקה העכשווית עם אנסמבל מיתר ובכלל.

בנוסף, אני נהנית מאד להופיע עם קולגות וחברים קבועים כמו חבריי להרכב. העבודה מהנה כשמכירים זה את זה וכשהתקשורת משתפרת. כך ההתמודדות עם הקשיים נעשית קלה יותר ויותר וכמעט נעלמת. אני אוהבת קשרים לטווח ארוך והכרות מוזיקלית (ולא רק) מעמיקה.

זאת אומרת שבמידה רבה העבודה עם אנסמבל מיתר עזרה לך להיפתח למוזיקה עכשווית וגם העניקה זווית חדשה לגשת לסגנונות מוקדמים יותר. את חושבת שהקהל שיאזין לתכנית הקרובה עשוי לעבור תהליך דומה?

אנסמבל מיתר פתח בפניי את הסגנון העכשווי כפי שדידו פתחה בפניי את הבארוק. כל התעסקות רצינית טומנת בחובה סיכוי לגילויים חדשים ולאהבות חדשות. העיקר לא לחשוש להחשף. לתוכנית הנוכחית יש סיכוי גבוה לגרום התאהבות בסגנון הפוסט-רומנטי…

אחדד את דבריי: התכנית אינה חלק מעונת המנויים של אנסמבל מיתר, אלא משולבת בשתי סדרות [האונ' הפתוחה ברעננה (13.11) ושטריקר (15.11)] המציגות טווח סגנוני ותקופתי רחב, שמן הסתם עיקרו קלאסי-רומנטי. להערכתך ומניסיונך, האם השילוב הייחודי שתגישו עשוי לפתות ולו מעט מהקהל "להסתכן" במפגש עם ההארד-קור של ההרכב?

אני מקווה שאם יהנו מהקונצרט ה"פחות מפחיד" הזה אולי יעזו ויתפתו לשמוע אותנו גם ביצירות "נועזות" יותר. כולי תקווה שנמשוך את הסקרנות וניטע ביטחון שבטח השד לא נורא כ"כ ואולי להיפך.

כיוון שלא מדובר בקהל הרגיל של אנסמבל מיתר וכיוון שיש משנה סדורה בבסיס התכנית, האם ישולבו הסברים, ולו על קצה המזלג? מה לגבי הקרנה או חלוקה של הטקסטים המושרים?

[משה אהרונוב:] ברעננה נהוגה הרצאה מקדימה קצרה בתחילת כל קונצרט, אז יהיה הסבר בפתח הערב על הרעיון העומד בבסיס התכנית. הסברים מפורטים על היצירות יהיו בתכניה של המרכז למוזיקה קאמרית: התכניות שלהם תמיד מפורטות ועשירות, בעוד שאלו של אנסמבל מיתר הן במכוון רשימה קצרה ודלה בפרטים. כמקובל בקונצרטי המרכז, יחולקו הטקסטים של השירים עם תרגומים.

מה צפוי לך בהמשך העונה עם אנסמבל מיתר ובכלל?

עם "מיתר" נכון לעכשיו אין משהו נוסף העונה. השבוע אשיר בשטריקר לידר ודואטים מאת מנדלסון, ברהמס, פורה ורוסיני עם יעל לויטה בשני קונצרטים של זוכי תחרות רובינשטיין.

בשבוע הבא אשיר עם התזמורת הקאמרית הישראלית והמנצח יובל צורן את הארייה הקונצרטנטית של מוצרט ch'io mi scordi di te, ולקראת סוף החודש צורן ילווה אותי במחזור השירים של ראוול histoires naturelles. מחזור משגע: כל שיר על חיה אחרת ובהומור רב. זאת במסגרת קונצרט הנעילה של מרתון "התיבה".

בינואר אתארח בסדרה של אסתרית בלצן בתכנית "האריה מבאך ועד בכלל". אשיר את קינת דידו ועוד אריות בארוק ואחרות בליווי אנדרס מוסטונן והרכבו "הורטוס מוזיקוס", שמנגנים בארוק אותנטי לצד עיבודי ג'ז מעניינים.

בחודש מאי אשיר שלושה רסיטלים עם יונתן זק. שניים ישחזרו את התוכנית שעשינו ביוני האחרון בשטריקר: "שירי עם בלבוש אמנותי"; השלישי גם הוא חידוש של תכנית שאף הקלטנו יחד לפני שנתיים: 7 שירים מוקדמים של ברג, שירי ריקרט של מאהלר ושירי צוענים של ברהמס עם עוד כמה שירים נבחרים שלו.

יש תכנון לקונצרט דואטים עם הילה בג'יו ועוד דברים שעדיין לא סגורים לחלוטין, אבל תמיד נוספים קונצרטים לאורך השנה.

"לפני השקיעה" – וברן: Langsamer Satz, לרביעיית כלי קשת; רספיגי: “השקיעה”, לקול ורביעיית כלי קשת; שומאן: סיפורי אגדה לקלרנית, ויולה ופסנתר, אופ. 132; קורטג: מחווה לשומאן, לקלרנית, ויולה ופסנתר; פורה: La bonne chanson, לקול, פסנתר ורביעיית כלי קשת, אופ. 61. משתתפים: איילת אמוץ-אברמסון – מצו-סופרן; גלעד הראל – קלרנית; קורדליה הגמן, גילי רדיאן שדה  – כינור; משה אהרונוב – ויולה; יוני גוטליבוביץ’ – צ’לו;  עמית דולברג – פסנתר. 13-15.11 ברעננה ובת"א.

קלרינט בן זמננו

גלעד הראל לקראת רסיטל של אתגרים והפתעות / עמיר קדרון

הקלרניתן גלעד הראל למד בג'וליארד, קונסרבטואר פריז וקונסרבטוריון ת"א. חבר אנסמבל מיתר ומנהל המרכז למוזיקה חדשה. מנגן מוזיקה עכשווית, כליזמר, סלסה ואימפרוביזציה. הופיע, בין היתר, עם הסינפונייטה של מנהטן, האנסמבל האמריקאי למוזיקה עכשווית ואנסמבל פרוטאוס. הקליט וניגן בכורות ליונתן קרן, מנחם צור, יוסף ברדנשווילי ואחרים. ממייסדי שלישיית הכליזמר "קלעזשופ". מלמד בארה"ב ובוויילס.

תכנית הרסיטל שלך יוצאת דופן ומשרטטת חתך מרתק של מוזיקה מהמאה החולפת, פחות או יותר. כיצד בנית אותה?

התכנית מורכבת מיצירות של חברים קרובים, כמו אראל פז ויונתן קרן, שכתבו את יצירותיהם בשבילי (פז) או בעזרתי (קרן), וחשוב לי לבצע אותן כמה שיותר; יש גם יצירות של מלחינים ישראלים ותיקים יותר כמו מנחם ויזנברג, שאת יצירתו רציתי לנגן כבר מזמן ולא מצאתי את ההזדמנות, או ארי בן שבתאי שהסכים לכתוב לי יצירה חדשה במיוחד לכבוד הרסיטל.

מלבדן יש בתכנית יצירות "רפרטואר" מהמאה ה-20 וה-21 שלידיעתי מעולם לא בוצעו בארץ, או לפחות באופן נדיר למדי. את רוב יצירות הרפרטואר הללו למדתי עוד בהיותי סטודנט בקונסרבטואר בפריז, והחלטתי לחזור אליהן ברסיטל הקרוב גם מתוך געגועים וגם מתוך איזו הרגשת שליחות – לצערי, נדיר לפגוש במקומותינו סטודנטים שמנגנים בולז, דונטוני, שארינו, קייג' וקארטר. אולי זה מתוך פחד, ובעיקר פשוט מתוך חוסר היכרות. אני מקווה שלא מתוך חוסר עניין… לכן החלטתי לשוב ולנגן אותן. אולי זה יצית משהו במישהו, כי הן באמת יצירות משובחות.

אז ייתכן שלא רק מרבית הקהל, אלא גם מוזיקאים רואים במוזיקה מודרנית / עכשווית משהו איזוטרי ומאיים שמיועד ליודעי ח"ן. התכנית שלך יכולה להפריך זאת?

תראה, מי שמרגיש מאוים, ברטוק נשמע לו איזוטרי, ומספק אותו לנגן או להקשיב לצ'ייקובסקי עד קץ חייו – ממילא לא יגיע לקונצרט. מי שלא מכיר אך מסוקרן ופתוח, גם אם לא בטוח, עשוי להשתכנע. התכנית מגוונת מאד ומציגה את הקלרינט במכלול עצום של יכולות, צבעים ופעלולים: מסגנונות כתיבה מסורתיים כגון סריאליות, דרך סונוריות ועד יצירתו של ארי בן שבתאי שהיא חופשית מכל מבנה אקדמי ומשלבת גורמים חיצוניים כמו פס קול (שמושתת על שירה אסקימוסית). השאר תלוי בי… אני תמיד מחפש להעביר, בכל מוזיקה, את המרכיב האנושי, השירתי וההבעתי. מקווה שאצליח.

לפני כשנתיים השתתפת בתכנית 'התכתבויות עם מוצרט', ששילבה דיברטימנטי משלו עם יצירות מודרניות. יכול להיות שעוגן בדמות יצירה קלאסית עשוי למשוך קהל רחב יותר.

ברור. הרסיטל הוא חלק מעונת הקונצרטים של אנסמבל מיתר (היה צריך להיות גם רסיטל לחליל סולו, יהיה רסיטל לצ׳לו סולו) וחלק מהמרכז למוזיקה חדשה, כך שלא מצאתי לנכון לשלב בו מוזיקה ישנה יותר: הקהל הקבוע של מיתר לא חושש מתכנית שכזאת. אני מקוה שבנוסף יגיעו גם סטודנטים שלא נמנים על הקהל הקבוע שלנו. כך אולי נזכה באוהדים חדשים.

מעבר לקשרים האישיים ולתחושת השליחות שציינת, האם הייחוד האסתטי (בהשוואה ליצירות "קלאסיות-מסורתיות") הוא זה שקוסם לך ברפרטואר שתנגן?

כמובן! אני חובב גדול של המוזיקה של שארינו, על הניואנסים הכמעט בלתי נשמעים שלו, כאילו התת מודע שלנו הוא זה שמייצר את הצלילים… אני גם נהנה לעבוד עם החומר שיצר בולז – היצירה Domaines מורכבת מאסופה של פרגמנטים ומשאירה למבצע את האחריות לארגן אותם ולמצוא בתוכם הקשרים וקשרים, ממש חצי קומפוזיציה.

באופן דומה גם קייג׳ השאיר את הסונטה שלו לקלרינט ללא סימני דינמיקה או ארטיקולציה – לבחירתו והחלטתו של המבצע. אני אוהב את האקספרימנטליות של יונתן קרן, היצירתיות של אראל פז ואת הווירטואוזיות של דונטוני. אני גם אוהב כליזמר וסלסה… כל עוד זה תלוי בי, אני מנגן רק חומרים שאני אוהב ומאמין בהם!

אמרת שהתכנית תציג את מנעד האפשרויות של הקלרינט, וכן תועשר הפלטה בגוון של אלקטרוניקה; שקלת להרחיב הלאה את היריעה ע"י שילוב של יצירה לאנסמבל, או שאתה מעדיף את האתגר של 'להחזיק' תכנית לבד? 

הקונספט הוא סולו. יצירה לאנסמבל דורשת חזרות והרבה לוגיסטיקה. הלו״ז שלנו במיתר הוא בלתי אפשרי גם ככה (למחרת הרסיטל אנחנו טסים לשני קונצרטים בגרמניה עם מתיאס פינצ׳ר, ואיך שאנחנו חוזרים, נכנסים לחזרות לקונצרט בסוף החודש, הקלטות וכו׳)… מה שכן, אארח את הקלרניתנית נעם כרמון, המשתתפת בפרויקט תדרים וגם לומדת אצלי באקדמיה בת״א, לנגינת הדואו היפה של אליוט קארטר.

כמי ששהה תקופה ארוכה בארה"ב ועדיין עובד שם, מה בין זירת המוזיקה העכשווית האמריקנית למקומית?

צריך כמובן להבדיל בין ניו יורק (בה גרתי) לשאר ארצות הברית. בניו יורק הפעילות המוזיקלית עצומה – על כל גווניה. בכל בוקר נולדים לפחות עשרה אנסמבלים חדשים, שניים מתוכם למוזיקה חדשה; הרכבים קאמריים והרכבים גדולים יותר; הרכבים למוזיקה אקספרימנטלית והרכבים למוזיקה יותר ממוסדת. הכל. כמובן שגם הקהל רב יותר מכאן, אבל אולי באחוזים היחס דומה. בארץ העשייה האמנותית עשירה לא פחות, לפחות ביחס למימדים הפיזיים ולגודל האוכלוסיה.

ההבדל המהותי משם לכאן הוא, לצערי כי רב, הכסף. הרבה מהאנסמבלים שקמים בניו יורק (דרך אגב, גם בבוסטון יש עשייה ענפה) מוצאים מקורות מימון ותקציבים יפים שמאפשרים שכר הוגן לנגנים, שכירת אולמות והזמנת יצירות. יש המון קרנות פרטיות, מוסדות חינוך ואנשים פרטיים עם אינטרס אומנותי / פילנטרופי כזה או אחר שמאפשרים את העשייה המרובה. בארץ, לעומת זאת, אין צורך לומר שהמצב הפוך… ישנם בדיוק שלושה וחצי אנסמבלים למוזיקה חדשה לצד הרבה יותר מידי תזמורות, וכולם ניזונים מאותה עוגת תקציב דלה.

אתה חושב שסגירת תזמורות ו/או חלוקה שונה של תקציב התמיכה הם הצעדים שנדרשים להבראת הסצינה?

באופן חלקי, כן. התקציב רק הולך וקטן, וכן – לדעתי יש יותר מידי תזמורות הניזונות (יחד עם כל ההרכבים הפעילים בזירה) מאותה עוגה. תחשוב רגע על גוש דן – פילהרמונית, קאמרית, אופרה/ ראשון לציון, סולני תל אביב, סימפונט רעננה, קאמרית רמת גן, לא יודע מה עוד… כולם בקושי שורדים, כולם נלחמים בשיניים על הקהל, רובם מלינים שכר מהנגנים ובשל כל העובדות הנ״ל מציגים רמה בינונית, במקרה הטוב (הפילהרמונית היא כמובן מקרה יוצא דופן, אבל חשוב לזכור שהיא ניזונה מכספים רבים שאינם ממשרד התרבות). אני לא בטוח למה יש צורך בכל כך הרבה תזמורות שמנסות לעשות את אותו הדבר על אותה משבצת גיאוגרפית.

לעומת זאת, השאלה האמיתית היא לאן באמת תלך יתרת התקציב אם מישהו יחליט לסגור תזמורות? אני לא בטוח שהכסף הזה יילך לאנסמבל מיתר, אנסמבל המאה ה-21 או לפרוייקטים חינוכיים כאלה או אחרים. סביר להניח שהתקציב יישאר דליל כי, כך זה לפחות נראה ומרגיש, לאף אחד מלוקחי ההחלטות וממחלקי העוגות לא ממש חשוב עושר התרבות ואיכותה.

בכל מקרה, אלו דעתי והרגשתי. אני לא מעונין לצאת ״קוטר״ או מתבכיין או מקופח בשום צורה: השאלה על ההבדל בין ״כאן לשם״ תמיד מביאה לדיון על כסף ועל מצב המדינה – והמצב, כידוע לכולנו, די עגום. אף על פי כן, כולנו כאן. חלקנו היינו שם וחזרנו לכאן, ואנחנו שמחים לתרום את חלקנו לחיי התרבות והאמנות המקומיים, גם אם השכר על כך הוא לא זה שנראה לנו שמגיע לנו…

תרומתך לתרבות משתרעת על פני טווח סגנוני רחב. איזה נתח מתוכו תופסת העבודה באנסמבל מיתר מבחינת חשיבות?

נתח עיקרי בעל חשיבות עצומה! אני חושב שאנחנו עוסקים בעבודת קודש – במהלך העשור האחרון אנסמבל מיתר הפך לקול העיקרי, ואף אגזים ואומר למוטיבציה העיקרית של רבים ממלחיני ישראל. אני לא יודע מה רובם היו עושים ללא אנסמבל מיתר.

בנוסף, בשלוש שנים האחרונות אנחנו עוסקים באופן מאוד אינטנסיבי בחינוך הדור הצעיר למוזיקה חדשה – טיפוח דור העתיד הוא הרי המפתח לחיי תרבות. יצירה עכשווית צריכה להיות גם נחלת הדור הצעיר, זה שעומד לסיים את חוק לימודיו ולצאת אל החיים. אנסמבל מיתר מקנה, לאלה המעוניינים, כלים יקרים מפז בתחום.

הכל טוב ויפה, אך במידה מסוימת התפתח סוג של משק אוטרקי ברנז'אי ובו שותפים האנסמבל, המלחינים ותלמידי תכנית 'תדרים'. איך פורצים את תקרת הזכוכית ומביאים את הבשורה לקהל הרחב?

שאלה קשה. הקהל הרחב ימשיך ללכת לפילהרמונית לשמוע את הקונצ׳רטו לכינור של מנדלסון; מצד שני, טען יפה נעם בן זאב כשאמר על התכניות של מיתר שהן מושכות קהל דווקא תודות לחוסר ההתפשרות שבהן. יש לנו עוד כמה פרוייקטים בתנור כמו ״קתדרה״ למוזיקה חדשה – קונצרטים מוסברים. אבל באופן כללי, אמנות עכשווית, על רוב ענפיה, לא פונה לקהל הרחב בשום מקום, גם לא בניו יורק או בברלין. גם אם אנסמבל מיתר מגדיל את קהל האוהדים שלו מידי שנה רק בקצת, אני חושב שזו הצלחה.

באילו נסיבות – לאו דווקא במסגרת מיתר – יזדמן לשמוע אותך בהמשך העונה?

ב-24.3 באתנחתא אנגן עם עוד מבחר מוזיקאים מצוינים את גרסתו של ירון גוטפריד לתמונות בתערוכה של מוסורגסקי; ב-23.5 אנגן בשטריקר בסדרה למוזיקה קאמרית את יצירתו של אוסוולדו גוליוב – "Dreams and Prayers of Isaac the Blind" לקלרינט(ים) ולרביעיית כלי קשת, יחד עם הרביעיה הדורית מאנגליה. מלבד זאת, הפרויקט שלי L'Histoire Du Klezmer חוזר לפסטיבלי קיץ בשווייץ בקיץ הקרוב!

"Let me wake" – גלעד הראל ברסיטל ובו בכורה לארי בן שבתאי, וכן יצירות מאת קייג', בולז, קרטר, יונתן קרן, מנחם ויזנברג ועוד. 14.3.14, קונסרבטוריון ת"א, אולם ברון.

חגיגות העשור

הנאה צרופה בקונצרט של אנסמבל מיתר / עמיר נהרי

יצירתו של שנברג, Pierrot Lunaire, השפיעה על שורת מלחינים לכתוב להרכב דומה של קול, פסנתר, רביעיית מיתרים וכלי עץ: חליל, פיקולו, קלרניט ובס-קלרניט. התוכנית שהוצגה על ידי אנסמבל מיתר בקונסרבטוריון בשטריקר עקבה אחר נתיב ההשפעה הזה, בייחוד ביצירות המעבדות לתזמורת שירת משוררים ולחנים עממיים.

הקונצרט נפתח ביצירתו הקצרה של בריו "O King", שנכתבה לזכרו של מרטין לות'ר קינג ועושה שימוש מוזיקלי בעיצורים ובהברות שבשמו של המנהיג. הביצוע החד והתקיף (הכולל צעקות של הנגנים) הוקדש לזכר שולמית אלוני. הנגנים וזמרת המצו ברכה קול המשיכו לביצוע יצירתו הקצרה של סטרווינסקי, "שלושה שירים יפניים", שבה חקר את האופי והסגנון של התרבות היפנית באמצעות הלחנת שירי הייקו. לברכה צבע קול נאה והיא דייקה בשירתה, אולם הוויברטו העיב במידת מה על ההנאה.

לאחר מכן ביצע האנסמבל את יצירתו של ראוול "שירי מלארמה", המביעים באמצעות אווירה מוזיקלית פנטסטית ומלנכולית את שירי האהבה העמומים והמצועפים של סטפן מלארמה. גישתה האמנותית הטבעית, הצלולה והצנועה של זמרת המצו איילת אמוץ-אברמסון עוררה התפעלות. לקולה הבעה חמה ועשירה והעידון שלה מופלא; היא עמדה ללא תנועה בפנים נקיות, וריתקה את הקהל בשירת פיאנו. בראבה! כאן גם המקום לתת את התשבוחות הכה ראויות לאנסמבל. הגישה הרצינית, הממושמעת, הממוקדת והמושכלת של האנסמבל ושל מנצחו, אייל עין הבר, ניכרה בכל יצירה.

לאחר ההפסקה נוגנו שתי יצירות של ברטוק. הראשונה היתה ה"קונטרסטים" הנהדרים לכינור, לקלרנית ולפנסתר, המתרגמים השפעות עממיות לשפתו המודרנית של המלחין, ולא-טונליות עם רמזים טונליים. הנגנים המצויינים המחישו כיצד ניתן להתחבר ואך לסחוף את הקהל עם מוזיקה חדשנית יחסית; זאת, באמצעות הגשה מדוייקת של מגוון ההבעות ביצירה: פעם רוך, פעם התפרצות – ואף הומור. גלעד הראל מביע עדינות וגם מחייך עם הקלרניט שלו, כנורו של משה אהרונוב הופך לעיתים ל"פידל" עממי, ופסנתרו של עמית דולברג, המנהל האמנותי של האנסמבל, לעיתים מרחף ולעיתים צולל לעומקים. עם זאת, כשזה נדרש, שלושתם מביאים גם איכות מתפרצת וכמעט אלימה.

יצירתו של ברטוק "שירי עם סלובקיים" למקהלה ולפסנתר עובדה עבור האנסמבל על ידי המלחין הצעיר עמרי אברם, שגם נכח. היצירה מתארת ארועים בחיי הכפר והושרה על ידי מקהלת "מעיין" בעברית. גרסתו של אברם כוללת קטעי מעבר המתחילים בשאיפת אויר ללא צלילים לתוך הקלרניט, ומשלבים א-טונליות עם שיאים טונליים. היצירה המקורית ההרמונית והפשוטה יחסית הפכה כך למודרנית יותר, באופן הנאמן לרוחו ולשפתו של ברטוק. השירה של "מעיין" יכלה להיות ממוקדת מעט יותר, וסקציית הסופרן היתה דומיננטית מעט יתר על המידה. האנסמבל היה שוב שותף שווה ולא מלווה. כנקודה לשיפור, הייתי רוצה לראות את האנסמבל מאפשר במקומות הנכונים לסולניו (זמרים ומקהלה) את קדמת הבמה – הן פיזית והן מבחינת עוצמת הנגינה.

המסע המוזיקלי הקסום לתרבויות העולם, להרכב של פסנתר, מיתר עץ וקול הסתיים במיני-מסע מוזיקלי קסום באמצעות מחרוזת שירי העמים של בריו. תהילה ניני-גולדשטיין, בעלת נוכחות של כוכבת וניסיון בינלאומי – ובכלל זה בעבודה עם אנסמבל Les arts florissants הידוע – הפכה בזמרתה מאמריקאית צוננת לצועניה רוחשת, הכל בהתאם לערש התרבותי של כל שיר. היא ריגשה וסחפה והפיקה עם האנסמבל שמחת חיים מוזיקלית אמיתית.

לסיכום, אנסמבל "מיתר" חוגג עשור עם תוכנית מצויינת וראוי לטובים שבאולמות. האנסמבל הגיש תרבות מוזיקלית עילאית, רצינות ובשלות שיכולות להוות לדוגמה בנוף המקומי. תענוג.

"קול העם" – אנסמבל מיתר חוגג עשור. משתתפים: אייל עין הבר – ניצוח; ברכה קול, תהילה ניני גולדשטיין, איילת אמוץ אברמסון – שירה; חברי תכנית "תדרים"; מקהלת מעיין בניצוח ענת מורג. 25.1.14, קונסרבטוריון ת"א.

דיוקנו של מדריגליסט

ארבע יצירות בקונצרט "דיוקנאות" של רביעיית המיתרים "16" – שאותה לא שמענו כבר זמן רב מדי / חגי אברבוך

הרביעייה של ישראל שרון מכילה שלל ציטוטים של החותמת המפורסמת של שוסטקוביץ', ואלו נותנים טעימת סרקזם ויוצרים ציפיות מסוימות, אך נדמה שמדובר יותר בחלק ממכלול אישי של אלמנטים שהמלחין בחר להכניס ליצירה. הפרקים קצרצרים למדי. חלופות דינמיקה מהירות מותירות עדיין מרחב לאופי מלוכד לכל פרק. יש משהו כמעט קלאסי ברצף. פרק סקרצו, ואחריו פרק איטי בלב היצירה. זו התרחשות דחוסה, ווברנית כמעט, שמותירה תחושת סיפוק מן ההבזקים הקצרים והמדויקים. זאת בניגוד ליצירתה של חיה צ'רנובין, Seed 1 מתוך Anea Crystal, בה חילופי הדברים בין הכלים לא יצרו ממש אמירה מגובשת, מלבד רצף פיציקטי, גליסנדי, ואיזה צליל חריקה אחרון. משהו שם נותר תלוש.

חציו השני של הקונצרט הוקדש לקרלו ג'זואלדו, נסיך ונוזה, אחד מכותבי המדריגלים המפורסמים והקיצוניים בתקופת הרנסנס המאוחר. יצירותיו של ג'זואלדו מתאפיינות בחילופים הרמוניים חדים ובאווירה אפלולית-משהו. המדריגלים נכתבו, כמובן, להרכב א-קפלה, ושניים מהם עובדו לכבוד הקונצרט לכינור, צ'לו, ושלוש ויולות, כך שהצליל כהה וסמיך וכך יש בו-עצמו לא מעט מן האפלוליות. העיבוד די לא מתחכם, לוקח את המדריגל כפי שהוא. התוצאה – מסקרנת, עם מרקם פחות צלול מאשר בהרכב ווקאלי, אך עם זאת מבליט את ה-'דמוקרטיות' שקיימת באופן טבעי במדריגלים – אין קול שחשוב יותר מן האחר, וכל קול יכול להתחיל חטיבה חדשה במדריגל.

מדריגלים, ככלל, בנויים מחטיבות שמפתחות מוטיבים קצרים בחיקויים בין הקולות, כאשר כל פעם נבחר מוטיב אחר. ברביעיית המיתרים הרביעית שלו, "דיוקנו של ג'זואלדו", המלחין מתיאס פינצ'ר לוקח את הרעיון הזה ומלביש אותו על מחוות קטנות אף יותר – צליל בודד, טרמולו, פיציקטו יחיד. וכך הן באות, חטיבה אחרי חטיבה, התרחשות אחרי התרחשות. זו היצירה הארוכה ביותר בקונצרט והיא מעט ארוכה מדי לטעמו של מאזין זה. זאת התפתחות שדורשת הרבה סבלנות, ובסופו של דבר האוזן כבר מבקשת שנגיע לעניין – אך העניין הוא בדיוק התהליך הזה. החטיבות הולכות ונעשות דרמטיות יותר ויותר – בהדרגה כמעט מורטת עצבים – עד לפראות נדירה, מרשימה מאוד, כמעט חסרת שליטה. העוצמה הרגשית מושגת, בסופו של דבר, וכרגיל –  כל הכבוד למבצעים שנתנו את עצמם ליצירה לא קלה זו. אנא, עוד קונצרטים מודרניים כאלו, ובהרכב מצוין זה.

"דיוקנאות" – רביעיית המיתרים "16": כינורות – משה אהרונוב, קורדליה הגמן; ויולה – איתמר רינגל; צ'לו – יוני גוטליבוביץ'.  אמן אורח: יונתן קרן – ויולה.

חיה צ'רנובין: Seed 1 מתוך Anea Crystal לרביעיית מיתרים. ישראל שרון: רביעייה. קרלו ג'זואלדו: מדריגלים בחמישה קולות (עיבוד: רביעיית המיתרים 16). מתיאס פינצ'ר: דיוקנו של ג'זואלדו, רביעיית מיתרים מס' 4.  קונסרבטוריון ת"א, 25.5.13.