music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אלה וסילביצקי'

Tag Archives: אלה וסילביצקי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

קול הנביא

הרבה מה לשמוע (ופחות לראות) בשלאגר הנצחי של ורדי / צבי נתנאל

כמו מסכת לחנוכה. צילום: יוסי צבקר

"נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של דניאל אורן – שילוב שמצעיד את האופרה הישראלית על אדמה מוצקה ובטוחה. לכאורה, גבולות הגזרה ידועים וברורים: המוזיקה המלודית, השופעת והכה מוכרת של ורדי ביחד עם הלהט התיאטרלי של אורן, שאמורים להפיק ערב אופראי עתיר ניצוצות.

ניצוצות אכן לא חסרו מצד המוזיקה. הניצוח של אורן לירי וזורם, וביצירה סוערת ועזת מבע על גבול ההיסטריה, אורן ניווט את הערב ללא התלהמויות ובלי האצות פתאומיות שנועדו להלהיט את האירועים. התמיכה בסולנים היתה מיטבית, בניית האנסמבלים והחזקתם היתה מצוינת, ומעל לכל שטפו בעונג את האוזן הצליל החם והשופע שעלה מן התזמורת, הנפח והעומק של צליל התזמורת, בניית הפראזות, והעושר והמוזיקליות שעלו מכל סקציה.

כתמיד, מביא איתו אורן גלריית זמרים משובחת, ולמרות התפקידים הווירטואוזיים והתובעניים, לא נרשמו אכזבות. התפקיד המשמעותי ביותר באופרה הוא זה של אביגייל, תפקיד דרמטי ענק הדורש מיומנות קולית עילאית ושליטה טכנית ללא עוררין. הסופרן אנה פירוצי עמדה בכבוד בכל הדרישות הטכניות, קולה יפה וחף מצרחנות, היא מסוגלת לרחף מעל האנסמבל בלי קושי ובאותה מידה מסוגלת לשירה לירית שקטה וענוגה ולמפגני קולורטורה יציבים.

אלברטו גזאלה בתפקיד נבוקו התחיל חלש מאוד. כל החלק הראשון הוא שר בקול אפור, חסר עצמה, צבע ומיקוד. לאחר ההפסקה חל שינוי עצום לטובה, וגזאלה חזר להיות הזמר הגדול שהוא: קולו נשמע היטב בכל גווניו, והאיפיון הדרמטי היה מצוין – על אחת כמה וכמה במערכה השלישית והרביעית, אז הדמות מקבלת עומק וטראגיות המצריכות נוכחות קולית ודרמטית משמעותית.

התפקיד השלישי בחשיבותו הוא של הכהן הגדול זכריה, ובתפקיד זה הופיע הבאס הפולני רפאל סיווק שלחלוטין גנב את ההצגה עם קול ענק ועתיר צבעים, שירה בטוחה במשלב הגבוה – וחשוב מכך, במשלב הנמוך הבולט מאוד בתפקיד. הערב הזה שייך כל-כולו לסיווק.

פרנצ'סקו פיטארי בתפקיד ישמעאל היה בסדר גמור, חרף גוון קולי צווחני משהו, טובה היתה גם רוקסנה קונסטנטינסקו בתפקיד פננה. גיא מנהיים בתפקיד עבדאללה הוא בזבוז משווע של משאבים קוליים מפוארים על תפקיד בטל בשישים. קרלו סטריולי, זמר קבוע בצוותים של דניאל אורן, היה מצויין כתמיד בתפקיד הכהן הבבלי.

שבחים מוזיקליים מגיעים גם למקהלת האופרה שהיתה מעולה בשירה נקייה, אחידה ומהודקת. הטקסט נשמע בבירור וההיענות לדרישות הדינמיות בוצעה כהלכה. בעידודו המופגן של אורן, המקהלה שבה ושרה את מקהלת הגולים העבריים למצהלות הקהל – שכמובן הצטרף בלהט לשירה.

הבעיה העיקרית בהפקה היא הבימוי של סטפנו מצוניס די פרלפרה. בעונה הקודמת הציג כאן את "לה בוהם" בהפקה חדשה מלאת רעיונות מקוריים, אך קשה לשכוח את הפקת "אותלו" הכעורה וחסרת החן ב-2013, וכאז כן עכשיו. הבמה אמנם ריקה רוב הזמן, אך האבזרים שממלאים אותה פשוט מגוחכים: ארגז אחסון סתמי כארון הברית במערכה הראשונה, הסוס של נבוקו צבוע בצבעים עזים נראה כאילו נעקר מקרוסלה בלונה פארק, פסלו של אל הבעל הוא גמד קטן ומוזהב המוצב על מעמד גבוה.

המערכה השניה נפתחת בארייה הגדולה של אביגייל, אך בזמן נגינת הפתיחה נבוקו משוחח/נוזף בפננה במרפסת מעל. למה? ואיך זה קשור לעניין? לקראת שירת הגולים העבריים נפרש על הקיר האחורי מסך רצועות דקות שהתנופף קלות והואר בפרוז'קטור כחול כדי לסמל את נהרות בבל, ובמרכז הבמה נפתחה ברכה רדודה שזמרי המקהלה נאלצו לבוסס בה ולהתהלך בה במשנה זהירות פן יחליקו. אולי כמחווה להפקת "ארנני" הזכורה לרע?

במערכה הרביעית, בארייה הגדולה של נבוקו הוא ישוב בתוך אפיריון כמעין תא כלא בקדמת הבמה, ובעומק הבמה אפיריון נוסף שלתוכו נכנסת אביגייל ויושבת שם במהלך כל הסצנה. למה זה נחוץ? חילופי התפאורה נעשו במסך פתוח, ואם להזכיר שני מעמדיים מגוחכים במיוחד: כשנבוקו מכריז על עצמו אל, הוא אמור לנפץ את פסל הבעל. בפועל הוא פשוט ניגש לפסל הגמד ועיקם אותו על הציר שעליו הוא עומד; במשפט הסיום של האופרה כל זמרי המקהלה שלפו מגלימותיהם חנוכיות וכשכבה האור הם הדליקו אותן. כשרון המשחק המוגבל של הסולנים לא הוסיף כבוד למתרחש על הבמה, בעיקר בכל מה שקשור לטיימינג ולתגובה גופנית בהתאם לקצב המוזיקלי. היחיד שהפגין משחק סביר היה גזאלה.

אם לסכם: מבחינה מוזיקלית, ביצוע ראוי ואף למעלה מזה. ויזואלית – עדיף ביצוע קונצרטי.

"נבוקו" (חזרה גנרלית). האופרה הישראלית. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח – דניאל אורן. נבוקו – אלברטו גזאלה; אביגייל – אנה פירוצי; זכריה – רפאל סיווק; ישמעאל – פרנצ'סקו פיטארי; פננה – רוקסנה קונסטנטינסקו; אנה – אלה וסילביצקי; כהן גדול לבעל – קרלו סטריולי; עבדאללה – גיא מנהיים. המשכן לאמנויות הבמה. 5.4.2015.

 

מודעות פרסומת

לצחוק ברצינות

אפרת אלעזר-אשכנזי על אתגרים באופרה / עמיר קדרון

אפרת אלעזר-אשכנזי, סופרן. למדה בבית צבי ובאונ' בר אילן. זכתה במלגות המכון הישראלי לאמנויות האופרה, קרן רונן ואחרות. היתה חברה במיתר אופרה סטודיו. בין תפקידיה: מימי, דונה אנה, ויטליה (חסדי טיטוס), הרוזנת (נישואי פיגרו) ורוזלינדה.  

בקונצרט הפתיחה של סדרת אופרליה נשמע קטעים מארבע אופרות של מוצרט. אילו דמויות את עומדת לגלם?

אגלם דמויות רבות: הרוזנת בנישואי פיגארו, תפקיד אותו ביצעתי פעמיים עם תזמורות שונות בארץ; דונה אנה, אותה שרתי בקיץ בפסטיבל האופרה הישראלית הראשון בעכו; דונה אלווירה – תפקיד המוכר לי היטב, אם כי טרם ביצעתי אותו בשלמותו; ופיורדיליג׳י, שאת האריות שלה הכרתי ושרתי, אך בכל זאת עליי ללמוד מספר קטעים חדשים במיוחד לקונצרט זה. יוצגו גם קטעים מתוך חליל הקסם.

בלי קשר למידת ניסיונך עם כל אחת – איזו מהנשים הכי קרובה לליבך?

ללא ספק הרוזנת. זהו התפקיד הראשון בחיי ששרתי בשלמותו עם תזמורת. זה היה בסיום שנת הסטודיו הראשונה שלי באופרה הישראלית. תהליך הלימוד והעבודה היה מרתק (עם הבמאי ניב הופמן), הקולגות שלי היו קשובים ומעולים – במיוחד חברתי הטובה אלה וסילביצקי (ששרה את סוזנה) והחיבור בינינו שהורגש על הבמה ובקהל עשה קסם כלשהו בביצוע הזה.

מאוד התחברתי למצב של הדמות, לרגשות שלה. בכלל, אני הרבה יותר מתחברת לדמויות הטראגיות כמו הרוזנת ודונה אנה, והרבה פחות לכאלו שהן גם קומיות כמו דונה אלווירה או פיורדיליג׳י.

וכשאת חוזרת לרוזנת אחרי מספר שנות ניסיון כזמרת וכאדם, משהו בחוויה ובחיבור משתנה?

כן, בהחלט. אני מקווה שהדמות תהיה הרבה יותר עמוקה ועגולה מבחינת משחק, למרות שמדובר בבימוי מינימלי. מבחינה טכנית, עכשיו יש לי היכולת להעביר יותר דקויות וכוונות, להוציא את הטקסט יותר ברור ועם יותר סבטקסט – גם כי עברתי דרך ארוכה מבחינה טכנית, ובעיקר כי התפקיד שקע וחלחל, והוא עמוק בלב ובתודעה שלי כבר. כיף לחזור לתפקיד שעשיתי מזמן אפילו אם מדובר רק בשניים-שלושה קטעים.

אילו אתגרים מציב הפורמט הקאמרי והפרגמנטלי לעומת ביצוע התפקיד במסגרת הפקה מלאה?

זה תמיד יותר מסובך ברגע שמתחילים לקצץ ולהוריד. במיוחד למי שכבר מכיר את הגירסה המלאה. במקרה שלנו, הרעיון המקסים והייחודי של רודיקה היימן-טלפז הוא להעביר את כל הסיפור של האופרה בזמן קצר מאוד (כך שנספיק לבצע 4 אופרות במסגרת של קונצרט אחד). אנחנו בעיצומן של חזרות ועדיין לא עשינו את כל החיבורים בין הקטעים (יהיו רצ׳יטטיבים עם קאטים) אבל אני בטוחה שזה יהיה מעניין מאוד, גם אם לא פשוט.

לגבי העניין הקאמרי – תמיד כיף מאוד לשיר עם תזמורת, אבל לדעתי זאת מוזיקה כל כך מושלמת, שאפשר לבצע אותה בכל הרכב ומיוחד עם פסנתרנית כמו רודיקה, שנשמעת כמו תזמורת אדירה.

אני מבין מדברייך שכבר הזדמן לך לעבוד עם רודיקה.

כן. העבודה איתה מרתקת. נפגשתי עם רודיקה מספר פעמים. יש לה ניסיון עצום של עשרות שנים, והיא נותנת אותו בחפץ לב ומשקיעה את הנשמה בקונצרט הזה ספציפית ובכלל בסדרת הקונצרטים שהיא מתכננת.

האם תופיעי בתכניות נוספות בסדרה?

כרגע לא ברור. ייתכן שאופיע בתכנית הווריזמו, אבל זה עדיין לא סופי.

את חייבת! במהלך השנה החולפת גילמת שתי גיבורות של פוצ'יני, ואני בטוח שעם האוכל בא התאבון.

כן, בהחלט. מאוד נכנסתי לעניין פוצ׳יני. פעם העדפתי את האסתטיקה של הכתיבה של ורדי לקול, אבל אין מה לדבר, ברגע ששרים תפקיד שכתב פוצ׳יני – זה כובש לחלוטין.

ואם לא די בעוצמות הרגש אצל פוצ'יני, הנסיבות שבהן שרת את מימי היו מרגשות בפני עצמן.

הייתי קאבר לתפקיד מימי וישבתי ברוב החזרות שנערכו, אולם לא השתתפתי באף אחת מהן (קאברים לא מקבלים זמן חזרות). עצם הישיבה בחזרות זה דבר מעניין אבל לא פשוט, כי לשבת בלי לעשות דבר במשך ארבעה שבועות זה מאוד ארוך ומייגע…ידעתי שיש איזשהו סיכוי שאצטרך להחליף את הזמרת האיטלקיה שהייתה משובצת לשלוש הצגות רצופות, אבל כמובן שזה היה בגדר אופציה רחוקה.

בסופו של דבר, בצהרי תחילת הרצף המדובר הייתי באופרה במדידות ובסידורים לא קשורים לעניין, ופגשתי במסדרון את הזמרת שהייתה אמורה לשיר באותו ערב. בירכתי אותה באיטלקית כנהוג (in bocca al'lupo) והיא ענתה לי שלא כמצופה – "לא, בהצלחה לך! לא לי. אני התפטרתי הרגע! לא יכולה לשיר" (לא ברור לי בדיוק מה הבעיה הרפואית שהייתה לה). כך גיליתי בסביבות השעה 14:00 שבאותו ערב אשיר את מימי!

מה שעוד יותר מוזר, הוא שבדיוק הייתי חייבת ללכת לשיר באיזושהי פרזנטציה (של הפקה שלבסוף לא אשתתף בה בגלל ענייני לוחות זמנים). נסעתי ליפו וחזרתי למשכן. משם הכל זרם: רוב הזמן הייתי שמחה וממוקדת. לא פחדתי ממש. הייתי במצב טוב. המורה היקרה והנפלאה שלי, לריסה טטוייב, הגיעה לתמוך בי והייתה מאחורי הקלעים איתי. הדבר היחיד שהדאיג אותי זה האם אני זוכרת היטב קטע קטן בדואט עם מרצ׳לו, אבל ידעתי שאני מכירה את התפקיד טוב.

לפני ההופעה נפגשתי עם המאסטרו דניאל אורן. סיפרתי לו שאני מתרגשת מאוד להופיע איתו והוא אמר: "אל תתרגשי יותר מדי, הכל בסדר. תסתכלי עליי כל הזמן בלי יותר מדי הוליווד (ענייני משחק ובימוי… חחח) ואני אלווה אותך". וכך היה. ניסיתי להביט בו והוא הקשיב לי והיה מקסים!

גם למחרת בצהרים הוא הקשיב וליווה אותי באופן מושלם, ואני הלכתי איתו ועם הפרשנות שהוא ביקש – דבר שעזר לי מאוד לשיר. להופיע איתו זה דבר מרטיט. כל הבעה וכל מחווה שלו מרגשות מאוד. בהשתחוויה של ההצגה השניה אמרתי לו שהתרגשתי מאוד ממנו ומהניצוח שלו, והוא ענה לי: "את מרגשת!" איזה כיף 🙂

ייתכן שצריך להפנות את השאלה לגורמים אחרים, אך האם מה שתיארת עשוי "להעלות את המניות" שלך באופרה?

תראה, מימי היה למעשה הפעם הראשונה שביצעתי תפקיד ראשי על במת האופרה הישראלית. שרתי תפקידים ראשיים עם תזמורות שונות לפני כן, אבל לא על באופרה. על במה זו ביצעתי עד אז רק תפקידי משנה, כמו הגבירה הראשונה בחליל הקסם. אני מניחה שההזדמנות הזאת נתנה את האופציה לשמוע את יכולתי להחזיק תפקיד מסוג זה.

אני מאוד שמחה על כל הזדמנות שנקרית בדרכי ומאוד אוהבת לעבוד כאן באופרה. אני מקווה שתהיינה עוד הזדמנויות לבצע את המוזיקה של פוצ׳יני או כל מלחין אחר לפי הפרשנות שלי, ואני מאמינה שרואים בי דברים טובים ויודעים שאני אוהבת לעבוד קשה ונותנת כל מה שאני יכולה.

מעבר לזה, כמובן שאין לי כל ידיעה או שליטה על מה שיקרה. אני מאמינה בכל לבי שמה שצריך להגיע – מגיע, ומה שלא – אז לא.

לו הבחירה בידייך, מה תרצי לשיר פה (ובכלל)?

מעניין אותי לשיר את לאונורה (איל טרובטורה) ואפילו את אאידה.

את עקבית עם הקו הרציני-כבד… אני מניח שגם בטרפליי בנבחרת, לאחר שנגעת בה העונה?

זה נראה לי התפקיד הקשה בתבל… הפרוייקט שהזכרת היה מאוד יפה: שרתי את האריות של בטרפליי ולא את כל התפקיד, אבל מאמינה שאבצע אותו בשלמותו יום אחד.

הכניסה שלי הייתה על גשר בעומק הבמה, שם שרתי את un bel dì. לאחר מכן הייתי בקדמת הבמה – לא ממש משולבת בסצנה, אבל בכל זאת זה עשה אימפקט – הייתי לבושה בדומה לבלרינה שרקדה את התפקיד באופן מרגש מאוד. זה פרוייקט שיהיה לו המשך ואולי נוכל להוסיף בו עוד אלמנטים.

מה שורש המשיכה שלך לתפקידים האלה?

אני חושבת שזה משהו שטבוע עמוק באישיות שלי. לא שאני רצינית ודרמטית – דווקא להפך – אבל משהו בבמה מוציא ממני את הצד הטראגי.

מעבר לזה, נילי הרפז (המורה הראשונה שלי. למדתי בנערותי בקונסרבטוריון פתח תקווה) הייתה זמרת אופרה באיטליה ותלמידה של מריו דל מונקו במשך 5 שנים. דבר נדיר מאוד! אני חושבת שהיא החדירה בי לעומק את האהבה למימד הדרמטי-טראגי הגדול-מהחיים שיש באופרה. היא זו שהחליטה שאני חייבת ללמוד את כל התפקיד של אאידה עוד כשהייתי בת 19… רק בהמשך הבנתי שזאת הייתה הגזמה.

אבל היא טענה שבאיטליה תלמידים מתחילים לשיר ורדי, כי מוצרט קשה מדי. תכלס, היא מאוד צודקת במובן שמוצרט דורש רמת איפוק אדירה ושליטה יוצאת מן הכלל בכלי: הכל חשוף ונקי מאוד, כך שתלמידים מתחילים לא באמת יכולים לשיר מוצרט כמו שצריך. זה עניין למקצוענים ביותר. כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל.

אני מניח שאת מנחילה את התובנה הזו לתלמידייך, וזה מוביל לעניין אחר: את מוסיפה להשתלם אצל לריסה, ומשהו מהכפילות הזו – מורה שהיא גם תלמידה – תתבטא בקונצרט הקרוב, בו תחלקי במה עם זמרים מתחילים שחלקם עוד באקדמיה. איך התחושה?

דווקא את תלמידיי אני כן מובילה לשיר מוצרט, אבל בהחלט פתוחה לשלב פוצ׳יני או ורדי פה ושם. לומדים מזה הרבה.

אני ממשיכה להגיע אל לריסה במיוחד כשאני צריכה להכין תפקיד חדש. הניסיון והידע שלה תורמים לי עוד ועוד. למעשה, לדעתי כל זמרת מופיעה צריכה שתהיה לה מורה, ככל שניתן.

אני מאושרת מאוד לקראת ההופעה עם הזמרים שציינת. הם מוכשרים בטירוף ויש להם קולות יפהפיים. אמנם שמעתי רק חלק בינתיים, אבל מאוד התרשמתי ונהניתי. אני משתדלת להתייחס לכל אדם לגופו, בלי קשר לסטטוסים, הגדרות, מגדרים וכיו״ב.

עוד לגבי דרמה מול קומדיה – ההעדפה קשורה גם לגבי האתגר השונה שבלהצחיק לעומת לרגש?

ייתכן. אני מרגישה שבחיים האמיתיים אני אוהבת להצחיק (לא כל אחד מתחבר לסוג ההומור שלי, וזה לגיטימי) ואוהבת שתהיה אנרגיה חיובית בסביבתי. לעומת זאת, על הבמה אני מרגישה בנוח גם בסיטואציות הדרמטיות ביותר עם ההבעה העמוקה ביותר והרגשות הקשים והעמוסים. לדוגמא, התפקיד שגילמתי לא מזמן בשתיקתו של ברוך: אמא ניצולת שואה עם תסמונת פוסט טראומה.

כיצד את נכנסת לנעלי דמות שאת פחות מתחברת אליה? למשל, ציינת את המימד הקומי של אלווירה ופיורדיליג׳י (למרות שבעצם הוא חיצוני וכפוי. החוויה האישית שלהן רצינית לחלוטין).

בדיוק כמו שאמרת: הצחוק חיצוני, החוויה רצינית. אני לא יכולה לצחוק על הדמות שאני. מבחינתי החיבור שאני עושה הוא אותו דבר.

מה שכן, הדבר שפחות מוצא חן בעיניי לפעמים, הוא שהמוזיקה ששרה הדמות הקומית או החצי-קומית פחות מדברת אליי. אני יותר אוהבת לרגש את המאזינים בשירתי ופחות להצחיק אותם.

למרות שיש לך יכולת קומית מוכחת. אפילו בתפקידון שעשית בינופה זה בלט מאד. ואני משער שגם במופעים של ננסי ברנדס זה בא לידי ביטוי?

אני שמחה מאד לשמוע ששמת לב לעניין הזה בינופה!

ננסי מאוד מצחיק ואני נהנית לזרום עם הקטעים שלו. הכי אני אוהבת הומור שמתרחש על הבמה חי, באותו הרגע. זה מאוד מדבר אלי, אבל שוב, גם בתחום הזה אתה חייב להיות סופר רציני ולקחת הכל כאמיתי ותהומי כדי שזה יהיה מצחיק לקהל. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי בשנה שלי בבית צבי.

היכן עובר הגבול של הרצינות התהומית? דמויות כמו בטרפליי והאם בשתיקתו של ברוך, או – אם מתישהו תקחי את האתגר – הקוסטלניצ׳קה, בכולן עומס רגשי קשה מנשוא, אך כזמרת את חייבת לשמור גם על קור רוח כדי ״לעשות את העבודה״. איך מתמודדים עם הכפילות הזו?

לפעמים באמת לא פשוט להתמודד עם הכפילות הזאת. התפקיד המקצועי שלי באמת מחייב שמירה של מרחק מהדמות, אחרת פשוט לא אפסיק לבכות כל הזמן. למעשה זה אומר, למשל בבטרפליי, למצוא רגש, מטרה או פעולה אחרת שמנחה את הדמות, אשר לא תביא לבכי.

לדוגמא: בארייה האחרונה שלה לפני ההתאבדות "Tu, tu, tu", חשבתי הרבה מה לעשות, כי אפילו ללמוד אותה לא הצלחתי בגלל הדמעות. לבסוף החלטתי שזה ממש לא רגע של רחמים עצמיים. להפך, זה מעין רגע של קתרזיס עבורה: ההחלטה כבר גמלה בליבה, וכעת המטרה של הדמות היא רק אחת – שהילד הקטן יביט בפניה ויזכור אותה ושתהיה לו בתת מודע הידיעה שהיא לא זנחה אותו למעשה.

מטרה כזאת דורשת הרבה נחרצות , אסרטיביות, פוקוס. בטח לא בכי. זאת הדרך היחידה שהצלחתי להתמודד עם העניין. ניתוק רגשי לא, אבל מטרה יותר ממוקדת של הדמות. ועדיין זה עצוב כל כך שלקראת הסוף אני כמעט נחנקת… אחרי הכל אני גם אמא.

נחזור למוצרט ונסגור מעגל עם דמות שדווקא תיעדר מהקונצרט: ויטליה, המיוחדת במורכבותה. איך זה להיות ״רעה״? מה זה דורש?

זה כיף! שוב, זה עניין של מטרות ופעולות של הדמות. יש לה האינטרסים הצרים שלה והיא לא רואה הרבה מעבר לזה, ומעל הכל היא באמת מאמינה שהיא צודקת ושהכל מגיע לה… אני בתור שחקנית-זמרת שעושה את הדמות, נכנסת לנחרצות הממוקדת הזאת ולא לקטע של הנאה מסאדיזם אמיתי. לזה קשה לי להתחבר.

לסיום, מה תכניותייך להמשך העונה?

כרגע אני בחזרות לאופרה לה רונדינה שם אשיר את ביאנקה. עוד על במת האופרה, אשיר את תפקיד ג׳נטה בשיקוי האהבה במרץ. מלבד זאת תהינה הזדמנויות נוספות לראות ולשמוע את גרסת הבלט למאדאם בטרפליי (ינואר-פברואר),
וכן המופע הנפלא של שירי הביטלס בזאפה הרצליה (אפריל). מקווה שתהיה שנה מלאה עבודה ופעילות ושמחה.

"סיפורי מוצרט" – קונצרט ראשון בסדרת "אופרליה" בניהול רודיקה היימן-טלפז. קטעים מטרילוגיית דה פונטה ומחליל הקסם. משתתפים: אפרת אלעזר אשכנזי, אלה וסילביצקי, נופר יעקבי, נור דרוויש, זלטה חרשברג, נעם מור, אלכסנדר לאנג ומתן גנדלמן. 7.1.15, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל.

ארבעה מבטים על שוברט

אילן לוין וחברים יוזמים שוברטיאדה מורחבת / עמיר קדרון

ד"ר אילן לוין, פסנתרן ומרצה. הופיע בישראל, איטליה, ארה"ב ועוד. זכה בפרסים בפסטיבל צ'טאוקואה ובתחרות האקדמיה למוזיקה ת"א. הקליט עבור רדיו צפון-הולנד, תחנת WBFO (באפלו) ולקול המוזיקה. למד תואר שני ושלישי בבי"ס "איסטמן" (רוצ'סטר). לימד באונ' באקנל, במכללת אליזבת'טאון (פנסילבניה). מלמד באקדמיה למוזיקה י-ם.

כיצד התגבש הרעיון לייחד סדרת קונצרטים לשוברט?

רציתי ליצור מסגרת של כמה קונצרטים קאמריים שתתאים לבסיס רחב של אנשים, מוזיקאים וקהל כאחד, ושוברט היה בחירה טבעית לכך. זאת מפני שהוא מלחין שכיף לנגן, וגם מפני שיצירותיו הקאמריות כה מגוונות מבחינת ההיצע: החל מלידר, דרך שלישיות הפסנתר הנפלאות, חמישיית דג השמך המפורסמת, יצירות לפסנתר ב-4 ידיים, וכלה בווריאציות לחליל על שיר שלו עצמו. אפשר למלא עוד כמה וכמה תכניות ממכלול יצירותיו הבלתי נדלה.

כיצד קיבצת את היצירות מתוך המבחר?

הקו שהנחה אותי היה גיוון: דאגתי שבכל תכנית ישולב יותר מהרכב אחד. כך למשל, בקונצרט הראשון משתלבות להן שלישיית הפסנתר עם שירה אמנותית; בקונצרט השני משולבים הרכב ל-4 ידיים, דואו לחליל ופסנתר, לידר, וכן הלאה.

הקו המשותף לכל התכניות הם השירים. הרגשתי שאי אפשר שוברט בלי שירים, לכן בכל תכנית נבצע מקבץ שירים.

ואיך גיבשת את צוות האמנים?

עם אלכסנדר (סשה) קוטליאר, הצ'לן, יש לי היסטוריה רבת שנים של שותפות מוזיקלית מדהימה. ניגנו המון רפרטואר לצ'לו ולפסנתר ביחד; אנחנו מרגישים אחד את השני באופן סימביוטי ואנחנו מתאימים כמו כפפה ליד.

על אליהו שולמן עוד שמעתי מימי נעוריי, ובעיני היה תמיד נפלא, ולכן מאוד שמחתי כשסשה הציע אותו. בקיץ האחרון אירגנו קונצרט שהיה מאוד מוצלח ונהנינו מאוד לעבוד ביחד. הוא וסשה המליצו לצרף את הוויולן אבשלום שריד והקונטרבסיסט אנדרי כץ, שינגנוו איתנו את חמישיית דג השמך.

עם החלילן יואל קולינר ניגנתי רסיטל לפני מספר שנים וגם כאן היתה כימיה נהדרת. ניגנו אז את הווריאציות לחליל של שוברט, יצירה תובענית לחליל ולפסנתר כאחד, כך שיואל היתה בחירה טבעית מבחינתי כשהגיתי את רעיון הסדרה. מעבר לכך, יואל משמש לי לעזר רב בארגון הסדרה ובשיווקה, ואני מרגיש בר מזל שהוא שותף לפרויקט.

אלה וסילביצקי היא כוכבת אמיתית. יש לה קול נדיר ונוכחות בימתית בלתי נשכחת, ולא בכדי היא מככבת באופרה הישראלית. נפגשנו לראשונה לפני שנתיים בערך, כשהוזמנו להופיע בפסטיבל פליציה בלומנטל במוזיאון תל אביב. ניגנתי קונצ'רטו לפסנתר והיא שרה מספר אריות. לאחר כמה חודשים הופענו ברסיטל משותף, ושנינו הרגשנו שאנחנו חייבים להופיע שוב יחדיו.

אלה הציגה לי את אילונה טויביס, זמרת מצויינת בזכות עצמה, והיא תופיע בשניים מהקונצרטים. זו תהיה לנו שותפות ראשונה. שותפות ראשונה נוספת תהיה לי עם הפסנתרנית עינת פבריקנט ביצירות לארבע ידיים. עינת פסנתרנית מאוד מוכרת בארץ, ומופיעה רבות במוזיקה קאמרית וברסיטלים לפסנתר.

הזכרת קונצרט שנערך בקיץ, ואני משער שהכוונה להופעתך עם סשה ואליהו בפליציה ביולי. זה היה מעין פיילוט לסדרה?

הקונצרט בקיץ היה מהנה הן לנו כמבצעים והן לקהל. בכל מקרה, התגובות שקיבלנו היו נלהבות. החלל במרכז פליציה בלומנטל אידאלי למוזיקה קאמרית אינטימית כשל שוברט, בעוד שאולם גדול יותר היה הופך את הביצוע לקונצרטנטי מידי. גם המיקום של האולם ייחודי, בלב ההיסטורי של תל-אביב, ברחוב ביאליק שמאחורי כל בית בו ניצב לו סיפור.

אין עוררין על ייחוד החלל ואיכותו, ומנגד – כיצד תשתלב הסדרה בסצינת המוזיקה הכל-כך עמוסה בת"א? איך מנהלים את המלחמה על הקהל?

אני לא רואה זאת כמלחמה על קהל אלא כזכות להציע לקהל שוחרי המוזיקה תכנית אטרקטיבית באיכות גבוהה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להפיץ את דבר הסדרה ברבים: פתחנו דף פייסבוק, הוצאנו חומר פירסומי כולל פליירים, פוסטרים, קטעי יו-טיוב והודעות לעיתונות.

מה שמוליך אותנו זה הרצון והאהבה שלנו להופיע. אין כאן מדדים מדוייקים, אנו מקווים ומצפים כמובן שיבואו אנשים, אבל שום דבר אינו מוחלט.
הקונצרט שניגנו בקיץ, לדוגמא, נפל בדיוק בעת מלחמה. חששנו שננגן בין אזעקה לאזעקה ושלא יבוא קהל. בסיכומו של דבר, לא נורה אף טיל באותו הערב, והאולם היה בתפוסה יפה למרות הכל. אז נקווה לטוב.

אתה מכוון באופן מובהק לשוברטאים כבדים, או שלדעתך הסדרה יכולה להתאים גם לקהל רחב ומגוון יותר?

הסדרה מתאימה לקהל הרחב. מה שיפה בשוברט, זה שיש בסגנון שלו שילוב של שקיפות קלאסית יחד עם ביטוי אישי רומנטי, כך שרובו של קהל חובבי המוזיקה, שטעמו על פי רוב נע בין שתי הקטגוריות האלה, יחבב את המוזיקה של שוברט בנקל. זה נכון לדעתי גם לקהל שאינו פוקד את אולמות הקונצרטים דרך קבע.

קל לאהוב את שוברט. אם לקחת בהשאלה מעולם הקולינריה, למצוא חובבי שוברט זה קצת כמו לחפש חובבי שטרודל וינאי – רוב האנשים שאני מכיר מתענגים על הטעם…

בכוונתך לשלב בקונצרטים הנחייה במינון כלשהו?

כן, אני נוהג להוסיף קטעי הנחיה קצרים תוך כדי הקונצרט. משהו בשביל לתת חומר למחשבה. אני מוצא שקהל מאוד אוהב שמתייחסים אליו וחולקים איתו מידע.

באותו קו מחשבה – ציינת את החשיבות של הלידר בקונצרטים; יחולק או יוקרן תרגום?

אני מתכוון לספק תרגום מוקרן.

עוד בנושא לידר: הקונצרט הראשון נקרא "הטוחנת היפה" – המחזור יבוצע בשלמותו?

לא כל המחזור יבוצע, אך רוב קטעי השירה בקונצרט הראשון יהיו מתוכו.

בהנחה שהסדרה תישא פירות, תרצה להמשיך לעונה נוספת?

נכון לעכשיו מדובר בקונצרטים חד פעמיים, אך טבעי שאחרי כל העבודה הזו נרצה לנגן כל קונצרט יותר מפעם אחת. מקווה שיתאפשר לנו לעשות כן בעונה שלאחר מכן, וגם בערים נוספות.

מעבר לאולם מלא, מה ציפיותיך מהסדרה? איזו תגובה תרצה לקבל מהקהל?

אני מצפה שנגיש קונצרטים איכותיים, מעניינים ומושקעים, ושהקהל ייהנה וירגיש שהתייחסו אליו, ולא רק ציפו שיישב בדממה וימחא כפיים במקומות הנכונים.

"הטוחנת היפה" – קונצרט ראשון בסדרת "הכל שוברט" בניהולו האמנותי של הפסנתרן ד"ר אילן לוין. 13.12.14, מרכז פליציה בלומנטל.

להמיר פעמוני ברזל בבדולח

 מגמה מעורבת של תוכן וביצוע בקונצרט של תז' ראשל"צ / עמיר נהרי

לתוכנית הסיום של הסדרה הסימפונית, החליטה תזמורת ראשל"צ ללכת בשני כיוונים: גדול יותר ופופולרי יותר. גדול יותר, משמע לצרף לתזמורת שתי מקהלות ושלושה סולנים ולבצע יצירות מוחצנות בעוצמה גבוהה – אם הקונצרט הוא "פעמונים", שיצלצלו. פופולרי יותר, משמע לבחור יצירות מוכרות מהרפרטואר הרומנטי: גם מקהלת הצוענים השחוקה מתוך הטרובדור של ורדי, וגם יצירות שלא נס ליחן כמו שחר על נהר מוסקווה ולילה על הר קירח של מוסורגסקי.

היצירה המרכזית היתה הסימפוניה הכוראלית "הפעמונים" מאת רחמנינוב, לתזמורת, מקהלה כפולה ושלושה סולנים. היא מבוססת על פואמה בשם זה מאת אדגר אלן פו, ונכתבה בעקבות פנייה אנונימית של סטודנטית למלחין, שהפצירה בו לקרוא את הפואמה. ארבעת חלקיה עוקבים אחרי פרקיו של פו ומבטאים את שלבי החיים באמצעות פעמונים: מהלידה, דרך פעמוני החתונה, משבר הזקנה והמוות. זו יצירה עתירת כח והבעה, שבה האסתטיקה באה לעיתים על חשבון העומק והמורכבות, והמוחצנות הרגשית על חשבון האמת הפנימית.

את "לילה על הר קירח" ו"שחר על נהר מוסקווה" לא הספיק לסיים המלחין מוסורגסקי, עקב מותו בגיל צעיר מהרעלת אלכוהול. הן קיימות בגרסאות שונות, כיוון שמלחינים שונים עמלו על סיומן, ולמרות כל זאת נותרו יפות ומרגשות. "נהר מוסקווה" היא הפרולוג לאופרה חובנשצ'ינה ואופיה הרך והמלודי בא בניגוד לעלילה האלימה והקודרת של האופרה. "לילה על הר קרח" סוערת יותר. הקונצרט נחתם במחולות הפולובציים המוכרים מ"הנסיך איגור" מאת בורודין.

התזמורת בחרה לקונצרט הסיום מנצח חדש יחסית בזירה הבינ"ל – קונסטנטין צ'ודובסקי (נכלל ברשימת האמנים המבטיחים של 2011 בפיננשל טיימס הלונדוני). למרות שהוציא מהתזמורת צליל מאוזן, מלא ודרמטי, היה חסר גיוון בטמפי ובדינמיקה. חסרו גם עידון ובנייה רגישה של רגעים אינטימים יותר. המקהלה הקאמרית והאנסמבל הקולי הישראלי היו מצויינים ואחידים והראו יכולת גבוהה בכל החטיבות.

בזירת הסולנים החליפה הסופרן אלה וסיליבצקי את שרון רוסטורף-זמיר. וסיליבצקי כבר הראתה כמוזטה בלה בוהם שביכולתה לרגש. גם הפעם, למרות ההתראה הקצרה, נתנה הופעה מכובדת ובשלה, אף שגוון קולה מעט כהה ביחס לתפקיד הכלה המתרגשת ב"פעמונים". הטנור פליקס ליבשיץ התקשה מאוד להתמודד עם התזמורת והמקהלה מאחוריו ובקושי נשמע גם בשורות הראשונות. גוון קולו היה אטום ודל. ההופעה שנתן לא היתה ראויה למעמד בסדר הגודל הזה. לעומת זאת, זמר הבאס-בריטון הוותיק ולדימיר בראון, למעט אי דיוקים קלים, סחף בפרק המוות, בשירה שהיתה בו בעת אינטימית ונוגעת ללב וגם אפלה ומאיימת.

מדוע נפתח קונצרט של רפרטואר רוסי במקהלת הצוענים של ורדי? האם קול הסדן של הצוענים מזכיר פעמונים? גם זה וגם התאורה הכחולה ברקע בצורת הרים נתנו תחושה של חנופה למאזינים.

בשורה התחתונה, הנסיון לפנות לקהל ביצירות מוכרות, אקספרסיביות ובהרכב תזמורתי וווקאלי רחב, יצר קונצרט שהיה למעשה "קלאסיקל". הן התוכנית והן הניצוח חסרו מידה של עומק, תחכום ואינטימיות. אולי בשל כך תגובת הקהל היתה חיובית אך לא נלהבת, כסימן מבטיח לכך שהקהל מוכן לאתגר. מבחינת רפרטואר ווקאלי רוסי, הייתי שמח לשמוע בארץ בעתיד את הקונצ'רטו הנשגב של שניטקה למקהלה, ובאופרה – את חובנשצ'ינה בגרסתה המלאה. פעמוני הברזל צלצלו – נא להחליף אותם בבדולח.

תוכנית העונה הבאה תכלול להיטים כמו שחרזדה של רימסקי קורקוב ופר גינט של גריג, לצד סימפוניות שאינן שחוקות, מאת ברוקנר, מוצרט, בטהובן ואחרים, ויצירות נוספות. אל המנהל המוזיקלי דן אטינגר יצטרפו, בין היתר, המנצחים נעם שריף, דניאל אורן (שיתמנה למנהל המוזיקלי של האופרה) ואנדרס מוסטונן שהפך לאורח קבוע בארץ. עניין רב ימשוך בוודאי קונצרט הפתיחה, שבו ישוב המלחין הפולני הנודע פנדרצקי כדי לנצח על הקוצ'רטו שלו לפסנתר.

"הפעמונים" – תכנית סיום העונה של תז' ראשל"צ. קונסטנטין צ'ודובסקי, מנצח. אלה וסילביצקי, סופרן; פליקס ליבשיץ, טנור; ולדימיר בראון, בס. האנסמבל הקולי הישראלי; המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. התכנית: ורדי – פרק מקהלה  מתוך "הטרובדור"; מוסורגסקי – שחר על הנהר מוסקבה, מתוך "חובנשצ'ינה"; לילה על הר קרח; בורודין –  מחולות פולובציים מתוך "הנסיך איגור"; רחמנינוב – הפעמונים, סימפוניה כוראלית. 7.7.14, בית האופרה.

אופרה במרחב צר

בימוי סביר ושירה נאה בהפקת "לה בוהם" / עמיר נהרי

"לה בוהם" מאת פוצ'יני היא אחת האופרות האהובות ביותר ברפרטואר. פשטנות העלילה והדמויות היא דרכם של הליברטיסט ג'קוזה ושל המלחין לצמצם את האופרה לרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים: נעורים, התאהבות, ריבי אוהבים וקנאה, ולבסוף חולי ומוות, ולהציג אותם לקהל עם סנטימנט נקי שכולם יכולים להזדהות איתו. בהשראת הווריזמו, הדמויות הן אנשים פשוטים, אמנים צעירים ונאבקים. הרקע הוא בתי הקפה וחיי הרחוב העליזים של פריז, המייצגים התפכחות מחלום. גם כשהגיבורה מתה, היא עושה זאת באופן כמעט חרישי, ללא זעקות אופראיות.

לאחרונה מסתמנת מגמה מקומית להפקות אופרה בומבסטיות, עתירות חפצים וטכסיסי בימוי. זאת בפרט באופרה האחרונה שביים פה די פראלפרה (Pralafera), המביים כעת את "לה בוהם". למרבה המזל, החששות התבדו לרוב, ומלבד הרכב המאסיבי והמיותר בו נכנסות לבמה מוזטה ומימי במערכה האחרונה, הבימוי היה צנוע ונקי יחסית. זאת במיוחד במערכה השלישית, שם התפאורה הצנועה אפשרה לזמרים לעמוד בקדמת הבמה, ו"לגעת" בקהל עם הכאב הטרגי של הדמויות הראשיות, במקביל לריב האוהבים הקומי של המשניות.

המערכה הראשונה והאחרונה התרחשו בעומק הבמה במעין חדר צר, מוגבה וחשוך. התאורה המועטת שימשה באופן מושכל להדגיש את הדמויות ברגעי ההתאהבות והמוות. החלטות בימוי אלו אולי העבירו באופן אמין את האווירה של דירת סטודנטים, אך הרחיקו את הזמרים מהקהל וכלאו אותם במרחב הצר והאחורי יחסית שניתן להם.

במערכה השניה תפאורות מרשימות דימו רחוב פריזאי באופן חי ועליז. עם זאת, גם במערכה זו שימוש בחלק קטן מהבמה הגביל את היכולת להניע את הזמרים, המקהלה והניצבים הרבים. נרשמו כמה רגעים קומיים מוצלחים בהפקה. למשל, כאשר הושר הטקסט "הנה מוכרות המזון" ולבמה נכנסו נשים בלבוש פרוצות ושרו "עוף, ביצים".

אם הבמאי ויתר לרוב על הפומפוזיות, הרי שהמנצח דניאל אורן אימץ אותה בהתלהבות. הפורטה של התזמורת האפיל על הזמרים, בעוד שאורן מדרבן את נגניו לנגינה עצמתית ודרמטית, כולל ברגעים הקלילים יחסית, היכן שנגינה כזו אינה נדרשת. הצליל של התזמורת היה חי ועשיר בניואנסים, אולם תכופות לא אחיד. זו לא הרמה שהורגלנו אליה מהסימפונית ראשון לציון. המקהלה בניצוח איתן שמייסר היתה כהרגלה מצויינת, וכך גם ילדי מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח שלי ברלינסקי, שהקסימו בשירתם ובנוכחותם.

אירה ברטמן (מימי) היא זמרת מצויינת וכוכבת הבית של האופרה. היא היתה בשיאה במערכה השלישית המתאימה במיוחד לבשלות, לעוצמה, לכהות ולמניירות הדרמטיות של קולה. חוזה ברוס (רודולפו) הציג קול "איטלקי", "שמן" ונעים, גם אם לא תמיד אינטימי. ניתן לומר שהתמודד באופן מכובד עם התפקיד המאתגר. מי שהצטיינו במיוחד היו זמרי המשנה קרלו סטריולי (קולין) עם הבאס העמוק והמרגש, ואלה וסילביצקי בתפקיד מוזטה; הגם שקולה עוד לא היה חם באריית הוואלס, שהיתה יכולה להיות מעודנת יותר, הרי שבמערכה הרביעית שירתה היתה חמה, נוגעת ללב ומרגשת מאוד. יונוץ פאסקו הפך לאורח קבוע באופרה הישראלית, ותפקיד משנה כמו מרצ'לו הולם אותו היטב. יש לציין שבקאסטים השונים יש עד שלושה זמרים לכל תפקיד, כולל כאלו שהופיעו במטרופוליטן ובלה סקאלה.

לסיכום, הפקה טובה בסך הכל לאופרה פופולרית, וסביר כי הקהל הרחב (שמילא את האולם בעת החזרה הגנרלית) ייהנה ממנה. יש לברך על הצניעות היחסית בבימוי, ועם זאת יצירת מתחם צר ומעט מרוחק עבור הזמרים הקשתה קצת על החיבור האינטימי.

"לה בוהם", (חזרה גנרלית) האופרה הישראלית, 22.4.14. מנצח: דניאל אורן; במאי: סטפנו מצוניס די פראלפרה. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.