music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אי-אן שו'

Tag Archives: אי-אן שו

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

אריאדנה בטארג

הפקת סטודנטים צנועה מוכיחה שוב שהגודל לא קובע / עמיר קדרון

יובל 150 שנה להולדת שטראוס אינו אירוע חשוב: האופרה הישראלית כבר מיצתה את המלחין בקדנציה של אשר פיש, שתחת שרביטו הוצגו הפקות מרהיבות של אריאדנה בנקסוס, רוזנקאוואליר ואפילו אלקטרה (וכן שתי הפקות אורחות של סלומה). על כן הוחלט למתוח את חגיגות ה-200 לוורדי בשנה נוספת, ולהציג עוד טראוויאטה מיותרת. את עלבונו של שטראוס תבעה דווקא הסדרה הקאמרית בשטריקר, ואילו בגזרת האופרות, הכפפה הורמה ע"י האקדמיה למוזיקה באונ' ת"א – שלמרבה הפלא התמודדה בכבוד עם האתגר שבהצגת 'אריאדנה בנקסוס'.

הישגה של האקדמיה מפתיע ומשמח, כיוון שההפקה הצולעת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" אשתקד, עוררה ספק באשר ליכולת להעלות אופרה ארוכה, תובענית ומורכבת כאריאדנה. הסוד, מסתבר, טמון בחוסר היומרה: כיוון שאין אפשרות או צורך להרים הפקה בסדר גודל שהולם בית אופרה, הוגדרה מראש מסגרת שעולה בקנה אחד עם אמצעי האקדמיה הצנועים, וממירה את החוסר החומרי במרכיבים שלרוב נעדרים מבית האופרה הישראלית: כישרון, דימיון, יצירתיות ואינטליגנציה.

יחד עם זאת, בהערת צד מותר לציין שלו התגייסו דמויות מפתח בביה"ס בוכמן-מהטה למען המטרה, ניתן גם ניתן היה לצוות את התזמורת הסימפונית של המוסד להפקה, וכן להפנות תקציב הולם ולהתחיל לבנות את ההפקה עם תחילת שנת הלימודים ולא כפי שנעשה בפועל. מבחינה זו, ההפקה הטובה והמקצועית ביותר שהעלתה האקדמיה בשנים האחרונות היתה "האומר כן" של וייל. אבל מיזמים כגון אלו דורשים ויתור על אגו, השקעה יתרה ובעיקר צליחת מכשולים של פוליטיקה פנימית באקדמיה, וזו כנראה דרישה מוגזמת.

על כל פנים, גם בנסיבות הנתונות ראו הנפשות הפועלות ברכה בעמלן, וכך העפילה רמת הביצוע הרבה מעבר לצפוי ממה שעל פניו נראה כתרגיל סטודנטיאלי קטן, יותר מאשר הצגת אופרה של ממש. אחד האחראים לתוצאה הוא הבמאי דני ארליך, שהדרכתו המוקפדת הפיקה מהזמרים תצוגה מצוינת של משחק ותנועה, הנדמים טבעיים וספונטניים למרות נטיית הבימוי אל המסוגנן. ייתכן שהדבר קשור לכך שההפקה "נקיה" וממוקדת יותר בהשוואה לעבודות קודמות של ארליך, וזאת אף שכהרגלו, לא הותיר דבר ליד המקרה, וכן וידא שלא ייוותר רגע דל.

היבט חשוב נוסף בתרומתו של ארליך להפקה הוא פרשנותו, הנשענת על יסוד ה-"הצגה בתוך הצגה" ומעצימה אותו ואת טשטוש הגבולות המתעתע שבין מציאות, חלום ותיאטרון. כך למשל, נכנסו המשתתפים לאולם במקביל לכניסת הקהל ודימו הכנות אחרונות לקראת המופע: חימום קולי, תיקוני איפור ולבוש, שיחות וכיו"ב. לצד זה ואחרים, רגעיה הגדולים והיפים של ההפקה התרחשו תדיר כל אימת שהמסכות המרובדות נשרו והסטודנטים גילמו בכנות מלאה את דמויותיהם. לרוב נעשה הדבר בהצלחה יתרה, ומרגש להיווכח שרוב הזמרים הצעירים בורכו בכישרון לממש את ההוויה האופראית על רגשנותה הסוחפת.

כוכבת הערב היתה הסופרן ביאטה ליפסקה (צרבינטה), שעוררה התלהבות רבתי בזכות השילוב המוצלח בין שירה מסחררת לעיצוב דמות אמינה וכובשת. מירב אלדן (המלחין), על אף המאמץ הניכר, יכלה לטסיטורה הגבוהה, יצרה דמות מקסימה ברגשנותה ובלהטה, ורשמה שלל רגעים ליריים נוגעים ללב ממש. לטנור אלכסנדר לאנג נמסר תפקיד רב המשרתים, ובכך אמנם נשללה ממנו זכות השירה – אך הוא הטביע חותם אדיר במשחקו, והפליא לגלם את הייקה-פוץ המתנשא. רושם דומה יצרה הופעתו של רועי סרוק (המורה למוזיקה): תפקיד ללא אתגר מוזיקלי או עניין רב, שזכה להעצמה בזכות נוכחותו הבימתית החזקה של הזמר.

אנסמבל הנימפות היה מצוין, ובו בלטה מאד מיכל דורון (דריאד). ראוי כי יתחילו באקדמיה לקדם את הקול הנדיר הזה, ואולי לחדש עבורו, למשל, את "המדיום" שביים ארליך לפני שנים ספורות בסדנת האופרה ביפו. על הדרך אפשר להציג גם את "הטלפון", כפי שנעשה במסגרת האופרה-סטודיו בקיץ שעבר, וכך להתענג על הופעה קומית של פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – זמר ושחקן נפלא שבאורח צפוי לחלוטין היה הצלע הדומיננטית באנסמבל הליצנים. בין עמיתיו חשוב לציין גם את יואב וייס – בריטון לירי נאה – ואת הטנור גאבור ראב (Raáb), קול עז ומסקרן בעל גוון חם.

קרלה קניז'ניק-לנגר עברה טרנספורמציה מוצלחת מנעלי הפרימדונה המשעשעת ברתחנותה בפרולוג, אל הדמות המיוסרת של אריאדנה. מבחינה קולית, היתה במיטבה במפגש עם בכחוס, בו הפגינו גם היא וגם הטנור המצוין אושר סבג שירה רגישה במיוחד, שבזכותה הצליחו להמחיש במדויק את מצבן הריגשי של הדמויות: התאהבות מתוך חששות, ספקות וייסורים של אנשים שכבר נכוו – ובכל זאת מוכנים להסתכן ומתמסרים שוב לאהבה.

אחרון אחרון חביב – הפסנתרן אי-אן שו, שליווה את הזמרים ללא ליאות במשך למעלה משעתיים, ולפרקים סחף בנגינה רבת השראה, עד כי נשכח היעדר התיזמור המרהיב של שטראוס.

נזיפה לסיום, כי תמיד יש קוץ באליה: עד כה הוצגו הפקות האופרה של האקדמיה באולם קלרמונט, ולא בטוח שההחלטה לעבור לטארג היתה נכונה. אמנם לחלל הקטן אווירה פרינג'ית שהולמת את אופי ההפקה, אך הניסיון לדחוס כמה שיותר קהל הסתכם בתחושת דוחק, כך שהאינטימיות המבוקשת כבר ממש נכפתה על הצופים. כמו כן, האופרה הוצגה בסה"כ פעמיים, ומכאן שרק מעט זכו לצפות בה. בעזרת חלוקת חלל ושימוש נבון בתאורה, ניתן היה להעתיק בקלות את ההפקה לקלרמונט מבלי לגרוע מאופייה הייחודי, ולהרוויח חשיפה גדולה יותר.

"אריאדנה בנקסוס" – הפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ניהול מוזיקלי ואמנותי – פרופ' תמר רחום. בימוי – דני ארליך. פסנתר – אי-אן שו. פרימדונה / אריאדנה – קרלה קניז'ניק לנגר. טנור / בכחוס – אושר סבג. צרבינטה – ביאטה ליפסקה. המלחין – מירב אלדן. מייצר הפיאות / הרלקין – פיליפו צ'לוצה. קצין / סקרמוצ'ו – גאבור ראב. משרת / טרופלדינו – יואב וייס. המורה למחול / בריגלה – קלייד דזאמה. המורה למוזיקה – רועי סרוק. רב המשרתים – אלכסנדר לאנג. נאיאד – ירדן זיסהולץ. דריאד – מיכל דורון. הד – מאיה עמיר. 2.7.14.

מודעות פרסומת

בוקר באופרה

על מפגש עם נבחרת זמרים צעירים כדרך מועדפת לפתוח סופ"ש / עמיר קדרון

כביכול, יש לצרף לדיווח על מופע כתת האופרה בבוכמן-מהטה נסיבות מקילות נוסח "הם רק סטודנטים" – ולא כך הוא. אדרבא, המחזור הנוכחי חזק, ואחדים מהמופיעים אף הדגימו בשלות מקצועית לכל דבר ועניין. במה דברים אמורים, אם כן? שהקונצרט נערך בבוקר – שעה פחות נוחה לקולות, ועל כך יעיד כל זמר; וכן שתכנית זהה הוגשה רק ערב קודם לכן. הווה אומר, הוטל עומס-מה על האמנים. על אף זאת, הרושם הכללי מההופעה חיובי: תכנית מעניינת בביצוע טוב, אשר כלל לפרקים ניצוצות השראה של ממש.

בדומה למופע המקביל שנערך אשתקד, נפתח האירוע בהרצאת מבוא מפי עומר שומרוני. אולי בעקבות הפקת לקחים מהפעם הקודמת, שבה נדחסו תולדות האופרה במזורז להסבר גדוש בן כ-15-20 דקות, בחר שומרוני להתמקד בקונצרט הנידון בנושא צר שוודאי פחות מוכר לקהל הרחב, והוא הפאך. אמת שגם כאן יש שורת מונחים ארוכה ומקום להרחיב את היריעה, אבל לפחות בחירת הנושא ומימדיו הגיוניים יותר ביחס לנסיבות.

שיפור חל גם בהפקת הקונצרט, שהיתה פחות מרושלת מהזכור בעבר – אף שעדיין עוררה כמה תהיות. מדוע, למשל, לטרוח בהכנת תכניה, כאשר משחקי התאורה התכופים במופע מנעו כל סיכוי לעיין בה ולעקוב כראוי אחר המתרחש? שאלה אחרת נוגעת לציוד ולמבנה האולם: כיוון שהם מטרפדים את האפשרות, מה הטעם בהקרנת דימויי-רקע על הזמרים? ניכר שאין יכולת לבצע זאת בצורה איכותית, וכך הדבר נותר בגדר גימיק חובבני שמסיח את הדעת מהמוזיקה. כיוון שכך, כמעט נדמה שהאקדמיה – שיכולה וצריכה להיות חוד החנית של זירת המוזיקה – מיישרת קו עם תזמורות והרכבים שמחזרים בייאוש אחר הקהל מתוך מחשבה מוטעית שהמוזיקה אינה מטבע עובר לסוחר, ועל כן יש צורך לשדרגה במיני אטרקציות. חבל שכך. במקום זאת, עדיף לנצל את האמצעים כמתבקש ופשוט להקרין את תרגום היצירות. מובטח כי צעד זה יחדד את חוויית הקהל פי כמה וכמה.

למוזיקה, אם כן. תכנית הקונצרט הורכבה בטעם, ובה רפרטואר זהיר וידידותי שרוענן במספר קטעים פחות מוכרים. הסופרן ביאטה ליפסקה, למשל, הכירה לקהל את "No, che non sei capace", ארייה קונצרטית של מוצרט – ובאורח כובש ומוצלח למדי. אף שיש מקום להידוק ולליטוש, הרי שמעלות הופעתה של הזמרת רבות: הקול מצטיין בגוון נעים ובברק נוצץ במיוחד; בעוד רוב הקסם מרוכז במשלב העליון על גמישותו המפליאה, הנה גם לתחתון נוכחות מרשימה; כמו כן, מחוברים המשלבים באופן חלק; הקול לא מאבד מרכותו גם בפסגת המנעד, היכן שהוא עלול להפוך צווחני; ומעל הכל – אם במחצית הראשונה של הארייה נוצר הרושם שליפסקה מתמקדת בפיתרון ההיבט הטכני וכתוצאה מכך מתקבלת תצוגת תכלית רברבנית של קולורטורות, החל ב-"Vanne! t'aborro" טענה את הסלסולים האינסופיים בתוכן ריגשי אמיתי והפיקה רושם עז.

חידוש מלבב עוד יותר נמצא בהופעתו המבריקה של פיליפו צ'לוצה (Celuzza), ששר את אריית הגימגום "Quella è una stra-stra-strada" ("המסכות", מסקאני) בשילוב נדיר של כישורי שירה ומשחק מהמעלה הראשונה. בנוסף, שיתף צ'לוצה פעולה עם שחר לביא בגולת הכותרת של התכנית: הדואט "Ai capricci della sorte" ("האיטלקיה באלג'יר", רוסיני). צמד הזמרים התגלה כשידוך קולי ובימתי יוצא מהכלל, וכך ניתן היה להבין במדויק מה מתחולל בתמונה המוצגת למרות מחסום השפה.

משימה נוספת וכבדה הוטלה על לביא – כרמן. הקונצרט נפתח בסגידייה, אותה שרה הזמרת בפתיינות חתולית, תוך הצגת לגטו מצוין, ברק מושך בחלק העליון של המנעד, ועושר של צבע בקצה הנגדי. עד כאן הכל טוב ויפה, אך האם היה מקום באותו מעמד לשלב את תמונת הסיום של האופרה? האם ניתן לצפות מזמרים צעירים ולא מנוסים להתמודד בהצלחה עם הדואט מורט העצבים, שהוא אולי התובעני בז'אנר? אין הכוונה לומר שלביא ושותפה לתמונה, הטנור אושר סבג, אינם מסוגלים לכך. לשניהם כישרון בולט, והתשתית שהציגו בקונצרט היתה טובה: סבג, אף שלא בכושר קולי מלא בזו הפעם, התווה בבירור את הלהט, התשוקה וסערת הרגש של ז'וזה, אשר עמדו בניגוד חריף לכרמן הנחרצת של לביא, וכך הושג המתח ההכרחי לתמונה. מצד שני, האיזון בין הקולות לא נשמר היטב; ומתוך היכרות עם הזמרים, ברור כי ביכולתם להוציא מהסצינה הרבה יותר. זו רק שאלה של זמן, בשלות ותירגול, ושוב – יש לקחת בחשבון שמדובר בקטע קשה וטעון, הדורש עבודת הכנה רבה ושורה של החלטות מוזיקליות-דרמטיות ברורות על מנת להוציאו אל הפועל כראוי. יש למה לחכות.

עוד הרשימו: מאיה עמיר, שהקסימה בקול רענן וגמיש בארייה "Que fais-tu, blanche tourterelle?" ("רומיאו ויוליה", גונו); נופר יעקבי, ששרה את תמונת השיגעון מתוך "הפוריטנים" (בליני) ובמהלכה העפילה לביטוי כה מדויק ונוגע בקווטינה "Qui la voce", כך שאפילו הקבלטה הנוצצת שחותמת את התמונה לא יכלה להשכיח את הרושם המצמרר; וזלאטה חרשברג, שהיפנטה והרטיטה בקולה המפואר ב-"Mon cœur s'ouvre à ta voix" ("שמשון ודלילה", סן סנס).

רשימת האמנים עוד נמשכת, אבל אין טעם למתוח את היריעה הלאה, ועדיף לעצור ולחתום בהמלצה – אך לפני כן מלה טובה לפסנתרן אי-אן שו, שברגעיו הטובים ביותר התגלה כמלווה רגיש המעניק תמיכה מצוינת לזמרים. לסיום, אם כן, המלצה על שתי הזדמנויות קרובות להתרשם מנבחרת הקולות של אונ' ת"א: השבוע ייערך קונצרט כפול ובו מבחר קטעים מתוך "חליל הקסם" בשירת חלק מהנ"ל ואחרים (פרטים והזמנות: 03-6407047, music@post.tau.ac.il); בחודש הבא יתקיים קונצרט כתה בהשתתפות נציגי חלק מכתות המחלקה הקולית. הכניסה לאירוע זה חופשית. מומלץ בחום!

"קסם האופרה" – אריות ודואטים בשירת כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום. פסנתר – אי-אן שו. הרצאת מבוא – עומר שומרוני. משתתפים: נופר יעקבי, ביאטה ליפסקה, ירדן זיסהולץ – סופרן; שחר לביא, מאיה עמיר, זלטה חרשברג, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג – טנור; פיליפו צ'לוצה, רועי סרוק – בריטון. אונ' ת"א, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, 21.3.14.

פעמיים כי טוב

שנת הלימודים בביה"ס בוכמן-מהטה מסתיימת בקונצרט כפול ומאתגר / עמיר קדרון

במהלך חודש יולי הגיעה עונת המוזיקה הנוכחית אל קו הסיום. בזה אחר זה חתמו התזמורות וההרכבים את פעילותם, והאקדמיה אינה יוצאת דופן – אלא שדווקא במהלך יולי ניכרה בה תכונה רבה מהרגיל. מדובר בתקופה עמוסה של בחינות והגשות, רבות מהן מעשיות – ופתוחות לקהל. ההיצע של המחלקה הקולית, למשל, כלל רסיטלים של מסיימי תואר ראשון ושני, הפקת אופרה ומבחר מופעי סיכום מסקרנים של כיתות מתוך המחלקה.

אחד מאלו היה קונצרט הסיום הכפול (ערב אחר ערב, תכנית זהה בשינויי ליהוק חלקיים) של כתת האופרה בהדרכת פרופ' תמר רחום, מנהלת המחלקה. המופעים הסבו הנאה לקהל הדל שטרח להתייצב, וזאת למרות תנאי הבסיס הבעייתיים: ראשית – אולם קלרמונט, כידוע, מחולל שמות בקולות; שנית – הזמרים ניצבים בראשית דרכם ובדרגות שונות של בשלות (ללא יחס ישר לעמדתם על המסלול האקדמי) וכך נשמעו קולות נאים על סף פריחה לצד בוסריים ו/או לקויים טכנית; שלישית – ניכר בתוצאה כי לא כל הקטעים עברו עבודת הכנה מספקת; רביעית – הליווי של אי-אן שו בפסנתר היה משמעותית פחות מוצלח מהרגיל. נגינתו לא עלתה בקנה אחד עם השירה, ונטתה לכסות אותה.

על אף החסרונות הלא-מבוטלים, ידם של היתרונות היתה על העליונה. ייתכן שהאתגר שהציבה התכנית נסך יתר השראה בזמרים, אם לשפוט על-פי ההתלהבות וההנאה שאפיינו את הופעתם. במה מדובר? רעיון פשוט וחכם: אנסמבלים. על-פי-רוב, מופעי המחלקה הקולית בנויים כשרשראות אריות עם כמה דואטים לגיוון. זו הדרך המתבקשת להצגת הכישרונות הצעירים ואין רע בה, אבל התכנית המדוברת – מדואטים ועד חמישיות – הוכיחה כי לאנסמבלים כוח משיכה רב פי כמה. האינטראקציה המוזיקלית והבימתית שנדרשה מהמשתתפים יצרה מתח ועניין, שמפלסם עלה והלך עם התקדמות המופע.

לכך נוסף בונוס בדמות בימוי מעניין מעשה ידי פרופ' רחום: הקטעים הקומיים תובלו בשפע רעיונות משעשעים; ברציניים השכילה רחום למתן את הפעילות ולתת למוזיקה לעשות את רוב העבודה. בשני המקרים הפגינו הזמרים כישרון משחק משכנע, והצליחו להוציא מהכוח אל הפועל את כוונותיה של רחום, ובהצלחה.

ניכר, איפוא, שההופעות נבנו מתוך כבוד לכישרונות הרבים שמאכלסים את ביה"ס, ומתוך התייחסות רצינית למעמד. הדבר בא לידי ביטוי גם בתכניה האינפורמטיבית: אמנם צנועה, אך לשם שינוי חפה מהעילגות שזכורה מביקורים קודמים במקום. כמו כן יש לברך את העושים במלאכה על שנמנעו מגימיקים מיותרים: בקונצרט דומה שנערך באמצע השנה נבחרו דימויים בנאליים כרקע לקטעי השירה (נוף כפרי עבור הכלה המכורה וכד'), והוקרנו באורח כה מרושל, כך שהיוזמה לשדרג את האירוע רק עוררה מבוכה וגרעה מהחוויה.

לאור האמור לעיל, קשה מאד לבחור את גולת הכותרת של ההופעות, אבל ייתכן וזהו הדואט "Esulti pur la barbara" (דוניצטי, שיקוי האהבה), בשירת דורון פלורנטין ונופר יעקבי. קולות ייחודיים בגוון ובאופי, שירה לבבית, שידוך בימתי-מוזיקלי שעלה היטב – המסקנה אחת היא: על ביה"ס להפנים את כשלי "אורפאו ואאורידיצ'ה" (הפקה צולעת שלא היתה צריכה לעלות על במה, ודאי לא מול קהל, ודאי לא בתשלום), לזנוח לאלתר את התכנית להציג את "יוליוס קיסר" בשנה הבאה (כרגע בגדר שמועה – תכנית עונת המנויים של האוניברסיטה טרם התפרסמה רישמית*), ולרכז מאמצים ומשאבים בהעלאת "שיקוי".

הסופרן הזוהר של יעקבי נשמע נפלא אף יותר בתמונת הסיום מתוך "אביר הוורדים" (ר. שטראוס). שילובו בקולה היפהפה של שחר לביא יצר כמה רגעים ממיסי לב ממש, ואת הטריו חלקו עם אחד הקולות המעניינים ביותר שעוזבים כעת את המוסד: הסופרן גוני כנעני. משפט הפתיחה של התמונה עוצב באורח חרישי ומצמרר – חוויה המצטרפת לשורה מרשימה של הישגי הזמרת במהלך לימודיה. לצד המרשלין גילמה כנעני בקונצרט, בין היתר, את מיכאלה, פמינה ואליצ'ה, והוכיחה שוב כי קולה חומק מכל הגדרה ומסוגל לביטוי מרתק במגוון סגנונות. כיצד תתפתח עם הצטרפותה הקרבה לצוות "מיתר – אופרה סטודיו"? שווה לעקוב, ולקוות כי תדע לנווט בשלום את דרכה תחת קורת הגג של האופרה הישראלית (ודי לחכימא ברמיזא).

עוד שתי בוגרות טריות של בוכמן-מהטה הן טל ברגמן (המצטרפת אף היא לסטודיו) ומעיין גולדנפלד, שהפליאו לשיר ולשחק את דואט המכתב ("נישואי פיגארו"). האחרונה, סופרן לירי פעמוני, מצטיינת בכריזמה אדירה שבזכותה עלה בידה להטביע חותם בכל מה ששרה – לא דבר פשוט בכלל בפאך צפוף כשלה.

רשימת הקולות עוד נמשכת: גם ללא תפקיד סולני משמעותי, בלטה מאד מאיה בקשטנסקי כמג ("פלסטף") וכגבירה השלישית ("חליל הקסם") בזכות קולה העז והלוהט שאין לעמוד בפניו; רועי סרוק הקסים כפפגנו, בשילוב נפלא של מוזיקליות וכישרון משחק; מאיה עמיר היתה נהדרת בתפקיד בסטיין בדואט שחלקה עם הדר בייזר ("בסטיין ובסטיינה", מוצרט) – והופעתן טענה את הקטע במידה רבה מהצפוי של הומור וחן. אחרון חביב חייב להיות אושר סבג, ששר עם כנעני את הדואט "Parle-moi de ma mère" ("כרמן"). הפוטנציאל העצום של הקול המלבלב הזה מעורר התרגשות יוצאת דופן. טנור יפהפה, קטיפתי ומלטף, ממוקד ורב-עוצמה, ואף כי מוקדם ומסוכן לקבוע עובדות בשטח, מותר לייחל שהזמר ירעיד נברשות ולבבות בתפקידים הרומנטיים הגדולים ביותר.

"קונצרט סיום השנה של כיתת האופרה": 29-30 ביולי 2013, ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה באונ' ת"א. אנסמבלים מתוך "פידליו", "חליל הקסם", "רחמי טיטוס", "בסטיין ובסטיינה", "חליל הקסם", "נישואי פיגארו", "שיקוי האהבה", "כרמן", "אביר הוורדים" ו-"פלסטף".

ניהול מוזיקלי ובימוי: פרופ' תמר רחום. פסנתר: אי-אן שו. משתתפים: מעיין גולדנפלד, טל ברגמן, גוני כנעני, הדר בייזר, נופר יעקבי, חן רודניצקי – סופרן; מאיה בקשטנסקי, מאיה עמיר, שחר לביא, חנה ברדוש – מצו; אושר סבג, קלייד דזאמה (Xama), דורון פלורנטין – טנור; רועי סרוק, פיליפו צ'לוצה (Celuzza) – בריטון.

* עדכון: אין איזכור להפקת אופרה בעלון הפירסום של מפעל המנויים. לעומת זאת, כלולים בעונה שני קונצרטים רלוונטיים: אריות ואנסמבלים ב-20/21.3, וקטעים מחליל הקסם ב-27/28.3.