music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אירה ברטמן'

Tag Archives: אירה ברטמן

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לקראת בכורות

 

שתי אופרות ישראליות חדשות בערב אחד / עמיר נהרי

הפקה של שתי אופרות ישראליות באותו הערב מעוררת באופן טבעי עניין רב, במיוחד כשמדובר בעיבוד מוזיקלי לשתי יצירות קאנון מקומיות: "האדונית והרוכל" של עגנון והמחזה "שיץ" מאת לוין. הסקרנות גוברת עקב הבחירה במלחינים חיים פרמונט ("הבן יקיר לי"; "אותו הים" על-פי עמוס עוז), ויוני רכטר, שזו לו האופרה הראשונה שכתב.

היצירות הוזמנו לכבוד עונת ה-30 לאופרה הישראלית. הבחירה להפיק שתי אופרות קצרות (משך כל אחת כשעה) נבעה מתפיסה לפיה הקהל יתקשה לגלות סבלנות למשך זמן ארוך יותר, ועדיין – במסיבת העיתונאים ציין רכטר שזו יצירה רחבת יריעה עבורו יותר משכתב בעבר.

את ההשראה ל"אדונית והרוכל" קיבל פרמונט מהאופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, ולכן יצירתו תהא גם היא דואט ארוך ואפל בין רוצח וקורבן, הנע לעבר סוף אלים. את "שיץ" הלחין רכטר ללא מקור השראה ספציפי, תוך הדגשת האלמנטים ההומוריסטיים שבמחזה. שתי היצירות מהוות אתגר לא פשוט להלחנה בשל עושר הרבדים שבהן, הדואליות והאירוניה הרבה. במילותיו של ברנרד שאו: מאחורי כל צחוק מתחבאת דמעה. במקרה זה, מתחבא לפעמים גם אגרוף.

בימאי ההפקה עידו ריקלין, שביים העונה את "שתיקתו של ברוך" מאת אלה מילך-שריף, החליט לשזור בין שתי היצירות חוט בין-דורי המקשר בין הקורבן היהודי בגולה ("האדונית") לבין הישראלי החדש המוצג, כדרכו של לוין, באופן ביקורתי ללא רחם. הבימאי הכתיר את החיבור בשם "טורפים", כדי לבטא שהיהודים, שהיו נטרפים בגולה, הפכו טורפים, או לפחות שחזרו עולם שבו יש טורפים ונטרפים, בהיעדר היכרות עם גורל אחר.

השאיפה לתת פרשנות פוליטית, גם אם מעודנת, ראויה לציון בעקבות השערורייה סביב ההחלטה שלא לבצע בעונה הנוכחית את יצירתה של אביה קופלמן "מעזה עד ברלין". התפאורה תהא משותפת לשתי האופרות, ותהפוך מביטוי מופשט של יער אירופאי ("האדונית והרוכל") למעין פיגומים של א"י הישנה הנבנית "שלמת בטון ומלט" ("שיץ"). מהצצה הראשונה עושה הרושם שההפקה תהא מושקעת ויצירתית ובהחלט מעוררת סקרנות.

"האדונית והרוכל" הולחנה ע"י פרמונט בעקבות ברטוק בשפה מוזיקלית מורכבת: טונלית אך מודרנית יחסית. היא צפויה לאתגר את הקהל ולא תנעם לאזני כולם. משמיעת אחד הדואטים, עושה רושם שהמוזיקה תיצור בהצלחה אווירה עשירה וקודרת. נותר לגלות אם יתפתח דיאלוג אינטראקטיבי מרתק בין הדמויות ואם יהיה ביטוי מתוחכם ומספק לדואליות ולאירוניה העגנוניות.

יש לברך על התפקיד הדרמטי הראשי שניתן סוף סוף לשחקן ולטנור הנפלא גיא מנהיים, שכיכב השנה בהפקות של וגנר בלייפציג. לצידו תשיר עידית זמיר, בעלת קול הספינטו הכהה.

"שיץ" צפויה לתקשר היטב עם הקהל הרחב. משמיעת שני דואטים עושה רושם שהשפה המוזיקלית תזכיר גם את "המוזיקה הקלה" של רכטר וגם פרקים קומיים של האופרה הקלאסית והאופרטה, ואולי גם את המוזיקה של קורט וייל. ההבעה המוזיקלית שתיווצר תהיה ישירה ונעימה לאוזן.

יש לברך על ההרכב המצויין שלוהק: אירה ברטמן ונח בריגר, שכבר שרו לוין באופרה "הילד חולם", ולצידם הקולורטורה יעל לויטה והכוכב העולה עודד רייך, בעל קול הבריטון העוצמתי. גם פה האתגר יהיה בתרגום העומק, התחכום והניואנס למוזיקה: לבטא מתחת להומור את המרירות הלוינית, ומתחתיה את הכמיהה לאהבה ולקיום בעל ערך אל מול עולם אכזר.

האופרה הישראלית והמשתתפים השונים הצהירו על ההתלהבות שביצירת חומרים מקוריים ומקומיים, את האפשרות להתייעץ עם המלחין בעת ההפקה, וכמובן להגיש לקהל יצירות ישראליות המושרות בעברית. המנצח איתן שמייסר דבר בגאווה על ריבוי היצירות האופראיות בעברית בשנים האחרונות.

עם זאת, מדברי המלחינים לא נראה כי ישנה שאיפה לעבר יצירה פורצת דרך דווקא, כזו שגם תתווה סגנון מוזיקלי "ישראלי" בעל מאפיינים ייחודיים. הקהל כן יחווה חוצפה ישראלית; איפה עוד שרים באופרה שורות כמו "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס" ("שיץ")?

לסיכום – צפויה הפקה תיאטרלית עשירה שתתכבד בזמרים ישראליים מצויינים. לבטא במוזיקה את התחכום והניואנס של הקלאסיקות הישראליות יעמיד אתגר רב למלחינים ולמבצעים, ומכאן המשמעות הרבה של ערב. זה לא יהיה עוד "טרוויאטה" – הסקרנות רבה וברור שהחוויה לא תשכח במהרה.

"טורפים: מעגנון עד לוין" – "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט על-פי ש"י עגנון, ליברית: צרויה להב. "שיץ" מאת יוני רכטר, על-פי חנון לוין, עריכת ליברית: מולי מלצר. בימוי: עידו ריקלין. ניצוח: איתן שמייסר. 3-10.7.15.

 

 

מודעות פרסומת

Villi d'arte

שיחה עם אירה ברטמן לקראת תפקיד חדש / עמיר נהרי

ברטמן עם יותם כהן וגבי שדה. צילום: אלכס כגן

אירה ברטמן, סופרן. ילידת לטביה. שרה עם מרבית התזמורות בארץ וכן ברומא, ברלין, פאריס ועוד. בין תפקידיה באופרה הישראלית: רוסלקה, אנטוניה (סיפורי הופמן), טטיאנה (יבגני אונייגין) ליזה (פיק דאם), דזדמונה (אותלו), אמליה (נשף מסיכות). זכתה לאחרונה בפרס לנדאו.

איך התחילה הקריירה האופראית שלך?

בהתחלה לא היה לי שום קשר לאופרה. לא אהבתי, צחקתי על זה. מלבד כמה זמרות רוסיות לא הכרתי שום דבר. שרתי בלהקות יהודיות ובמקהלות, אבל לא חשבתי להפוך את השירה למקצוע. כשהגעתי ארצה לקיבוץ, לימדו אותנו שירים יהודיים שכבר הכרתי מהלהקה בלטביה. המנצחת בקיבוץ אמרה שיש לי קול מיוחד ושלחה אותי לשכנה, שעסקה במוזיקה, ומשם הגעתי לאקדמיה למוזיקה.

רק בשנה השנייה באקדמיה התאהבתי באופרה. צפיתי בביצועים אדירים, שהכל התחבר בהם: זמרת, מנצח, תזמורת, דקורציה. אם יש משהו אחד שלא עובד זה כבר לא מעניין: קשה לזמר אחד להחזיק אופרה. התאהבתי בקאלאס. היא עשתה מהפכה באופרה והביאה את המשחק. אופרה היא תיאטרון לכל דבר.

מה הסוד למשחק טוב?

זמר יכול לעמוד ולא לעשות כלום – זה בסדר, כל עוד הוא מתחבר לדמות, למילים, מעביר את התוכן, בונה פרשנות לגבי מה הוא רוצה להגיד, למה הוא שר. אפקטים לא עובדים. אפילו אם יש קול אדיר, אבל חסר לב, נשמה, אז זה לא עובד. היום אני נורא משתעממת באופרות. אני באה כי אני רוצה חוויה רוחנית, ובסוף מפהקת. אין אנרגיה, אין אהבה, שנאה. אופרה זו אמנות שאפשר להגיע איתה למקסימום – בכי, שמחה, צמרמורת.

איך מגיעים לבכי וצמרמורת?

אצל מלחינים גאונים כמו ורדי, פוצ'יני, גונו, מאסנה, בטח צ'ייקובסקי – כל האמוציות כבר נמצאות במוזיקה. אבל אצל כל זמרת, טוסקה יוצאת קצת אחרת. צריך רגש, והרבה פתיחות. להתייעץ הרבה עם המנצח, הפסנתרן, עוד אנשים. עכשיו כבר לא נעשית עבודה מוזיקלית. הזמר לומד לבד את התפקיד ובא מוכן, עושים 2-3 חזרות וזהו. כוכבים רצים מהר מהר בין הפקות. הם נמדדים על סיבולת. הם גם צריכים להראות כמו דוגמנים ולדעת לעמוד על הראש. אני מבינה שצריך להראות טוב, אבל זה מוגזם.

פעם היה אחרת. היו כוכבים אמיתיים. חיו עם המורה, עבדו, ישנו – טוב, לא באותה מיטה, אבל באותו הבית (צוחקת), לקחו שיעורים שעות על גבי שעות בכל יום, לא עבדו מהר כמו היום. היה צריך לעבור תהליך. נסים לא קורים – זה דורש זמן.

אילו זמרים בעינייך הם מצויינים?

קאלאס, טבאלדי, הרבה… כשאני רוצה לקבל אנרגיה להופעות אני צופה בשלושת הטנורים. בעיקר קרראס.

וכיום? אילו זמרות וזמרים את אוהבת?

פלמינג, גיאורגיו, למרות שהן כבר בירידה. טנורים?.. אולי תעזור לי…?

קאופמן? פלורס?

הם חמודים, אבל לא מסמרים לי את השיער. היום אין יותר עומק באמנות, זה טכני. פעם היו זמרים מצויינים כמו ארגאל. הוא לא עשה הרבה תפקידים, אבל כל דבר שעשה היה מצויין. כשרצים בין הפקה להפקה זה בא על חשבון איכות – שמושגת על ידי השילוב המוקפד בין משחק ומוזיקה.

ומה מבחינה קולית ומוזיקלית? איך מגיעים למצויינות?

חשוב להתחבר לחומר המוזיקלי. יש אופרות שאני לא אוהבת, חלק מהמודרניות למשל, אפילו של ברג. את בריטן אני דווקא אוהבת, הוא גאון – אני אשיר השנה את רקויאם המלחמה שלו. צריך גם שהתפקיד יתאים לקול שלך. אני למשל מתה לשיר לוצ'יה דה לה מרמור. יכול להיות שיהיה מנצח שירצה לתפקיד דווקא זמרת מהסוג שלי, אבל אני מרגישה שעברתי מבחינת הגיל והשלב את היכולת לשיר את הקולורטורות של התפקיד בקלות. כיום יהיה לי קשה לבצע אותו, אני אתרכז כל הזמן בצד הטכני, גם על הבמה, ולא אהיה פנויה לתת את כולי מבחינה דרמטית.

יש לך הבעה לירית מרגשת וגם עוצמה דרמטית לקול. כיצד את מגדירה את עצמך? סופרן לירי? ספינטו?

כן – ליריקו ספינטו.

עשית כמה וכמה תפקידים גדולים. לאילו הכי התחברת?

האחות אנג'ליקה, ובאטרפליי. גם ליסה ב"פיק דם".

היית מדהימה ב"באטרפליי". "פיק דם" עשית גם בחו"ל, בפולין.

תודה. כן, וגם בקלגארי.

זה שונה לעשות אופרה באיטליה?

היית מצפה שכן, התרגשתי מאוד, אבל בסופו של דבר לא. רק צריך להיות יותר אחראית לגבי המילים.

היית רוצה קריירה בינלאומית יותר? לעשות עוד דברים בחו"ל?

כן כמובן, אבל זה מאוד קשה. זה תלוי בייצוג. רוצים שתבואי עם סוכנות "חזקה". הכל קשרים. זה כמו שוק. צריך להכיר מנצחים מובילים ושהם ינסו לעזור.

אז אי אפשר לקבוע קפה עם מהטה למשל? או שאזלן?

זה קשה אם נשארים לחיות בישראל. זמרות שהצליחו (כמו חן רייס, הילה פחימה) עברו לאירופה. אני לא קיבלתי החלטה כזו עדיין. זה מפחיד, יש לי בת, כבר עשיתי הגירה אחת וזה לא פשוט. בינתיים אני מדחיקה (צוחקת).

ומה לגבי הארץ? האופרה הישראלית זכתה למחמאות על הצלחתה הכלכלית, על אף מיעוט התמיכה הממסדית. מצד שני יש ביקורת על הפקות גרנדיוזיות, העדפת זמרים מחו"ל ורפרטואר שמרני – כביכול בשם המסחריות וההתחנפות לקהל. מה היית רוצה לראות באופרה הישראלית בעתיד? איך היית רוצה לראות אותה מתפתחת?

חשוב לי בהפקה שתהייה הגיוניות ולא "כנגד" המוזיקה. לא עמוסה מדי. שהדקורציה והבימוי לא יפריעו לזמרים, ולקהל ליהנות מהשירה. לפעמים "מסתירים" פגמים בשירה באמצעות אבזרים ואפקטים שמסיחים את הדעת. זה הכל תלוי בכסף.

אפשר לשקול מודלים אחרים, כמו למשל באירופה, של תיאטרון רפרטוארי, שבו צוות מקומי קבוע עובד בשכר ויוצרים ביחד הפקות חוזרות. זה יוצר מסורת, וגם לומדים כך לעבוד יחד, יודעים איך הזמר שלידך שר, איך הוא נושם.

ב"צוות מקומי" את מתכוונת לישראלים. יש לנו זמרים ישראלים נהדרים.

נהדרים, ללא ספק.

איזה תפקיד הכי היית רוצה לשיר?

חלום חיי זה לשיר טוסקה. יפיקו את השנה, לקחו זמרת מחו"ל ואני הגיבוי. זה לשיר את עצמי, פלוריה טוסקה היתה זמרת אופרה… זה תפקיד עם מצבים קיצוניים: שקרים, תשוקה, שנאה לסקרפיה. היא גם הורגת בן אדם, אבל גם מנסה להציל בן אדם. מוזיקה אדירה.

אולי יהיה לך מזל כמו לנעמה גולדמן ותעלי לבמה. לשיר את טוסקה זה לשיר את עצמך? ככל הידוע לי לא הרגת…

אני כמו בארייה vissi d'arte – מרגישה שאני חיה למען האמנות. גם אני לא עשיתי רע לאף אחד. לכן כשקורה לי משהו רע ואני סובלת אני שואלת כמוה: למה זה מגיע לי (צוחקת).

את חיה למען האמנות?

כשיש הצגה, כשיש משהו חדש ללמוד – זה נותן לי כוח לקום בבוקר. זה וטיולים בטבע מטעינים לי את הבטריות. גם אנשים טובים. מוזיקה היא מקצוע קשה, יש הרבה תחרות ואנשים מרגישים צורך להוכיח שהם הכי טובים, אז הם מתגוננים… קשה למצוא מוזיקאים טובים שהם גם אנשים טובים ועמיתים טובים, אבל כשכן – זה עושה הבדל עצום.

למה זמרת מובילה באופרה, ששרה לאחרונה את התפקיד הראשי ב"לה רונדינה", בוחרת לעבוד בהפקה עצמאית ואינטימית?

זה התחיל כי גבי שדה, שאני אוהבת מאוד, ביקש ממני. הוא זמר גדול שעכשיו שר בריטון. מעניין אותי לעשות משהו לא קונבנציונאלי, עם פסנתר וגם קטעי תזמורת מוקלטים, וידאו ארט. חשבתי שיש לזה סיכוי להתפתח לאירועים שונים – אנחנו מתחילים ונראה לאן זה יתגלגל הלאה.

ב"Le Villi" יש כמה אריות נהדרות : se come voi piccina io fossi לסופרן, ו-torna ai felici di לטנור. בכל זאת היא לא נפוצה ברפרטואר הפופולרי. למה בחרתם בה?

אופרה מדהימה – הראשונה של פוצ'יני. מה שפוצ'יני כתב – אני מוכנה לשיר. פנינה. היא לא מבוצעת הרבה כי יש בה רק שלושה משתתפים, אולי גם כי היא קצרה יחסית, אז לא נתפסת כמשהו שיעניין את הקהל הרחב. אבל המוסיקה נהדרת והתזמור מדהים. חבל שלא מבוצעת יותר.

אז מה צפוי לנו בהפקה של "לה וילי"?

אלכס קגן הוא במאי שעבד הרבה גם ב"קאמרי". הוא שלב את האופרה עצמה עם קטעי וידאו וגם תיאטרון. פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה. זה הולך להיות ממש יפה.

איך זה לעבוד לצד בן הזוג [הטנור יותם כהן]?

כיף. למרות ששנינו ביקורתיים מאוד אחד כלפי השני, בעיקר סביב הטכניקה – במטרה כמובן לשפר. זאת לא הפעם הראשונה שנשיר ביחד. נפגשנו בהפקה הראשונה ששרתי באופרה, "החטיפה מההרמון". היתה אינתיפאדה, זמרת ביטלה הגעה ואני הוקפצתי שבועיים לפני הפרימיירה ללמוד את התפקיד. פחדתי מאוד, גם כי זה תפקיד קשה, ויותם תמך ועזר. גילינו ששנינו חושבים דומה לגבי אופרה, ושנינו אוהבים את קרראס.

ההופעה הזאת ב"חטיפה מן ההרמון" היא מה שהקפיץ את הקריירה שלי. לאו דווקא כי שרתי יפה, למרות ששרתי יפה (אני אומרת בצניעות, כן?) אלא כי זה לא היה כישלון. זה היה מאוד חשוב.

כלומר, שמה שמצפים מזמר היום, בתוך העולם התובעני הזה, זה יותר מכל לשרוד ולא להיכשל.

כן.

"Le Villi": האופרה הראשונה של פוצ'יני. סופרן – אירה ברטמן, טנור – יותם כהן, בריטון – גבי שדה, פסנתר: בלה שטיינבוק. בימוי, תפאורה, וידאו – אלכס כגן, תרגום – רונית שגב, תאורה – זיו וולושין. 8-15.2.

אופרה במרחב צר

בימוי סביר ושירה נאה בהפקת "לה בוהם" / עמיר נהרי

"לה בוהם" מאת פוצ'יני היא אחת האופרות האהובות ביותר ברפרטואר. פשטנות העלילה והדמויות היא דרכם של הליברטיסט ג'קוזה ושל המלחין לצמצם את האופרה לרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים: נעורים, התאהבות, ריבי אוהבים וקנאה, ולבסוף חולי ומוות, ולהציג אותם לקהל עם סנטימנט נקי שכולם יכולים להזדהות איתו. בהשראת הווריזמו, הדמויות הן אנשים פשוטים, אמנים צעירים ונאבקים. הרקע הוא בתי הקפה וחיי הרחוב העליזים של פריז, המייצגים התפכחות מחלום. גם כשהגיבורה מתה, היא עושה זאת באופן כמעט חרישי, ללא זעקות אופראיות.

לאחרונה מסתמנת מגמה מקומית להפקות אופרה בומבסטיות, עתירות חפצים וטכסיסי בימוי. זאת בפרט באופרה האחרונה שביים פה די פראלפרה (Pralafera), המביים כעת את "לה בוהם". למרבה המזל, החששות התבדו לרוב, ומלבד הרכב המאסיבי והמיותר בו נכנסות לבמה מוזטה ומימי במערכה האחרונה, הבימוי היה צנוע ונקי יחסית. זאת במיוחד במערכה השלישית, שם התפאורה הצנועה אפשרה לזמרים לעמוד בקדמת הבמה, ו"לגעת" בקהל עם הכאב הטרגי של הדמויות הראשיות, במקביל לריב האוהבים הקומי של המשניות.

המערכה הראשונה והאחרונה התרחשו בעומק הבמה במעין חדר צר, מוגבה וחשוך. התאורה המועטת שימשה באופן מושכל להדגיש את הדמויות ברגעי ההתאהבות והמוות. החלטות בימוי אלו אולי העבירו באופן אמין את האווירה של דירת סטודנטים, אך הרחיקו את הזמרים מהקהל וכלאו אותם במרחב הצר והאחורי יחסית שניתן להם.

במערכה השניה תפאורות מרשימות דימו רחוב פריזאי באופן חי ועליז. עם זאת, גם במערכה זו שימוש בחלק קטן מהבמה הגביל את היכולת להניע את הזמרים, המקהלה והניצבים הרבים. נרשמו כמה רגעים קומיים מוצלחים בהפקה. למשל, כאשר הושר הטקסט "הנה מוכרות המזון" ולבמה נכנסו נשים בלבוש פרוצות ושרו "עוף, ביצים".

אם הבמאי ויתר לרוב על הפומפוזיות, הרי שהמנצח דניאל אורן אימץ אותה בהתלהבות. הפורטה של התזמורת האפיל על הזמרים, בעוד שאורן מדרבן את נגניו לנגינה עצמתית ודרמטית, כולל ברגעים הקלילים יחסית, היכן שנגינה כזו אינה נדרשת. הצליל של התזמורת היה חי ועשיר בניואנסים, אולם תכופות לא אחיד. זו לא הרמה שהורגלנו אליה מהסימפונית ראשון לציון. המקהלה בניצוח איתן שמייסר היתה כהרגלה מצויינת, וכך גם ילדי מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח שלי ברלינסקי, שהקסימו בשירתם ובנוכחותם.

אירה ברטמן (מימי) היא זמרת מצויינת וכוכבת הבית של האופרה. היא היתה בשיאה במערכה השלישית המתאימה במיוחד לבשלות, לעוצמה, לכהות ולמניירות הדרמטיות של קולה. חוזה ברוס (רודולפו) הציג קול "איטלקי", "שמן" ונעים, גם אם לא תמיד אינטימי. ניתן לומר שהתמודד באופן מכובד עם התפקיד המאתגר. מי שהצטיינו במיוחד היו זמרי המשנה קרלו סטריולי (קולין) עם הבאס העמוק והמרגש, ואלה וסילביצקי בתפקיד מוזטה; הגם שקולה עוד לא היה חם באריית הוואלס, שהיתה יכולה להיות מעודנת יותר, הרי שבמערכה הרביעית שירתה היתה חמה, נוגעת ללב ומרגשת מאוד. יונוץ פאסקו הפך לאורח קבוע באופרה הישראלית, ותפקיד משנה כמו מרצ'לו הולם אותו היטב. יש לציין שבקאסטים השונים יש עד שלושה זמרים לכל תפקיד, כולל כאלו שהופיעו במטרופוליטן ובלה סקאלה.

לסיכום, הפקה טובה בסך הכל לאופרה פופולרית, וסביר כי הקהל הרחב (שמילא את האולם בעת החזרה הגנרלית) ייהנה ממנה. יש לברך על הצניעות היחסית בבימוי, ועם זאת יצירת מתחם צר ומעט מרוחק עבור הזמרים הקשתה קצת על החיבור האינטימי.

"לה בוהם", (חזרה גנרלית) האופרה הישראלית, 22.4.14. מנצח: דניאל אורן; במאי: סטפנו מצוניס די פראלפרה. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

 

חגיגה שמרנית

כמו מנת פסטה מוכרת בכלי מפואר – עונת האופרה הבאה / עמיר נהרי

בשנה הבאה תחול העונה ה-30 של האופרה הישראלית. לרגל זה, בולטת השאיפה ליצור עונה חגיגית ונוצצת, ולמתג את בית האופרה כיוקרתי וכאטקרטיבי לקהל הרחב. התוכנית לעונה החדשה מציגה את תל אביב ראשית כל כביתה של האופרה האיטלקית, כאשר הפקות האופרה המקומיות (מלבד אחת) יהיו כולן באיטלקית ויתנו ייצוג לארבעת המלחינים הפופולאריים מארץ זו. "הספר מסביליה" מאת רוסיני תפתח את העונה, ובעקבותיה יבואו "שיקוי האהבה" של דוניצטי, "נבוקו" של ורדי, "לה רונדינה" מאת פוצ'יני; עוד מאת פוצ'יני – "טוסקה", שתוצג במצדה.

הספר מסביליה, נבוקו ושיקוי האהבה הן אופרות מוכרות שהועלו פה פעמים רבות בעבר. הן אהובות על הקהל הישראלי, שנהנה גם להצטרף ל"שירת העבדים" של ורדי. עם זאת, כל ההפקות תהיינה חדשות, מלבד "שיקוי האהבה" בגרסה המוצלחת בבימויו של עומרי ניצן. "לה רונדינה" (="הסנונית") אינה חלק מהרפרטואר המקובל בארץ. היא נחשבת לאחת האופרות הפחות מוצלחות של פוצ'יני. בשל אופיה הרומנטי והקומי, ובכיקורת על רמתה המוזיקלית, כשעלתה לראשונה היא נדחתה כאופרטה גרועה, ובכל זאת היא מוצגת היום על במות מובילות בעולם.

לכבוד העונה ה-30 יערך ערב מסקרן עם בכורה לשתי אופרות ישראליות קצרות. בהשראת "טירתו של כחול הזקן" כתב חיים פרמונט יצירת דואט לשני זמרים – "האדונית והרוכל" על פי סיפורו של עגנון, וליברית מאת צרויה להב. את תפקיד הרוכל ישיר גיא מנהיים, מהזמרים הטובים בארץ הראוי לתפקידים ראשיים נוספים. בחיבור מעניין ימשיך הערב מהיצירה היהודית-לאומנית של עגנון לאופרה "שיץ", על פי חנוך לוין, המציגה תמונה ביקורתית מאוד של החברה הישראלית. את האופרה הלחין יוני רכטר.

שתי להקות זרות שהתארחו השנה בארץ ישובו בשנית: האופרה החדשה של מוסקבה (Kolobov Novaya) תציג את האופרה של רימסקי-קורסקוב "כלת הצאר". גם באופרה זו שיקוי יכול לעורר אהבה, אבל בניגוד ליצירתו של דוניצטי, כאן השיקוי גם מרעיל וזורע הרג. "כלת הצאר" אינה אולי מהמובחרות של הרפרטואר הרוסי, אולם עדיין מדובר בהבטחה בעקבות הביקור המוצלח של בית האופרה השנה שזכה לתשואות. עוד להקה חוזרת היא בית האופרטה של בודפשט – מוסד מוביל בתחומו המעלה בכל שנה הפקות מרובות ונוצצות. השנה הציג בית האופרטה בארץ את "נסיכת הצ'רדש" מאת אמריך קלמן, ובעונה הבאה יציג את "הביידר" מאת אותו מלחין. למרות הרמות גבה מצד חובבי הסוגה הגבוהה, המוזיקה של קלמן צבעונית, תוססת, משלבת אלמנטים וינאים, צועניים ויידישקייט, והשפיעה על לידתם של מחזות הזמר המודרניים. בעוד הפקת "נסיכת הצ'רדש" היתה פושרת, כמעט ענייה, הרי שבעונה הבאה מדובר בהפקת דגל המבטיחה להיות חגיגה מרהיבה של שירה, תלבושות, בימוי וכוריאוגרפיה. לא ברור למה לא נבחר תרגום עברי מושך יותר לשם היצירה, במקום "הביידר" (מהונגרית: רקדנית אוריינטלית, או צועניה).

בית האופרה הציג רשימה חלקית של הסולנים בעונה הקרובה. הילה בג'יו תככב עם תפקידים ב-"שיקוי האהבה" וב-"כרמינה בורנה" במצדה. נעמה גולדמן, שעלתה כמחליפה וכבשה את מצדה ככרמן, תשיר בספר מסביליה וב-"שיץ". אירה ברטמן, אולי הכוכבת המרכזית של האופרה בשנים האחרונות תשיר ב-"לה רונדינה". אולי מבטיח מכך, היא תבצע את תפקיד הסופרן ברקוויאם המלחמה של בריטן, שיעלה במסגרת הסדרה הליטורגית, לצד לורן נאורי מצרפת. דניאל אורן ינצח על טוסקה במצדה ועל נבוקו, והישראלי הצעיר והבינ"ל עומר ולבר ינצח על "הספר מסביליה". מבחינת כוכבים אורחים, תמשוך את תשומת הלב אנג'לה גיאורגיו, שתשיר ב-"לה רונדינה". גיאורגיו היא אחת הזמרות המובילות של תקופתנו וביצעה בעבר גם רסיטלים בארץ. היא נמצאת כעת מעבר לשיאה, וקולה רחוק מלהיות כפי שהיה, ובכל זאת הופיעה לפני חמש שנים בתפקיד זה גם במטרופוליטן בניו יורק. ביקור מבטיח יותר יהיה זה של אליזבת מאטוש, זמרת הסופרן הנהדרת מפורטוגל, שתשיר את תפקיד אביגיל בנבוקו. המנהלים של בתי האופרה בפריס ובוואלוניה יגיעו ארצה על מנת לביים, אולי כדי לסייע במיתוג היוקרתי של האופרה הישראלית.

בפסטיבל במצדה יעלו כאמור שתי הפקות חדשות : "טוסקה" מאת פוצ'יני (שעלתה לאחרונה ב-2012) והיצירה המוכרת כרמינה בוראנה מאת אורף. בשאר הסדרות שיעלו מעניינת במיוחד הפקה מיוחדת של הבלט הישראלי של "מדאם בטרפליי" לרגל העונה ה-30 של בית האופרה. זו צפויה להיות הפקה מינימליסטית עם דגש על היבטים תיאטרליים ובהשתתפות זמרת הסופרן אפרת אלעזר-אשכנזי.

העונה ה-30 של האופרה הישראלית החדשה מבטיחה אכן להיות חגיגית עם הפקות חדשות ונוצצות, ומסקרן במיוחד יהיה לראות את היצירות הישראליות שתעלינה בבכורה. אולם, הבחירות ממשיכות לשקף את נקודות התורפה שראינו בעונות האחרונות. העדפה ל"להיטים" בטוחים והפקות ססגוניות במקום אופרות מעמיקות, איכותיות ומאתגרות יותר – במיוחד על רקע הבחירה ב-"לה רונדינה" ו"כלת הצאר". בתחום הבמאים, משאבים ימשיכו לזרום כדי להביא שמות נוצצים מחו"ל להפקות ענק, במקום לחפש יצירתיות ורעיונות חדשניים בקרב כישרונות ישראליים. בהיעדר אופרות גרמניות, אנגליות וצרפתיות, וכן יצירות שאינן בנות התקופה הרומנטית, העונה הקרובה באופרה היא על כן כמו מנה גדושה של פסטה מוכרת, טעימה ומנחמת, המוגשת בכלי חרסינה צבעוניים – אולם ניתן לחדש ולהקפיד יותר בחומרי הגלם.

רצח כפול באולמי רנסנס

כמה מחשבות על נוהלי העבודה באופרה הישראלית בעקבות "אותלו" / חגי אברבוך

אותלו באופרה הישראלית, והקושי לכתוב הפעם רב כפליים. מילא, ישבתי בחזרה גנרלית. אבל מה פשר הדבר שלאחרי זו מתקיימות הופעות נוספות שאינן חזרות גנרליות, ועוד לפני הבכורה הרשמית (17.4)? והחזרה הגנרלית הנוכחית (11.4) הייתה כמו חזרת עבודה להפקה שעוד מחפשת את עצמה. מכל כך הרבה בחינות, דבר לא ישב כמו שצריך. כל אחד מהזמרים המרכזיים נתן את המיטב – אבל לבד, וכראות עיניו, כנראה. אינטראקציה בין הזמרים? העמדה? דרמה? הנחיות במאי רלוונטיות? הצחקתם. מדי פעם עומר ולבר, המנצח, עצר כדי להעיר למקהלה על חוסר ריכוז, ולעת עתה בצדק. מקורות יודעי דבר מוסרים שבמוצ"ש (13.4) המצב היה טוב יותר, המקהלה שרה ביתר בטחון ואולי הבימוי השתפר מעט. אני מקווה בכל ליבי שמן הבכורה והלאה הקהל יקבל את האופרה הזאת באופן הראוי. בינתיים, בחזרות הגנרליות וכפי הנראה בהצגות הקודמות לבכורה, נדמה שהאופרה מוכרת לקהל כרטיסים להצגות שהן למעשה חזרות על חשבונו. אני לעולם לא רוצה לראות דבר כזה קורה על במת האופרה שוב.

באשר לתפאורה, זו מערבת אלמנטים שונים ומשונים – עמודים איתנים, צמחיה מלאכותית, וילונות שתלויים כמו מפרשים על קונסטרוקציית מתכת חשופה. לא ברורה כוונת המשורר, אבל התחושה הכללית היא של אולם חתונות בשלב ההכנות – ולא אולם יוקרתי במיוחד. אקווריום בינוני בגודלו בחזית שימש הסחת דעת לא רצויה, בייחוד כשבתחילת המערכה השניה רוב ההתרחשות אירעה בו – כמה אפשר להקשיב למקהלה שעומדת ושרה כשמצד שמאל מתרוצצים ילדים, ששופכים בחדווה דגיגי זהב אל תוך מיכל המים, ומנופפים בחכות? לרשימת ה-'מי צריך את זה, לכל הרוחות' אפשר להוסיף גם את קשירת ידיה של דזדמונה לפני שירת ה-'אווה מריה' והנפת ידיים אלו בקו ישר באוויר עם תום הארייה (הזמרת, כתוצאה מכך, נאלצת לזוז כמו נר חנוכה בהצגת כיתה ד') ואת רציחתו של יאגו על ידי קסיו אחרי שאותלו מתאבד. שתי גופות משני עברי המיטה. מה לא עושים בשם המקוריות והסימטריה. טוב שיאגו לא ניסה לנשק את דזדמונה גם הוא.

באשר לזמרים המרכזיים: מרקו ורטוניה (Vratogna) בתפקיד יאגו מרושע ונכלולי, שחקן בחסד, גם בקול, גם בגוף. הוא צריך להדהד מעט יותר (עדיין יש פה בעיות באלאנס) אבל הוא משכנע בתפקידו. ה-'קרדו' שלו מענג, אם כי לא שטני אלא אנושי יחסית. גוסטבו פורטה (Porta) בתפקיד אותלו צלול ורם, דרמטי – לעתים דרמטי מדי (נדרש כאן במאי טוב כדי למתן אותו, ובמאי כזה, כאמור, אין בהפקה הנוכחית), ונהדר ברגעים הליריים. הדואט המסיים את המערכה הראשונה מציג אותלו מושלם, חזק וענוג, סוער ואוהב, טנור לירי שאינו לירי כלל. מופלא.

בתפקידי משנה בלטו שניים: יוסף ארידן – קסיו בעל קול רך ונעים, ומשחק טוב – שיכור מלבב במערכה הראשונה, ודון ז'ואן נבוך ומשועשע בדואט בינו ובין יאגו; ושי בלוך (רומיאו ויוליה, קונצרט פורים), בתפקיד אמיליה – עדינה אך בעלת נוכחות קולית ובימתית. בשני המקרים ניכרה כאן אינטראקציה והתרחשות בימתית של ממש – בין קסיו ויאגו, ובין אמיליה ודזדמונה. וגם כאן – נדרשת יד במאי אמיתית כדי לאפשר לזמרים/שחקנים להוציא עוד מעצמם.

מעל כל אלה עומדת, זוהרת, אירה ברטמן בתפקיד דזדמונה. יש דברים שהבימוי הגרוע ביותר וההפקה הדלוחה ביותר לא יכולים להרוס. שוב, במאי טוב היה מוציא ממנה – ומהסצנות בינה ובין אותלו – דברים חזקים הרבה יותר. אבל מבחינת השירה, יש לנו כרגע דזדמונה מושלמת. הקול אחיד וזורח ממש בכל המנעד, היופי הלירי הצרוף פשוט שוטף על האולם. הקהל מחא כפיים עם תום האווה מריה, תוך כדי המוזיקה, כי אי אפשר היה שלא. כל כך הייתי רוצה שלא להמליץ ללכת לאותלו הזה, במתכונתו הנוכחית – ממש להגיד לקהל להדיר רגליו מהפקה ומבית אופרה שמבזים אותו בצורה כזאת – אבל אני לא יכול: היא שרה שם, והביצוע שלה הוא חד-פעמי ומופלא. אז בואו, תעצמו עיניים, תתעלמו מהאנטי-משחק שמסביב, ותיהנו ממנה. יעבור עוד זמן רב עד שתשמעו דזדמונה כזאת על במת האופרה. יום אחד היא גם תזכה להפקה הראויה לה.

"אותלו" – האופרה הישראלית, 11.4.13 (גנרלית). מנצח: עומר ולבר / דניאל כהן.  במאי: סטפנו מצוניס די פרלפרה (Pralafera). משתתפים: גוסטבו פורטה (אותלו), אירה ברטמן (דזדמונה), מרקו וראטוניה (יאגו), יוסף ארידן (קאסיו), גיבן נקוסי (רודריגו), שי בלוך (אמיליה), עודד רייך (מונטאנו), נוח בריגר (לודוביקו), מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.