music4awhile

ראשי » Posts tagged 'איילת אמוץ אברמסון'

Tag Archives: איילת אמוץ אברמסון

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

ומה עם הפשטות?

שלל בעיות ותובנות ברסיטל של זוכי תחרות רובינשטיין / חגי אברבוך

נקודה חשובה לפתיחה: קשה להסיק מסקנות כוללות כשמדובר ברסיטל אחד מתוך שלושה ברצף, מה גם שברסיטל משמשים בערבוביה שלושה פסנתרנים שכל אחד מהם אולי היה מבצע אחרת או בוחר יצירות אחרות לו היה נדרש לביצוע רסיטל לבדו.

אין אלא לדבר על הרסיטל עצמו, ועל הרגע הנתון, שהרי מדובר בפסנתרנים מבטיחים בתחילת דרכם, זוכי פרס רובינשטיין, וכל אחד מהם עוד יעשה טעויות בדרך אל הקול האישי – ואולי גם יזכה בגדולה של ממש.

את ברישבסקי כבר שמעתי בעבר והתרשמתי הן מן המוכנות שלו לבצע יצירות מודרניות, והן מן המיומנות שלו בביצוע מלחינים תובעניים כמו מסיאן. גם הפעם לא התאכזבתי מבחינה זו, וביצוע יצירתו של ליגטי "מוזיקה ריצ'רקטה" היה מלוטש וחד. לצערי, לא בוצעה היצירה כולה בפסנתר לבד, אלא פרקים ממנה בוצעו – כנראה לצורך גיוון – על ידי אנסמבל כלי נשיפה (נגני תז' נתניה – הקאמרית הקיבוצית), בעיבודו של ליגטי עצמו, כמובן.

המעברים האלו, במקום שייצרו גיוון, שברו איזה רצף חשוב של יצירה שנבנית מתוך מיצוי של צליל אחד – וברישבסקי הוכיח כמה גוונים הוא יכול להוציא מן המינימליזם הזה ללא עזרה חיצונית. חברי האנסמבל עצמם לא היו לגמרי מגובשים – וחבל, כיוון שגם כך מדובר בעיבודים לא קלים לביצוע, הכוללים חילופי דברים זריזים בין הנגנים.

קודם לכן ביצע ברישבסקי שלוש סונטות של סקרלטי, עליהן העמיס משום מה קישוטים, ריטנוטי מרגשים כביכול ושלל אמצעי הבעה. הסונטות של סקרלטי הן ממזריות תמיד: כביכול הן קלילות, אך למעשה הן דורשות טיפול מיומן ועדין. ברגע שבאים אליהן עם יותר מדי תוספות וללא פשטות – כמעט תמיד הן מתנקמות במבצע; ואכן, מרוב סלסולים, פה ושם ברישבסקי ממש שגה בתווים עצמם. אלה יצירות שדורשות התמסרות נטולת אגו, כזאת שהפגין בבואו לנגן ליגטי. חבל שלא התייחס גם אליהן באותו הכבוד, אך נדמה שזה מקום שפסנתרנים רבים שוגים בו.

בעיות דומות ושונות ניכרו אצל סטיבן לין כשבא לבצע את הפתיחה הצרפתית בסול מינור מאת באך. יובש ומכניות שלטו בנגינה, וחוסר באמירה משמעותית, לצד גודש סלסולים מיותרים. לין המשיך בליווי הזמרות איילת אמוץ-אברמסון ויעל לויטה, בארבעה מתוך ששת הדואטים אופוס 63 מאת מנדלסון. הרביעי הוא היפה שבהם, ושם גם תאמו קולותיהן היטב. לין היה מלווה מעט אנמי, ובדואט הרביעי הייתה תחושה שהן "סוחבות" מבלי לקבל גיבוי מן הפסנתר.

לאחר מכן ניגש ברישבסקי ללוות כל אחת מהזמרות בשירים מאת דופארק ופורה, וכן בדואט הטרנטלה של האחרון. ברישבסקי, כמלווה, היה מעט אגרסיבי ומשתלט, אך לויטה ואמוץ-אברמסון התמודדו עם זאת היטב.

הסיום – "הוולס" הידוע של ראוול, בביצוע סונג-ג'ין צ'ו, היה שטוח למדי, וללא תחושת קשת ההתרחשות האדירה שיכולה להיות ביצירה זו – מן הערפל העמום, דרך הזוהר הווינאי ועד ההרס המוחלט. כמעט ביקשתי שברישבסקי הוא שיבצע את היצירה הארוכה הזאת, כיוון שבביצועו של צ'ו נדמה שאפילו שמץ הברק הווירטואוזי שאולי יש בגרסת הפסנתר אינו בא לידי ביטוי.

אין מילים פשוטות לסיום – מלבד, אולי, הצורך להדגיש שוב את חשיבותה של הפשטות. אף אחד מהמלחינים שבוצעו ברסיטל אינו קוטל קנים, הם כולם יודעים מה רצו לומר – וכשמתייחסים אליהם בענווה ובפשטות יכול להתרחש קסם רב. ביצוע יצירתו של ליגטי רק הוכיח זאת: המוזיקה כבר נמצאת שם. אל תהיו מחסום בפניה. היו נתיב, והיא כבר תתגמל אתכם ואת המאזינים עשרת מונים.

"חגיגת פסנתר" – רסיטל של זוכי התחרות הבינלאומית ה-14 לפסנתר ע”ש ארתור רובינשטיין 2014: אנטוני ברישבסקי (אוקראינה), סטיבן לין (ארה”ב) וסונג-ג’ין צ’ו (ד.קוריאה). אמנים אורחים: יעל לויטה, סופרן; איילת אמוץ-אברמסון (מצו); סולני תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית: דפנה יצחקי, חליל; מיקי לם, אבוב; ניצן כספי, קלרנית; אלה נדב, בסון; גבריאל ולינטום, קרן. בתכנית: סקרלטי: 3 סונטות (ברישבסקי); ליגטי: מוסיקה ריצ’רקטה (ברישבסקי ונשפני הקאמרית הקיבוצית); באך: פתיחה צרפתית, רי”ב 831 (לין); מנדלסון: דואטים, אופ. 63 (לויטה, אמוץ, לין); דופארק ופורה: מבחרים שירים ודואטים (לויטה, אמוץ, ברישבסקי); ראוול: הוולס (צ’ו). הקונסרבטוריון הישראלי, ת"א, 6.11.14.

מודעות פרסומת

ליהנות מכל העולמות

שיחה עם איילת אמוץ-אברמסון על העבודה עם אנסמבל מיתר ועל החיבה למוזיקה רומנטית כמו גם לעכשווית / עמיר קדרון

איילת אמוץ-אברמסון למדה בקונס' כפ"ס, בתלמה ילין ובאקדמיה למוזיקה ת"א. זכתה במלגות קרן אמריקה-ישראל. הופיעה, בין היתר, עם הקאמרטה, האופרה הישראלית, תז' י-ם והקאמרית הישראלית. מלמדת במכללת לוינסקי. חברה באנסמבל מיתר מ-2005.

התכנית הקרבה ׳לפני השקיעה׳ מפתיעה: פורה, שומאן, רספיגי – מה לאנסמבל מיתר ולהם?

קודם כל, טוב להפתיע ולסקרן גם בדרך בחירת הרפרטואר. וברצינות – אני החוליה "השמרנית" או "הרומנטית" שבחבורה, ולכן סוחבת אותם למחוזות פחות אוונגרדיים לפעמים. עם זאת, פורה של La bonne chanson איננו פורה של השירים המתוקים הידועים, אלא פורה ששובר מסגרות ובעיקר את מסגרות עצמו. בכך המחזור הזה הינו בהחלט "אוונגרד" ולכן מתחבר להרכב.

היצירה של רספיגי – גם בה יש תנועה מוזיקלית מודרנית ושוברת מוסכמות בדרכה שלה, וזו יצירה מקסימה, ולכן נכנסה גם היא באהבה גדולה לרפרטואר. לגבי שומאן, אני מפנה את השאלה למשה (אהרונוב, כנר ההרכב. ע"ק):

התכנית "לפני השקיעה" עוסקת בשנות התפר שבין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, רגע לפני מלחמות העולם ולפני שהתרבות האירופית של המאה ה-19 "קרעה" לגזרים את המוסכמות והמנהגים הישנים ויצאה לחפש דרכים חדשות.

בכל חילוף שכזה בהיסטוריה האירופית, למשל בין הבארוק לקלאסיקה, אנחנו נתקלים ביצירות השואבות מהסגנון או מהרוח הישנה, ובו זמנית מתבוננים קדימה. יצירות אלה מתקבלות (לרוב) בשמיעה ראשונה ואף חוזרת כמוזרות, לא נוחות, לא טבעיות כל כך – אבל דווקא שם טמון יופיין, במטוטלת הפנימית הנעה בין הצורך לדבוק במוכר ובין שבירתו ע"י הפניית מבט אמיץ לחדש.

לרוב כשמדברים על יצירות התפר של המאה ה-20, נהוג לפנות מיד לליל הוד של שנברג או לפלאס ומליסנד של דביסי וכו', אבל אנחנו מצאנו שגם היצירות שמרכיבות את התכנית שלנו עוסקות באותו הנושא: אם זאת המוזרות של הטריו של שומאן (מיצירותיו המאוחרות) ואם זאת ההקדשה המתוקה-מרירה של קורטג לשומאן ולאירופה של סוף המאה ה-19, שהוא סותם עליה את הגולל במכת התוף המסיימת את היצירה.

בחזרה אלייך: תוכלי להרחיב על היצירות שתשירי ולהסביר את חדשנותן?

המחזור של פורה עשיר במעברים הרמוניים תכופים ומפתיעים שלא אופייניים בכלל לשירים מוכרים שלו. ממש פורה מודרני. הוא הלחין את המחזור בזמן שהתאהב באשה שלימים הפכה לאשתו של דביסי, כך שהתוכן מתאפיין בתחושת 'מאוהבות', באופטימיות ובאושר. המחזור כתוב גם לפסנתר וקול, ופורה עצמו כתב גם את הגרסה הקאמרית שבה הוסיף כלי קשת – וזו הגרסה שנבצע בקונצרטים.

היצירה של רספיגי, לעומת זאת, טראגית ומזכירה סצינה מאופרת וריזמו איטלקית: לכתיבה לכלים יש אופי תזמורתי ממש, ועם זאת מדובר במוזיקה קאמרית, על האינטימיות המשתמעת מכך. גם אצל רספיגי המעברים ההרמוניים רבים, מפתיעים (ויפים).

כיצד הרכב שמתמחה במוזיקה מודרנית ועכשווית ניגש ליצירות רומנטיות? יש לכך משמעות מבחינת פרשנות, סגנון, אולי פרספקטיבה שונה?

פשוט נהנים מההרמוניות יותר מהרכב רגיל, ואם יש דו מז'ור זה ממש מרגיש כמו מוזיקה עתיקה… ויותר ברצינות: יש פרספקטיבה אחרת, אבל אני לא בטוחה כמה היא משנה את הביצוע או איך שניגשים למוזיקה. מדובר יותר בהרגשה של היכרות מקרוב של כל מה שבא אח"כ בהיסטוריה של המוזיקה, וכך לא מפחדים מדיסוננסים ומחדשנות אלא אוהבים ונהנים מהם.

באילו נסיבות התחלת לעבוד עם מיתר?

ב-2005 עמית (דולברג, מנהל ההרכב. ע"ק) חיפש זמרת מצו שמתאימה למשימות המוזיקה העכשווית (סולפז' טוב בתור נתון בסיסי חשוב) וקיבל עליי המלצה חמה. למיטב זכרוני היינו לפני טיסה לפסטיבל במיכאלשטט שבגרמניה. עמית סיפר כמה קשה למצוא זמרת שלא צריך ללמד אותה את התפקיד והיה די מאושר שהגעתי לחזרות כשאני כבר יודעת את התפקיד. בשבילי זה היה מובן מאליו…

בפסטיבל היו לנו באותו ערב 3 הופעות של שעה כל אחת עם הפסקות ביניהן. זה היה מעייף ומאתגר, אבל מספק. זו הייתה התחלת ההיכרות. היו קונצרטים והקלטות לרדיו, ובסה"כ היה מהנה ומצאתי לאיטי את העניין בשפות המוזיקליות של המלחינים השונים. מצאתי הנאה בהיכרות האישית עם המלחינים, בעבודה איתם, בהיכרות עם מה שנכתב עכשיו, ומצאתי את האתגר באמנות הביצוע של היצירות העכשוויות בעברית ולא בעברית. לאט לאט התחלתי להבחין מה טוב ועובד ביצירות ומה לא מוצלח, וגיליתי למה אני יותר נמשכת ולמה פחות.

מאז עברו השנים, התרחב הרפרטואר והתפרס גם לכיוון מוזיקה פחות עכשוית. כל אחד בא עם רעיונות משלו מה מתאים וכדאי לבצע, והאנסמבל גם בלי קשר אליי הרחיב את פעילותו. הנה הגענו עד הלום לתוכנית פוסט רומנטית שכולם שמחים לקראתה ונהנים לבצע יחד.

הרפרטואר שלך מתפרש על טווח רחב: מהבארוק ועד לעכשווי. איזה נתח תופסת הרומנטיקה מבחינת החיבור שלך לסגנון? מה הייחוד (או האתגר, אם יש) במוזיקה?

אענה יותר בהרחבה מתוך חיבור לעשיה שלי עם אנסמבל מיתר לאורך השנים האחרונות: אני מגלה עם הזמן שאני אוהבת לבצע מוזיקה קלסית על כל סגנונותיה ותקופותיה. האתגר בביצוע מרתק בכל סגנון ובכל תקופה באופן ייחודי.

אני מוצאת שהאתגרים שעברתי כזמרת גרמו לי להיפתח לכל סגנון גם כמאזינה. למשל, לפני ששרתי את התפקיד הראשי בדידו ואנאס, לא התחברתי כ"כ כזמרת לבארוק, אבל מאז אני מאוהבת קשות בפרסל.

תהליך מקביל קרה לי עם מוזיקה עכשווית: אם היית שואל אותי לפני עשר שנים אם אני רוצה לבצע מוזיקה עכשווית, התשובה הייתה עיקום אף רציני! הנה דוגמה להמחשת השינוי: שרתי את "אמרה לו אהובתו" של ינעם ליף. בקונצרט הראשון ירדתי מהבמה והרגשתי ממש פיזית שנמתח לי המוח מבפנים מרוב מאמץ להתמודד בדיוק מירבי עם הסולפז', כמו גם עם ההבעה. היום, אחרי שביצענו את היצירה עוד מספר פעמים, אני שרה אותה כמו מוצרט במובן של שמיעת המוזיקה והבעתה. זה די מדהים גם אותי.

מבחינת ההבעה, למוזיקה עכשווית יש הבעתיות משמעותית כמו בכל סגנון אחר, אלא שהיא משקפת את תקופתנו: שבורה ומפקפקת, לפעמים אולי ריקה ממשמעות, צינית לאחר שראתה ושמעה כבר הרבה…

לצד כל זאת, בנפשי אני רומנטיקנית רצינית. כתלמידה לפסנתר תמיד ניגנתי הכי יפה וברגישות שופן… לכן החיבור בתכנית הקרובה כיפי במיוחד: היצירות משלבות את האהבה הכי גדולה שלי לרומנטיקה הצרפתית ולאופרה האיטלקית עם שבירת המוסכמות וההרמוניות שמאפיינת את החיבור שלי למוזיקה העכשווית עם אנסמבל מיתר ובכלל.

בנוסף, אני נהנית מאד להופיע עם קולגות וחברים קבועים כמו חבריי להרכב. העבודה מהנה כשמכירים זה את זה וכשהתקשורת משתפרת. כך ההתמודדות עם הקשיים נעשית קלה יותר ויותר וכמעט נעלמת. אני אוהבת קשרים לטווח ארוך והכרות מוזיקלית (ולא רק) מעמיקה.

זאת אומרת שבמידה רבה העבודה עם אנסמבל מיתר עזרה לך להיפתח למוזיקה עכשווית וגם העניקה זווית חדשה לגשת לסגנונות מוקדמים יותר. את חושבת שהקהל שיאזין לתכנית הקרובה עשוי לעבור תהליך דומה?

אנסמבל מיתר פתח בפניי את הסגנון העכשווי כפי שדידו פתחה בפניי את הבארוק. כל התעסקות רצינית טומנת בחובה סיכוי לגילויים חדשים ולאהבות חדשות. העיקר לא לחשוש להחשף. לתוכנית הנוכחית יש סיכוי גבוה לגרום התאהבות בסגנון הפוסט-רומנטי…

אחדד את דבריי: התכנית אינה חלק מעונת המנויים של אנסמבל מיתר, אלא משולבת בשתי סדרות [האונ' הפתוחה ברעננה (13.11) ושטריקר (15.11)] המציגות טווח סגנוני ותקופתי רחב, שמן הסתם עיקרו קלאסי-רומנטי. להערכתך ומניסיונך, האם השילוב הייחודי שתגישו עשוי לפתות ולו מעט מהקהל "להסתכן" במפגש עם ההארד-קור של ההרכב?

אני מקווה שאם יהנו מהקונצרט ה"פחות מפחיד" הזה אולי יעזו ויתפתו לשמוע אותנו גם ביצירות "נועזות" יותר. כולי תקווה שנמשוך את הסקרנות וניטע ביטחון שבטח השד לא נורא כ"כ ואולי להיפך.

כיוון שלא מדובר בקהל הרגיל של אנסמבל מיתר וכיוון שיש משנה סדורה בבסיס התכנית, האם ישולבו הסברים, ולו על קצה המזלג? מה לגבי הקרנה או חלוקה של הטקסטים המושרים?

[משה אהרונוב:] ברעננה נהוגה הרצאה מקדימה קצרה בתחילת כל קונצרט, אז יהיה הסבר בפתח הערב על הרעיון העומד בבסיס התכנית. הסברים מפורטים על היצירות יהיו בתכניה של המרכז למוזיקה קאמרית: התכניות שלהם תמיד מפורטות ועשירות, בעוד שאלו של אנסמבל מיתר הן במכוון רשימה קצרה ודלה בפרטים. כמקובל בקונצרטי המרכז, יחולקו הטקסטים של השירים עם תרגומים.

מה צפוי לך בהמשך העונה עם אנסמבל מיתר ובכלל?

עם "מיתר" נכון לעכשיו אין משהו נוסף העונה. השבוע אשיר בשטריקר לידר ודואטים מאת מנדלסון, ברהמס, פורה ורוסיני עם יעל לויטה בשני קונצרטים של זוכי תחרות רובינשטיין.

בשבוע הבא אשיר עם התזמורת הקאמרית הישראלית והמנצח יובל צורן את הארייה הקונצרטנטית של מוצרט ch'io mi scordi di te, ולקראת סוף החודש צורן ילווה אותי במחזור השירים של ראוול histoires naturelles. מחזור משגע: כל שיר על חיה אחרת ובהומור רב. זאת במסגרת קונצרט הנעילה של מרתון "התיבה".

בינואר אתארח בסדרה של אסתרית בלצן בתכנית "האריה מבאך ועד בכלל". אשיר את קינת דידו ועוד אריות בארוק ואחרות בליווי אנדרס מוסטונן והרכבו "הורטוס מוזיקוס", שמנגנים בארוק אותנטי לצד עיבודי ג'ז מעניינים.

בחודש מאי אשיר שלושה רסיטלים עם יונתן זק. שניים ישחזרו את התוכנית שעשינו ביוני האחרון בשטריקר: "שירי עם בלבוש אמנותי"; השלישי גם הוא חידוש של תכנית שאף הקלטנו יחד לפני שנתיים: 7 שירים מוקדמים של ברג, שירי ריקרט של מאהלר ושירי צוענים של ברהמס עם עוד כמה שירים נבחרים שלו.

יש תכנון לקונצרט דואטים עם הילה בג'יו ועוד דברים שעדיין לא סגורים לחלוטין, אבל תמיד נוספים קונצרטים לאורך השנה.

"לפני השקיעה" – וברן: Langsamer Satz, לרביעיית כלי קשת; רספיגי: “השקיעה”, לקול ורביעיית כלי קשת; שומאן: סיפורי אגדה לקלרנית, ויולה ופסנתר, אופ. 132; קורטג: מחווה לשומאן, לקלרנית, ויולה ופסנתר; פורה: La bonne chanson, לקול, פסנתר ורביעיית כלי קשת, אופ. 61. משתתפים: איילת אמוץ-אברמסון – מצו-סופרן; גלעד הראל – קלרנית; קורדליה הגמן, גילי רדיאן שדה  – כינור; משה אהרונוב – ויולה; יוני גוטליבוביץ’ – צ’לו;  עמית דולברג – פסנתר. 13-15.11 ברעננה ובת"א.

חוויה תרבותית

הנאה גורפת ברסיטל לידר / עמיר נהרי

צילום: הילה כרמל

באתי לרסיטל של איילת אמוץ אברמסון (5.6) עם ציפיות גבוהות, לאחר ששמעתי את זמרתה הנהדרת בקונצרט העשור לאנסמבל "מיתר", הרכב יוצא מן הכלל במצויינות הטכנית והאמנותית שלו. התכנית סקרנה אותי בזכות הבחירה לייחד אותה לעיבודים של מלחינים בכירים לשירי עמים. המוזיקה העממית מספקת אוצרות של צבע וסגנון המזכירים כי יסודותיו של אולם הקונצרטים בלבנים מאדמת הכפר. לשמחתי, הרסיטל הנדיב של איילת (שעתיים כולל הפסקה קצרה!) היה, בהתאם לציפיות, תענוג.

קולה של איילת יפה, צלול, עשיר, צונן ועם זאת לירי. זהו קול בעל גוון גבוה יחסית למצו. גם כשאינה מושלמת מבחינה טכנית (למשל שליטה בנמוכים), שירתה מושכלת, מוקפדת ועשירה בניואנס. בנוסף, יש לה נוכחות אצילית ורבת קסם. במיטבה, הופעתה מצטיינת באיפוק ובנקיון, כפי שהיה גם בקונצרט הנ"ל. לפרקים נסחפה בהתרגשות של המוזיקה; לחילופין השתמשה במחוות ידיים ובהבעות מצועפות שאולי נועדו לרגש את הקהל – ולא היה בכך צורך. אין ספק שאיילת היא מופת למוזיקליות חיה, מעודנת ותרבותית.

 

שלל היצירות ברסיטל הזמינו את הקהל למסע מגוון בתרבויות שונות. המופע החל בשירים היווניים בעיבוד ראוול – יצירה נאה גם אם מעט חדגונית. פחות מהנה היתה "תמונות הכפר" של בארטוק – יצירה שהתחכום שלה בא אולי על חשבון החן והספונטניות העממיים. הקהל נסע גם לברזיל, בשירים שעובדו ע"י וילה לובוס, וע"י המלחין הברזילאי הפחות מוכר ארנאני בראגה, תלמידו של מסנה. השירים הברזילאיים מביעים חיות, חושניות ולעתים רגשנות משתפכת. הניחוח הלטיני נמשך גם בשירי לדינו בעיבוד יחזקאל בראון (למשל "שחרחורת" המוכר), ושיריהם הקצרים והחינניים של אוברדורס ומנואל דה פאיה מספרד.

איילת הצטיינה במיוחד בעיבודים של בריטן לשירים מהאיים הבריטים. היצירה לא זוכה לפופולאריות רבה יותר – וזה מוזר וגם חבל. מדובר בעיבודים עתירי דמיון, עומק ויצירתיות, העוסקים בעיקר במבט מפוכח ממרום השנים על נעורים ואהבה, לעיתים עם נוסטלגיה ולעיתים עם חרטה. נראה היה כי איילת מרגישה מאוד "בבית" והיא היטיבה לבטא את המזג של השירים – רגש רב המוסווה באמצעות הומור ועידון.

הליווי על הפסנתר הופקד בידיו המוכשרות והמנוסות מאוד של יונתן זק, שהיטיב לשלוט בטכניקה ולהעשיר את התמונה הצלילית, תוך שהוא תומך בזמרת, אך לא מאפיל עליה. ב"מחולות רומניים" של ברטוק, הסולו הקצר שביצע, היטיב להביע את האופי הססגוני ואף מעט ממזרי של היצירה, אף ללא צבעי התזמורת המבצעת אותה בדרך כלל. זק גם הנחה בחן וסיפר מעט על היצירות, בעוד שאיילת העדיפה לדבר באמצעות המוזיקה בלבד.

"מסע עולמי" – שירי עם בלבוש אמנותי. איילת אמוץ-אברמסון – מצו, יונתן זק – פסנתר. 5.6.14, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

 

חגיגות העשור

הנאה צרופה בקונצרט של אנסמבל מיתר / עמיר נהרי

יצירתו של שנברג, Pierrot Lunaire, השפיעה על שורת מלחינים לכתוב להרכב דומה של קול, פסנתר, רביעיית מיתרים וכלי עץ: חליל, פיקולו, קלרניט ובס-קלרניט. התוכנית שהוצגה על ידי אנסמבל מיתר בקונסרבטוריון בשטריקר עקבה אחר נתיב ההשפעה הזה, בייחוד ביצירות המעבדות לתזמורת שירת משוררים ולחנים עממיים.

הקונצרט נפתח ביצירתו הקצרה של בריו "O King", שנכתבה לזכרו של מרטין לות'ר קינג ועושה שימוש מוזיקלי בעיצורים ובהברות שבשמו של המנהיג. הביצוע החד והתקיף (הכולל צעקות של הנגנים) הוקדש לזכר שולמית אלוני. הנגנים וזמרת המצו ברכה קול המשיכו לביצוע יצירתו הקצרה של סטרווינסקי, "שלושה שירים יפניים", שבה חקר את האופי והסגנון של התרבות היפנית באמצעות הלחנת שירי הייקו. לברכה צבע קול נאה והיא דייקה בשירתה, אולם הוויברטו העיב במידת מה על ההנאה.

לאחר מכן ביצע האנסמבל את יצירתו של ראוול "שירי מלארמה", המביעים באמצעות אווירה מוזיקלית פנטסטית ומלנכולית את שירי האהבה העמומים והמצועפים של סטפן מלארמה. גישתה האמנותית הטבעית, הצלולה והצנועה של זמרת המצו איילת אמוץ-אברמסון עוררה התפעלות. לקולה הבעה חמה ועשירה והעידון שלה מופלא; היא עמדה ללא תנועה בפנים נקיות, וריתקה את הקהל בשירת פיאנו. בראבה! כאן גם המקום לתת את התשבוחות הכה ראויות לאנסמבל. הגישה הרצינית, הממושמעת, הממוקדת והמושכלת של האנסמבל ושל מנצחו, אייל עין הבר, ניכרה בכל יצירה.

לאחר ההפסקה נוגנו שתי יצירות של ברטוק. הראשונה היתה ה"קונטרסטים" הנהדרים לכינור, לקלרנית ולפנסתר, המתרגמים השפעות עממיות לשפתו המודרנית של המלחין, ולא-טונליות עם רמזים טונליים. הנגנים המצויינים המחישו כיצד ניתן להתחבר ואך לסחוף את הקהל עם מוזיקה חדשנית יחסית; זאת, באמצעות הגשה מדוייקת של מגוון ההבעות ביצירה: פעם רוך, פעם התפרצות – ואף הומור. גלעד הראל מביע עדינות וגם מחייך עם הקלרניט שלו, כנורו של משה אהרונוב הופך לעיתים ל"פידל" עממי, ופסנתרו של עמית דולברג, המנהל האמנותי של האנסמבל, לעיתים מרחף ולעיתים צולל לעומקים. עם זאת, כשזה נדרש, שלושתם מביאים גם איכות מתפרצת וכמעט אלימה.

יצירתו של ברטוק "שירי עם סלובקיים" למקהלה ולפסנתר עובדה עבור האנסמבל על ידי המלחין הצעיר עמרי אברם, שגם נכח. היצירה מתארת ארועים בחיי הכפר והושרה על ידי מקהלת "מעיין" בעברית. גרסתו של אברם כוללת קטעי מעבר המתחילים בשאיפת אויר ללא צלילים לתוך הקלרניט, ומשלבים א-טונליות עם שיאים טונליים. היצירה המקורית ההרמונית והפשוטה יחסית הפכה כך למודרנית יותר, באופן הנאמן לרוחו ולשפתו של ברטוק. השירה של "מעיין" יכלה להיות ממוקדת מעט יותר, וסקציית הסופרן היתה דומיננטית מעט יתר על המידה. האנסמבל היה שוב שותף שווה ולא מלווה. כנקודה לשיפור, הייתי רוצה לראות את האנסמבל מאפשר במקומות הנכונים לסולניו (זמרים ומקהלה) את קדמת הבמה – הן פיזית והן מבחינת עוצמת הנגינה.

המסע המוזיקלי הקסום לתרבויות העולם, להרכב של פסנתר, מיתר עץ וקול הסתיים במיני-מסע מוזיקלי קסום באמצעות מחרוזת שירי העמים של בריו. תהילה ניני-גולדשטיין, בעלת נוכחות של כוכבת וניסיון בינלאומי – ובכלל זה בעבודה עם אנסמבל Les arts florissants הידוע – הפכה בזמרתה מאמריקאית צוננת לצועניה רוחשת, הכל בהתאם לערש התרבותי של כל שיר. היא ריגשה וסחפה והפיקה עם האנסמבל שמחת חיים מוזיקלית אמיתית.

לסיכום, אנסמבל "מיתר" חוגג עשור עם תוכנית מצויינת וראוי לטובים שבאולמות. האנסמבל הגיש תרבות מוזיקלית עילאית, רצינות ובשלות שיכולות להוות לדוגמה בנוף המקומי. תענוג.

"קול העם" – אנסמבל מיתר חוגג עשור. משתתפים: אייל עין הבר – ניצוח; ברכה קול, תהילה ניני גולדשטיין, איילת אמוץ אברמסון – שירה; חברי תכנית "תדרים"; מקהלת מעיין בניצוח ענת מורג. 25.1.14, קונסרבטוריון ת"א.