music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אור ראם'

Tag Archives: אור ראם

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

מודעות פרסומת

להרים כפפה ורף

 רשמים ממופע סטודנטים מוצלח והצצה לבא בתור / עמיר קדרון

הכנרות מרתה סיקורה וסופי אקרמן והמנצח סלומון קהן

לאור הישגי הקונצרט הפתוח שנערך לאחרונה (3.12) בביה"ס בוכמן-מהטה, ובעקבות מספר כתבות שפירסם "הארץ" בעניין בעיות זירת המוזיקה, מותר לקבוע: מיזם הקונצרטים הפתוחים, שנוסד באפריל 2012 ע"י סטודנטים, ביסס סופית את מעמדו כמרענן וכתקווה של הסצינה.

הסבר קצר: הכל החל כיוזמה צנועה שמטרתה לאפשר למוזיקאים הצעירים לצאת מחדרי האימון ולצבור מעט זמן-במה. בערך פעם בחודש נערך קונצרט ובו מוזמן כל המעוניין להופיע בקטע על פי בחירתו. מכאן נגזר אופי מובהק של גיוון באיכות (הגבוהה לרוב), בפורמט (מסולו ועד לתזמורת קאמרית) ובתוכן (טווח נרחב של סגנונות – ממוזיקה עתיקה עד לבת זמננו, כולל בכורות ליצירות הסטודנטים). שורה תחתונה: מה שמתרחש בקונצרטים הפתוחים לא דומה לדבר מהמוכר בזירה הממוסדת.

הקונצרט הראשון שנערך בשנת הלימודים הנוכחית, אם כן, סימן עליית מדרגה באיכות המפעל: את התכניה המודפסת הצנועה החליפה הקרנה של מידע מפורט אודות כל יצירה; על אף אורך הערב (למעלה משעתיים), הזמן חלף ביעף הודות לרמה הגבוהה שהפגינו האמנים (לרוב) וכן בזכות הארגון הקפדני והיעיל.

בפתח התכנית הנעימה הסופרן סיוון שקד בשיר "לילה לילה" של זעירא. מספק מאד לעקוב אחר הזמרת הצעירה (שנה ב') ולהיווכח בשינויים בקולה, המתגבש ומקבל עוד צבע ועומק. השירה הצטיינה בלבביות ובכנות, ומצוין היה גם הליווי של אביחי יעקוביאן בפסנתר – נגינה מצטלצלת במגע קל ואלגנטי.

המחלקה הקולית יוצגה בכבוד ע"י זמרות נוספות: למעט קושי מסוים במשלב העליון, קולה הכהה של חן רודניצקי הוסיף נופך מרתק ולא שגרתי לארייה "Meine Lippen, sie küssen so heiß"; נופר יעקבי הציגה מיומנות טכנית מרשימה וקרובה לשלמות באריות של מלכת הלילה וג'ילדה; מיכל דורון, כצפוי, כבשה את הקהל באריית הפיתוי של דלילה, תוך שימוש נבון בעוצמת הקול.

מבין הנגנים היה משכמו ומעלה הפסנתרן אור ראם, שהסעיר במבחר פרלודים של שופן, אותם ניגן בתנופה ובברק. התלהבות מוצדקת עורר גם ביצוע רווי הנאה לחלקים מהסימפוניה הפשוטה של בריטן בידי חמישיית קשתנים בהדרכת המנצח סלומון קהן; וכן ראויה לציון הופעתו המעודנת של הגיטריסט יונתן גרמידר באטיודים מאת וילה לובוס.

תקצר היריעה מתיעוד כל הקונצרט, ועל כן ניתנת רשות הדיבור לקרן שטרקמן, שהחל משנה זו מנהלת את הקונצרטים הפתוחים:

מה גרם לך להרים את הכפפה?

בשנה שעברה השתתפתי בשני קונצרטים פתוחים: באחד מהם הייתי חלק מתזמורת קטנה, ובשני ניגנתי יצירת סולו. בכל אחד מהקונצרטים הרגשתי בבית: הבמה הייתה נעימה; הקהל מפרגן – מלא בקולגות, חברים טובים ומשפחה; הארגון נעשה בגובה העיניים והאווירה הייתה כיפית ומרוממת.

בסוף השנה פתאום הבנתי שנטע שפיגל, שהייתה אחראית על הקונצרטים, תסיים את לימודיה ולא יהיה מי שיארגן את הקונצרטים. לכן כשהתחילה השנה, התנדבתי לארגן את הפרויקט. הבנתי שאני רוצה להיות בראש המפעל הזה, שנותן לסטודנטים מוכשרים את הבמה המדהימה ויוצאת הדופן הזו, שגם אני קיבלתי ושגם הם ירגישו בה בבית.

איך הייתה טבילת האש?

תחילה חשוב לי להגיד שאני לא לבד פה בכלל: מיכל דורון עזרה לי מאד בהכנה ובארגון של קונצרט הראשון, ועוד סטודנט שמבקש להישאר אנונימי נתן יד במקרים בהם היה צורך בחוות דעת ובעזרה נוספת. בקונצרטים הבאים תעזור לנו גם המנצחת דנה כזמה.

אני חושבת שלקונצרט הפתיחה נוספו הרבה חידושים שרק הפכו אותו למקצועי וטוב יותר, אם אלו עוזרי במה שבזכותם יכולתי ליהנות בעצמי מהקונצרט בלי לדאוג לכיסאות או לעמודי תווים, ואם זו התוכניה המוקרנת שנתנה למאזינים מידע נוסף על היצירות ששמעו. שינויים תמיד מביאים איתם אתגרים חדשים, אבל במקרה הזה השינויים היו לטובה בלבד.

הנהלת בית הספר נהייתה מעורבת ותומכת בקונצרטים בצורה יוצאת דופן, ואגודת הסטודנטים החלה לפרסם את הקונצרטים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה. כל אלו גורמים לנו להפוך את הקונצרטים הפתוחים לסדרה של ממש, ולחשוב כמה פעמים לפני כל החלטה שאנו מקבלים, כי הציפיות והביקוש עולים. אני תמיד אומרת – אם אף אחד מבחוץ לא מרגיש שיש מאמץ בהתנהלות, זה אומר שהעובדה נעשית בצורה הטובה ביותר.

כבר החודש יתקיים קונצרט נוסף; זה נעשה מתוך רצון לבסס את הסדרה, או מהביקוש הגובר של הסטודנטים שמעוניינים להופיע?

זה שילוב של שניהם. כשנוכחות הקונצרטים מתבססת, הביקוש גדל. סטודנטים רבים רואים שהקונצרט היה מוצלח ומקצועי, וכבר פנו אליי כאלו שלומדים באקדמיה מספר שנים ועדיין לא השתתפו באף קונצרט, ואמרו שהם רוצים להשתתף בקונצרט הבא.

הקונצרטים הופכים לחלק בלתי נפרד מבית הספר, גם מבחינת הסטודנטים שמנגנים בהם וגם מבחינת הקהל שמגיע להקשיב למוזיקאים צעירים ומוכשרים. זה דבר מאד משמח שנותן לי ולצוות המארגן הרבה מוטיבציה בכל הנוגע לקידום הקונצרטים, ונותן לקונצרטים משמעות מאד גדולה עבור כל הסטודנטים.

מטבע הדברים הקהל מונה סטודנטים-עמיתים, חברים וקרובים של המופיעים. להערכתך, הרחבת הפעילות תוביל למשיכה של קהל רחב יותר?

בוודאי! אפילו לקונצרט הנ"ל הגיעו אנשים מקהל רחב יותר, ואני בטוחה שקהל זה יגדל.

במקרה כזה יהיה צורך לעבור לקלרמונט. האפשרות קיימת?

כרגע לא, ולמען האמת יש באולם טארג משהו נעים יותר, ביתי יותר. טארג מלכתחילה היה הבית של הקונצרטים הפתוחים, שנעשים בהתנדבות ובאהבה ע"י הסטודנטים ועבורם. העובדה שיש לקונצרטים חלל אינטימי יותר היא חלק מהמשמעות המיוחדת שלהם. לכולם יהיה מקום אצלנו בקונצרטים, אל דאגה.

את מעורבת בסדרה נוספת של הופעות בקמפוס. במה מדובר?

נכון מאד. סדרת "מביאים את המוזיקה לרוח" החלה בשנה שעברה, כשיתוף פעולה של ראש ביה"ס למוזיקה, פרופ' זאב דורמן, עם פרופ' רות רונן מהפקולטה למדעי הרוח, ובאחריותו של בר ערמון.

ההופעות מתקיימות בימי שלישי בשעה 11:45. כל שבוע יגיע הרכב מוזיקלי אחר לפקולטות למדעי הרוח ולמדעי החברה, וינגן במשך חצי שעה לסטודנטים. השנה אני אחראית לפרויקט שחושף את הסטודנטים למוזיקה קלאסית ונותן להם הפוגה קלה במהלך היום. בסמסטר הזה הפרויקט מגיע גם למדעי החברה, ואני מקווה שבסמסטר הבא הוא יתרחב לפקולטות נוספות.

בסדרה המדוברת תופיעי כחלק מחמישיית בראס (6 ו-13 בינואר), אך האם נשמע אותך גם בקונצרטים הפתוחים?

ברור, אני כבר לא יכולה לחכות! כבר בקונצרט הבא תוכל לראות ולשמוע אותי על הבמה.

לצד ארגון שתי הסדרות, את חברה בצוות הבלוגרים של אגודת הסטודנטים. האם תיעזרי בפלטפורמה הזו כדי לקדם את הקונצרטים?

אני חושבת שהבלוג "מיטשל פינת בזל" הוא פלטפורמה נהדרת כדי להכיר לסטודנטים פעילויות באוניברסיטה מהן הם יכולים ליהנות. כיוון שהפעילות שלי בקונצרטים היא התנדבותית ואין להם שום מטרות רווח, למה לא להציג אותם שם?

הפוסטים שאכתוב לא יעסקו בקונצרטים, אך הם ישתלבו בצורה חיננית, כזו שתאפשר לי להמשיך בכתיבה האישית (אך מאד פומבית) בבלוג, ובו בזמן תציג את הפרויקט לכלל הסטודנטים דרך עיניים של סטודנטית כמותם.

כיצד את מצליחה לנהל את הזמן כך שהארגון והכתיבה לא יתנגשו במטלות הלימודים ובעיקר באימוני הנגינה?

שאלה מצויינת. אני שואלת את עצמי את השאלה הזו בכל יום. אז קודם כל, יש לי המון עזרה מסביב, כפי שציינתי קודם. שנית – אני כל כך נהנית מזה ויודעת שזו מטרה טובה, כך שאני מפנה את הזמן הראוי לכל פעילות שהיא עבור הקונצרט הפתוח. הכל עניין של רצון וכוונות. אם זה חשוב לי, אני אפנה לכך את הזמן – וזה אכן מאד חשוב לי.

בקונצרט הפתוח הראשון הפורמט שוכלל לרמה גבוהה ביותר; יחד עם זאת, האם יש לך חזון ותוכניות להמשך, מעבר למה שכבר השגתם?

בהחלט כן, תמיד אפשר להמשיך ולהתפתח. אבל תצטרך לחכות ולהיות מופתע כמו כולם (:

נסיים, ברשותך, בהצצה לקונצרט הבא. נכון שחלק מהקונספט הוא לא לפרסם את התכנית מראש, אז רק על קצה המזלג – מה ומי מלבדך בקונצרט הקרוב?

הקונצרט הבא (22.12) יהיה באווירת חנוכה וכריסמס! צפויים לנו קטעים הקשורים לשני החגים; תהיה תזמורת קטנה, מספר זמרות מוכשרות וכן נגנים סולנים בכלי קשת ונשיפה. ההרשמה בעיצומה, ואני בעצמי סקרנית לראות מי עוד יירשם לקונצרט.

"קונצרט פתוח" – 3.12.14, אונ' ת"א. בתכנית: זעירא – "לילה לילה" (סיון שקד – סופרן, אביחי יעקוביאן – פסנתר); ז'וליבה (Jolivet) – Chant de Linos (אנה קונדרשינה – חליל, ויקטור סטניסלבסקי – פסנתר); הנדל – "Va tacito" (יונתן אבידן – קונטרה טנור, סשה נרודצקי – פסנתר); וילה לובוס – אטיוד מס' 5 ו-7 (יונתן גרמידר – גיטרה); להאר – "Meine lippen" (חן רודניצקי – סופרן, רינת צודיקס – פסנתר); באך – פרטיטה לחליל (רווית סגל); ברהמס – "Meine Liebe ist Grün", "Von Ewiger Liebe", סן סנס – "Mon coeur s'ouvre à ta voix" (מיכל דורון – מצו, רינת צודיקס); שופן – פרלודים 17-24 אופ' 28 (אור ראם, פסנתר); בריטן – סימפוניה פשוטה (סלומון קהן – מנצח, מרתה סיקורה, סופי אקרמן – כינור, הדר לוי – ויולה, תמר שגיב – צ'לו, אלברטו פרננדז – קונטרבס); מוצרט – "Der Hölle Rache", ורדי – "Caro nome" (נופר יעקבי – סופרן, יוליה פולינסקאיה – פסנתר); ג'ון צ'יטהם – סקרצו, לב קוגן – סוויטה היתולית (רז ארד, רום שמיר – חצוצרה, בן דייויס – קרן יער, דניאל לובשבסקי – טרומבון, תמיר גור – טובה); תומר יריב – ג'יירו (נדב עובדיה, דניאל סולומונוב – כלי הקשה).