music4awhile

ראשי » Posts tagged 'אופרה סטודיו'

Tag Archives: אופרה סטודיו

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לובשת את המכנסיים

שחר לביא נכנסת לנעלי רומיאו ונפרדת מהסטודיו / עמיר קדרון

שחר לביא, מצו סופרן. בוגרת ביה"ס בוכמן-מהטה. חברה ב"מיתר – אופרה סטודיו". זוכת מלגות מטעם קרנות וארגונים בינ"ל וישראליים. שרה בארץ ובחו"ל עם גופי מוזיקה חשובים, תחת שרביטם של מנצחים מכובדים, ביניהם זובין מהטה, פול נאדלר ורני קלדרון.

הפקת ׳הקפולטים והמונטקים׳ תחתום רישמית את שנת הפעילות הנוכחית של הסטודיו, וגם את הקדנציה שלך בתכנית. כיצד תסכמי את השנתיים האלו?

קצת קשה להגדיר את התקופה הזאת בכמה מלים, אבל מה שכן, היא היתה עמוסה בכל טוב. תקופה קשה, לא תמיד היה קל, אבל גם הדברים שאולי נראו פחות טובים בהתחלה, בשבילי בסופו של דבר תרמו בדרך כזו או אחרת.

אני מודה מאוד על השנתיים שעשיתי בתכנית, היא תרמה רבות להתעצבותי ולהתפתחותי כזמרת וכפרפורמרית בכלל. פתאום אני מגיעה לאיזשהו ריק שעד כה מעולם לא עמדתי מולו וזה לא פשוט. אחרי הכל, האופרה-סטודיו בישראל הוא סוג של חממה אחרונה בהחלט, אחרי האקדמיות והמסגרות למיניהן, אחריה כל אחת ואחד יוצאים למצוא את דרכם כזמרים מקצועיים והדברים הכי חשובים שניקח איתנו, זה את הכלים והניסיון שרכשנו עד לנקודה הזו.

התודה שלי על התקופה הזאת היא אפילו אולי קצת יותר משמעותית כי עשיתי כל-כך הרבה בלאגנים ובאתי עם כל-כך הרבה תכניות ובקשות ובכל זאת הצוות עשה כל שביכולתו לתמוך בי ולעודד אותי לעשות הכי הרבה שאני יכולה, גם מחוץ לגבולות הסטודיו, וזה משהו שאף סטודיו אחר לא היה עושה, ולכן גם בזכות זה אני מרגישה אולי קצת יותר מוכנה לצאת ל"עולם הגדול".

הסטודיו כמובן אינו מקפצה אוטומטית לבמת האופרה הישראלית, ועם זאת – את חושבת שתשמרי על קשר מקצועי עם המוסד (עם או בלי קשר לחילופי גברי החל בעונה הבאה)?

אף בית אופרה או תיאטרון בעולם אינו מבטיח מקום על הבמה הגדולה. זה לא מובן מאליו. יש הרבה תהליכים באמצע שעלינו לעבור – מקצועיים, מנהליים וכדומה – עד שנגיע לשם, ופה אנחנו שוב מגיעים אלינו כזמרים מקצועיים: כמה אני רוצה להגיע לשם ומה אני מוכנה לעשות בשביל זה.
כמובן שאשמח לשמור על יחסים מקצועיים עם בית האופרה בו צמחתי… בית האופרה שלנו מעולה, הן מבחינת סדר הגודל של האולם, הנפשות הפועלות, רמת הזמרים הישראליים, והן מבחינת מגוון התכנים.

אני חייבת לציין שניתנה לי הזדמנות נדירה לעשות תפקיד לא קטן השנה על הבמה, תפקיד עם המון אופי, המון שירה ואקשן. אני מדברת על טיסבה (אחת מאחיותיה החורגות של צ'נרנטולה) וזאת על אף שאני עדיין בסטודיו. זה נתן לי להרגיש שמזהים את הפוטנציאל שלי כפרפורמרית וזאת הרגשה מעולה.

משמח לשמוע זאת, אבל ברשותך אחלוק על עניין מגוון התכנים דרך דוגמאות מהעונה, שנפתחה עם שתי הפקות סמוכות של פיגארו: אחת כל-ישראלית שהתקבלה בחום והוצגה רק פעמים ספורות בעכו, ולעומתה הפקה מיובאת שפתחה רשמית את עונת המנויים וזכתה לתגובות פושרות עד סבירות. הדוגמה השניה מחברת אותנו לנושא השיחה, וזו העובדה שאת רומיאו ויוליה של גונו ראינו על הבמה הגדולה, בעוד בליני נשמר לסטודיו, על אווירתו הפרינג׳ית-אלטרנטיבית. מה המשמעות?

אין לי אלא לומר תודה לאל שלא אנחנו הזמרים צריכים לבחור את הרפרטואר… אחרת לעולם לא היתה תכנית מגוונת מספיק כמו שמספקת האופרה מידי שנה.

לכל בחירה שנעשית יש השיקולים שלה: מקצועיים, אמנותיים, כלכליים ככל שיהיו. מאחר ואיני נמנית עם מקבלי ההחלטות אלא בשורת המבצעים, אין זה מקומי לתת דין וחשבון.

מה שכן אציין זה שהפקות ישראליות חדשות שקמות  ומבוצעות ע"י אמנים ישראליים זה נכס יקר לאין שיעור. אנחנו האמנים יודעים זאת וגם הקהל.

אותו דבר ניתן לומר גם על האופרות הישראליות החדשות שנכתבו ובוצעו בשנה שעברה ("האדונית והרוכל" / פרמונט ו"שיץ" / רכטר, שביים עידו ריקלין): שתיהן מצוינות, תוצרת כחול לבן על כל רבדיהן – ושתיהן עלו למספר מועט מידי של פעמים לטעמי.

חבל לי שיש נוכחות מצומצמת ליצירה הישראלית, בעיקר כי על עולמנו מאיימים כוחות שאינם מבינים מה מצריך בשביל להעלות מופע בסדר גודל שכזה. לכן גם אם יהיה בעתיד רצון להעלות שוב יצירות שכאלה, ספק אם יהיו האמצעים.

עם טלי קצף. צילום: יוסי צבקר

באשר להפקת "הקפולטים והמונטקים", כל שנה יש התחשבות בזמרים המסיימים את הסטודיו ורצון לתת להם תפקידים שטרם ניסו. את הרעיון לבצע את האופרה הזו העלינו טלי קצף (שמסיימת איתי את התכנית) ואני. שתינו אוהבות את המוזיקה, מתחברות לדמויות, אנו עובדות טוב יחד על הבמה ומבחינת ליהוק הכל התאים.

אני שמחה שהרעיון התקבל ע"י מיכאל אייזנשטט (המתאם האמנותי של האופרה), הבימאית שירית לי וייס ודודי זבה (המנהל המוזיקלי של הסטודיו), שלקחו על עצמם להרים את ההפקה הזאת במסגרת ה"צנועה" של הסטודיו.

אכן הפקות הסטודיו צנועות ואינטימיות יותר (כך נוהגים במסגרות דומות בכל העולם) אבל יש בהן קסם שאולי בולט פחות בהפקות גדולות: אנחנו כה קרובים לקהל, הכל קרוב ונראה לפרטי פרטים, ומי שיבוא לראות את ההפקה אלה אנשים שקרובים לנו ואנשים שבאמת אוהבים אופרה ומעוניינים לבוא ולהתרשם מרעיונות ומקולות חדשים ורעננים בסצינה.

למזלנו מכינה אותנו מוזיקלית הפסנתרנית יעל קרת הנפלאה שגם תנגן בהופעות, ותביים אותנו שירית, שעבדה איתנו במשך השנתיים האלה בצורה אינטנסיבית על בניית דמויות ועבודה בסצינה. היא ידועה בהרכבת סצינות מעניינות ומעוררות מחשבה ואני מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה על ההפקה האחרונה שלי בסטודיו.

נגעת בנקודה מעניינת, וזה הקשר (או הנתק…) בין הקהל הרחב לכל עשיה שהיא אוף-מיינסטרים. בשנה החולפת הוצגו בסטודיו כמה פרויקטים חדשניים ומרתקים (סדנת בארוק בהדרכת אביעד שטיר; האימפרסריו; ערב סצינות בבימוי הזמרים) ובאמת כמו שתיארת, באו קרובים ומכרים וקולגות וגם כמה שוחרי אופרה אמיתיים שהיה להם מזל בכלל לשמוע על ההופעות האלו. זה כמובן לא תפקידך להביא קהל, אבל מה דעתך על כך?

לדעתי ישנה בעיה של הטמעת האמנות המערבית בקהל הישראלי ולכן קשה למשוך אותו ולהרשים אותו. לא גדלנו לתוך תרבות המערב ולא נחשפנו לסוגי האמנות השונים כגון מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון ובלט באופן קבוע בבית ובבית הספר כמו באירופה.

בעוד בתי ספר באיטליה לדוגמא לוקחים את השכבות הבוגרות לראות אופרה כחלק מהקוריקיולום השבועי, נער ישראלי יעדיף ללכת לראות הופעה של אייל גולן מאשר לשבת באופרה 4 שעות או בקונצרט שעתיים וחצי עם תזמורת, מנצח ואנשים ש"צורחים" לו באוזן.

ההורים שמחים לשלם עבור כרטיס להופעה 300-400 שקל כדי שהילדים שלהם ילכו לראות את עומר אדם ומצד שני אין להם מושג שמתקיימים קונצרטים קלאסיים ב-30 שקל ב"בית המידות" למשל, או ללא עלות בכלל בחדרי החזרות של בית האופרה. וזה חבל.

לכן יש לנו תפקיד חשוב בהבאת קהל לקונצרטים שלנו. עלינו ללמד קודם כל את המעגל הפנימי שלנו שלבוא לראות קונצרטים ואופרה זה בסדר. כמובן שהיינו שמחים אם היה מתבצע פרסום בהיקף רחב יותר עבור הקונצרטים השונים שלנו. כך אולי היינו יכולים לפתוח דלתות לקהל חדש, לחלקים בחברה שאין לנו יכולת להגיע אליו בכוחות עצמנו.

כרובינו בהפקת נישואי פיגארו בבולוניה

בואי נדבר על האופרה: שרת לאחרונה בבולוניה את כרובינו, והביקורות הדגישו את יכולתך לגלם נער בצורה משכנעת. אני משער שהיעדר מימד קומי באופרה של בליני הופך את רומיאו לאתגר גדול יותר מהבחינה הזו. איך זה עובד?

כל דמות שאנחנו צריכים להיכנס לנעליה בצורה אמינה, היא אתגר לדעתי. לקח לי 3 פעמים לגלם את כרובינו עד שהצלחתי להגיע לנקודה בה אני מרגישה בנוח בדמות, ואפילו עכשיו אני מרגישה שיש רבדים שעדיין לא פענחתי כי נוספים דברים חדשים שמתגלים במהלך העבודה. את רומיאו, לעומת זאת, אגלם עכשיו לראשונה (למרות שבשנה שעברה יצא לנו לעשות ערב עם סצינות מתוך האופרה).

רומיאו לא מבוגר מכרובינו בהרבה. גם הוא בסה"כ בחור צעיר שהתאהב בנערה. בסיפור המקורי הוא אמור להיות בסביבות גיל 16-18 ויוליה כבת 14-15 אם אני לא טועה.

רומיאו שונה בהרבה מובנים מכרובינו למרות קרבת הגיל ביניהם. הם גדלו במקומות שונים, בתקופות שונות, הם נמצאים בשלבים שונים בחייהם: בעוד כרובינו רק מתחיל לגלות את מיניותו ונפתח בפניו עולם שלם שלא הכיר, רומיאו ראה עולם, קצת יותר סגור על מיניותו ואפשר בכלליות לומר שהוא יותר "גבר" מכרובינו.

בליני בחר להציג את זוג האוהבים כשהם כבר מכירים אחד את השניה ומאוהבים ולכן, לא כמו באופרה של גונו, אין סצינת המפגש הראשון או סצינת מרפסת.

עוד משהו מאוד שונה בין מוצארט לבליני הוא המוזיקה, כמו שהזכרת: מוצארט הביא את תהליך התגבשותו של כרובינו בתוך המוזיקה באמצעות אלמנטים מוזיקאליים תזזיתיים, מהירים, מתגברים – ומתוך כך גם קומיים (שמתבטאים גם ברצ'יטטיבים אך בעיקר בארייה הראשונה שבה הדמות מוצגת לראשונה).

בליני כתב לרומיאו קווים מאוד ברורים – של תוקפנות (הדואט עם טבלדו, או הקבלטה באריית הפתיחה), אהבה (כשהוא מפציר בג'ולייטה לברוח איתו), של אכזבה ועצב (כשהוא מגלה על ״מותה״ של ג'ולייטה) וכמעט לא תשמע קו מלודי תזזיתי וקופצני, אלא לרוב קווים ארוכים ורכים.

בכלל, בליני ידוע בקווים המלודיים הבלתי נגמרים שלו וביחד עם הטקסט ששזור בהם בצורה מאוד טבעית, הדרמה לא נפסקת.

יש לי דרך לעבור כדי לגבש רומיאו נכון ואמין, ואני מקווה שתהליך העבודה על האופרה יעזור לי להביא דמות אמינה ככל שאפשר.

האופן בו תיארת את הדיוקן המוזיקלי של כרובינו גרם לי לחשוב על רוסיני, מלחין שאת כבר מזוהה עמו. בליני מייצג תפיסה שונה של בל-קנטו. מה זה דורש ממך?

רוסיני ובליני הם בערך מאותה תקופה. בליני יותר צעיר ולקח מרוסיני ניואנסים שונים, אחד מהם זה חשיבות הקול באופרה שתפס את המקום המרכזי.

רוסיני התבלט בעיקר בתחום הקומדיה, בליני כתב רק אופרות רציניות ודרמתיות. גם התזמור שלו עשיר יותר ומעניק יותר תמיכה וצבעים רבים בסצינה.

בעוד אצל רוסיני דרוש קול גמיש שמסוגל לשיר את הפיוריטורות המאפיינות אותו ומנעד רחב ושווה לכל אורכו, אצל בליני (בנוסף על אלה) יש צורך בסטמינה פיזית שונה, אולי גבוהה יותר, על מנת להחזיק את המשפטים הארוכים.

רומיאו כתוב לזמרת כמו ג'ודיטה פסטה שלא הצטיינה בקולה הקליל והגמיש אלא ביכולת שלה לשיר משפטים ארוכים בעלי אופי רחב ורך וכן להפיק צבעים שונים – יש אומרים שבצלילים הנמוכים היא נשמעה כמו גבר (לראשונה שרה את רומיאו ג'ודיטה גריזי, גם היא זמרת ידועה שמלחינים אהבו לכתוב לה).

אני אוהבת לשיר רוסיני בגלל הגמישות, בגלל האתגר הקולי, קל לי להתחבר לדמויות שלו ואני אוהבת להשתעשע ולשנות מידי פעם וריאציות וקישוטים. ״הקפולטים״ תהיה היצירה הדרמתית הראשונה שאשיר מתקופת הבל קאנטו ומבחינתי לשיר בליני זה עבודה על לגאטו, גמישות, צבעים שונים בכל המנעד וסטמינה של סוס מרוצים. לדוגמא, אני מכניסה לתוך האימון תרגילים שיעזרו לי להתמודד עם המשפטים הארוכים, כמו שבשביל רוסיני יש תרגילי קולורטורות וסטקאטו.

בנוסף, מאחר ואנו הופכים את האופרה הזאת לאופרה קאמרית שתתאים למסגרת הסטודיו, נאלצנו להשמיט את קטעי המקהלה (שלה תפקיד חשוב וגדול באופרה), מה שמקצר את האופרה ומותיר פחות זמן מנוחה בין קטע לקטע.

ספרי על הצוות.

הצוות שלנו מורכב מזמרי הסטודיו ומבוגריו. כמובן, ג'ולייטה היא אחותי / אהובתי / שותפתי טלי קצף; כידוע בישראל קשה למצוא זמרים בנים – במיוחד טנורים, במיוחד פנויים – אבל איכשהו השנה התהפכו היוצרות והסטודיו התברך בשני טנורים, גיתאי פישר ואושר סבג, שיגלמו את טבלדו בתורות; לעומת זאת אין אף לא בריטון אחד בסטודיו, לכן אני מאושרת שמצטרפים אלינו גבי לובנהיים (קפליו) ויאיר פולישוק (לורנצו). קאסט מעולה.

בימים אלה אנו שוקדים על העבודה המוזיקאלית ועל שילוב הקולות שהוא כה חשוב. יהיה כיף על הבמה, אפילו שחלק מהדמויות לא בדיוק מחבבות אחת את השניה…

לסיום, שאלת השאלות: מה הלאה?

רק אלוהים יודע. אני בעיקרון סומכת עליו, אבל יכולה לומר שיש כמה דברים על הכוונת וכאלה שנסגרים אט אט: ביולי אסע לפסטיבל רוויניה (שיקאגו), לשם כך אני שוקדת על מחזורי שירים שחלקם כבר שרתי.
באוקטובר אופיע עם הפילהרמונית בניצוח מהטה בתכנית פתיחת העונה. אני מאוד מתרגשת מכך, וגם שמחה לשיר תכנית מעניינת עם הסינפונייטה באר שבע ומנצחת שתגיע מווינה.

אני מקווה למצוא זמן לנסוע לאודיציות ולתחרויות באירופה, אתה יודע – קצת חופש. יש גם מגעים עם האופרה הישראלית בקשר לעונה הבאה, אבל כל דבר בזמנו. ולבסוף, אני יכולה רק לאחל להיות עסוקה בכל טוב עד שאפרוש!

״הקפולטים והמונטקים״ – האופרה של בליני בהפקת ״מיתר, אופרה סטודיו״ | רומיאו – שחר לביא; ג׳ולייטה – טלי קצף; טבלדו – אושר סבג / גיתאי פישר; לורנצו – יאיר פולישוק; קפליו – גבי לובנהיים | פסנתר וניהול מוזיקלי – יעל קרת; בימוי – שירית לי וייס | האופרה הישראלית (חדר הפקה), 29-30.6 ב-20:00, כניסה חופשית.

לקריאה נוספת: בין בל-קנטו לברליוז | לוביזם למען רוסיני

נוסחה מנצחת

ערב נפלא במחיצת "מיתר – אופרה סטודיו" / עמיר קדרון

המופע השלישי לעונה זו של האופרה-סטודיו במרכז פליציה בלומנטל התמקד בהיבט הקומי של עולם האופרה. האווירה הקלילה המתבקשת ושלל ההישגים המוזיקליים חברו לערב מהנה במיוחד, ולהם יש להוסיף את ההחלטה החכמה להרכיב תכנית קצרה (כשעה וחצי), רצופה ודחוסה, המונחית באורח ענייני ותמציתי. אין ספק שהפורמט מנצח, וראוי כי ייושם הלאה על מנת לקרב קהל חדש לאופרה.

מובן שדבר מכך לא היה מתממש ללא מעורבות הכישרונות שגדשו את הבמה, ובראשם דויד זבה, המנהל המוזיקלי של הסטודיו, אשר – כרגיל – הפליא ללוות את השירה בפסנתר. פסנתרני ליווי טובים הם זן נדיר, וזבה מוכיח פעם אחר פעם כיצד קנה מקום של כבוד בנבחרת לצד, למשל, סוניה מזר ויעל מנור. הוא מוזיקלי בצורה יוצאת דופן, מגעו בקלידים רגיש ומעודן, ופרשנותו מעידה על בקיאות מופלגת ברזי הפונקציה הבימתית של המוזיקה.

עד כאן אין כל חידוש, אלא שבמופע המדובר זכה הקהל להיחשף להיבט נוסף מכישרונו של זבה, השולח ידו גם בהלחנה. בקיץ 2010 הוצגה לראשונה האופרה שלו "אליסה בארץ הפלאות", וממנה שובץ בקונצרט הדואט של סמיל וימון (טווידלדי וטווידלדם, אליבא דזבה). המוזיקה שנונה ומשובבת נפש, והביצוע נענה לה, כצפוי משני קולות מלבבים כשל דניאלה סקורקה וענת צ'רני.

עוד דואט מלהיב מפי השתיים – "Aprite, presto" (נישואי פיגרו). אין טעם להכביר מלים. קטע קצרצר זה הכיל מנה כה גדושה של קסם בימתי, שאחריו אך מתבקש לצפות בזמרות בהפקה מלאה של האופרה – ויפה שעה אחת קודם.

סקורקה הפגינה את מיומנותה בשירת מוצרט גם בשתי אריות: "Venite, inginocchiatevi" (נישואי פיגרו) ו-"una donna a quindici anni" (כך עושות כולן). קולה מזכיר במשהו את זה של מימה מילוא, מהבוגרות הבולטות של האופרה-סטודיו: זך, גמיש, בהיר; ובעיקר מלא חן עד כי אין לעמוד בקסמו.

באשר לצ'רני, זו עוררה עניין רב ב-"Ich lade gern mir Gaste ein" (העטלף) והתפעלות של ממש ב-"On me nomme Hélène la blonde" (הלנה היפה). ראשית, בשל כישרונה הטבעי לקומדיה; שנית, בזכות העושר שהתגלה בטווח התחתון של המנעד – דבר שלא זכור במיוחד מהאזנות קודמות.

תחרות קשה על חיבת הקהל נכונה לשתי הנ"ל מצד שי בלוך, שעוררה גלי צחוק במהלך ביצוע מצוין ל-"Ah! quel dîner" (לה פריקול) – הן בשירה, הן במשחק. בקטע זה ובאחרים ששרה, משכה את תשומת הלב בקולה המיוחד – בשרני ובעל גוון עז ועמוק.

הקונצרט היה מספק מבחינה חשובה נוספת, והיא ההיווכחות בהתקדמות ניכרת של יעל סייג והדר עטרי: הראשונה הפתיעה ב-"Meine Lippen sie küssen so heiß" (ג'ודיטה), שלכאורה נועד לקולות בהירים משלה – והנה הכובד הוכיח עצמו כגורם מרענן. הבחירה לשיר את הארייה של טוסקה היתה מפתיעה גם היא, אך רק מהיותה חריגה ביחס לרוח הערב. הביצוע, אף שנחוץ לו עוד ליטוש, בלט בכנותו הריגשית. לסייג קול נאה ודרמטי, בעל נוכחות מסיבית. על מעלותיו מעיבות כרגע הפקה קולית שאינה נקיה, ונטיה לפראות במשלב העליון. ככל שתוסיף הזמרת לעדן ולרסן את שירתה – והתהליך כבר בעיצומו – חזקה עליה שיתרונות הקול יוקרנו ביתר שאת.

הדר עטרי התנסתה במס' אריות קולורטורה, בהן אלו של אדלה (העטלף), אשר זומרו חלקית בתרגומו העסיסי של זבה. השירה היתה לא רעה, אך במיטבה נשמעה עטרי בביצוע מוקפד ומיומן לארייה של אולימפיה (סיפורי הופמן), שהולמת מאד את הברק המתכתי של קולה. בדומה לסייג, קיימות סוגיות טכניות שמצריכות התייחסות; וכן דומה העבודה הקשה שתוצאותיה כבר נרמזות. דרך ארוכה עוד צפויה לשתי הזמרות – אך נדמה כי הן בכיוון הנכון.

אחרון אחרון חביב – גיתאי פישר, שנעל את הערב ב-"com'e gentil" (דון פסקואלה). פה ושם לקתה השירה בהיסוס; מנגד, זהו קול ענוג ומלטף שייצא נשכר מרגע שינכס מעט ביטחון. לפיכך, מעניין לשמוע את התמודדותו בהפקה המלאה של האופרה, שתיערך בחודש הבא ברעננה. זמרי "מיתר – אופרה סטודיו" ואורחים ישירו בליווי הרכב קאמרי משורות סימפונט רעננה. זבה ינצח, ועל הבימוי תופקד שירית לי וייס. אם לשפוט על-פי קומדיות אופראיות שביימה בשנים האחרונות – "הטלפון" של אופרה פטיט, "האלמנה העליזה" באונ' ת"א – הרי שצפוי ערב של הנאה צרופה.

קונצרט לקראת פורים – "מיתר, אופרה-סטודיו": דניאלה סקורקה, יעל סייג, הדר עטרי – סופרן. ענת צ'רני, שי בלוך – מצו. גיתאי פישר (זמר אורח) – טנור. דויד זבה – פסנתר והנחיה. קטעים מתוך העטלף, נישואי פיגארו, הלנה היפה, הליצנים, חליל הקסם, כך עושות כולן, סיפורי הופמן, לה פריקול, ג'ודיטה, האלמנה העליזה, אליסה בארץ הפלאות, טוסקה ודון פסקואלה. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 13.2.13.