music4awhile

ראשי » Articles posted by music4awhile (עמוד 2)

Author Archives: music4awhile

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

הרשומות והעמודים הנצפים ביותר

לשיר זה כמו להיות

על מהות, עומק, אינטימיות וזהות אמנותית ברסיטל לידר / עמיר קדרון

צילום: יוסי צבקר

קלייר מגנאג'י, סופרן. בוגרת האקדמיה בת"א וקונס' ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. שרה עם תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן אמריקה-ישראל. ב-2009 השתתפה בתחרות קרדיף.

לפני שנתחיל, ברכות על הזכיה בפרס רוזנבלום. הופתעת?

שמחתי מאוד, וגם הופתעתי קצת, בעיקר כי זכיתי בקטגוריית ׳אמן מצטיין׳ שהיא מכובדת ביותר ומתייחסת לניסיון ולקבלות. לא היה לי מושג שהספקתי את כל זה, ואולי זה גם היופי במקצוע שמשאיר אותנו צעירים…

הזכייה הזאת מחממת את ליבי במיוחד כי לא תמיד קיבלתי בארץ את ההכרה שזכיתי לה בחו"ל, והרבה פעמים עשיתי את הדברים בדרך שלי בלי להתחשב במוסכמות המקובלות כאן, והיה לזה מחיר.

המקצוע הוא מאוד בודד: אנחנו לבד בחדר מכינים את התפקיד וגם לבד אחרי שההפקה נגמרת וחוזרים הביתה; אנחנו לבד מול הגופים המוזיקליים שמזמינים אותנו, ומול הביקורת הפנימית; אנחנו עם הקול שלנו והאמנות שלנו לבד מול כל זה.

לקבל הכרה כזאת מגוף ידוע ומכובד, מראה לי שאני בכל זאת לא לגמרי לבד, ושיש מי שרואה מה שעשיתי כמכלול ומביע הערכה לעשייה הייחודית שלי. זה דבר גדול, ובהחלט לא מובן מאליו. אני באמת מאושרת ומודה מכל הלב על הכבוד הזה.

הפרס, כציון דרך בקריירה, מגיע בשנה מיוחדת שהחלה כשהופעת בהשקת האלבום של עודד זהבי; בקיץ שרת רסיטל רומנטי-עד-עכשווי בסטודיו של חגי יודן; אח״כ הובלת את ״השדיים של תרזיאס״ בסדנת האופרה; בסתיו היתה בכורה עולמית לסטבט של סאעד חדד – וכעת יש מעין סגירת מעגל בסדרת הרסיטלים של רז בנימיני בשטריקר. אמנם במקביל נשארת נאמנה למגרש הבית – המאה ה-18 – אבל כשמחברים הכל יחד, יש תחושה של חישוב מסלול מחדש.

זה בהחלט לא מקרי, כי יש דברים ממה שמנית שתוכננו והוזמנו מעל שנה קודם. אבל אכן זכורות לי כמה תגובות מקסימות של קולגות שלא שמעו אותי מעולם ברפרטואר הזה. למשל, אחרי האופרה של פולנק כולם היו בשוק מדברים שמסתבר שלא שמעו אצלי עד אז, כמו סגנון קברטי או שירה בסגנון מוחצן בהרבה מזה של באך או אפילו של הנדל.

זה ממש הפתיע אותי שחלק מהקהל ואפילו קולגות לא הכירו את הצד הזה אצלי, כי אני תמיד הייתי כזאת וזה תמיד היה שם…

במקביל לאלבום של עודד זהבי יצא גם האלבום עם בארוקדה, ככה שמעולם לא נטשתי את הנדל, וגם לא אנטוש. אני פשוט נהנית לעשות את כל מה שאני אוהבת, ואני מאושרת מאוד שהגעתי למקום שאני יכולה לבחור ולהגיד מה אני רוצה לעשות, כמו ברסיטל הזה שכולו שירים שבחרנו יחד והם כולם דם ליבי.

גם ברסיטל אצל יודן בחרת תכנית ״אישית״, אבל כמובן זה שונה מהרבה בחינות – החלל, הקהל, המסגרת, האווירה… זה מתבטא בתכנית?

ההבדל הבסיסי הוא כמובן שאצל חגי היתה תכנית איטלקית ברובה, וצביקה בעלי הצ׳לן הצטרף בשירים של אנדרה פרווין.

בשטריקר הערב הוא רסיטל פר-אקסלנס, liederabend כמו שכתוב במילון, וכמו שבעצם כמעט לא עושים כאן. זה ערב של שירים אמנותיים בלי אריות או קטעים קונצרטנטיים בהגדרה.

זה אולי המדיום הכי אינטימי והכי קשה, רק הפסנתר ואני בלי השואו של התיאטרון, בלי בימוי או תלבושות וגם בלי תזמורת שמעניקה מהצבעים שלה, והשירה היא אינטימית בהרבה.

יש פה טור דה פורס מאתגר שדורש הרבה סבלנות מהקהל, זה לא מחרוזת להיטי אופרה… האתגר של דן דויטש ושלי יהיה להעביר את הדקויות האלה באופן העדין והמלוטש ביותר, ולכן בחרתי לא רק "תכנית אישית" אלא שירים שהם באמת במהותי הפנימית ביותר.

אני מניח שגם לנישה הזו נכנסות יותר יצירות ממה שניתן לדחוס לערב אחד. בהתחשב בכך שזו הזדמנות נדירה כפי שציינת, איך החלטת מה לשיר?

ראשית הקפדנו מאוד ליצור תכנית שתיתן לקהל טעם של עוד ומקום למחשבה ועיכול של העוצמות בשירים שבחרנו.

למשל, היה לי ברור שתהיה קבוצת שירים מתוך "קרן הפלא של הנער" של מאהלר, שאליו אני מחוברת עוד מאז ששרתי לראשונה את הסימפוניה הרביעית שלו עם נעם שריף בחיפה. אני לא מאמינה שעשר שנים עברו מאז…

זאת היתה ההופעה הקונצרטנטית החשובה הראשונה שלי בארץ אחרי שחזרנו מבוסטון, ולעולם לא אשכח שנעם ואלה שריף היו הראשונים שהאמינו בי בארץ.

בין המאהלרים שרובם משעשעים וקלילים, בחרתי בשיר Wo die schönen Trompeten blasen – בשיר הזה קיימים כל תולדות המוסיקה, הפואטיקה והדרמה בעיניי, והוא אולי אחד המאתגרים ביותר שאשיר בערב הזה.

זו יצירת מופת שבוצעה על ידי הזמרים הכי גדולים. מדובר בדו-שיח של אישה הממתינה לאהובה החייל שישוב משדה הקרב (אם כי אפשר גם לקרוא את השיר כתיאור הלילה האחרון שלהם יחד לפני צאת החייל למלחמה) וזוכה למעשה לביקור של רוח הרפאים שלו. שיר מצמרר, שיש בו כמה תפקידים: המספר, החייל והאישה אשר מבליחה למשפט אחד ויחיד, אבל המוסיקה המנוגנת – ובעיקר השתיקה – מדברת את תפקידה יותר מכל.

השיר כתוב במנעד נמוך ובדומה לסימפוניה הרביעית יש בו שני משפטים ארוכים המושרים בפיאניסימו ובנשימה אחת, ואפילו במנעד כמעט זהה לרביעית, שחוזרים על עצמם לאורכו. יש לי כאן אתגר טכני גדול ואתגר דרמטי שמהותו האמנותית מופנמת – הכמיהה והאהבה אשר לא יתממשו לעולם בגלל המלחמה, "היכן שהחצוצרות הנאות מצלצלות".

זהו שיר אנטי מלחמתי, אבל בצורה כל כך עמוקה ומלאת חמלה ואהבה, ולצד זה הלעג והאירוניה המושחזים של מאהלר, הוא שובר את הלב כל פעם מחדש. שנים שאני חולמת לשיר את השיר הזה ברסיטל!

היה לי חשוב לבצע שיר מתוך הדיסק של עודד, ובחרנו את השיר "ציפור גן העדן" שעומד בפני עצמו כפנינה בין כל השירים בתכנית ומתאים במיוחד אחרי מאהלר,בזכות שפת ההלחנה המדהימה וכיוון שהוא כתוב ביידיש. מדובר באחד השירים היפים ביותר שנכתבו בספרות המוזיקה הישראלית בכלל.

אלו רק דוגמאות מעטות מבין כל התכנית, שנמצא בה כמובן פולנק אהוב נפשי, ולא רק מחזור אחד – המחזור המופלא "אירוסין לשם השעשוע" ובנוסף שני שירים מאת לואי אראגון. אני יכולה לדבר עליהם בלי סוף, אבל נראה לי שהכי טוב לבוא לשמוע…

דיברת בהרחבה על מהלר, ויש פה קישור מעניין: אחד הקבצים האהובים שלו זה שירי ריקרט, אבל הפעם נשמע את גרסת השומאנים.

הכרתי את השירים כשירי קלרה שומאן, אבל רז תיקן אותי בתכנית ששלחתי וכתב שמקובל לראות אותם כשירי רוברט וקלרה שומאן.

עשיתי מחקר קטן והסתבר לי שבשנה שבמהלכה מנע מהם אביה להינשא באמתלות שונות (הם נישאו בספטמבר 1840), כתב רוברט את מחזורי הליד הגדולים שלו, כולל "אהבת המשורר", "חיי אשה ואהבתה" ועוד; וגם סגנון ההלחנה של קלרה השתנה והיא החלה להלחין שירים.

לאחר שנישאו היתה להם שותפות מוזיקלית עמוקה, שכללה הלחנה ונגינה משותפות וכמובן ביצועים שלה לכל היצירות שכתב לפסנתר, והם הלחינו במשותף את "12 שירי ריקרט לאהבת האביב" שחלקם נבצע ברסיטל שלנו.

השותפות הזאת מעוררת השראה בעיניי, למרות שהיתה קצרת ימים באורח טראגי בשל אישפוזו של רוברט ומותו בגיל 46. אני מוצאת שדמותה של קלרה מרתקת – אחרי מותו של רוברט היה עליה לפרנס שמונה ילדים לבדה, והיא המשיכה להופיע ברחבי אירופה ברסיטלים והיתה מורה מפורסמת ומבוקשת. היא היתה אשה, פסנתרנית ומוזיקאית פורצת דרך בכל מובן.

יש לנו הקשר נשי נוסף בתכנית והוא שיריה של לואיז דה וילמורן למוזיקה של פולנק – "אירוסין לשם השעשוע" שהזכרתי קודם – שירים אותם ראה פולנק כהתגשמות האיכות הנשית על כל גווניה.

עד כמה רז היה מעורב בבניית התכנית?

רז היה שותף מלא ביצירת התכנית ונתן קול של מומחה אמיתי, וייעץ לנו מה עובד יותר ומה הסדר הנכון של הדברים באופן המתאים ביותר לקהל שלו, אותו הוא מכיר יותר מכל אחד אחר.

רז אחראי גם לשידוך עם דן?

לא, הופענו יחד בכמה הזדמנויות, גם עם צביקה, ככה שהשידוך המוזיקלי הזה הוא לגמרי שלנו. אני ודן מכירים שנים ולמדנו יחד באקדמיה אצל יונתן זק.

486663_10151700141317275_392271290_n

תארי את הסימביוזה הנדרשת בין זמר לפסנתרן ברסיטל כזה.

ראשית, ברור שבערב לידר נדרשת מערכת יחסים מיוחדת מאוד בין הזמר לפסנתרן. זה לא ליווי סתם, אלא באמת מוזיקה קאמרית כאשר לכל אחד תפקיד קריטי.

למזלי דן מומחה בתחום: הוא למד בתכנית מיוחדת לדואו זמרים-פסנתרנים בגרמניה, ודיסק שלו יחד עם יניב ד׳אור ברפרטואר של לידר גרמני ייצא בחברת נקסוס בשנה הבאה. דן גם חי בברלין תקופה והוא דובר גרמנית, ומעל הכל הוא פשוט פסנתרן פנטסטי עם צליל חלומי ורגישות מטורפת לזמרים ששרים איתו.

כאמור, למדנו יחד באקדמיה והיינו חברים טובים, ומאז ששב לארץ שיתפנו פעולה בקנה מידה צנוע – ועכשיו זה הרסיטל הראשון שלנו יחד, ומקווים שנוכל להמשיך ולהופיע עם התכנית היפהפיה הזאת בעוד מקומות.

מדברייך עולה שזה אירוע מיוחד ויוצא דופן בהיקף, בתוכן ובהכנה. אז נכון שלא פשוט למצוא ״שוק״ לערב לידר, אבל חבל אם זו תהיה הזדמנות חד פעמית. שקלתם לפנות, למשל, למסגרות המקבילות לסדרה הקאמרית של רז (משכנות שאננים והחוג הקאמרי בחיפה)?

אנחנו עושים הרצה קטנה ואינטימית בקונצרט-בית לפני ההופעה אצל רז, ואכן נשמח מאוד להופיע בכל המקומות שציינת ואחרים.

נסיים, כרגיל, בכמה מלים על המשך העונה.

אני רוצה קודם להתעכב על משהו: עם הניסיון והפז"מ במקצוע מגיעה ההבנה שלצד כל הדברים שהם העבודה שלי, הכי חשוב זה בסופו של דבר לעשות את הדבר שהוא באמת שלי.

זה נכון שבכל יצירה שאני מבצעת אני מוצאת את עצמי, או לחילופין מוחקת את עצמי ומוצאת דמות אחרת; ובעצם אמן מבצע חייב להפוך כל דבר שהוא עושה לשלו באופן העמוק ביותר. ובכל זאת כאן יש מקום שנתן לי לבחור ולכן אני רואה את הרסיטל הזה כמשהו עמוק מאוד, כמעט אינטימי. דן ואני כבר התחלנו בעבודה ואני יכולה להבטיח ששנינו נשים שם את המהות העמוקה ביותר שלנו.

לגבי המשך העונה, אציין אירוע נבחר ומאוד מרגש: אחרי הבכורה העולמית ליצירה של סאעד חדאד בפסטיבל ירושלים למוזיקה קאמרית בתחילת העונה, הוזמנתי לשיר את היצירה בקונצרט החגיגי לנעילת פסטיבל "אינטונציות" במוזיאון היהודי בברלין.

בקונצרט ינגנו דניאל ברנבוים ומרתה ארחריץ' את "פולחן האביב" בגרסה לשני פסנתרים ויבוצעו עוד יצירות מופת של המאה העשרים של אייזלר, שנברג וברטוק. זאת תהיה הפגישה הראשונה שלי עם מאסטרו בארנבוים ומיותר לציין שאני מאוד מתרגשת…

אמנות השיר: קלייר מגנאג'י ברסיטל עם הפסנתרן דן דויטש. 7.4.16 בקונס' הישראלי למוזיקה (שטריקר).

המידות הטובות

על מיזם מוזיקלי חדש ומרענן / עמיר קדרון

940921_1672009503074658_7968356914459698958_n

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר. השתתפה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח ופרס המגמה למוזיקולוגיה.

אפתח בציטוט מהעלון של המיזם החדש: ״לא בדיוק ׳סדרת קונצרטים׳״. אז מה כן?

זה בעצם סוג של ליין קלאסי. סדרת קונצרטים בדרך כלל נערכת באולם ייעודי, ומסתמכת על גרעין של מנויים ש"מתחייבים" לעונה. אצלנו זה לא המקרה: בית המידות הוא לא אולם קונצרטים, ואין מנויים. אלו רסיטלים קאמריים באווירה שהכי מתקרבת לסלון הבית שלך מבלי להיות בו.

כלומר, השאיפה היא, בין היתר, להחיות את הסלון המוזיקלי של המאה ה-19, היכן שבאמת נכתבו ובוצעו הרבה יצירות קאמריות?

בדיוק. כבר המון זמן שמציקה לי המחשבה שדפוסי הצריכה שלנו של מוזיקה קלאסית מתאימים למעט מאוד רפרטואר, ושאנחנו הולכים לשלם מחיר כבד על ההגלייה הגורפת-מדי של הקונצרט מהחללים האינטימיים של הבית והקפה אל האולם.

המרחק גרם לכך שמוזיקה קלאסית לא נתפסת יותר כמשהו יומיומי וספונטני שנמצא בהישג ידך. את רוב המוזיקה הקלאסית שלנו, אלה מאתנו שצורכים אותה, אנחנו חווים מהיציע. בין 200 ל-1800 כסאות, בממוצע, מפרידים בינינו לבין המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע, אז נדמה לנו שהיא פחות ופחות קשורה ליומיום הרגיל שלנו, שאנחנו צריכים להיערך בשבילה.

זאת בעצם סיטואציה די חריגה בהיסטוריה. כל כך הרבה מוזיקה קלאסית לא נכתבה ככזאת בכלל. היא נועדה לגרום הנאה לאנשים שהזמינו אותה אליהם הביתה או שהלכו לבתים של אחרים. כמובן שהיו תמיד הפקות ענק שנועדו לתאטרון או לכנסייה או לחצר, אבל אם תחשוב על זה, גם זאת מוזיקה שיש לה מטרות ושימושים ואנשים צורכים אותה בתנאים שלהם, ולא להפך. זה דבר מאוד חשוב, כי המרחק שבו אתה צורך את המוזיקה מכתיב את המקום שלה בחיים שלך.

אז עכשיו נוצרה הזדמנות נהדרת לצמצם את המרחק הזה, בדיוק בגלל האופי של "בית המידות", שהוא בית מגורים מתחילת המאה ה-20 שהוסב לחלל רב-תחומי, וכיום מארח כנסים, מסעדות פופ-אפ, ערבי שירה ועוד.

זה מקום שרגיל למלא תפקיד תרבותי בקהילה בדיוק בממדים האישיים האלה, על התפר בין הביתי והציבורי, אז לארח בו קונצרטים זה די מתבקש.

12654421_1680286515580290_1561382175989578127_n

כיצד נוצר הקשר שלך עם בית המידות?

זה היה סוג של נס. האדריכל ששימר את הבניין, אורי גור, מפעיל שם צוות ניהול אירועים ורצה שיהיה שם ליין קלאסי. הוא נתקל במקרה בחברי הטוב יונתן קרת, ששותף לכל המחשבות שפרשתי קודם, והציע לו את המשימה, ויונתן שיתף אותי.

העובדה שאורי לא בא מהתחום, ועדיין רצה שיתקיימו אצלו אירועים שהוא עצמו יוכל ליהנות מהם – מאוד מצאה חן בעינינו. הוא מייצג מאזינים שאנחנו לא תמיד משקיעים בהם מספיק תשומת לב, ובאותה מידה היה פה גם אתגר לבחור דברים במיוחד בשבילו ובשבילם.

אז ניגש לחלק הכי כיפי של השיחה: הקו המוזיקלי, ונתחיל דווקא מהפורמט המהפכני: רסיטל בן 40 דקות! איך גיבשתם את זה?

כאן הייתה התאמה מוחלטת בין מה שחשבנו עליו לבין מה שהמארגנים ביקשו. יונתן ואני חושבים שקונצרטים נעשו נורא ארוכים. כמובן שגם במאה ה-19 אופרה וערבי "אקדמי" (קונצרטים שהביאו ברצף יצירות גדולות, למשל הפרמיירה של התשיעית של בטהובן בווינה הייתה חלק מאירוע כזה) היו ארוכים. אבל במאה ה-19 אנשים כל הזמן יצאו וחזרו, שתו ואכלו, דיברו וחיזרו כל הערב.

בימינו מצפים מהקהל לשבת בדומייה שלוש שעות, ואז מתחילות מלחמות etiquette אם מותר או אסור להשתעל בין פרקים… אנחנו תמיד הרגשנו שזה מלאכותי ומוגזם.

אם הקונצרט מורכב מכמה קטעים עם הנחיה, אפשר להיות בקשב משהו כמו שעה וקצת בלי הפסקה, ואם מדובר ברצף מותח ואינטנסיבי, מומלץ לקצר אפילו יותר. הגענו למסקנה ש-40 דק׳ זה הזמן האולטימטיבי, כמו חלום ארוך.

ניתנו לכם קווים מנחים גם לגבי התוכן?

מעט מאוד. נתנו לנו כיוון כללי של הרכבים קטנים – עד חמישייה. זאת הייתה המגבלה היחידה. התוכן המוזיקלי נשאר לחלוטין בידי המופיעים. לא התערבנו במילימטר, אפילו עודדנו אותם לבחור רפרטואר שלחלוטין יבטא את הטעם האישי שלהם, דברים שהם חלמו לעשות ואף פעם לא התאפשר. אני מכירה מקרוב את הסיטואציה שבה מבקשים ממך להחליף רפרטואר כי מה שבחרת לא מוכר מספיק. אצלנו לא היה דבר כזה.

בואי נעיין מעט בתכנית, ונראה לי שבתור התחלה חשוב לציין שיש בה ייצוג לא רק למוזיקה קלאסית.

נכון. יתארח אצלנו הרכב מיוחד בשם "גולסא" שעושה עיבודים לשירים תימניים מסורתיים, ובנוסף יגיע ניתאי הרשקוביץ -הפסנתרן והמעבד של אבישי כהן. היצירה שלו משלבת בין קלאסי לג'אז והוא אחד הנגנים שהכי כיף לשמוע. הנגינה שלו פשוט יפהפייה וזה כבוד גדול שמישהו כמוהו מכבד אותנו בקונצרט.

ההחלטה לשלב מופעים כאלה בתוך הליין הייתה משותפת של יונתן ושלי. רצינו להראות שהמושג "מוזיקה אמנותית" הוא רחב ומתרחב. השאלה לא צריכה להיות מתי או איפה משהו נכתב, אלא האם הוא עשוי בצורה משובחת ועד כמה אנחנו רעבים לזה שעוד אנשים חוץ מאיתנו יגלו אותו וייהנו ממנו.

הקו הפתוח והגמיש ודאי יתבטא גם בהופעה של הנקשן עודד גייצהאלז, המוכר כרב-סגנוני; ובאופן שונה גם אצל הסופרן טל ברגמן, שתנסה כוחה בפופ, למשל.

כן, גם המופעים הקלאסיים לכאורה יחפשו גבולות חדשים בדרכם. אני חושבת שזה הכרחי, אפילו שלא כולם צריכים כל הזמן לרדוף אחרי החדשנות. מספיק שמוזיקאי יחפש מדי פעם איפה האופקים המוזיקליים שלו. מוזיקאים קלאסיים הם לא אדונים לעצמם (ומי כן?) וכשנותנים להם חופש אמיתי – דברים מופלאים קורים.

10626520_1695737050701903_5219265171376850878_n

לדוגמא, הזכרת את טל ברגמן. אחד הקונצרטים הטובים שהייתי בהם היה רסיטל הסיום שלה באקדמיה. היא עשתה הכל – אריות, לידר, שירים ישראליים – עגול וקשוב לטקסט ועם לגאטו ופרייזינג שבא למות, והדובדבן שבקצפת – what a movie (ברנשטיין), שעד אז לא היה לי מושג בכלל איזו שחקנית קומית מדהימה היא.

הסתובבתי כמה שנים עם געגוע לקונצרט ההוא (2013), ואז כשהזמנו אותה לשיר, אמרנו לה שתעשה מה שהיא רוצה, כי הרסיטל הוכיח שהדברים הכי נהדרים קורים כשהיא זאת שבוחרת.

אמרתי שאשמח לשמוע את what a movie שוב, ומשם התפתח הקונספט: כידוע, אצל ברנשטיין יש התייחסות למוזיקה אמריקאית פופולרית, אז אם אפשר להלביש מוזיקה אמנותית בעטיפה של פופ – למה לא ההפך, לקחת שיר מגלגלצ ולהפוך אותו לליד?

היה מצחיק כשטל שאלה "רגע, מותר לי לשיר מה שאני רוצה? גם דברים מהאם-טי-וי?" היא יכולה לשיר את דפי זהב וזה יהיה מדהים.

לעומת זאת, הרסיטל הפותח יהיה רומנטי-סלוני פר אקסלנס.

נכון. יצא במקרה. כשהזמנו את אור ראם, לא תכננו שהוא יהיה הראשון ולא אמרנו כלום על התכנית. דווקא רציתי שהוא ינגן את "מטמורפוזות 2" של ויזנברג, אבל כשהציע את הקונצ'רטו של שופן, יונתן ואני היינו מאושרים עד הגג.

זה שימח את המארחים שלנו כי שופן הוא המלחין האהוב עליהם, ואותנו זה שימח בגלל הסימבוליות. אנחנו הולכים לנגן בסופו של דבר בסלון, וכל הליין הוא מחווה למקום האינטימי והביתי והחברותי של מוזיקה אמנותית, אז מה יותר מתאים מגרסה קאמרית ששופן עצמו עיבד בדיוק למטרה זו?

12804714_1695735534035388_6450570040963164825_n

מותר למחוא כפיים בין הפרקים? 

מותר גם לשרוק אחרי סולו מגניב.

נדלג לאירוע שיסיים את העונה הראשונה (כן תרבינה), ובו את וחברייך להרכב קאמרה 15 תחזרו על תכנית שתוצג לפני כן גם בפליציה – אולי האולם הרשמי הכי קרוב בהוויתו לסלון מוזיקלי. איזה הבדל את צופה?

אני חושבת שמי שירגיש בהבדל זה בעיקר הקהל. אבל הקונצרט בבית המידות יהיה שונה מהקונצרט בפליציה כי בבית המידות נארח את הסופרן הצעירה שירה פטשורניק – שיש לה קול מושלם לדאולנד והיא זמרת מעולה ומתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים – ובפליציה תשיר עינת ארונשטיין, זמרת הבית של ההרכב.

שאלת מיליון הדולר: איך מביאים קהל?

אני באמת האדם שהכי פחות יודע… אישית אף פעם לא הצלחתי לעניין במה שאני עושה אנשים שהם לא מהמעגל המיידי שלי. אבל אני יודעת שאם קהל לא מגיע, זה לא בגלל שהמוזיקה מתה. התצורה הנוכחית שלה מתה ופה מגיע האתגר לגלות מה תהיה התצורה החדשה.

לרוב בני אדם יש צורך פיזי ומנטלי במוזיקה סביבם. יוטיוב ורדיו זאת דרך מצוינת למלא את הצורך; הופעה חיה זאת דרך אחרת. כל עוד הצורך קיים, יהיה קיים בצדו הצורך לאיכות, לעומק ולמורכבות – וזה הצורך שמוזיקה אמנותית ממלאת.

כמו שטענתי קודם, למוזיקה אמנותית יש הרבה דרכי ביטוי, לא כולן קשורות למוזיקה אירופאית מהמאה ה-19, אבל זה לא אומר ש״מוזיקה קלאסית״ איבדה רלוונטיות. הרבה אנשים שואלים "למה שאתעניין במה שנכתב לפני 200 שנה", והתשובה פשוטה: כי מה שאתם שומעים ברדיו לא התקדם הרבה מעבר לזה. בקולנוע שומעים מוזיקה בשפה הרמונית פוסט-רומנטית שמלמדים באקדמיה. זה העולם שלנו – בטהובן, וגנר, פוצ'יני, פולנק ורחמנינוב – אז בואו נביא את זה ברמה הכי גבוהה שיש. בקיצור, הצורך במוזיקה הזאת קיים בכל מיני מצבי צבירה, והבעיה היא שאין לו תמיד מענה אופטימלי.

אני לא יודעת איזה מקום יהיה למוזיקה בעתיד, אבל אני חושבת שחלק מהפתרון הוא להביא אותה ברמה גבוהה אל המקום שהכי נוח בו לפגוש אותה, ולהתפלל שזה יצליח. ולאנשים שחושבים שאין סיכוי כי המוזיקה הזאת מתה, אומר שאם היא מתה אז הם צריכים להיזהר שלא תנשוך אותם בצוואר.

סליחה מראש על ההמוניות, אבל עלינו להתייחס לעניין התמחור, מה שבהחלט מתחבר לשאלה הקודמת.

התמחור בר השגה ונועד לעזור עם כיסוי הוצאות מינימלי. כרטיס במחיר 80 שקלים מקנה מקום ישיבה, ויש אפשרות לכרטיס עמידה / על בסיס מקום פנוי (אם יש כיסאות פנויים לא נאלץ מישהו לעמוד), שיעלה 30 שקלים.

זה מחיר זול קיצונית ביחס ללבונטין ולאוזן בר ואפילו לצוזאמן, ונועד לאפשר גם לתפרנים כמונו לשמוע קונצרט. לא שמישהו מבטיח שהם יבואו, אבל  לפחות שהמחיר לא ימנע את הגעתם.

חוץ מזה יש לנו "כרטיסייה". זה כמובן לא "מנוי", מהסיבה הפשוטה שאין התחייבות. מישהו יכול להגיע 5 פעמים מבלי להתחייב לתאריך מסוים. כשיגיע, נסמן לו "ניקוב". כרטיסיה כזו תאפשר הנחה של 10% על כל הקונצרטים שייבחרו.

בנוסף, אני רוצה להקצות לכל קונצרט מספר נדיב של כרטיסים על בסיס מקום פנוי שיחולקו לתיכוניסטים, אולי בעיקר תלמידי מגמות אמנות רלוונטיות. אני לא יודעת אם זה יתאפשר אבל אשמח לנסות. בבית המידות לגמרי אפשר להישען על הקיר ולהקשיב, ככה שכרטיסים כאלה לא יבואו על חשבון אף כרטיס ישיבה במחיר מלא.

מהי תפוסת הקהל?

יש מקום ל-80 כסאות, אבל אם יצטרפו עוד 40 עוברי אורח לא נרגיש צפיפות.

מסקרנת אותי תגובת האמנים למיזם – אף שהשתתפותם מדברת בעד עצמה – ואם היו כאלה שסירבו.

ההיענות הייתה מדהימה, בעיקר כי חסרים מקומות שהתנאים בהם מזמינים, אבל הייתה גם סקרנות חיובית לגבי המקום, לאור העובדה שזה חלל קצת אחר.

כל מי שפנינו אליו והיה פנוי בתאריכים שהצענו הסכים מיד. היו כמה שרצו לראות את המקום והביקור עשה עליהם רושם חיובי, וכל זה הוסיף עוד אנרגיה מדהימה להכנות.

הגישה החיובית של המשתתפים שימחה אותנו מאד. כל פעם שסגרנו עם מישהו, סף ההתרגשות עלה עוד קצת. בפגישות העבודה שלנו, כל רבע שעה היינו חייבים לעצור ולשאול: "קלטת מה קרה פה עכשיו? ראובן סרוסי בכבודו ובעצמו ינגן סולו גיטרה 40 דקות!"

היו גם כמה רגעי מתח, למשל רצינו להביא את טריו VIS עם המופע האינטרקטיבי "64 דברים" שבעיניי זה העתיד. זה לא הסתדר מאילוצי לו״ז, אבל עירא גבעול הביע רצון לנגן את הסוויטות לצ'לו של באך. עד היום לא עברה לנו ההתרגשות מהרגע ההוא…

10288755_1695737240701884_1474871600569897058_n

גם מזה שהצלחנו להביא את גיא פלץ לעשות רסיטל סולו לא נרגענו עדיין. הוא אחד המוזיקאים העסוקים בארץ, אבל זה כמעט תמיד חלק מהפקה שיש בה כמה סולנים, אז אין דרך לשמוע אותו בערב שבו הוא החליט כל החלטה אמנותית מאל"ף ועד ת"ו. באופן דומה הרגשנו בני מזל לגבי כל מופע. התשובות החיוביות של שחר לביא, טלי קצף, אנדי פלדבאו ומיכל קורמן לא היו טריוויאליות בכלל.

כמו ששמת לב, אחד השיקולים שלנו הוא לקדם את השכבה של young professionals שמוכנים לטרוף את העולם, אבל יש מעט מדי גורמים שמעוניינים לשמוע מה יש להם לתת. אז במקור החלטנו במודע להקצות אחוז גדול לאנשים האלה, אבל זה הפך להיות "מי הרסיטליסט הכי טוב שאנחנו מתים לשמוע ויאתגר עם דברים שלא נשמע במקום אחר?" והבנו שאנחנו כמו ילדים בחנות ממתקים ענקית – יש כל כך הרבה וסוף סוף אנחנו יכולים לבחור!

בסוף כל פגישת עבודה היינו אומרים כמה אנחנו מחכים שהקונצרטים יתחילו ונוכל להיות גם הקהל של כל הטוב הזה. זה כמו ארוחת חג שלא נגמרת שבה כל המנות הן האוכל שאתה הכי אוהב, ואז עוד מגיעים הקינוחים.

כלומר, לפחות מבחינת תוכן וליהוק, מותר לפנטז על המשך עוד בטרם הפיילוט יצא לדרכו.

יש בארץ כישרון כדי למלא מאות עונות, ולפנטז זאת זכות בסיסית של כל אדם, אבל לפרויקט הזה לא תהיה המשכיות אם לא נגיע לקהל חדש. זה האתגר שבפנינו.

אני מסרבת לקבל שבישראל יש חוסר עניין בתרבות ובאמנות גבוהה. לכולם יש פוטנציאל להיהפך לצרכני תרבות מהשורה הראשונה, הם פשוט לא חשופים לאפשרות כי החשיפה נמצאת איפה שהכסף הגדול נמצא. כדי לשנות את זה אנחנו חייבים להתגייס בכל הכוח וזה רק הצעד הראשון.

"לילות קלאסיים בבית המידות" – רסיטלים בימי ראשון ב-20:30 בחודשים אפריל-יוני.

להשתגע בפורטוגזית

דורט פלורנטין מתרגשת לקראת פגישת מחזור עם חברים מהאקדמיה בפסטיבל פליציה בלומנטל הקרב / עמיר קדרון

דורט פלורנטין ומיגל ז'לטו

דורט פלורנטין ומיגל ז'לוטו

דורט פלורנטין, חליליות. ילידת סלוניקי. למדה באונ' ת"א, בקונס' המלכותי בהאג ובאוטרכט. הופיעה עם טון קופמן, יוס ואן אימרסל ואלפרדו ברננדיני. מלמדת במכללת לוינסקי, בקונס' קרית אונו ובביה"ס קרית שרת בחולון. זוכה מלגות קרן אמריקה-ישראל 2000-2005.

כיצד נוצר הקשר שלך עם האנסמבל?

מנהל ההרכב ונגן הצ'מבלו מיגל ז׳לוטו (Jalôto) ואנוכי נפגשנו בהאג בזמן לימודינו לתואר ראשון ושני בין 2001 ל-2007. ניגנו ביחד בהרכבים שונים בתוך בית הספר ובעיקר בקונצרטים מחוץ למסגרת הלימודית.

לאחר מכן כל אחד חזר למדינתו. במסגרת הפעילויות שלו, מיגל הקים את אנסמבל לודוביצ׳ה שחגג בשנה שעברה 10 שנים של פעילות.

השנה החלטנו לשתף פעולה אחרי הרבה שנים, והרעיון שלי היה להביא הרכב מפורטוגל שמתמחה בנגינת מוזיקה פורטוגזית מהמאה ה-18 ומוציא לאור יצירות שלא נוגנו עד כה.

אז בעצם החיבור בין האנסמבל לפסטיבל פליציה נעשה ביוזמתך?

כן, לגמרי. במשך השנים אני באה עם רעיונות למנהלי הפסטיבל, והפעם מאוד התאימה להם ההצעה שלי – החיבור עם נגנים פורטוגזים ומוזיקה פורטוגזית (למרות שיש בתוכנית גם הרבה מוזיקה איטלקית).

בד״כ מוזיקה עם סממנים לאומיים מתקשרת למאה ה-19 בעוד בבארוק היתה מעין לינגואה פרנקה. אז מה בעצם המשמעות של ׳בארוק פורטוגזי׳?

בעיקרון התכוונתי למוזיקה מאת מלחינים פורטוגזים שלא יצאה לאור עד כה. לא דיברתי על מוזיקה ״עממית״ פורטוגזית – למרות שה״פאדו״ למשל, ז׳אנר שהופיע בפעם הראשונה בתחילת המאה ה-19 ונחשב למוזיקה עממית, מקורו אולי בתקופה הרבה יותר מוקדמת.

אנחנו נבצע מוזיקה של מלחינים פורטוגזים שעבדו בבית-מלוכה לצד מלחינים איטלקיים שהיו קשורים לפורטוגל באיזושהי דרך.

מה בתכנית?

התכנית שהאנסמבל יבצע בפסטיבל – בין פוליה לגעגועים – משלבת מוזיקה מאת מלחינים איטלקים ופורטוגזים ובעצם מייצגת את הקשר בין איטליה לפורטוגללמשל, נבצע את ה״פוליה״ של ויוואלדי, ובעצם פוליה היא ריקוד פורטוגזי עממי במקוראלסנדרו סקרלטי כתב יצירות ששלח אותם לפורטוגל, ואולם בנו, דומניקו סקרלטי, היה קפלמייסטר בליסבון והתגורר שם במשך 10 שנים. ננגן קנטטה שלו שאולי נכתבה בליסבון.

נשמע גם בקונצרט מוזיקה של Perez, מלחין מנפולי שהתגורר בליסבון והיה תלמיד של מנצ׳יני – משלו נשמע קונצ׳רטו לחליליתשני כינורות ובאסו קונטינואובנוסף, יצירות של מלחינים פורטוגזים כגון Nugeira ו-Almeida שכנראה למדו ברומא, וגם יצירה מאת המלחין Astorga מנפולי שמוצאו ממשפחה ספרדית וגם הוא גר בליסבון.

בהמשך לקו המחשבה שהתחלתי קודם, ניתן להתייחס לקשר בין איטליה לפורטוגל במונחים של ״קולוניאליזם מוזיקלי״?

בהחלט אפשר. וזה לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קרה במוזיקה. בתקופה הזאת זה קרה כל הזמן, כי המלחינים הסתובבו ממקום למקום לפי הצורך ולפי איפה שמצאו עבודה. אז יש השפעות בסיגנון, בשפה וכמובן במוזיקה עצמה.

השמות המוכרים שציינת שייכים לבארוק המאוחר – התכנית מתמקדת ספציפית בחתך הזמן הזה?

כן, התכנית בעיקר מן הבארוק המאוחר, תחילת המאה ה-18.

כיוון שזו הזדמנות נדירה, האם תהיינה הופעות בארץ מלבד זו שבמסגרת הפסטיבל?

הצלחנו לארגן עוד הופעה באוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-10.4 בשעה 20:00, וגם נעביר סדנה במרכז פליציה בלומנטל, באותו יום בשעה 11:00.

במסגרת הסדנה ננגן חלק מהיצירות, אבל בעיקר נסביר את הקשר ביניהם (איטליה-פורטוגל) ונציג גם את הכלים עליהם אנחנו מנגנים.

מתכונת הביקור של לודוביצ׳ה דומה לזו של תאטרו א-לה מודה – הרכב בארוק קאמרי שפועל עצמאית ונקודתית בנפרד מהסצינה. מבחינה זו, את חושבת שהחיבור עם הפסטיבל יתרום לחשיפה ולהבאת קהל?

תרשה לי טיפה להרחיב: קודם כל תיאטרו א-לה מודה (או אנסמבל דיוינה אינסאניה, כפי שהוא נקרא כיום) לא פועל מחוץ לסצינה של מוזיקה עתיקה בארץ, לדעתי.

ההרכב התחיל את פעילותו לפני כחמש שנים ופעל לפני זה בחו״ל – כי גם אני גרתי בחו״ל. כל שנה יש לנו מסורת להופיע ב-5-6 מקומות בסוף דצמבר / תחילת ינואר, כאשר מייסדי ההרכב הנוספים – בני אגסי וליליה סלבני – נמצאים בחופש מפעילויותיהם בחו״ל ומגיעים לארץ כדי לעשות מוזיקה גם פה וגם לבקר. מדי שנה אנו מזמינים אורחים לא ישראליים להשתתף בתוכניות המגוונות שלנו.

אני סבורה שפעילותו של ההרכב היא חלק מהסצינה בארץ, אפילו אם היא קורית פעם בשנה. אני מופיעה עם הרכבים שונים שאותם אני יוזמת לפחות ב 6 פרויקטים שונים בשנה, והפרויקט הזה הוא המרכזי.

נכון שכשמנגנים במסגרת פסטיבל, הפירסום הוא יותר רחב כי מדובר על עמותה/אירגון עם אפשרות לפירסום ברמות אחרות מאשר אומן/הרכב שפועל עצמאית.

בכל מקרה, כפי שגם ציינתי קודם, מנהלת הפסטיבל, אביגיל ארנהיים ואנוכי, ישבנו כמה פעמים יחד כדי למצוא את ההרכב שהכי מתאים לפסטיבל ובסוף הוחלט שאנסמבל לודוביצ׳ה הכי מתאים מבחינת הרפרטואר וגם כי הוא אנסמבל פורטוגזי.

מה תכניותייך הבאות?

עוד לפני הקונצרטים עם אנסמבל לודוביצ׳ה יש לי קונצרט עם אנסמבל מצו בתוכנית שכולה אנגלית באוניברסיטה הפתוחה ברעננה.

במסגרת סל תרבות ארצי, אני עושה תוכנית עם נגן הגיטרה גדעון ברטלר. אנחנו מופיעים בפני כיתות א-ו ומנגנים מוזיקה מכל התקופות, רוקדים, משתפים את הילדים, מתחפשים ועושים כיף! זה לאורך כל השנה הנוכחית וגם בשנה הבאה.

בעונה הבאה, במסגרת הפעילויות של דיווינה אינסניה, אנחנו מארחים את נגן כינור הבארוק המהולל שונסקה סטו (Shunske Sato) שמוביל את תזמורת הבארוק Bachvereniging.

עוד בתוכניות: מוזיקה עממית מימי הביניים וגם מיוון עם יעלה אביטל ושני נגנים אורחים יוונים שמתמחים במוזיקה מימי הביניים.

״בין פוליה לגעגועים״ – אנסמבל לודוביצ׳ה (פורטוגל) בפסטיבל פליציה בלומנטל. אמנים: פרננדו מיגל ז'לוטו, צ'מבלו וניהול מוזיקלי; אדוארדה מלו, סופרן; ליליה סלבני, ריאס גאלארדו, כינורות; דיאנה וינגאר, צ'לו; יוסף מריה מרטי, גיטרה; דורט פלורנטין, חליליות. 8 באפריל, מוזיאון ת״א.

קלאסיקה מקומית 

על מפגש האמנותי והעממי בשיר הישראלי / עמיר קדרון

שירה רז, מצו. למדה באונ' מאנס בניו יורק ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: כרובינו, דורבלה, מרתה / סיבל (פאוסט). זוכת מלגות בסר, קרן אמריקה-ישראל והעמותה הישראלית לאמנויות האופרה. שרה עם תז' י-ם, תז' ראשל"צ, הקאמרית הישראלית, סימפונט רעננה, בפסטיבל הקאמרי בי-ם, באבו גוש ועוד.

אנסטסיה קלוואן, סופרן. למדה באקדמיה י-ם ובסטודיו של האופרה הישראלית. שרה באופרה הישראלית ועם הפילהרמונית, תז׳ ירושלים ותז׳ חיפה. מרבה לשיר יצירות עכשוויות, בהן פסקול ״צופן דה וינצ׳י״ מאת הנס צימר, ו-6 שירים לסופרן ותזמורת מאת ברנרד פוקרול. בין תפקידיה: לאורטה, דונה אנה וטטיאנה.

על פי רוב ברסיטלים של זמרים מקומיים עם הכשרה קלאסית, השיר הישראלי מופיע כחלק ממכלול. מדוע החלטתן להקדיש תכנית שלמה לז׳אנר?

אנסטסיה: כבר לפני הרבה זמן עלה לי רעיון להכין תכנית שלמה של שירים ישראליים. קודם כל, זה בא מאהבה גדולה למוזיקה הזאת – המלודיות האינסופית והחום שלה; שנית – יש כל כך הרבה שירים יפים שצריך להשמיע: ברפרטואר שלי כזמרת אופרה תמיד היו שירים ישראליים, אך זה לא הספיק לי. תמיד רציתי לבצע עוד עשרות שירים שנוגעים לי ללב.

עוד סיבה לבחירה זו – להציג ביצוע שונה, ביצוע קלאסי עם קולות אופראיים מזווית אחרת. ועוד דבר נוסף חשוב לי – הרי עליתי מברית המועצות, והמון שירים שתורגמו לעברית והיו פופולריים בארץ, הכרתי ברוסית עוד מהילדות. כעת אני מבצעת אותם בעברית וזה מרגש.

שירה: ובכן, בהיותי ישראלית, השפה העברית תמיד נגעה לליבי. הפילטרים שאנו עוברים כאשר אנו שרים בשפות זרות לא קיימים כאשר אנו באים לשיר בשפת האם. קורה משהו בלתי אמצעי, ראשוני, אורגני.

לאחר לידת בתי הבכורה, התחשק לי לשיר משהו שייצא מתוכי כמו מים ממעיין, ללא מחשבה. רגש נטו, אני נטו. כמו כן, תמיד חשבתי שיש שירים ישראליים שהם לא פחות מורכבים ואמנותיים מהליד הגרמני או הצרפתי. רציתי ליצור במה שתאפשר לאמנותיות של השירים האלו לצאת החוצה. גם התיאטרליות, ההומור והדרמה לא חסרים בשירים אלו. ממש פיסה של היסטוריה שקפאה, כמו השוברטיאדות של פעם.

זה, פלוס הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין קהל לאמן כאשר שרים בשפת האם, והקהל מבין ישירות את מה שיוצא מפיך, משכו אותי ליצור ערב שכולו רגש, אחווה, היסטוריה ואורגניות אמנותית.

אז הרעיון התבשל אצל כל אחת בנפרד – ואיך החלטתן לשתף פעולה בפרויקט הזה?

שירה: תמיד שילבתי את השירים הישראליים בהופעותיי. התחלתי עם ׳כלניות׳ – באתי למיכאל אייזנשטאט (המתאם האמנותי של האופרה) וביקשתי ממנו לשיר כלניות בקונצרט של הלילה הלבן – עד אז לא היו שירים ישראליים בקונצרטים. אמרתי לו שלדעתי זה כמו סאגה דרמתית על החיים, ומספיק דרמטי כך שיכול להחזיק עיבוד קלאסי ולהיות מושר בבית האופרה.

אני ואנסטסיה שרנו ה מ ו ן ביחד במסגרת האופרה הישראלית וידענו על אהבתה של כל אחת לז׳אנר. כשהיא באה לבקר אותי בחופשת הלידה, היא סיפרה לי על הקונצרטים הנפלאים שהיא עושה עכשיו, שיש בהם הרבה שילובים של שירים ישראליים, וכמה שהקהל נהנה וכמה שזה פותח את הלב.

בבת אחת התחשק לי לשיר שוב! אחרי חודשים שהייתי שקועה בתוך ההלם של ילד ראשון, חיתולים, חוסר שינה ועוד, פתאום התחשק לי להשמיע, להרגיש, לחיות. אנסטסיה הציעה שנעשה תוכנית ביחד, נשלב את הישראליות וגם את מקורותיה הרוסיים, את האמנותי עם העממי. ואני אמרתי – יאללה!

שתיכן קשרתן את השיר הישראלי לשורשיו הרחוקים בליד הרומנטי. יחד עם זאת, השירים לא נכתבו דווקא לביצוע ע״י קולות עם הכשרה קלאסית. מה המשמעות של ביצוע כזה? 

שירה: אין מצב שאשיר שיר ישראלי עם ויברטו אופראי – אין דבר יותר מגוחך וחסר טעם. זה נהיה פרודיה. הרעיון הוא הגישה האמנותית, ההגשה – וכן, כמובן היכולת הקולית לצבוע, לשחק עם הקול, עם דינמיקה. דברים ששירה מודרנית פחות מתעסקת איתה.

אכן ההשוואה לליד נובעת מהאמנותיות ומן הרצון ליצור עולם שלם בשיר אחד, מהרעיון של ישיבה אינטימית ויצירת תקשורת ע״י השירה והבנת השפה.

כיצד בניתן את התכנית?

אנסטסיה: כאמור, חלק גדול מהשירים בקונצרט הם שירים מרקע רוסי – שירים שתורגמו לעברית והפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. שירים אלו אני עוד זוכרת מהילדות ותמיד עניין אותי לשיר בעברית, וגיליתי שברגע שמתרגמים שיר לעברית הוא משתנה לגמרי! הוא לא אותו שיר יותר. הוא שיר ישראלי לכל דבר וזהו. זו עוצמת השפה העברית.

זאת אומרת שהתכנית מתמקדת בשורשים הרוסיים של השירה המקומית? כלומר הקשר הישיר כפי שהצגת, וגם ההשפעה הרוסית על לחנים מאוחרים ומקוריים?

שירה: לא רק. כל אחת הביאה את המטען שלה, את החיפוש שלה. אני תמיד חיפשתי את הקלסיקה הישראלית, את הליד שלנו, את הדרמה שלנו. מצאתי את זה בשירים רבים, אך זה לא תאם את הביצוע. למשל ״ואולי לא היו הדברים מעולם״ – האם גתה או היינה לא יכלו לכתוב מילים אלו, ושוברט היה מלחין – רק במקום כנרת, הריין?

זה הלהיב אותי נורא, למצוא את הקול שלי כישראלית ולחבר אליו את הכלים שנתנו לי כזמרת קלאסית – משהו שהוא בעצם א נ י: זמרת קלאסית-ישראלית.

מבחינה כרונולוגית, האם התמקדתן בתקופה מסוימת או דור מובחן של מלחינים?

שירה: היה חשוב כמובן שיהיה ייצוג למלחינים מסוימים – וילנסקי, זעירא, ארגוב. אבל זה באמת בא יותר מהרצון להגיד משהו דרך שירים שיש בהם עומק דרמטי ומוזיקלי שאנו, בכלים הקלאסיים שלנו, יכולים להעשיר אותם ולתת להם זווית נוספת הן בעיבוד והן בביצוע.

היה מעניין לראות שקודם נבחרו השירים, ואז כשבדקנו מי כתב אותם, נתגלו כל המלחינים שרצינו מלכתחילה.

הוזכר קודם הרצון ליצור מסגרת שתחשוף שירים שאין הזדמנויות אחרות לשיר אותם – גם זה היה קו מנחה בבניית התכנית?

שירה: האמת שממש בחרנו מה שבא לנו לשיר, ומתוך זה פתאום נוצרה תכנית… הרבה מהשירים הם קלסיקות ישראליות שנבחרו מעצם העובדה שאנו מכירות אותן, ומפה גם העוגן לקהל – יצאנו מתוך נקודת הנחה שאנו, בתחום השירים הישראליים, לא רחוקות מהקהל הממוצע שפשוט מכיר שירים, רק שלנו ממש בא לשיר אותם.

אנסטסיה: בניית תכנית חדשה, עם יצירות שלא ביצענו קודם – זה תהליך ועבודה קשה. התכנית צריכה להיות מאוזנת מכל הבחינות – אתה לא יכול לבנות תכנית שלמה רק מיצירות לא מוכרות רק בגלל שאתה אוהב אותן, ומצד שני לא ניתן שיהיו אך ורק שלאגרים.

ישנם הרבה שירים שהיינו רוצות להכניס לתכנית שלנו, אבל במהלך העבודה הבנו אילו שירים כן עובדים ונשארים באווירה הרצויה ואילו לא, או שלפתע גילינו ששיר מסויים שלא כל כך חשבנו עליו – כבש את הלבבות שלנו ואנחנו חייבות אותו בתכנית.

שירים שנפלו ואחרים – הרי המבחר בלתי נדלה – יש סיכוי שנשמע בתכנית אחרת?

אנסטסיה: בטח. ישנה גם מחשבה להכניס כלים נוספים כמו חליל, למשל. זה כבר יהיה השלב הבא. החלום שלי בסופו של דבר לעשות את זה עם הרכב של לפחות 4 כלים. אבל צריך להתחיל ממשהו.

זה אומר שהפעם זה סוג של פיילוט?

אנסטסיה: ממש לא. זו הופעה בפני עצמה. מה שמחכה בעתיד – הווריאציות שלה. אני רוצה להוסיף שכל אחד מאיתנו הולך גם לספר משהו על השירים שנשיר, אז יהיו קצת דיבורים; ויכול להיות שנדפיס איזה שיר או שניים שנרצה שהקהל ישיר איתנו, אבל זה עוד במשא ומתן…

אחד הדברים שזכורים לי מהתכנית שעשיתם לפני כמה שנים הוא החיבור המוזיקלי והבימתי החזק שלכן. יהיו לנו דואטים גם הפעם? אם כן, זה הצריך עיבודים מיוחדים עבור התכנית?

אנסטסיה: מבחינתי זה קונצרט של דואטים, אפילו יותר נכון להגיד – טריו. ישנם גם שירי סולו כדי לתת לכל אחת לבטא את עצמה, או בגלל שלאחת מאיתנו יש רגש אינטימי במיוחד כלפי איזשהו שיר – אבל ניסינו ליצור כמה שיותר דואטים,  ולשם כך, כמובן, עשינו עיבודים. חילקנו קווים מוזיקליים לשני קולות, ובמה שקשור לליווי – כאן בולט הצד החזק של הפסנתרן שלנו, יוני פרחי, שיודע ליצור עיבודים ווריאציות מיוחדות.

כיצד הגעתן לעבוד איתו?

שירה: ידעתי על יוני מזמן, אבל לא יצא לנו עדיין לעבוד יחד כמו שצריך. כשחיפשנו פסנתרן, רצינו מישהו ששורשיו הם כאן, שהשירים האלו ינבטו ממנו ושהם היו חלק מנוף ילדותו גם. מיד חשבנו על יוני. פנינו אליו ואחרי החזרה הראשונה ידענו שממשיכים. מעבר לחיבור האישי היה גם משהו בווירטואוזיות שלו שיודעת לא להיות פומפוזית, במיוחד בשירים כאלו, שקנתה אותי באופן אישי.

אנסטסיה: שירה עונה כל כך נכון ויפה שקשה לי להוסיף אחריה… אני ויוני למדנו יחד באקדמיה למוזיקה, אז ידעתי איזה פסנתרן ומוזיקאי מצויין הוא; ידעתי איזו נשמה רחבה יש לו וכמה הוא מתמסר לכל דבר שהוא עושה. ממש חיכינו לו שיתפנה עבור הפרוייקט שלנו. ידעתי שיוני – זה מי שאני צריכה לקונצרט הזה. יוני אוהב ומכיר את המוזיקה הזאת היטב, הוא מקשיב לזמר: הוא לא ״מלווה״ אלא שר איתך יחד!

מה תכניותיכן להמשך העונה?

שירה: בימים אלו המילה הזו גדולה עליי… אני מתאוששת משנת ההורות הראשונה שלי.  שרתי בטראוויאטה בחיפה ויש עוד אופרה באופק, ואני בעיקר רוצה לשיר ולמצוא מחדש את ההנאה שבשירה.

אנסטסיה: החודש אשיר את ג׳ולייטה (הקפולטים והמונטקים) בבוסטון; בהמשך את פרסקיטה (כרמן) עם תזמורת חיפה ואת הגבירה הראשונה (חליל הקסם) בפרוייקט הקהילתי המיוחד של האופרה הישראלית.

״ארץ אהבתי״ – עם אנסטסיה קלוואן, סופרן; שירה רז, מצו; יוני פרחי, פסנתר. 20.3, 20:00, פליציה בלומנטל.

במגמת צמיחה

הגר שרביט ויסמין לוי-אלנטק נרגשות לחלוק במה לראשונה / עמיר קדרון

55a1fe9c-f3f2-43a7-b9bd-dc2d2f0b263a

הגר שרביט, מצו. למדה בבוכמן-מהטה ובאופרה-סטודיו דיסלדורף. חברה באופרת אולדנבורג. בין תפקידיה: כרובינו, ולנסיין, אמסטרה. שרה בז׳נווה, בודפשט ועוד. בין היתר השתלמה אצל תומס המפסון וברברה בוני, בסדנת האופרה ת״א, בתכנית דומינגו בוולנסיה ובפסטיבלי זלצבורג, אקס אן פרובנס ורביניה. זכתה בתחרויות דאס ליד וברהמס.

יסמין לוי-אלנטק, סופרן. למדה באקדמיה י-ם, בקונס׳ ברוקלין ובסטודיו של האופרה הישראלית. בין תפקידיה: אריאדנה, אמליה ופיורדיליג׳י. הופיעה בדויטשה אופר ברלין ועם התזמורות המובילות בארץ. השתלמה בסדנת האופרה ת״א. זכתה בפרסים בתחרויות המט, פוצ׳יני-אלבנזה וליסנר, ובמלגות קרנות אמריקה-ישראל, רונן, בוכמן-היימן ועוד.

אני רוצה לפתוח בשאלה שגם הפניתי לעידו לפני התכנית הקודמת, ואולי לכן כזמרות יש זווית שונה: שתיכן הופעתן בשירה-שיר בתכניות בנושאים עם מטען רגשי ו/או דרמטי (שדים ורוחות; הורים וילדים), ואילו הפעם הנושא הוא צמחים ועל פניו זה נשמע מאד נייטרלי. זה באמת כך?

הגר: אני לא מומחית בשירה, אבל מנסיוני, בשירה הרומנטית טבע הוא החיים ומטאפורה לחיים. צמחים בדרך כלל מופיעים כמעט בכל שיר אהבה רומנטי, בעיקר בגרמניים, אבל בעצם גם בשירים מכל ארץ אחרת ובהרבה תקופות אחרות. צמחים בשירה לפני מאה-מאתיים שנה היו גם דרך יפה ואלגנטית לדבר על נושאים כמו כמו נעורים, יופי, מוות, אהבה וסקס.

יסמין: בהחלט מסכימה עם הגר. כל המוזיקה הרומנטית הגרמנית, לפי מה שאני יודעת, מבוססת על היחס שלנו עם הטבע הגדול ובהרבה מהמקרים – גם המאיים. לכן יש ויש לנו שירים דרמטיים בנושא.

כמובן שנבצע גם שירים יותר קלילים, אם כי זה אף פעם לא ״רק״ שיר שמח על צמחים למיניהם. זה כמעט תמיד יהיה עם מין זיכרון עצוב למשהו מהעבר, מישהו שכבר לא נמצא איתנו ועוד המון מטען רגשי.

אתן יכולות לתת דוגמאות לכך מתוך התכנית?

יסמין: אני יודעת לגבי מה שאני אשיר – לדוגמא שיר של סמואל בארבר בשם Now have I fed and eaten up the rose. הדובר בעצם ניזון וחי מוורד שהוא לא ראה מעולם. הוא רק מודה לאלוהים שהוא החזיק אותו בחיים.

גם באחד מארבעה שירים של רחמנינוב שאשיר יש התייחסויות למצב שלנו מול הטבע. בשיר ״רצ׳נאיה לילייה״ (The Water Lily) הוא ממש מפיח חיים בדמותם של חבצלת המים ושל הירח, וישנו למעשה דואט קטן על המרחק ועל היחסים ביניהם. אני לגמרי רואה שם הקבלה ליחסים של אישה וגבר – חולשה וחוזק, מרות וכו׳.

הגר: הדגש באמנות הרומנטית הוא האדם מול הטבע, והפליאה מן הטבע. צמחים, בגלל שהם חיים, אפשר בקלות להשוות אלינו. והם אכן מאוד נוגעים ללב ויפים, בעיני.

אני אבצע שיר של היינריך היינה, שנקרא פרח הלוטוס, והוא אולי אחד מהשירים הסקסיים ביותר שאני מכירה. שומאן הלחין אותו באופן כמעט בוטה (במובן הטוב ביותר של המילה). הירח הוא מאהבה של הלוטוס (פרח בגרמנית הוא בלשון נקבה) והיא משתוקקת ללילה בו תראה אותו. ואז כשהוא מופיע היא מדיפה ניחוח ובוכה ורועדת, מאהבה ומכאב האהבה.

אאל״ט, זה השת״פ הראשון שלכן. מה זה דורש בהתחשב בעובדה שזה פרויקט קצר עם זמן מועט לחזרות?

יסמין: זו באמת הפעם הראשונה שאני הולכת לשיר יחד עם הגר ואני מאוד מתרגשת ושמחה על כך! אני חושבת שזה דורש לבוא לגמרי מוכנות עם התפקידים שלנו לחזרות, כדי שבזמן שיש לנו נוכל באמת לעבוד על אינטרפרטציה והגשה, ובעיקר על תיאום רעיונות.

אני לגמרי סומכת על הגר בתור זמרת מקצועית, ומההיכרות האישית שלי איתה, בטוחה שיהיה לנו חיבור נהדר על הבמה. מהניסיון שלי עם עידו אריאל (שאגב היה הקואוץ׳ שלי כשלמדתי באקדמיה בירושלים לפני מיליון שנה) זה בטוח יהיה ערב מהנה.

הגר: מסכימה! אני רוצה להוסיף שאני נפלתי מיסמין מהרגע שראיתי אותה שרה את פיורדיליג׳י בסדנת האופרה (2009). יצאתי משם מלאת מוטיבציה והשראה. אח״כ שמעתי אותה שרה אלטרה (אידומנאו) ואת הרוזנת (נישואי פיגרו). כל כך מרשימה אותי הצורה בה היא שרה מוצרט, זה כל כך אותנטי ומקורי, ועם זאת גם בסטייל ועם המון לב. מרענן לשמוע מוצרט ככה.

אז יסמין ריגשה אותי עד דמעות בכל פעם, והיא אמנית מדהימה בעיני. אני מאוד שמחה שנעמוד ביחד על הבמה. בטח ובטח עם עידו שהוא נפלא, יהיה כיף!

יסמין: אנחנו צריכות לשיר מוצרט ביחד!

ויטליה וססטו!

יסמין: אמן!

הגר: כן! יום יבוא.

אתן כבר יוצרות פה הר של ציפיות לקראת המפגש… האם אתן יכולות להדגים על פי התכנית (ובכלל) מה הפונקציה של דואט בז׳אנר הליד לעומת האופרה?

יסמין: אני חושבת שבניגוד לאופרה, בז'אנר הליד לא תמיד יש פונקציה של דמות נוספת בדואט. זה יכול להתבטא פשוט בהרמוניה שמעשירה את היצירה.

אבל אצלנו בתכנית יש גם דואטים של דו שיח בין דמויות וגם דואטים שבהם אנחנו שרות יחד את כל הטקסט, או שהקו המוזיקלי מתחלף ועובר בין שתינו.

הגר: אני מסכימה, זה נכון שבאופרה כמעט תמיד אתה שר דמות, ואם שרים דואט אז יש דינמיקה בין שתי דמויות מבחינה דרמטית. בליד זה לא תמיד ככה (גם על זה אפשר להתווכח כי יש דרמה במוזיקה). לפעמים זה פשוט שיר ששרים אותו שני אנשים, כמו במקהלה. אבל אין חוק או משהו, זה יכול להיות גם כך וגם כך.

מה המשמעות הפרקטית של האבחנה בין הז׳אנרים עבור קולותיכן הדרמטיים (אם לא בפאך אז בזיקה הבימתית) בבואכן להתמודד עם שיר טעון כמו שר היער, למשל?

הגר: מבחינתי אין שינוי טכניקה בשום ז׳אנר. יש הבדלים סגנוניים, אם שרים שוברט או שטראוס. יש הבדל גדול, לדעתי, בין הגשה קונצרטנטית לבין הגשה אופראית-תיאטרלית. כלומר, אמן טוב יודע ״לקרוא את החדר״. אם מדובר באולם מאוד גדול ובהפקה אופראית, בה יש תלבושות ואביזרים ופרטנרים, אז כדאי ורצוי, לטעמי, להיות מאוד גופני ופעיל. אם מדובר בקונצרט, אני אישית מעדיפה לעבוד יותר עם העיניים, הנשימה והפנים – גם אם מדובר בשיר דרמטי כמו שר היער.

אבל בסופו של דבר, יש דברים שקורים על הבמה שאותם קשה לצפות מראש, והכי טוב זה להיות אמיתי וכן עם הקהל: כל עוד אין זיוף, הכל עובד. אני חושבת שכל עוד אתה מספר את הסיפור, המוזיקלי, הרגשי, בצורה הכי ישירה שיש, על כל במה שלא תהיה, זה יעבוד וזה לא ייראה מניפולטיבי או מתוכנן מראש. גם אם זה יהיה דרמטי מאוד ברסיטל קטן בפליציה בלומנטל או קטן ואינטרוורטי על במת לה סקאלה. זה גם עניין של טעם.

יסמין: אני חייבת לומר שאני לא מתייחסת לעצמי בתור סופרן דרמטי. עדיין לא, בכל אופן. התפקידים האופראיים שלי בהחלט נעשים יותר ויותר דרמטיים עם השנים, ואני מאוד נהנית מזה, אבל אני צריכה תמיד לשמור על בריאות וגמישות הקול שלי. לכן אני כן משלבת תפקידי מוצרט וכמובן קונצרטים כמו אלה, של חומרים יותר ״קלילים״.

בכל זאת, הגישה שלי לשירה של כל דבר היא באמת אותה גישה. אני משתמשת בכלי שלי, ומכוונת להשתמש בכולו כל הזמן. זה לא אומר דווקא לשיר בעוצמה המירבית שלי כל הזמן, אבל לא ״לרדת מהקול״, אם להשתמש בשפה מעט טכנית.

לכן בחירת החומרים היא מאוד חשובה. אם ישנו שיר שמסורת הביצוע שלו היא צבע מסויים וכמעט שקיפות קולית, זה יהיה פחות מוצלח עם הקול שלי. אני כבר נמצאת במקום שבו אני מכירה את הקול שלי מספיק טוב כדי לדעת מה לשיר, והכי חשוב – מה לא לשיר, גם כדי לא לגרום נזק קולי וגם כדי לשמור על אמינות מוזיקלית.

הגר: מחזקת את יסמין בכך שצריך לדעת מה לא לשיר – אבל גם יש משהו שמרני במסורת הליד, במיוחד במקומות מסויימים: שיר הוא שיר, והוא נועד לכל אחד שירצה לשיר אותו. בגלל שלוצ׳יה פופ עשתה הקלטה מאוד מוצלחת לשיר של שוברט, לא אומר שיונאס קאופמן לא יוכל לשיר אותו בדרכו שלו אחר כך.

אני לגמרי מסכימה שתמיד צריך לשיר בקול שלך ולא לרדת מהקול, אבל אני חושבת גם שיש מעט שירים שדורשים ירידה מהקול. שירים דורשים עדינות מוזיקלית ורגישות מוזיקלית מאוד גבוהה, מודעות לסטייל וטכניקה טובה. מלבד הדברים האלה, הם פתוחים לנו לבצע אותם כפי שנרצה. ברוב המקרים אנחנו חופשיים לטרנספז אותם לאיזה סולם שנרצה כדי לאפשר את הנוחות המירבית.

אני לא רוצה לשמוע העתק של אותו ביצוע כל הזמן, אלא פרשנות אישית של כל זמר. זה אומר גם שהשיר מקבל צבע אחר ברגע שעובר לידיו של זמר אחר. זה חלק גדול ממה שיפה ומעניין בליד בעיני.

הבסיס של שתיכן באירופה כבר כמה שנים, ומעניין אותי להשוות את פני הדברים למה שקורה בארץ בתחום הליד מבחינת אווירה והקשר עם הקהל. 

יסמין: אני מרגישה שבחו״ל זה דבר מאוד משתנה. זה תלוי בקונצרט עצמו, במקום, בקהל. ממש כמו בארץ, רק עם יותר מקומות להופיע בהם. אני זוכרת קונצרט ממש כיפי שהיה לי עם תזמורת ביה״ס אייזלר בברלין, שבו ביצענו את וזנדונק לידר של ואגנר. הייתה ממש אווירה צעירה וכיפית, לא מעונבת בכלל. אני לא חושבת שזה רק היה בגלל שהתזמורת היתה צעירה. זה הרגיש מין משימה אישית של כולנו לבצע את השירים האלה, שתוזמרו ע״י המנצח שם. בכל מקום אפשר למצוא מוזיקאים עם חדוות ביצוע, שזה בעצם הכי חשוב.

הגר: אני גם חושבת שזה מאוד תלוי במקום, באולם, באנשים, בקולגות. יש מקומות בהם אנשים באים בעיקר כדי לראות ולהראות, ויש מקומות בהם הקהל בא לגמרי כדי לשמוע מוזיקה ואפשר להרגיש בכך.

אני מאוד אוהבת את התיאטרון בו אני נמצאת עכשיו באולדנבורג, בעיקר בגלל האווירה. האולם כמעט תמיד מלא עד מפוצץ, יש הרגשה של קהילה ומסורת של מוזיקה, אנשים באמת אוהבים לבוא לתיאטרון.

אם כבר הזכרנו את עניין חו״ל – אני יוצא מנקודת הנחה שיש לכן עניין להפגין בארץ יותר נוכחות. האם להערכתכן זה עשוי להשתנות בעקבות, למשל, חילופי ההנהלה הקרבים באופרה?

יסמין: לי אישית מאוד חשוב להופיע פה וכמה שיותר. זה המקום ממנו אני באה, המשפחה שלי ברובה פה, ויש חיבור מאוד נעים עם הקהל פה שמכיר אותי כבר וראה אותי גדלה – בעיקר בסדנת האופרה כפי שהיתה פעם. ספציפית אני חושבת ומקווה ששיתוף הפעולה עם עידו ימשיך גם לעונות הבאות, וכמובן שאני אשמח גם לשיר שוב על במת האופרה הישראלית.

הגר: גם לי נורא חשוב הקשר עם הארץ ולהופיע בה. הייתי רוצה להופיע בארץ הרבה יותר, ואני חושבת שיש מוזיקאים מצויינים בארץ. אני מאוד מאוד אשמח ליותר שיתוף פעולה עם הגופים בארץ.

"שירי צמחים" – תכנית מסדרת שירה-שיר בעריכת עידו אריאל ובניהולו. משירי שומאן, רחמנינוב, ברבר, וילנסקי, זעירא ועוד. יסמין לוי-אלנטק, סופרן; הגר שרביט, מצו. 3-5.3.16, בכרמיאל, כפ"ס ות"א.

השידוך של ברהמס

זוג על הבמה ובחיים: שיחה עם דואו קרני-קייסרמן / עמיר קדרון

המשך…

קלאסיקה במבט עכשווי

גלעד הראל מציג את התכנית הקרובה של אנסמבל מיתר / עמיר קדרון

11423401_748870085213729_3286416995486438601_n

הקלרניתן גלעד הראל למד בג'וליארד, קונסרבטואר פריז וקונס' ת"א. חבר אנסמבל מיתר ומנהל המרכז למוזיקה חדשה. הופיע כסולן עם הקאמרטה של ז'נבה, הפילהרמונית של טורינו, הסימפונית ירושלים, הסינפונייטה של מנהטן והאנסמבל האמריקאי למוסיקה חדשה. ממייסדי שלישיית הכליזמר "קלעזשופ" וה"קלימוטקה פילהרמוניה" – הרכב המשלב כליזמר עם ג'יפסי סווינג.

תכנית הקונצרט הקרוב מפתיעה למחצה: מצד אחד ממשיכה את הקו של התכנית שניגנתם עם איילת בתחילת העונה שעברה ברעננה ובשטריקר, מצד שני זה עדיין חריג ביחס לאג׳נדה של מיתר. מה עומד מאחורי תמהיל היצירות?

בכל שנה אנסמבל מיתר מתארח בסדרה למוזיקה קאמרית בשטריקר. הסדרה, בניהולו של ד"ר רז בנימיני, היא סדרת קונצרטים קלאסיים במהותה ולכן אנו מציגים תכנית שמורכבת ממוזיקה "ידידותית" יחסית שבכל זאת רלוונטית, גם לאנסמבל מיתר וגם לשאר הקונצרטים של רז.

רלוונטי למיתר זה יצירות שמבוצעות באופן נדיר כמו רביעיית הקלרינט של מוצארט – עיבוד של בן תקופתו של מוצארט לסונטה שלו למקלדת וכינור בסי במול מז'ור ק. 378, או העיבוד המופלא של שנברג לוואלס הקיסר של יוהן שטראוס. השישייה של קופלנד היא יצירה קלאסית מהמאה העשרים שממעטים לנגן בשל מורכבותה ואין כמו אנסמבל מיתר כדי להתמודד עם האתגר…

מתי ולמה חל ״יישור הקו״ עם הסדרה הקאמרית? כי, למשל, זכור לי קונצרט שלכם מ-2008 באותה מסגרת אך בתכנית מאתגרת שרובה בכורות ואילו ״על תקן ברהמס״ היתה הרביעיה של מסיאן.

אתה מדבר על תקופה בה הבניין הנוכחי לא היה בשימוש עדיין. היום הסדרה של רז וגם הסדרה של מיתר קורות באותו בניין, הקהל מגיע לשתיהן. כשאנחנו מתארחים בסדרה של רז זו הזדמנות להגיש רפרטואר אחר. כזה שלא נשמע בד"כ, לא אצלנו ולא אצלו.

האם קורה גם מצב הפוך, שבמסגרת הסדרה העצמאית של האנסמבל אתם משלבים יצירה קלאסית (וזו יכולה להיות גם קלאסיקה של המאה ה-20…) בתכנית עכשווית?

בשנה שעברה ניגנו תכנית עם חן הלוי, ולצד שלוש בכורות (זיו קוז׳וקרו, מנחם ויזנברג וסוון אינגו קוך), ניגנו סוויטה של שנברג ודיוורטימנטו של מוצארט; בפסטיבל בהיידלברג ניגנו את "פיירו הסהרורי" של שנברג ואת הסרנדה של בטהובן (אותה סרנדה שתנוגן בקונצרט המתקרב) לצד בכורה של דייויד פולמר ויצירה של מתיאס פינצ'ר; בברלין ניגנו את פיירו לצד בכורה של עופר פלץ. אז כן, זה קורה.

אתה חושב שתכנית כזו עשויה לעורר סקרנות בקהל כך שירצה להתנסות גם בקונצרטים היחודיים של האנסמבל?

אני רק יכול לקוות שכן. אולי בזכות יצירות מעניינות ושונות כמו השלישייה של שולהוף או השישייה של קופלנד הקהל יסתקרן לדעת מה עוד אנחנו עושים… ואולי בזכות ביצועים יפים לסרנדה של בטהובן או לרביעייה של מוצארט ולוואלס של שטראוס הקהל יסתקרן לשמוע איך אנחנו מבצעים מוזיקה עכשווית. אין לדעת.

מלבד הקונצרט הקרוב, יש לכם (העונה ובכלל) עוד הופעות במתכונת דומה של רפ׳ מוקדם ואירוח בסדרת מנויים חיצונית?

ננגן את אותה התכנית באולם המקסים של אוניברסיטת המורמונים בירושלים ב-14.2. ננגן את רביעיית הקלרינט של מוצארט, שלישייה של שומאן ורביעיית פסנתר של מאהלר בסדרה בראש העין ב-7.4.

עם חברי אנסמבל מיתר

אתה יכול להרחיב על החיבור בין היצירות שתנגנו הפעם? אני מזהה איזושהי תמה וינאית (עם נספחים…)

לא בהכרח… לא כל תכנית היא תמיד בעלת איזה קו מקשר… הפעם אנו מציעים מקבץ יצירות, משלוש מאות שונות, שבעיקר נדיר מאוד לשמוע מעל בימות הקונצרטים, בתקווה שיתחברו לערב מרתק ומהנה.

כהרכב שמתמקד במוזיקה מודרנית ועכשווית, איזו השפעה יש לזהות שלכם בבואכם לנגן יצירות קלאסיות ורומנטיות? 

לכל אחד מאיתנו יוצא לנגן די הרבה מוזיקה קלאסית מחוץ לאנסמבל. זה לא דבר זר לנו. אני חושב שזה עובד באופן דו סיטרי – אנחנו מביאים לרפרטואר העכשווי תפיסת עולם וחינוך קלאסי – אקספרסיביות, צורה, כיוון – ולרפרטואר הקלאסי דיסיפלינה עכשווית – דיוק, סאונד, דמיון.

באופן כללי יש לנו יתרון גדול בעצם היותנו אנסמבל, אנחנו רגילים לנגן באופן קבוע אחד עם השני, כל רפרטואר.

ומבחינת תהליך ההכנה? זה קל יותר כשמדובר ביצירות ״נגישות״?

תלוי… לפעמים כן, בעיקר כמובן אם אנחנו (או חלקנו) מכירים את היצירה. אבל לפעמים התהליך הוא ארוך ומורכב לא פחות מיצירות עכשוויות. במקרה של התכנית הנוכחית, העיבוד של שנברג מצריך הכרות מעמיקה עם המקור, ובכלל, לנגן ואלס של שטראוס זה אף פעם לא פשוט כמו שזה נשמע…

בנוסף, כשעובדים על יצירות שמכירים (בניגוד לבכורות), לכל אחד יש דיעות ברורות לגבי איך הדברים צריכים להיות ואז נפתחים דיונים שלפעמים גם לא נסגרים… נדווח בתום תהליך החזרות (:

הוואלס באמת מעורר סקרנות יתרה – וסליחה על ההיצמדות לעניין הווינאי, פשוט יש פה מפגש של קטבים שהם אבני דרך בתולדות העיר והמוזיקה בכלל – מה עולל המהפכן (והמעבד) הגדול למלך הוואלסים, וכיצד אתם ניגשים ליצירה?

שנברג המהפכן היה קודם כל קלסיקאי מובהק ואיש חינוך ממדרגה ראשונה. את העיבוד שלו לוואלס של שטראוס הוא עשה לחברה לקונצרטים פרטיים (Society for Private Musical Performances) שהוא יצר עם תלמידיו וחבריו לשם לימוד וביצוע רפרטואר מודרני – ממאהלר ועד שנברג. לשם ביצוע יצירות אלה היה צורך בעיבודים קאמריים של יצירות תזמורתיות ופה ושם חרגו אל מלפני מאהלר.

העיבודים הם ניסיון להביא את היצירות הגדולות אל הסלון, כך שהם נעשו בצורה מדויקת עד כמה שניתן. העיבודים של שנברג הם מהמבריקים ביותר. תוכלו לשמוע את הוואלס על כל צבעיו וגווניו בגרסה קאמרית לרביעיית מיתרים, חליל, קלרינט ופסנתר. אנחנו ניגשים ליצירה כמו שיש לגשת לוואלס של שטראוס. שנברג לא נוכח יותר בתהליך…

10849794_679456442155094_1388550926537207928_n

אתם נוהגים לארח בתכניותיכם נגנים מתכנית תדרים. מי יצטרף אליכם הפעם?

בקונצרט הקרוב לא יהיו נגנים מתדרים, אבל אם כבר העלית את הנושא, אז מלבד העשרתם במוזיקה עכשווית, אנחנו מציעים להם במה מכובדת והזדמנות לעבוד עם מוזיקאים מנוסים, בכל רפרטואר.

בקונצרט הקרוב יתארחו הד ירון מאירסון, כנר שחי בברלין וזכה לאחרונה בפרס על ביצוע יצירה ישראלית בפרנסואה שפירא. כמו כן יתארחו הכנרת יונית כהן אמיתי וערן בורוביץ' בקונטרבס.

מה תכניותיך להמשך העונה?

רוב פעילות החוץ-מיתר שלי העונה מתרחשת בחו"ל, אבל ב-17 לפברואר אתארח במועדון "האזור" בתל אביב בהופעה של אורי שרלין – אקורדיוניסט ישראלי שחי שנים בניו יורק – מוזיקת עולם מקורית. חוץ מזה, ב-31 למרץ אנגן שוב בסדרה של רז בשטריקר, הפעם עם מיטב הנשפנים הישראלים – חן הלוי, דני ארדמן, עידו אזרד, מאוריציו פאז ועוד… במרכז התכנית ה"גראן פרטיטה" של מוצארט! (סרנדה ל 12 כלי נשיפה וקונטרבס).

עם מיתר העונה עוד מלאה ועמוסה, אבל חשוב לציין פרויקט חדש ומרתק שיקרה בינתיים רק בחו"ל (איטליה ואנגליה) והוא יצירת מולטימדיה חדשה של יובל אביטל. יצירה אקטואלית שעוסקת בבעיית הפליטים.

אנסמבל מיתר מתארח בסדרה הקאמרית – משתתפים: רואי אמוץ, גלעד הראל, הד ירון מאירסון, יונית אמיתי כהן, משה אהרונוב, יוני גוטליבוביץ׳, ערן בורוביץ׳ ועמית דולברג. בתכנית: בטהובן – סרנדה לחליל, לכינור ולוויולה ברה מז'ור, אופ. 25. קופלנד – שישייה לפסנתר, קלרנית וכלי קשת. מוצרט – רביעייה לקלרנית ולכלי קשת בסי-במול מז'ור (לפי הסונטה לכינור ק. 378). שולהוף – קונצ'רטינו לחליל, לוויולה ולקונטרבס. י. שטראוס הבן – ואלס הקיסר לחליל, לקלרנית, לכלי קשת ולפסנתר (עיבוד: ארנולד שנברג). 11.2.16, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בת"א.