music4awhile

ראשי » Uncategorized » להתבגר עם פיורדיליג'י

להתבגר עם פיורדיליג'י

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

טל ברגמן מספרת על המורכבות והרווח שבשירת מוצרט / עמיר קדרון

טל ברגמן, סופרן. למדה בביה"ס בוכמן-מהטה וכעת חברה ב-"מיתר – אופרה סטודיו". זכתה במלגות ובפרסים במהלך לימודיה וכן במלגות קרן אמריקה-ישראל. בין תפקידיה: אלווירה (דון ג'ובני), אאורידיצ'ה (אורפיאו ואאורידיצ'ה), פיורדיליג'י (כך עושות כולן) וברטה (הספר מסוויליה).

נפתח באיזשהו סיכום ביניים לקראת סיום דרכך באופרה-סטודיו.

התקופה שלי בסטודיו היא כיף גדול. אני מאד שמחה עליה ועל כל מה שבא איתה. הסטודיו נתן לי המון ניסיון וגם את הזמן שהייתי צריכה כדי להבשיל, ללמוד, להכיר את עצמי טוב יותר וגם להתמודד עם דברים שלא האמנתי שאני מסוגלת לעשות. הרווחתי גם ביטחון במקום הזה, בזכות מיכאל (אייזנשטט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית. ע"ק) ודודי (דויד זבה, מנהל 'מיתר אופרה סטודיו') שמפרגנים ותומכים, ובזכות החברים הטובים בסטודיו. בקיצור – זכיתי.

את מתכוונת שהמעבר מהאקדמיה אל מסגרת עבודה קונקרטית ואינטנסיבית באופרה יצר אצלך שינוי ביכולת ובתפיסה?

כן, ללא ספק. כשסיימתי את הלימודים, הרגשתי שמה שאני צריכה זה להיות כמה שיותר על במה ולשיר – וזה בדיוק מה שקיבלתי בסטודיו: פרקטיקה, ניסיון ועבודה קשה. ככה גם מתאפשר לי לבדוק את הגבולות שלי ולהתנסות בהמון דברים חדשים, להכיר איך הדברים עובדים מבפנים ואיפה המקום שלי בתוך כל זה.

אני מניח שפיורדיליג׳י היא דוגמה טובה להתנסות ולבחינת גבולות – והפגישה המחודשת איתה ודאי שונה מהראשונה שערכת בתחילת העונה.

כן, פיורדיליג'י היא אחד האתגרים הגדולים שהיו לי השנה. אני זוכרת שכשמיכאל אמר לי שרוצים לעשות הפקה של "כך עושות כולן" בסטודיו ושאל אם אוכל לבצע את פיורדיליג'י, התשובה שלי הייתה שאני מבטיחה לנסות 🙂

התפקיד של פיורדיליג'י היה שונה מכל מה שעשיתי עד אז, והוא מאתגר בצורה בלתי רגילה מבחינה טכנית ואנרגטית. זה תפקיד עם המון זמן במה והמון מוזיקה מדהימה, אך לא פשוטה לביצוע. לפחות עבורי, הוא דרש מאה אחוז ממני ולא טיפה אחת פחות. אחד הדברים המשמחים השנה היה לגלות שאני יכולה לבצע את התפקיד הזה.

עכשיו, כשאנחנו מעלים את ההפקה בפעם השניה, אני מגיעה עם יותר בטחון וגם עם יותר פתיחות לרעיונות, אני חושבת. בכלל, כשחוזרים למשהו פעם שניה אפשר להעמיק לתוכו עוד ולבנות עוד רבדים, או לחזק כאלה שכבר יש. זה כיף אחר.

בואי ננסה לפרק זאת לגורמים. מהו האתגר מבחינה מוזיקלית?

התפקיד בעיקר מאתגר מהבחינה הטכנית: הוא מאד מגוון, וזה אומר קודם כל שהוא דורש שליטה במנעד רחב יחסית. באנסמבלים הטסיטורה בדרך כלל גבוהה והרבה פעמים נדרשת שם עדינות, לפעמים שקיפות ממש, כמו בטריו soave sia il vento לעומת Come scoglio למשל, שדורש המון עוצמה קולית וכתוב בטסיטורה יחסית נמוכה. זה דורש טכניקה מאד טובה לעבור בין המצבים האלה, דרוש מעין שוויון איכותי לאורך כל המנעד וגמישות.

דונה אלווירה בהפקת דון ג'ובני באונ' ת"א

אז מצד אחד ההשמטה של per pietà מורידה משהו מהעומס – ומנגד, מרגע שצלחת את המשוכה הטכנית, אני מניח שקשה לוותר על הארייה. מה גם שזו נקודת מפתח בעלילה ובהתפתחות של הדמות.

נכון, באמת יש איזו צביטה בוויתור על הארייה הזאת, מה גם שבאופן אישי אני מאד אוהבת אותה ומיהרתי להכניס אותה לרפרטואר שלי למרות שהיא לא נכנסה להפקה הזאת. אני חושבת שמבחינה דרמטית היא לא כל כך חסרה בהפקה, כי ניתן לראות לאורך כל האופרה את התהליך שעובר על פיורדיליג'י, את ההתפתחות שלה ואת ההתלבטות; מה גם שהרצ'יטטיב שמקדים את הארייה כן מושר ומעביר את הלך הרוח.

אמת שהאופרה 'עובדת' גם בלי הארייה, ושהרצ'יטטיב נותן די מידע, אבל העניין הוא שהארייה מוסיפה מימד: אפשר להסיק ממנה שפיורדיליג'י מאוהבת בפראנדו מבלי שזה בהכרח יסתור את אהבתה לגוליילמו. כלומר דה פונטה רומז, שומו שמיים, לאפשרות של פוליאמוריה.

אהבתי את השאלה… אפשר לפרש את הארייה, כמעט כמו כל דבר אחר באופרה, בכמה דרכים: אני נוטה להסתכל עליה כניסיון ההיאחזות הכמעט אחרון של פיורדיליג'י בעולם הישן שלה, בעולם הפשוט והמוגדר שהיה לפני שהגבולות נפרצו, לפני כל הגוונים האלה של אפור שצצו פתאום בין השחור והלבן שלה. קודם הכל היה ברור, עכשיו כבר לא.

אני חושבת שיש שם המון אשמה שמלווה את פיורדיליג'י לאורך התהליך שלה וניתן לראות אותה באופן אולי הכי ברור בארייה הזאת. Per pietà, בעיניי, היא חשבון נפש: ניסיון נואש לעשות מה שפיורדיליג'י חושבת ש"נכון" ו"צריך" לעשות.

אני מסכימה שיכול מאד להיות שיש לה רגשות לגוליילמו: הוא כנראה הזוגיות היחידה שהיא מכירה, הקשר הכי קרוב שהיה לה ובסך הכל היה לה טוב איתו, אבל היא כבר במקום אחר עכשיו, ומה שהיא מרגישה לפראנדו הוא אהבה שונה, חזקה מאד ויצרית יותר. הפער בין מה שהיא חושבת שנכון וצריך לעשות לבין מה שהלב שלה מבקש מוליד את הארייה הזאת.

אחד הדברים המעניינים בהפקה הוא הסיום, שבה הבימוי רומז כי אולי פיורדיליג'י ופראנדו ימצאו נחמה זה בזרועות זו. איך את רואה את הדברים ביחס לכל המסע הרגשי המטלטל של הדמות?

יש באמת כל מיני פרשנויות לאיך האופרה נגמרת, וכל במאי בוחר לסיים אותה כראות עיניו. אני מאד אוהבת את הסיום ששירית לי וייס בחרה. בשלושים השניות האחרונות של האופרה קורים כל כך הרבה דברים בין הדמויות, והסיום הוא חמוץ-מתוק כי באמת פיורדיליג'י ופראנדו מצאו את האהבה שלהם ביחד, אבל דורבלה וגוליילמו איבדו את שלהם ונשארים לבד.

אני חושבת שכל הדמויות מסיימות את האופרה אחרת מאיך שהתחילו אותה. הן מתבגרות, מאבדות את התמימות, ויש בהתפכחות הזאת משהו מאד חיובי, אבל גם מאד כואב. זה נכון גם לגבי פיורדיליג'י: אני חושבת שהיא מתחילה את האופרה כדמות יחסית דו-מימדית, בחורה צעירה ותמימה שחיה את החיים שלימדו אותה לחיות בתוך גבולות מאד מצומצמים. במהלך האופרה ממש אפשר לראות אותה גדלה. היא מבינה שדברים משתנים, היא נבהלת כשהיא מגלה שגם הלב שלה יכול להשתנות. אני חושבת שכולם יכולים להתחבר למקום הזה, כשאנחנו מגלים אצלנו רגשות שאולי לא רצינו להרגיש. זה מפחיד, זה חלק מתהליך ההתבגרות שלה ושל כולם.

אני חושבת שגוליילמו הוא מה שאולי לימדו את פיורדיליג'י לרצות. הוא התאים למי שהיא הייתה בתחילת האופרה, אבל הוא כבר לא מתאים למי שהיא גדלה להיות. אני חושבת שפיורדיליג'י ופראנדו מוצאים אחד אצל השני משהו יותר אמיתי, בוגר ונכון להם במהלך האופרה, ולכן אני גם מאד אוהבת את העובדה ששירית בחרה לסיים את האופרה כשהם ביחד.

נדרשו לכע"כ דורות על מנת לזכות בהכרה של אחות שוות ערך לנישואי פיגרו ולדון ג'ובני, ככה"נ כי במבט שטחי היא נדמית מופרכת או מסוגננת מדי. הווה אומר, הקהל חייב להפנים מוסכמות בסיסיות של הז'אנר כמו "אף אחד לא מזהה דמות מחופשת" כדי להתחבר לקוזי. מבחינה זו, את מוצאת שהבימוי של שירית ידבר יותר לקהל מנוסה שכבר שוחה באופרה, או שאולי גם חובבים / מתחילים יתחברו בזכות הלבוש העכשווי?

באמת קשה לי להבין את ההתייחסות לאופרה כאל האחות הפחות מוצלחת בשלישיה. נכון שזה קצת מצחיק שאם האהוב שלך שם על עצמו שפם וכובע את לא מזהה אותו, אבל אלמנט ההתחפשות הזה קיים גם כשלפורלו מתחפש לדון ג'ובאני וגם כשסוזנה והרוזנת מחליפות בגדים וכולם בטוחים שכל אחת היא האחרת.

דווקא בכע"כ זה אולי יכול לסמל משהו, למשל עד כמה מעט הכירו האחיות באמת את הגברים שהתעתדו להינשא להם. בכלל אני חושבת שמי שנתפס לעניין הזה מפספס את העומק הנפלא שיש ביצירה הזאת ואת מה שאפשר לקחת ממנה.

בהקשר לבימוי של שירית, אני חושבת שכולם יכולים להתחבר אליו, לא רק בגלל הלבוש העכשווי, אלא פשוט כי הוא כל כך אנושי וכל כך אמיתי. יש כיף מאד גדול בעבודה על מעין אופרה פרינג', כשהאולם לא גדול מדי והקהל רואה הבעות פנים וניואנסים. שירית עושה איתנו עבודה שכנראה באף בית אופרה לא היו עושים. היא עושה תאטרון ממש. אם לרגע בתוך כל הטירוף הזה אני נותנת לעצמי לנוח, במחשבה או בגוף, היא מיד קולטת את זה. אין דבר כזה אצלה רגע בלי מחשבה, בלי כוונה. אני חושבת שזה בדיוק מה שהופך את מה שהיא עושה לכל כך ססגוני ומעניין עבור הקהל.

הוטחה באופרה גם ביקורת על ההיבט המיזוגני. בעיניי זו שוב התבוננות מוטעית: ראשית, גם הגברים מצטיירים רע, בעיקר בשל הקלות בה הכבוד והגאווה מפילים אותם בפח של אלפונסו; שנית, הטוויסט המרכזי בעלילה – חילופי הזוגות – נעשה ביוזמת הבנות, וזה כבר פמיניזם פר אקסלנס.

אני חייבת להודות שהמשפט cosi fan tutte גורם לי, כמו לרבים (ובעיקר רבות…) לזוע באי נוחות מסוימת. קודם כל כי זו הכללה, ואני באופן עקרוני חושבת שאף פעם אי אפשר להכניס ציבור שלם או קבוצה של אנשים תחת הגדרה מסוימת, בטח ובטח שלא נשים – שהן ציבור כל כך רחב וססגוני. ומעבר לזה כי אני לא מאמינה ש-cosi fan tutte.

כדי שזה לא יפריע לי באופן אישי, אני משתדלת לקחת מהאופרה לא את המסר שנשים הן לא נאמנות, אלא מסר שאומר שכולנו אנושיים, גם גברים וגם נשים, ויכולים להרגיש דברים שאולי לא חשבנו שנרגיש, ולעשות דברים שאולי לא חשבנו שנעשה. זה לא אומר שאנחנו רעים, רק אנושיים ומורכבים.

ברטה בהפקת "הספר מסביליה" באופרה הישראלית

בהצגות הקרובות ההפקה מועתקת לאולם שונה; לפסנתר יצטרף הרכב מיתרים; חשוב מכל – יש חילופים בצוות. להערכתך, כיצד תושפע הופעתך משינויים אלו בצירוף הביטחון והפתיחות שרכשת מההרצה בספטמבר?

מן הסתם דברים ישתנו קצת בהתאם לאולם, וזה נחמד ומרענן לשנות חלל. לגבי השינויים בצוות, בהצגות הראשונות היו איתנו דניאלה סקורקה (דספינה) וענת צ'רני (דורבלה) המעולות, והפעם מצטרפות אלינו טלי קצף ושחר לביא (בהתאמה) והן מביאות כל אחת צבע משלה, אופי ותפיסה שונים, וגם זה כיף ומרענן. בקיצור, אני חושבת שיהיה כיף.

הבעת התלהבות מהעבודה בהפקת פרינג׳ קאמרית, ואני מסכים שאין תחליף לקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין האמנים לקהל. לא שזה סותר, אבל האם את מרגישה מוכנה לשיר את פיורדיליג׳י גם על הבמה הגדולה?

כל דבר בעיתו. אני עדיין בונה את עצמי מהמון בחינות. אני בהחלט חושבת שזה תפקיד שאשמח לעשות בהמשך.

ומה בהמשך? 

אני בדיוק עכשיו בתהליכי עיכול של העובדה שהסטודיו – אולי החממה האחרונה במסלול המקצועי – בקרוב מאחוריי והנה אני יוצאת לעולם הגדול. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שאין לי משהו מתוכנן או מסגרת שקבעתי מראש. תקופה כזאת של חוסר ודאות והמון הזדמנויות. יש בזה גם משהו קצת מפחיד, אבל כרגע אני בעיקר מתרגשת לקראתה.

אני חושבת עכשיו הרבה על מה אני רוצה לעשות ואיפה הייתי רוצה לראות את עצמי בעוד כמה שנים. עוד אין לי כל התשובות לשאלות, אבל אני עובדת על זה, ומקווה להבין דברים גם תוך כדי עשיה (ונסיעה).

הסטודיו נתן לי המון כלים את הזמן להבשיל, להתבגר ולהיות יותר בטוחה בעצמי, והיום אני יותר מוכנה לתקופה כזאת של חוסר ודאות, יותר מוכנה לנסות ולהסתכן, כי במקצוע הזה אין ברירה אחרת. אז מה יהיה? אני עוד לא לגמרי יודעת, בודקת כל מיני אופציות, מתרגשת ומקווה לטוב.

ובטווח הקצר? מה עוד מצפה לך העונה?

אז יש לי עוד שלושה חודשים בסטודיו, וכצפוי, הם מלאים בעשייה: על הפרק קונצרט רוסיני בפסטיבל אבו גוש בשבועות, קונצרט בצוותא שמוקדש כולו לשירים של אהוד מנור, קונצרטים בזאפה שיעסקו במחזות זמר, הפקה של האופרה פלסטאף של ורדי שתעלה בתחילת יולי, ועוד המון המון דברים מעניינים.

בספטמבר אופיע בהפקה של נישואי פיגארו בפסטיבל עכו בתפקיד ברברינה. דניאל כהן ינצח ואיתי טיראן יביים, ויש צוות מדהים של זמרים, אז כיף לי ואני מתרגשת. מקווה שיהיו עוד הרבה דברים לספר עליהם בהמשך.

"כך עושות כולן" – האופרה של מוצרט בהפקת צוות "מיתר – אופרה סטודיו" עם נגנים מסימפונט רעננה בניצוח דויד זבה. טל ברגמן / גוני כנעני – פיורדיליג'י, שחר לביא – דורבלה, טלי קצף – דספינה, איתן דרורי – פראנדו, יאיר פולישוק – גוליילמו, יעקב סטריז'אק – אלפונסו. 28-29.4, מרכז אמנויות הבמה רעננה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: