music4awhile

ראשי » Uncategorized » אינטימיות בנטף

אינטימיות בנטף

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

רויטל חכמוב מזמינה את הקהל לשמוע מוזיקה באווירה ייחודית / עמיר קדרון

הפסנתרנית רויטל חכמוב ניגנה בסקנדינביה, רוסיה, יפן, סין, ארה"ב ועוד. למדה באקדמיה של האנובר. הופיעה עם הקאמרית מוסקבה, הסימפונית ברלין, סולני זאלצבורג ועוד. הקליטה עם הכנר מקסים ונגרוב לטלדק.
ניגנה ביצועי בכורה עולמיים ל-7 קונצ'רטי. יסדה את רביעיית הפסנתר הישראלית. מלמדת באקדמיה ירושלים.

לפני שנתייחס לקונצרט הקרוב, אשמח לשמוע מעט על מיזם ׳פיאנו בנטף׳. מה הוביל אותך לייסד את הסדרה?

כאשר בעלי (פרופ' אהוד שפירא ממכון וייצמן) ואני שיפצנו את הבית בו אנו מתגוררים כעת, הוא התבונן בו ואמר שלב הבית – פטיו יפיפה עם קשתות אבן – יכול להיות אולם קונצרטים מושלם!

לי הרעיון לייסד סדרת קונצרטים בביתי  נראה תמוה. חלק מההנאה בקריירה של פסנתרנית קונצרטים הוא הנסיעה למקומות חדשים, ההתנסות בפסנתרים שונים ובאקוסטיקות שונות וכן הלאה. אבל בעלי התעקש והצליח לשכנע אותי.

החלטנו במהלך השיפוצים להתקין בפטיו במה, על כל המשתמע מכך – ציוד הקלטה משוכלל ותאורה מקצועית – ופצחנו במסע להשגת הפסנתר. עדיין היססתי, אבל אז הגיע הפציולי הנפלא שבחרתי אישית במפעל פציולי ליד ונציה, וניגנתי עם חברים קונצ'רטו של שופן: ברגע זה הבנתי שהאקוסטיקה נפלאה וכך הרעיון להקים את הסדרה קרם עור וגידים.

האם חלק מההיסוס נבע מחשש שמטלות הניהול יבואו על חשבון הנגינה?

שאלה טובה. למען האמת, מטלות ההפקה נפלו רובן ככולן לידיו הקלילות של בעלי… אבל בכל זאת גם מבחינתי יש אספקטים של יזמות בהפקת הסדרה, וזה לוקח ממני לעיתים אנרגיה במידה שאיני רגילה בה: מפאת אופיי ואופי הקריירה שלי, התרכזתי בעבר בעיקר בנגינה.

מצד שני, ההנאה בנגינת רפרטואר שאני אוהבת ושלמה איתו והסיפוק בלנגן אותו עם נגנים נפלאים כל כך, מפצים על המאמץ ההפקתי.

כיוון שהמיזם כל-כולו שלך, על הנייר יש לך חופש מוחלט בקביעת התוכן. עד כמה רחוק את מרשה לעצמך ללכת?

טוב, חופש מוחלט זו אוטופיה… תמיד יש אילוצים של באלאנס בתוך התכנית: בקשות של נגנים ומה שמתאים לטמפרמנט שלהם; ואפילו, כמו תמיד, גמישות בהתאם לחיי המשפחתיים –  שהרי בכל זאת הקונצרטים מתרחשים בלב הבית. אבל אני מרשה לעצמי חופש בתחום הבחירה בנגנים, וגם הרפרטואר הוא כמעט תמיד כזה שאני מתה עליו.

מאחר והאווירה בקונצרטים היא מסוג מסוים, לא הפכתי את המקום למעבדה ניסיונית של מוזיקה עכשווית, אבל איני מרגישה מוגבלת בשל כך. מה שמתבקש – לאור האווירה ויופיו של הישוב והטבע שסביבו – הוא יצירת פסטיבל מוזיקלי, אבל אני עוד לא שם.

אנו בעיצומה של העונה הרביעית; האם מהניסיון והידע שצברת את מסיקה שפסטיבל כזה אכן עשוי לצאת לפועל?

אני משתעשעת ברעיון הזה מהעונה השניה, בה התחלנו לנגן בימי שישי בצהרים בנוסף לחמישי בערב. מבחינת האדמיניסטרציה אין לי ספק שהניסיון שצברנו יאפשר זאת, רק צריכה להתקבל ההחלטה – שזה כבר ענין אחר. כאמור, בטבעי איני מפיקה אלא מבצעת, וגם הסדרה מאתגרת אותי במידה לא מבוטלת בתחום.

האווירה בשישי מאד פסטיבלית ומשוחררת, ובדרך הכלל הקונצרטים האלו מלאים. אנשים באים ושותים יין כשהם יושבים ומביטים בנוף השפלה (ביום עם ראות טובה אפשר להבחין בקו האופק של הים). לפעמים נדמה לי שההפסקה או טרום הקונצרט זה החלק הטוב…

בערבי חמישי לעומת זאת, האוירה יותר מסתורית וחגיגית. איני בטוחה אגב איזו אווירה עדיפה לנגינה: לעיתים הקונצרטים בחמישי יותר מרגשים, ולעיתים דווקא אלו של שישי מוצלחים יותר.

את מזהה חתך מסוים של קהל אצלך?

בעיקרון הקהל בימי חמישי יותר נוטה להיות מהסביבה. הרבה באים מנטף עצמו, ויש גם – תתפלא – נוכחות נכבדה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים שהגיעו בשיטת חבר מביא חבר. כאשר אני מדברת בפניהם (אני בדרך כלל אומרת כמה מילים ספונטניות על היצירות) לעתים עוברת לי בראש המחשבה על הפירושים האפשריים של אנשיי המקצוע הללו. מעט מלחיץ, לא?

בימי שישי יש אנשים מכל הארץ – הרבה פעמים אנשים שרוצים לחגוג ארועים מיוחדים ונותנים במתנה את הקונצרט לחתן/כלת השמחה, אבל היו כאן גם בימי חמישי אנשים מכל קצוות הארץ. מעומר בנגב ועד הצפון הרחוק. אני חושבת שיש אלמנט מסוים של הרפתקה ויציאה מהשגרה עבור חלק מהקהל, משום שזה בכל זאת לא ליד הבית באולמות הרגילים.

היו לי גם כמה פעמים הפתעות, כאשר חברות ילדות או דמויות שונות מעברי קנו כרטיסים והגיעו. במקרים אלו נוספה התרגשות להתרגשות מהמוזיקה.

בראיונות עולים שוב ושוב משבר סצינת המוזיקה והחיפוש אחר פתרונות ותשובות – להבנתך, האם ״חוויית המשתמש״ של פיאנו בנטף מקרבת קהל חדש למוזיקה בזכות הערך המוסף של הפורמט והאווירה?  

אני לא יכולה לענות על כך בוודאות, אך התרשמתי שביחד עם קהל "מיטיבי הלכת" מגיעים אנשים שאינם בהכרח קהל קבוע בקונצרטים.

בקשר למשבר סצינת המוזיקה, אני לא מסכימה עם הטענות. אני חושבת שלמוזיקה טובה תמיד היה ויהיה מקום בחיי התרבות של בני האדם, אבל אנחנו חיים בעולם דינמי עם שינויים בקצב מסחרר, אז חל שינוי גם באולמות הקונצרטים. יחד עם זאת האקדמיות מלאות בסטודנטים, הקונסרבטוריונים מלאים בתלמידים וגם מספר הקונצרטים במיוחד באופן יחסי למדינה קטנה כשלנו – גדול.

אני מניח שבהצהרה ׳לא מסכימה עם הטענות׳ כוונתך שבסדרה שלך את רואה ברכה ויש איזון בין היצע לביקוש. בדבריי התייחסתי לתמונה הגדולה ולטווח רחב של תופעות – הדלדלות תקציבים, תזמורות על סף סגירה, קשיי פרנסה של מוזיקאים, הזדקנות הקהל, ירידת קרנה של המוזיקה (בשל צמצום החינוך המוזיקלי?) וכיו״ב – ועל כך אוסיף חוויה אישית מטרידה: ספציפית העונה יש עליה חדה בפניות של מוזיקאים ויחצנים אובדי עצות, שעושים שמיניות באוויר כדי למצוא קהל. ואני מדגיש ׳מטרידה׳ כי מסתבר שאיכות אינה ערובה להצלחה. אז השאלה היא אם המודל שפיתחת נותן מענה, אפילו חלקי.

יש קושי כלכלי בכל תחומי האמנות והתרבות ובכלל, לא? יש גם היצע גדול ותחרות מאד גדולה, ובתחום המוזיקה – אם יורשה לי לצטט מישהי שהיתה מומחית של משרד החוץ ונציגתינו בתחום בלונדון ובברלין – ישראל היא ארץ מוכת כשרונות…

מאז היותי ילדה קטנה אני שומעת שהמוזיקה הקלאסית גוססת ולמרות הקשיים אני צופה שלעולם לא תמות. בקשר לקונצרטים שלנו – איני יכולה לומר שתמיד הם מלאים לגמרי, אבל האולם יחסית לא גדול, כך שלא מאד קשה למלא אותו.

דרך נוספת למשוך קהל היא הצעה לשלב ארוחה עם המופע. העניין עלה מראשית הסדרה, מאחר שהבנו שיש אנשים שמגיעים לנטף יחסית מרחוק, וירצו לשלב ביקור בסביבה ו/או ארוחה – ובפתח היישוב שוכנת מסעדה מקסימה: "המטבח של רמה". גם במהלך הקונצרט מוצע כיבוד קל מתוצרת מקומית.

יתרה מכך, האינטימיות שנוצרת אצלנו היא אכן חוויה שונה לקהל: הנגנים והקהל מתערבבים ומשוחחים לפני הקונצרטים, בהפסקה ובסיום, ואני מגישה את הקונצרטים באווירה לא פורמלית. בתי הקטנה מצלצלת במשולש להודיע על תחילת הנגינה, ובעלי מגיש את הפרחים, מודיע הודעות וכו'. גם הבמה יחסית קרובה לקהל והתחושה היא של מעורבות מאד גדולה של הקהל בתהליך עשיית המוזיקה.

מצד שני, המוזיקה ואיכותה הן הסיבה העיקרית ובעצם היחידה לאירוע. מאחר ויש לי הפריבילגיה לבחור אך ורק יצירות ונגנים שאהובים עלי, אני חייבת לומר שהקונצרטים מאד טובים בעיני.

כיצד תתבטא בקונצרט הקרוב הפריבילגיה של בחירת הקולגות והרפרטואר?

באופן הכי שגרתי העולה על הדעת: אני מזמינה את הכנר "שלי" גלעד הילדסהיים, ואנחנו מנגנים תכנית מאד לא חדשנית מבחינת המלחינים: באך, בטהובן וברהמס – או כמו שקראנו לזה, בב"ב.

שילוב היצירות דווקא לא כל כך אופייני לקונצרטים: פרטיטה לכינור סולו (זו עם השאקון הנפלא), סונטה לפסנתר של בטהובן (אפסיונטה) ולקינוח הסונטה הראשונה לכינור ולפסנתר מאת ברהמס. זו אגב היצירה היחידה שכששמעתי את הנושא הראשון שלה, הצטערתי שאיני מנגנת בכינור!

בכלל, אני אוהבת לשלב יצירות סולו עם מוזיקה קאמרית. גם בקונצרט הקודם ניגנתי את הסונטה האחרונה של שוברט (יצירה ששברה את ליבי…) ואחר כך ביצענו שירים שלו (עם יעלה אביטל) ואת סונטת ארפג'יונה (עם הלל צורי).

הקו הזה יאפיין גם את ההופעות בהמשך העונה?

הוא אפיין גם קונצרט שקדם לשוברטיאדה בנטף – קראתי לו "שופן בספרד". החצי הראשון יוחד ל-24 פרלודים של שופן, אשר נכתבו ברובם באי מאיורקה הספרדי; והחצי השני היה כולו שירים ספרדיים או כאלה הקשורים לתרבות ספרד.

היתה לי גם סיבה סודית לשילוב בין שופן למוזיקה ספרדית – מאחר ובין היתר מוצאי מפולין ומספרד, אני מרגישה קשר למוזיקה שנכתבה שם ותמיד הרגשתי שיש קשר בין המקצביות הפולנית הגאה אצל שופן לריתמוס הספרדי הסוער. אני יכולה להדגים זאת אם יהיה צורך… בעיקר רואים זאת בחלקים מהקונצ'רטי, במאזורקות ובפולונזים.

שאר הקונצרטים בסדרה גם הם מגוונים מבחינת סוג המוזיקה הקאמרית, מדואו עד רביעייה – אבל אין בהם יצירות סולו. בקונצרט שאחרי בב"ב יתארחו הצ'לן צבי פלסר והקלרניתן גלעד הראל לתכנית שבה יהיו סונטה וטריו בכל מחצית. קונצרט סיום העונה יהיה כולו מוזיקה צרפתית עם הרכב החלומות שלי: גלעד הילדסהיים, רומן שפיצר והלל צורי.

"באך, בטהובן, ברהמס" – רויטל חכמוב תארח את הכנר גלעד הילדסהיים בסדרת "פיאנו בנטף". בתכנית: באך – פרטיטה לכינור סולו מס' 2, בטהובן – סונטה לפסנתר מס' 8 בדו מינור, ברהמס – סונטה לכינור ולפסנתר מס' 1. 12-13.3.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: