music4awhile

ראשי » Uncategorized » טרובדור אלטרנטיבי

טרובדור אלטרנטיבי

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

אליאב לביא במופע שנע בין קלאסי לאינדי / עמיר קדרון

אליאב לביא, נגן כלי פריטה עתיקים וזמר טנור. בוגר האקדמיה למוזיקה בי-ם. חבר קבוע באנסמבל הקולי הישראלי. מנגן בתאורבו ובלאוטה עם הרכבי בארוק שונים בארץ, ביניהם תזמורת הבארוק י-ם, אנסמבל פיניקס ו-In Camera XV.

עבור ששת קוראינו הנאמנים שייתכן ומכירים אותך מהסצינה הקלאסית – מה אנו עומדים לשמוע במופע הקרוב?

המופע הוא תוצאה של כמה שנים של כתיבה ויצירה. התהליך החל עוד כשגרתי בירושלים כסטודנט באקדמיה למוזיקה, והמשיך בעבודה ממושכת עם הלהקה שלי בתל אביב. את הלהקה גיבשתי סביבי בשנה האחרונה והיא עוזרת לי להגשים את החזון שלי, שבבסיסו הוא שירים שלי, בעברית, מלווים בגיטרה ובקלידים.

ויש קשר הדוק לרקע הקלאסי שלך.

כן. אמנם הרכב הכלים הוא לא קלאסי, והרבה מההפקה מתכתבת יותר עם מוזיקה עצמאית מודרנית ועם סינגר-סונגרייטרים, אבל גיליתי לאורך הזמן שהכתיבה שלי מהדהדת לעיתים קרובות אל המוזיקה העתיקה ואל עולם הלידר, שני תחומים שקרובים לליבי עד מאוד.

בתור נגן לאוטה, תחילה אפילו לא הייתה לי גיטרה בבית, אז התחלתי לכתוב על לאוטת הרנסנס שלי. השירים פשוט יצאו. כשניסיתי לנגן אותם בגיטרה אקוסטית שהשאלתי מחבר, היה לי ברור שאני נשאר עם הכיוון של הלאוטה, ששונה במעט מכיוון גיטרה מסורתי, ועם נגינה באצבעות חשופות ולא בעזרת מפרט.

מלבד המצלול והפורמט, האם קיימת גם זיקה סגנונית ללידר או למוזיקה מוקדמת?

התשתית של השיר "סכין", למשל, מבוססת על שיר שאהוב עלי במיוחד מאת שוברט, Im Frühling. השיר "קיץ" נכתב בתקופה שהייתי אובססיבי עם וריאציות גולדברג של באך, משום מה, והייתי משחק עם אחת מהן בצורה משובשת על הלאוטה. יש עוד מקרים ששמתי לב אליהם, אבל נדמה לי שאלו שתי דוגמאות בולטות יותר.

בתור נגן קונטינואו, אני עוסק באופן תמידי בהרמוניה (בעיקר בנגינת תאורבו, אך לא רק) ומצאתי את עצמי מלקט רעיונות והמצאות מפרויקטים שונים שהזדמן לי להשתתף בהם לאורך השנים. מכאן שבאופן בו אני רואה את הדברים, כל השירים שלי ספוגים במוזיקה הזו ומוצאים להם מין דרך משלהם לשלב בין המוזיקה המוקדמת יותר לבין אסתטיקה שנפוצה יותר במוזיקה שנוהגים לכנות 'אינדי', שקרובה מאד לליבי.

יש עוד חיבור ייחודי בין העולמות – הבחירה שלך לשלב במופע גם ויולה ואפילו גלוקנשפיל!

אחרי כמה הופעות אקוסטיות לבדי, היה לי ברור שמה שאני באמת רוצה זה לגבש סביבי להקה שתעזור לי לבטא את המוזיקה שלי בצורה מדוייקת ושלמה. מהרגע הראשון ידעתי שאני צריך פרטנר מוזיקלי צמוד שישלים את מה שיש לי לומר כזמר, והחיבור המיידי שלי הוא לכלי קשת. את דניאל תנחלסון הכרתי בפרויקטים שונים של הרכב הבארוק IN CAMERA XV בהם ניגנו יחד, אני בתאורבו והוא בויולה בארוק. אחרי שקצת הכרנו, שאלתי אותו אם הוא היה מעוניין לנסות לנגן איתי את השירים שלי ולשמחתי הוא הסכים מיד.

נפגשנו לנגן יחד, תחילה מסקיצות כלליות שהיו לי לתפקידים, אשר בהמשך קיבלו את ה"אינפוט" הייחודי של דניאל כנגן והפכו לעיבודים שלמים. בשל האופי המגוון של השירים וקשת הרגשות המובעת בהם, רציתי לגוון קצת, והשילוב של גלוקנשפיל כמייצג של איזושהי תמימות שנמצאת בחלק מהטקסטים היה מאד טבעי עבורי. שאלתי את דניאל אם יהיה מוכן לנסות לנגן בכלי הזה – לא רק שהוא הסכים, הוא גם התגלה ככשרון טבעי.

זה הזמן להציג את יתר חברי הלהקה.

כמובן. את תפקיד הבאס מנגן דן קרפמן, שגם שר לפרקים. דני בליך מנגן בתופים, וגם אחראי על תחום הסאונד. שניהם חברים מאד טובים שלי כבר שנים רבות, וכשהתחלתי ידעתי שאני רוצה לנגן איתם.

תחילה ניגנו בשלישיה, דן, דני ואני; במקביל דניאל ואני עבדנו במרץ על תפקידי הוויולה והגלוקנשפיל. כשהגיע הרגע המתאים, חיברנו הכל יחד – ואני חייב לומר שאני די מאושר מהתוצאה. זה גם הזמן לומר שלעבוד עם שלושה נגנים שהשם שלהם כל כך דומה זו חוויה מבלבלת מעט. מצאנו פתרונות יצירתיים.

דרך אגב, יש שם ללהקה או למופע?

אין. הרעיון הוא שזה מופע סולו שלי והנגנים עוזרים לי להגשים אותו. שם למופע הרגיש לי מעט יומרני.

ציינת בהתחלה שהמופע מסכם תקופה בת כמה שנים. יש לכך הד בטקסטים ו/או במוזיקה?

למען האמת, לא חשבתי על זה ככה עד עכשיו, אבל אני חושב שכן. שינויים משמעותיים בחיי האישיים – בהם החזרה לתל אביב לאחר סיום הלימודים בירושלים – הביאו לכך שהמילים בהן אני משתמש כדי להביע את עצמי השתנו עם הזמן.

מבחינת המוזיקה, עם הזמן שירים חדשים ביקשו לצאת מהמקלדת ולא מהגיטרה, וניסיתי להביא קצת מהאהבה שלי לרפרטואר מאוחר יותר פנימה (מת על פורה!) במקביל לשילוב של מעט ביטים ואלקטרוניקה עדינה בחלק מהשירים.

האם יש חשיבות לסדר השירים? אפשר להתייחס אליהם כאל מחזור במסורת הליד?

הכל תלוי בכמה גמישים רוצים להיות עם התפיסה של מושג מחזור השירים. זה עניין של גישה. אני רואה במכלול מקבץ שירים מגוון, מתקופות שונות מאד, בו לכל שיר יש מקום עצמאי משלו. סדר השירים הוא דבר משמעותי בכל הופעה, כמובן. זו נקודה שאני מתחבט בה לא מעט, ולצד הצורך המובן לספר סיפור כללי ולאזן את המופע, הוא מערב גם שלל שיקולים פרקטיים וטכניים.

בכל אופן, להרגשתי לא מדובר במחזור שירים במובן המסורתי. יש שירים שעוסקים בדברים פנימיים וכמעט אבסטרקטיים ומנגד שירים שעוסקים בדברים שדי רחוקים ממני ובכל זאת מצאו את דרכם אליי. גם מבחינה מוזיקלית, די קשה לי לאפיין קו אחד שעובר בין השירים, אולי מלבד משהו יחסית ברור מאליו כמו סגנון מלודי אישי.

כשאני חושב על מחזורי שירים גדולים מעולם הלידר אני מקבל תחושה של יצירה שהורכבה כדי להיות מקשה אחת, בין אם מדובר בטוחנת היפה של שוברט (האנדרדוג של שוברט, שכנראה תמיד חביב עליי יותר ממסע החורף) או ב-Banalités של פולנק. אולי בעתיד אנסה להרכיב משהו קטן משלי, מעין זר שירים; כרגע זה משהו מעט אחר.

צילום: אייל ברמן

אתה יכול לתאר את תהליך היצירה?

זו שאלת השאלות בעיניי. אנסה לענות מהמעט שאני חושב שאני יודע, לגבי עצמי: עובדתית, שיר חדש כמעט תמיד מתחיל במשחק על רעיון מוזיקלי כלשהו, בגיטרה או במקלדת. יש תקופות שאני נמשך יותר לגיטרה ויש תקופות שאני מתעסק יותר במקלדת ובפסנתר, קשה לי להסביר למה.

הדבר הראשוני הזה הוא לרוב משהו קטן מאד, בדרך כלל מהלך הרמוני, אולי בס ומנגינה. אחרי כמה פעמים שאני מנגן אותו, משחק איתו ומתמכר אליו קצת, אני מנסה להצמיד לו איזו מילה או שתיים, משהו שנשמע לי מתאים באוזן. אני מנסה לא להיות שיפוטי בשלב הזה, כי מניסיון, זה משהו שכמעט בטוח יהרוג את התהליך.

משם מתחיל תהליך שלרוב הוא די ארוך – את רוב השירים לוקח לי כמה שבועות להשלים – שכולל צעדים קטנים של המצאה והשלמה: משפט מילולי שמייד אנסה גם לשיר ולנגן אותו, או כמה תיבות נוספות שאנסה לצרף אליהן מילים נוספות.

דבר אחד כמעט אף פעם לא קורה – אני לא משלים שיר מילולית ואז מלחין אותו, מלמעלה למטה. עשיתי את זה פעם אחת, והשיר הזה נשר לו מן הרפרטואר שלי אחרי כמה חודשים… אולי זו חוויה שבאה ללמד אותי משהו. בינתיים גם די קשה לי להלחין טקסטים של אחרים, למרות שזה מסקרן ומושך אותי מאד. נראה לי שזה משהו שיקרה בעתיד הקרוב.

השיפוטיות שהזכרת נכנסת אינטגרלית לתהליך היצירה בשלב כלשהו, או שנדרש זמן רב כדי להשיג מבט אובייקטיבי?

כן. אני מאמין שבשלב מסויים יוצר מחויב להיות שיפוטי כלפי עצמו, באיזושהי רמה, אחרת הוא חוטא לתהליך כולו. זה לא אומר שאני משפץ כל משפט עשרות פעמים, אבל ברגע שאני מרגיש שהשיר כבר איננו מעין ילד רך ופגיע, אני מתחיל לחשוב – מה כאן עשוי לפגוע בבהירות של מה שאני מעוניין לומר? או דברים הרבה יותר טכניים, כמו למשל – האם תפקיד הוויולה שכתבתי לא עמוס מדי?

לרוב זה בא ממני, אבל מכיוון שתהליך היצירה הוא בסופו של דבר משותף להרכב ולי, הרעיונות והביקורת של הנגנים מקבלים ביטוי ממשי בתוצר הסופי. קרה שההערות שלהם נגעו אף לתחום המילולי, ולקחתי את זה בחשבון.

כמובן, ביקורתיות כלפי העבר חשובה גם היא – האם אני עדיין מעוניין לשיר על תחושות מלפני כמה וכמה שנים? בדרך כלל התשובה היא כן, כי נראה לי ברור שזה מעניין להביט על עברך ולהרהר בו, אבל לעיתים נדירות יותר עולה תחושה שצריך לוותר ולהניח לשיר כלשהו להשאר בעבר.

על אחת כמה וכמה כשהשירים מבטאים עולם פנימי. יש יסוד של התערטלות נפשית במופע – זו משוכה שקשה לעבור?

אני חושב שבהתערטלות הזו יש משהו שהוא גם מפחיד וגם מושך. חלק מהמשיכה מורכב מהפחד עצמו, מעין רצון לבדוק עם עצמי – איך זה יהיה, איך ירגישו אנשים שיגיעו ומכירים אותי, או אנשים שלא מכירים אותי; האם משהו ישתנה ביחסים ביני לבין העולם שבחוץ לאחר ההופעה הזו?

בהשוואה למה שאני מכיר מזירת המוזיקה הקלאסית, אין ספק שזו התמודדות שונה למדי. כמובן שאני תמיד משתדל להביא את המירב מעצמי ומעולמי הרגשי אל הבמה, בין אם אני מנגן בתיאורבו עם תזמורת או עם הרכב כלי, שר באנסמבל הקולי או מלווה זמרת באחד משיריו המדהימים של דאולנד.

השתמשתי במילה 'משתדל', אך למעשה אני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד: זה כמעט תמיד קורה מעצמו. יש משהו חזק מאד בבמה עבורי, מאין אנרגיה שנוצרת עבורי יש מאין. ובכל זאת, מעט קשה לי להשוות את זה לעוצמות של הפרויקט הנוכחי שלי. בכל תו ומילה יש ריכוז גבוה מאד של מה שמרכיב אותי, ואני נמשך אל ההתרגשות הזו בהתלהבות גדולה.

שוב ושוב עולה הקשר המורכב של שיריך לרקע הקלאסי-אקדמי שלך: השפעה לצד ניגוד, וזה מתבטא גם בחלל שבחרת. לבונטין 7 מוכר כבית לכל מה שאינדי ואלטרנטיבי – אבל אולי המופע עשוי להתאקלם גם במקום כמו פליציה?

בהוויה ובאסתטיקה שלו, המופע נוטה לכיוון האינדי-אלטרנטיבי מאשר לקלאסי, לכן לבונטין היה הבחירה הטבעית עבורי. ראיתי שם עשרות הופעות וזה מקום אהוב עליי במיוחד.

מצד שני, גם לפליציה יש לי חיבה גדולה. זו חממת גידול להרבה דברים מעט יותר ניסיוניים וצעירים ואני תמיד אוהב להופיע שם, אבל יש לי ספקות אם המופע הנוכחי יעבור באקוסטיקה כזו. יכול להיות שבהמשך הדרך יהיו חומרים ועיבודים שיותר יתאימו לחלל כזה. זה עשוי להיות מסקרן!

בהמשך לנקודה זו – אתה יכול להגדיר לאיזה קהל אתה מכוון?

הייתי שמח אם יבואו אנשים שאוהבים להקשיב בין השורות, שמעניין אותם לשמוע משהו שלא נופל בדיוק למשבצות המוכרות. אני חושב שמי שמתחבר לצד החושפני של סגנון הסינגר-סונגרייטר, ג'אז ישן, אינדי עכשווי או מוזיקה עתיקה – יהיה לו מה לשמוע בהופעה הקרובה.

אילו ציפיות יש לך מהמופע?

קראתי פעם ריאיון עם רונה קינן בו היא סיפרה כמה כיף לה שיש לה להקה סביבה והיא יכולה להתרכז בלדייק במילים ובאופן בו היא שרה. היא תיארה את זה כך שהיא פשוט באה ומניחה את השירה ברכות על פני מה שנוצר מהרכב הנגנים סביבה. אני מתחבר לזה לחלוטין, וזה בדיוק מה שאני מצפה ומקווה לעשות.

אני חושב שהגישה הזו הייתה די מובנת ומקובלת בארץ בעבר – חווה אלברשטיין היא דוגמה נהדרת – וקצת ננטשה בתחום המוזיקה הפופולרית עם השנים. להרגשתי, אין סיבה שהמוקפדות הזו תהיה נחלת המוזיקה הקלאסית בלבד. אני חושב שלמוזיקה הפופולרית יש הרבה מה להרוויח מזה.

מתוכננות עוד הופעות?

כן, כמובן, המטרה היא לחזור ולהופיע עוד ועוד: שירים חדשים נולדים כל הזמן, ותמיד אני חושב מה אפשר לשנות ולחדש בשירים קיימים. חוץ מזה, אולי זה יישמע קצת משונה, אבל להופיע בחורף ולהופיע בקיץ זה שני דברים שונים מבחינתי, כך שאני מחכה להמשך הדרך בקוצר רוח.

מלבד המופע, איפה ומתי נשמע אותך בהמשך העונה?

בחודש הבא אנגן בתאורבו בקונצרט של תז' הבארוק י-ם עם רביעיית החליליות 'הינשופים' בתכנית מגוונת ומיוחדת. בינואר אנגן עם חברי היקרים באנסמבל In Camera XV בתכנית מרתקת שמוקדשת למוזיקה מוקדמת מספרד וסביבתה. אני מצפה לזה מאד, וצופה שיהיה מיוחד למדי.

מלבד זאת, אשיר עם האנסמבל הקולי הישראלי על שלל תכניותיו לשנה זו, שתהיה עשירה ואיכותית, וכן מסתמן פרויקט ייחודי בפברואר שמחייה את סדרת "בארוק באיזור" בתכנית ווקאלית, רנסנסית ומודרנית, לכבוד יום האהבה. אין לי עוד המון פרטים, אבל הרכב המשתתפים נשמע מבטיח!

"אליאב לביא בהופעת בכורה בלבונטין" – אליאב לביא: שירה, גיטרה, קלידים; דניאל תנחלסון: ויולה, גלוקנשפיל; דן קרפמן: בס, שירה; דני בליך: תופים. לבונטין 7, ת"א, 18.11.14, 20:00.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: