music4awhile

ראשי » Uncategorized » בדרך לאלצ'ינה

בדרך לאלצ'ינה

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

 

רגשות מעורבים בבכורה מקומית לאופרה מופלאה של הנדל / חגי אברבוך

דניאל נויולה, צ'י ואי מוק, שירה רז. צילום: קיטן אטמו

אופרות בארוק הן אחד התענוגות הייחודיים שיש לעולם המוזיקה להציע. מדובר ברצף בלתי פוסק של אריות – לרוב בעלות מלודיות קליטות – שכל אחת מהן מאפשרת לזמר או לזמרת להפגין רגישות מוזיקאלית, וירטואוזיות, ואף יכולת אילתור מסוימת הנובעת ממבנה אריית הבארוק: חלק פותח בעל אופי מסוים, חלק שני בעל אופי אחר, לעתים מנוגד – ואז חזרה של החלק הפותח כשלמבצע/ת ניתנת הפעם יד חופשית להוספת קישוטים ולהעמקה רגשית. גם חוויה רגשית, גם חופש שמאפשר להתענג על זמרי אופרה בפראות האישית השמורה לזמרי ג'אז ורוק – וקשה להבין, אם כך, מדוע כה נדירה ההזדמנות להיתקל בתופעה זו בארץ. סצנת הבארוק הולכת ופורחת, יצירות לא חסרות – אך בית האופרה, לדוגמא, נותר סגור בפני החוויה (ולא, גלוק זה לא בארוק. אנחנו מדברים כאן על הנדל, ויוואלדי, ראמו, קוואלי ופרסל ביצירות בעלות היקף רחב מזה של "דידו ואניאס", ועוד רבות וטובות).

לפיכך רבה השמחה על העלאת אחת האופרות היפות של הנדל, "אלצ'ינה", במסגרת הסדנה הבין-לאומית לאופרה – גם אם בנוסח מקוצר (הדמות של אוברטו הושמטה, למשל). הסדנה ידועה ביכולת להעלות הפקות מרשימות ומרגשות תוך שימוש באמצעים מינימאליים (מדגם מייצג: פיגרו, אריאדנה, המדיום, בוהם). האתגר הפעם היה לא פשוט. אלצ'ינה תובענית מבחינה ווקאלית ורגשית, ואולי זאת אחת הסיבות שבמקרה זה התוצאה הסופית לא הייתה לגמרי ברמה לה הורגלנו בסדנה. התחושה הכללית היא שהיה עוד צורך לעבוד מעט על תקשורת והידוק הדרמה בין הזמרים כדי שכל היצירה תגיע לגבהים שהיא מסוגלת להגיע אליהם.

ענת צ'רני בתפקיד רוג'רו הייתה צלולה וטובה, קולה נעים וגמיש, וכמעט מכשף בארייה Verdi Prati הידועה והיפהפייה. עם זאת, עלה הרצון לשמוע אותה נפתחת מעט יותר לקהל, מבחינת משחק וגם מבחינה ווקאלית. לעתים נדמה שהיא מעט מכונסת בעצמה – אולי גם עקב הוראות בימוי. רוג'רו נמצא תחת הכישוף של אלצ'ינה, המאוהבת בו ומנסה לשלוט בו בכל דרך שהיא – ובכל זאת שפת הגוף המעט סהרורית לא תמיד העבירה מסר מדויק או ברור. כשהייתה צ'רני נמרצת וברורה יותר קל היה לראות מה יש לה להציע מלבד האיכות הקולית הטובה – הרבה קסם אישי ולא מעט הומור.

שירה רז בתפקיד בראדמאנטה, אהובתו של רוג'רו הבאה להציל אותו מכישופה של אלצ'ינה, הייתה אסרטיבית מבחינת משחק ומרגשת, והיא עמדה היטב בדרישות התפקיד. בעייתיות יותר היו אלצ'ינה עצמה – אלינור זון בשירה עתירת ויברטו שמנעה לעתים קרובות את ההנאה מיכולותיה הקוליות, וצ'י ואי מוק בתפקיד מורגנה, שקולה חינני וזריז אבל מעט חד.

בתפקידי משנה בלט דניאל נויולה – בקושי ארייה אחת יש לבס-בריטון המקסיקני הזה,אך מיד ברור היה שמדובר בזמר בעל נוכחות חזקה וקול יפהפה. ריקרדו גאטו בתפקיד אורונטה הוא טנור בעל קול נעים, אבל לא חף מבעיות – מדי פעם, בצלילים גבוהים וחרישיים נדמה שקולו חנוק מעט. יש לאן להתקדם – ויש למה לצפות, כיוון שהגוון עצמו טוב.

ניב הופמן ביים את ההפקה הזאת, ואחת מהחלטות הבימוי היפות הייתה להציב את נגני האנסמבל המצומצם – פסנתר, רביעיית כלי קשת ושתי חליליות – בתוך המרחב בו מתרחשת הפעילות. הנגנים לבושים לבן, יחפים, כביכול גם הם חלק מן הכישוף שהטילה אלצ'ינה על האי. יש להחלטה זו גם צד בעייתי מבחינה אקוסטית, כיוון שהנגנים ממש עוטפים בצלילם את הזמרים, וזו התמודדות לא קלה. ישי שטקלר ניצח על ההתרחשות כולה והחזיק את האנסמבל היטב – בייחוד בפיזור הלא פשוט הזה, שבו, למשל, הצ'לן יותם הרן יושב בגבו לפסנתרנית יעל קרת, על אף ששניהם משמשים רוב הזמן יחדיו כקונטינואו.

הנגנים עצמם טובים ומתמסרים למוזיקה הפסטורלית והאינטימית – והעמוקה מאוד – שכתב הנדל. המוזיקה הזאת מדברת על בגידה ואהבה בעוצמה נדירה, ואולי זה ההישג הגדול ביותר בה – אלצ'ינה היא הדמות הרעה והשנואה בסיפור, היא אנוכית, מניפולטיבית, מבקשת לשלוט באהוביה ולהרוס את מה שאינה יכולה לשלוט בו – אבל המוזיקה שהנדל כתב לה כל כך נוקבת, עד שבסוף האופרה אין ברירה כמעט אלא להזדהות אתה. אחרי אלצ'ינה, עולם המוזיקה נאלץ לחכות כחמישים שנה עד מוצרט כדי לשוב ולזכות בעומק רגשי כזה.

מחר ב-13:30 תעלה ההפקה שוב בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. יש עוד צורך להדק בה לא מעט דברים – וייתכן והעבודה הזאת תיעשה עד אז. כך או כך, הסיכוי לשמוע את האופרה הקסומה הזאת של הנדל בכל דרך אחרת בארצנו נמוך עד לא קיים כרגע, וכמה מן המבצעים בהחלט ראויים. למי שמבקש להתוודע למוזיקה היפה הזאת בביצוע חי – ולמי שלא התוודע עד כה לבארוק ומבקש לטעום מן המתוק-מתוק הזה – כדאי לנסות.

"אלצ'ינה" – אופרה מאת הנדל. מנצח: ישי שטקלר; במאי: ניב הופמן. פסנתר: יעל קרת; כינור: רז זימור ואדי קוטלר; ויולה: גילי רדיאן שדה; צ'לו: יותם הרן. אלצ'ינה: אלינור זון; מורגנה: צ'י ואי מוק; רוג'רו: ענת צ'רני; ברדמאנטה: שירה רז; אורונטה: ריקרדו גאטו; מליסו: דניאל נויולה. הפקת סדנת האופרה הבינלאומית, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה (שטריקר), 20.7.14.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

  • ללא

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: