music4awhile

ראשי » Uncategorized » האב, הבן והסופרן

האב, הבן והסופרן

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

קלייר מגנאג'י מגלה את קפ"ע באך / עמיר קדרון

קלייר מגנאג'י, סופרן. ילידת ישראל, בוגרת האקדמיה ע"ש רובין בת"א וקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. הופיעה, בין היתר, בקובנט גארדן, באופרה קומיק בפריז ובפסטיבל אקס אן פרובנס. בין תפקידיה: קליאופטרה (יוליוס קיסר במצרים), גלתיאה (אסיס וגלתיאה), המוזיקה (אורפאו), סוזנה (נישואי פיגרו). באופרה הישראלית שרה את אאורידיצ'ה (אורפאו ואאורידיצ'ה), דספינה (כך עושות כולן) ועוד. שרה עם הפילהרמונית הישראלית, תזמורת האמנויות הפורחות, הסימפונית של ברלין ועוד. עבדה עם וויליאם כריסטי, אשר פיש, אנטוניו פפנו, אנדרו פארוט ורבים נוספים. זוכת מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל משנת 2005. ב-2009 השתתפה בתחרות "זמר העולם" בקרדיף.

בפסטיבל פליציה הקרוב תשתתפי בערב שכולו קפ"ע באך. מה בתכנית?

התכנית היא חגיגת 300 שנים להולדת המלחין, מה שבכל רחבי העולם מציינים בקונצרטים לכבודו. מגיעה תזמורת בארוק נהדרת, ״האקדמיה של קלן״ בניצוח מייקל ווילנס, שתנגן סימפוניות לכלי קשת, קונצ׳רטו לצ׳מבלו ולתזמורת וכן קנטטה (״האביב״) ואריות נבחרות מאורטוריות. עבורי כל החומר הוא חדש ומסעיר מאוד. שמחתי לגלות שהכתיבה של קפ"ע שונה מאוד מכתיבתו של באך האב – הכתיבה לקול וירטואוזית, אופראית ממש מבחינת המנעד: קפ״ע עולה גבוה בהרבה ממה שיוהן סבסטיאן מרשה לעצמו ברוב הקנטטות/פסיונים ששרתי (למעשה בכולן, למעט קנטטה 51 שהיא יוצאת דופן ממילא). הכתיבה אידיומטית לקול ולא כלית כמו שהאב נוהג לכתוב ובכך להקשות עלינו הזמרים את חיינו… קפ"ע מזכיר לי את הנדל יותר מכל אחד אחר.

לא הזדמן לך קודם לכן לשיר קפ"ע?

מפתיע, אבל לא. מתחום הבארוק שרתי ברחבי העולם בעיקר אופרות ואורטוריות של הנדל, וכן מונטוורדי ובארוק צרפתי, וכמובן באך האב – אבל מעולם לא קפ"ע, ובטח שלא בארץ. כלומר, אני בטוחה שמבצעים פה מדי פעם, אבל אני לא זכיתי עדיין.

מדברייך משתמע שעל אף החידוש שבדבר עבורך כמבצעת, החיבור למוזיקה של קפ"ע טבעי ומתבקש מעצם היותו חוליה בין הבארוק לקלאסיקה – טווח שמזוהה כמגרש הבית שלך.

בהחלט, ואני מאמינה שזו אחת הסיבות שהוזמנתי לשיר בקונצרט הזה דווקא. יחד עם זאת, וזה אולי יפתיע חלק מהקוראים – חלק גדול מהרפרטואר שביצעתי בארץ ובעולם הוא לא בארוקי בכלל.

השנה מציינים גם 250 למות ז'אן פיליפ ראמו – גאון האופרה של הבארוק הצרפתי. לשמחתי, לפחות אנחנו בפרויקט החדש של סדרת הבארוק של שטריקר נחגוג את זה יחד עם כל העולם. לצערי, לא ידוע לי על התייחסות אחרת לראמו בארץ מלבד בקאמרטה והתכנית המעולה שניגן דיוויד גריילסאמר עם סולני תל אביב העונה.

למה המלחינים הללו נופלים פה בין הכיסאות?

לגבי ראמו, די ברור שהסיבה היא חוסר הכרה של הסגנון ואולי גם השפה – בארוק צרפתי צריך להבין היטב ולהכיר את הדרך לבצע לפני שניגשים אליו. לא במקרה הסולן שביצע את ראמו בארץ היה גריילסאמר שמרבה לבצע בארוק. צריך כנראה תשוקה מיוחדת למוזיקה הזאת כדי ליזום הופעות של מלחינים כאלה בארץ. אבל השד הוא לא נורא כל כך, ולדעתי השיח ״איך בדיוק בוצע הדבר בתקופתו של המלחין״ הוא אמנם חשוב ומעניין, אבל לא רלוונטי לביצוע בתקופה שלנו – והרבה פעמים גם הורס ומסרס ביצועים.

בקשר לקפ״ע אני לא יודעת לתת תשובה, מלבד ההשערה הלא מבוססת שיצירותיו פחות מוכרות לקהל בארץ – וכידוע הנטייה בד״כ היא לבצע תכניות מוכרות. כביכול הקהל של הבארוק מלכתחילה אינו רב, ולכן מעדיפים לתת את היצירות הידועות. זו כמובן טעות שיוצרת מעגל אינסופי של משיח-מגניפיקט-פסיון (כמו טרוויאטה-בוהם-כרמן בעולם האופרה) – כולן יצירות מופלאות שלעולם ימלאו אולמות ובצדק, אבל לצד כל אלה חובה לתת אלטרנטיבה. זאת בעיה ידועה של מכירת כרטיסים ומילוי אולמות, והתפקיד שלנו כמבצעים הוא גם לתת מקום למוזיקה הפחות ידועה וכן לזאת בת זמננו, ולמצוא דרך לעשות את זה ככה שהקהל יגיע. זה אתגר שנעשה יותר מורכב בכל שנה.

לאור התמונה שאת מציירת, אולי היה שווה לשקול שילוב יצירות של באך האב בתכנית, ולא להפרידו לקונצרט משלו?

התכנית לא הורכבה על ידי, אלא על ידי מייקל ווילנס, והיא משלבת הרבה מוזיקה שהוא כבר ביצע ברחבי העולם עם התזמורת שהוא מביא. לדעתי הוא הרכיב תכנית מאוד מעניינת – ביצירות שאשיר אפשר למצוא קנטטה שלמה (״האביב״), וכן אריות מאורטוריות: מתיאוס פסיון (קפ״ע כתב המון פסיונים), ישראל במדבר ו-״הרימו קולכם בצהלות שמחה״ שהן אורטוריות מלאות שהשתמרו וחלקן הוקלטו. אז אולי אפשר לתת את הבמה כולה לקפ״ע על כל עבודתו בלי לעורר תסביכי אב…

כיצד נוצר הקשר שלך עם ווילנס ועם הפסטיבל?

יש לי היסטוריה מבורכת מאד עם הפסטיבל – לראשונה הוזמנתי על ידי אביגיל ארנהיים ב-2006, ממש כשחזרתי מבוסטון, לקונצרט גאלה עם הקאמרטה בניצוח ישי שטקלר. בתכנית היו יצירות של הנדל ומוצרט, והיתה שמחה גדולה. היה גם קונצרט קאמרי מאוד מיוחד של ״המוזיקות החדשות״ של קאצ׳יני בליווי ובניהול תמיר חסון, שמאז עזב להולנד. ב-2008 הוזמנתי שוב, והופעתי עם צבי מניקר ורביעיית מיתרים בתכנית חצי תיאטרלית של קנטטות ודואטים עם בריטון גרמני מקסים.

בשנה שעברה אנט סלין ואביגיל ארנהיים אירחו את ״הקומדיה השטנית״ עם ג׳ון מלקוביץ׳ להופעה אחת במסגרת הפסטיבל, יום לפני ההופעה באילת. ההופעה בתל אביב תיזכר לעד מבחינתי. היא היתה אחת החזקות שהיו לי בחיי, ואפילו ג׳ון אמר שזו אחת ההופעות הכי מדהימות שהיו מבחינת האינטנסיביות ותגובת הקהל מבין 150 הופעות שהיו מאז הבכורה ב-2009. הקהל מילא את האולם וישב על המדרגות ועמד על רגליו בשאגות בסוף וגם תוך כדי, ואני פשוט הרגשתי כאילו אני שרה בתוך חיבוק ענקי… גם המשפחה שלי היתה שם, ואחרי שהופעתי בארה״ב עם המופע הזה, היה ממש מרגש לעשות את זה פה כשהם בקהל.

מייד אחרי הפסטיבל סלין וארנהיים הזמינו אותי להופיע גם השנה. היו כמה רעיונות, ביניהם גאלה של אריות של רוסיני, אשר לא יצאה לפועל. בסופו של דבר נשארנו בתחום הבארוק ואני אזכה להכיר תזמורת ומנצח חדשים לי, ורפרטואר חדש.

בלי קשר הכרחי לתכנית המדוברת ולאופן התגבשותה ושילובה בפסטיבל – באיזו מידה את מעורבת בניהול מוזיקלי?

מעורבת יותר ויותר. לשמחתי הגדולה, יש כל מיני סוגים של הזדמנויות בהן אני יכולה לבנות את התכנית אותה אני רוצה לשיר. יש למשל מקומות שמזמינים אותי אישית לתת רסיטל או סדרות קונצרטים עם הרכבים (כגון סדרת הבארוק החדשה בשטריקר) ובכולם אני בוחרת את הרפרטואר יחד עם ההרכב. ישנם פרויקטים שהם לחלוטין שלי – אישיים וקרובים באופן מיוחד לליבי, כמו ״ציפור יחידה״ – הדיסק של שירי עודד זהבי שייצא בחודש הבא לקראת הופעות בארה״ב, ובו שירים שנכתבו לי במיוחד והם פרי יצירה מבורכת עם המלחין שמכיר אותי מאז לימודיי באקדמיה…

יש גם דיסק אריות של הנדל שהוקלט עם הבארוקדה והאבובן הנפלא שי קריבוס לפני חודשיים, שם פשוט קיבלתי הרכב חלומות והצעתי מה שהכי רציתי להקליט. יש עוד כמה פרויקטים שאני מעורבת בתכנונם ועדיין מוקדם לדבר עליהם, אבל באופן כללי אני יכולה להגיד שמאד כיף ומעניין לי לשלב בין להיות ״מבצעת״ המפרשת תפקידים באופרה או יצירות שאני מוזמנת לשיר, ובין להחליט בעצמי מה אני שרה, איפה ומתי, וכמובן הקסם של חיבור למלחין שכותב בשביל הקול שלי במיוחד.

קסם של חיבור מצאת גם עם קפ"ע, כפי שתיארת בתחילת השיחה. זו פריבילגיה נדירה? אשאל על דרך השלילה – מה קורה בסיטואציה הפוכה, שבה מסיבה כזו או אחרת הדברים לא עולים יפה? איך מתעלים ובכל זאת שומרים על מקצועיות ועל המחויבות לתווך בין כוונות המלחין לחווית הקהל?

האמת היא שהיום אני מנסה תמיד לשיר את מה שמעניין ומסקרן אותי. למדתי שאצלי זה לא יכול להיות רק טכני, אני מוכרחה למצוא חיבור חזק למוזיקה שאני שרה, דרך המלחין, הטקסט או הדמות – זה מה שאני מביאה לבמה, וזה הדבר הכי חשוב שדרכו אני יכולה ליצור קשר אמיתי עם הקהל. אני מאמינה בחד-פעמיות ובכנות של ההופעה, לכן גם אם לפעמים מזמינים אותי לשיר יצירות שאני פחות מתחברת אליהן, תוך כדי התהליך הן תמיד הופכות להיות "שלי" והחיבור בהכרח נוצר.

יש אתגרים אחרים, כמו חילוקי דעות מקצועיים עם במאים או מנצחים: זמר מתנסה בהמון סיטואציות מופרכות לגמרי (בעיקר באופרה) בהן הוא נדרש לעשות על הבמה דברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ההשקפה שלו. מצד שני, זאת הזדמנות. לדוגמה, כשהייתי צריכה לשיר מגובה של 7 מטרים את אחת האריות הכי יפות של קליאופטרה, ואני בתוך עצמי רואה את האולם מתרומם מולי בכל שניה, ואני יודעת ומרגישה את היופי בסיטואציה – אבל כל מה שאני רוצה זה שיורידו אותי כבר למטה; או למשל, סצינות של אלימות קיצונית כלפי נשים (מעניין שזה היה אותו במאי בשתי הפקות שונות שבהן נזרקתי לרצפה, משכו לי בשיער, וכל מיני דברים שהדעת אינה סובלת), אז אני חייבת להישאר עם ראש קר ולזכור את המוזיקה שאני שרה. מצד שני העומס הרגשי הזה… פה טמונה הדרמה הגדולה, ודווקא מתוך הניגודים הבלתי נסבלים נוצר רגע, שאולי הוא קשה גם לי וגם לקהל, אבל הוא זה שנוגע ואותו זוכרים. האתגר הוא גם להיות שם בכל הרמות, אבל תמיד לזכור שאסור שהביצוע ייפגע בגלל עודף דרמטיות. צריך גם צניעות מול המוזיקה.

עמדת בפני אתגר דומה ממש לאחרונה, כשבערב ההשקה של 'דברי הימים' הקדשת את הקינה מתוך 'מלכת הפיות' למכרה שאיבדת. זו דוגמה קיצונית לאותו חיבור הכרחי שתיארת. אז איך בפועל מאזנים בינו ובין קור הרוח המקצועי? זו תכונה נרכשת שמשתכללת לאורך זמן, או משהו שמוזיקאי חייב שיהיה טמון באישיותו?

נכון. בקונצרט הקדשתי את "הקינה" לזכר מדלין טרקלי, אשה יקרה שהיתה לי כבת משפחה מאמצת בפריס. הכרנו דרך מאירה גרא מקרן התרבות אמריקה-ישראל, ומאז מדלין ליוותה אותי בכל ההופעות שהיו לי בצרפת והיתה מגיעה במיוחד גם לארץ להופעות. היא היתה בכל האירועים המשמחים שלנו ופייה טובה לילדיי. היא נפטרה לפני כחודשיים, וב"קינה" יש את המשפט הזה: "He's gone, His lost deplore, And I shall never see him more" וזה כל כך מצמרר, המשפט הזה מגדיר בפשטות את המוות וההיעדר.

לאזן בין הטקסט והמוזיקה קורעת הלב לבין קור הרוח המקצועי היה קשה מאוד באותם רגעים – תיכננתי לספר עליה לקהל, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת ולכן החלטתי לתת למוזיקה לדבר. הניסיון לימד אותי לא להיכנע לדמעות, אלא לתת לקול שלי להיות כלי של המוזיקה והטקסט מבלי להיסחף למלודרמטיות, אלא להביא את הרגש שלי הכי פשוט ונקי ולחבר אותו למה שאני שרה.

אני זוכרת שבתקופה שעבדתי עם וויליאם כריסטי בהתחלה הייתי מתרגשת נורא בהופעות – ממש הייתי שרה בדמעות – אבל באיזשהו שלב הבנתי שמה שחשוב זה לא ההתרגשות שלי, אלא מה שאני גורמת לאנשים שמולי. זה כמו לצאת מעצמך ומהעולם הצר של הרגש האישי שלך ופתאום לראות מבחוץ ולהרגיש איך באולם המלא שמולך פתאום אנשים מתיישבים על קצה הכיסא במתח לראות מה יקרה עכשיו. זה סוג של קסם שקורה בדרך כלל במוזיקה קאמרית או ברגעים מאוד מסוימים באופרה, שמאפשר למבצע להרגיש את הקהל מולו. בהקשר הזה אני חייבת להביא ציטוט שאני ממש אוהבת של רבינדרנת טאגור, שנותן עוד הארה: "The singer has everything within him. The notes come out from his very life. They are not materials gathered from outside".

אז מעבר לרגע הנדיר שבו החיבור מתרחש ונוצר הקסם, אילו ציפיות יש לך מהמפגש הקרוב עם קפ"ע?

הציפיות שלי מתחילות במפגש עם התזמורת והמנצח – שמעתי עליהם המון, וגם שמעתי הקלטות שונות שלהם, ומדובר באמת בהרכב נהדר. מייקל ווילנס הוא מוזיקאי ומנצח באמת פנטסטי, עם הבנה עמוקה בבארוק וגם בקלאסיקה וברומנטיקה, ויש לו עניין מיוחד בגילוי וביצוע של יצירות נשכחות מכל התקופות. אני ממליצה מאד, למשל, לבחון את ההקלטה המדהימה לקונצ'רטי של מוצרט שהוא עשה עם רונלד בראוטיגם על פורטהפיאנו.

אז ניתן לו את הבמה לסיום.

"מטרתי בתכנית היא להציג מגוון רחב ככל האפשר מפועלו של קפ"ע. הוא נודע כמלחין נועז וחדשן, שמתח את גבולות סגנון הבארוק המאוחר ותרם לעיצוב הקלאסיקה. נועזותו ניכרת לא רק מבחינה צורנית, אלא גם בגישתו להבעה ולביטוי הרגשי במוזיקה. קפ"ע נחשב לנציג מובהק של ה-"Empfindsamer Stil", שסימני ההיכר שלו הם אינטנסיביות ריגשית ופשטות. הדבר מנוגד לבארוק, שנטה ליותר מורכבות בכל רגע נתון.

יש בכתיבתו של קפ"ע אצילות, שתאמה לרגעים בהם שאף לבטא אושר נטול דאגות או אלגנטיות מאופקת. יסודות כאלו נוכחים, למשל, בקנטטת האביב: אמנם כמעט ואינה פורצת את טווח ההבעה האופייני לרוקוקו, אבל אפילו בה שתל המלחין ניגודים דרמטיים, הרמוניות מפתיעות וא-סימטריה. האריות מהמתיאוס פסיון שכתב ב-1789 ומהאורטוריה 'ישראל במדבר' קרובות עוד יותר לאותה פשטות נאצלת – אף שהדבר נכון ספציפית לקטעים שיישמעו בקונצרט, ולא ליצירות בכללותן.

היצירות התזמורתיות שננגן יציגו את העומק ההבעתי ואת המנעד של ה-"Empfindsamer Stil". שלושתן (שתי סינפוניות למיתרים וקונצ'רטו לצ'מבלו ולתזמורת) בנויות באופן מסורתי משלושה פרקים – מהיר-איטי-מהיר – ומכילות נושאים מובחנים. אלו מוצגים תחילה במרקם אחיד וקליט ומשמשים כעוגנים ככל שהמוזיקה מתפתחת. שילוב הליריות עם הגמישות ההרמונית ושבריריות הפרקים האיטיים, היא המאפיינת את הסגנון."

"מחצר המלוכה" – קלייר מגנאג'י ותזמורת האקדמיה מקלן עם הצ'מבליסט אבינעם שלו והמנצח מייקל ווילנס במחווה לקפ"ע באך במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל שייערך במוזיאון ת"א. עוד אירועים בולטים בפסטיבל: קנטטות בארוק איטלקיות וספרדיות בביצוע אנסמבל 'לה ריטירטה'; ערב מיצירות שוסטקוביץ' עם רביעיית מנדרלינג ואמנים נוספים; מופע מרובה שפות, תקופות וסגנונות של אנסמבל מודאליוס; מחווה לבאך האב בנגינת תז' האקדמיה קלן; תכנית קאמרית צרפתית עם שלישיית אלכסנדר, אסף לויטין ועוד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

  • ללא

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: