music4awhile

ראשי » Uncategorized » לפרק את הופמן

לפרק את הופמן

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

סיפורי הופמן – סיוט באופרה הישראלית / ורד ברקת

סיפורי הופמן היא אופרה בשלוש מערכות עם פרולוג ואפילוג. הבסיס לה היה מחזה באותו שם של ז'ול ברבייה ומישל קארה משנת 1851. העלילה נגזרה מתוך סיפורים מקאבריים ורומנטיים של ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן. הטנור המופיע באופרה מגלם דמות היסטורית; הופמן המקורי (1776-1822) היה רומנטיקן גרמני חשוב, עורך דין, צייר, מלחין ומנצח, מבקר מוזיקה וסופר, אשר הפך לדמות קאלט.

ז'אק אופנבך נולד למשפחה יהודית ומוזיקלית בקלן בשנת 1819. בנערותו היגר לפאריס כדי ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון. כיליד גרמניה נתפס כאויב, כיהודי סבל תמיד מאפליה. כך או כך היה אאוטסיידר. יצירתו סיפורי הופמן הוצגה לראשונה באופרה-קומיק בשנת 1881, מספר חודשים לאחר מותו.

סיפורי הופמן מתארים את עולמו המיוסר של הכותב, בו הוא מספר שוב ושוב את אותו סיפור, שלוש גרסאות של אותו חלום: היוצר תמיד מאוהב באישה יפה, תמיד מובס על-ידי אויב רשע, תמיד יש משרת גרוטסקי אשר רשעותו או אי-כשירותו הופכת את הטרגדיה לבלתי-נמנעת; חברו הטוב ניקלאוס תמיד שם, מגיע להצילו, עד אשר הוא הופך בסיום למוזה שלו. הפרולוג והאפילוג, כמו בסיוטיו, מתארים את סטלה אהובתו, אשר בסוף גם היא נוטשת אותו.

הפרולוג מסמן לנו שלא רק כל העולם במה וכולנו שחקנים, אלא שכל החיים הם אמנות ואין דרך להימלט ממנה: הופמן היוצר, מוצא מקלט זמני בבית המרזח, בזמן ההפסקה של האופרה דון ג'ובאני, בה שרה אהובתו סטלה את תפקיד דונה אנה. אולם בניגוד לרשימת "הכיבושים" של דון ג'ובאני ברחבי העולם, אשר מנתה כ-2,000 נשים, מספר הופמן, גרמני המתעקש לשיר בצרפתית, בסדרה של פלאשבקים, על שלושה רומנים כושלים שחווה בצרפת, באיטליה ובגרמניה. ההתרכזות ביצירה הורסת לו את הרומן הרביעי, אולם אפשר להתנחם, לפחות, בכך שנשארה לו האמנות.

במערכה הראשונה מתאהב הופמן בבובה המכנית אולימפיה וטועה לחשוב שהיא בת אדם ובתו של המדען הנוכל ספלנצאני. בתום הנשף, לאחר שקופליוס, שותפו של הממציא, שובר אותה, הופמן מגלה שלא רק שאהובתו מתה, היא מעולם לא הייתה בחיים והוא הושם לקלס בפני כל הנוכחים. בדיעבד, רמז מנבא לתולדות האומללות של יהודי אירופה מופיע באיזכור הבנקאי היהודי אליאס אשר פשט את הרגל: הוא זה שהלוואתו מימנה את ההמצאה.

במערכה השנייה הופמן מסתובב בביב השופכין של התת-תרבות בוונציה, מהמר ופוקד בבתי הבושת המקומיים. הוא מתאהב בג'ולייטה הזונה, המוכרת את גופה תמורת נשמותיהם של הגברים. את אלה היא מוסרת לדפרטוטו תמורת תכשיטים. היא מצליחה לפתות את הופמן ומשכנעת אותו לתת לה כמזכרת את בבואתו. לאחר שהופמן הרג את שלמיל בדו-קרב, ג'ולייטה בורחת עם מעריץ אחר, עם הגמד המעוות פיטיקינאצ'ו. הוא וניקלאוס מצליחים לברוח, אולם נשמתו נשארת בידי דפרטוטו.

במערכה השלישית הופמן מאוהב באנטוניה, נערה ממשפחה מוזיקלית. אביה קרספל בונה כינורות ואמה הייתה זמרת סופרן גדולה שמתה ממחלה מסתורית. קרספל מחזיק אותה סגורה בבית, הרחק ממחזרים כהופמן, העלולים לעודד אותה לשיר, ומרופאים כד"ר מיראקל, אשר שיקוייו רק החישו את מות האם. אולם השניים מצליחים להסתנן לבית. הופמן שמבין את הסכנה הגלומה, מציע לה להינשא ולהקים בית שבו יחיו כפי שהיא חיה עכשיו בבית אביה. ד"ר מיראקל מנסה לשכנע אותה שאסור לה למנוע מן העולם את קולה הערב לטובת החיים הבורגניים. דיוקן אמה של אנטוניה קם לתחייה ומתחנן בפניה לשיר. אנטוניה שרה את עצמה למוות. קרספל מאשים את הופמן במותה של ביתו ודוקר אותו. ניקלאוס מציל אותו והם נמלטים.

אין פלא, שכאשר סטלה מוצאת את הופמן באפילוג, הוא כבר שיכור, מריר ומלא רחמים עצמיים – לא המחזר האולטימטיבי שאיתו אישה נורמטיבית תרצה להישאר. היא עוזבת אותו בלוויית היועץ לינדורף, הדומה כשתי טיפות מים, בקול ובמראה לקופליוס, לדפרטוטו ולד"ר מיראקל. אמנם, ניקלאוס נשאר נאמן להופמן, עתה הוא מופיע כמוזה. נשים, בעיקר אם הן קלישאות של עצמן, אולי הכזיבו את הכותב, אולם אמנות לעולם לא תנטוש אותו.

מבחינה מוזיקלית החלק המנצח של הערב היה מאסטרו פרדריק שזלן. בחזרה הגנרלית לא שיחזר את השיאים הזכורים לי מההפקה הקודמת של סיפורי הופמן באופרה הישראלית, עליה ניצח לפני שבע שנים, אולם עדיין הצליח ליצור אווירה אלגנטית ושיק צרפתי. טאליסה טרביני ששרה את שלוש הנשים (אולימפיה, ג'ולייטה ואנטוניה) הצליחה לזגזג בצורה מוצלחת בין התפקידים ובין הסגנונות הקוליים השונים. יותם כהן, בתפקיד הופמן, היה החוליה החלשה של הערב, מבחינה קולית ופיזית. צוות הזמרים המורחב העמיד הפקה טובה, בלט ביניהם נח בריגר כקרספל בהופעה שוברת לב.

הבימוי של הארי קופפר, בשחזור של דרק גימפל, היה בעייתי משהו. מחד גיסא היה מעיק, הזוי, הכניס אותי לנבכי נשמתו של יוצר מתוסבך ואהבותיו הכושלות, מאידך גיסא, העיסוק במסתרי הבימוי, דרש ממני כל הזמן לנסות לפענח את הפרטים הרבים והמוזרים והסיט את תשומת ליבי מן הדבר המרכזי, מן המוזיקה. כך קרה שהלהיטים מתוך האופרה הזו, "הבלדה על הגמד קליינזק", "אריית הבובה אולימפיה – הציפורים בחורש" או "הברקרולה – לילה יפה, הו, ליל האהבה" תפסו אותי בהפתעה.

ההתייחסות לפחד מטכנולוגיה, לבינה מלאכותית ולמהפכה התעשייתית היתה יכולה "להעיף" את הבימוי הזה, במיוחד בתקופה של החידושים הטכנולוגיים של המאה ה-21, אולם הבימוי המודרני של קופפר/גימפל הספיק כבר להתיישן. מה ההיגיון לשלוח את הופמן עם פנקס וכלי כתיבה בידו, כאשר בשעה זו לכל ילד יש כבר סמארטפון וטבלט?

ביצועי המקהלה לא היו אחידים במהלך הערב. או שהמקהלה התפזרה בשירתה כאשר שכחה להתבונן במנצח, למשל בנשף, או שהיא התעלתה על עצמה, למשל בסיום, כאשר הבינה שעליה לקבל הוראות משזלן.

"סיפורי הופמן": האופרה הישראלית, חזרה גנרלית 2. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: פרדריק שזלן. במאי: דרק גימפל (לפי הארי קופפר). עיצוב תפאורה: סוזנה בהם (לפי הנס שאוורנוך). עיצוב תלבושות: אלקה אקרדט-שרם (לפי ריינהארד היינריך). מעצב תאורה: הנס טולסטדה. הופמן: יותם כהן. אולימפיה / ג'ולייטה / אנטוניה: טאליסה טרביני. לינדורף / קופליוס / דפרטוטו / ד"ר מירקל: קרלו צ'יני. ניקלאוס / מוזה: גבריאלה ריביס. אנדרס / קושני /פיטיקינאצ'ו / פרנץ: גיא מנהיים. נתנאל / ספלנצאני: גיבן נקוסי. הרמן / שלמיל: יאיר פולישוק. קרספל: נח בריגר. רוח אמה של אנטוניה: סבטלנה סנדלר. לותר: סורין סמיליאן. מקהלת האופרה הישראלית. מנצח המקהלה: איתן שמייסר. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 19.3.2014

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. אבי בית הלוי הגיב:

    התרשמותי בתום ההצגה הערב – שני 31.3.14

    צוות של קולות מרשימים בהפקה (מיובאת) מוזרה מאוד :
    תפאורה כמו סרט נע, וגודש פריטים שאין להם דבר וחצי דבר עם עולמו של הופמן.
    היכן הזיקה להוויה המרכז אירופית האפלה, ארופה של המעמד הבינוני הבורגני בתחילת המאה ה-19, היכן הסרקסטיות והאימה הפאראנואית שבבסיס הסיפורים, היכן האידאל הרומנטי אליו מכוונת המוזיקה.
    כל זה ניחא, אלא שיוצר ההפקה – הארי קופפר – הכתיב קיצוצים והשמטות לרוב, ובזאת חרג משמעותית מן המנדט שלו כבמאי : אופנבך נשאר בחוץ. אכזבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: