music4awhile

ראשי » Uncategorized » ורדים, נשיקות וקונטינואו

ורדים, נשיקות וקונטינואו

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית
מודעות פרסומת

בעיצומם של לימודים בצרפת, מתפנה נטע היבשר לשוחח על התכנית הקרובה של In Camera XV / עמיר קדרון

נטע היבשר למדה חליליות ופסנתר בקונסרבטוריון נווה אליעזר. השתתפה בקונסורט חליליות ובהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. בעלת תואר ראשון בספרות ובמוזיקולוגיה ועוגב באונ' ת"א, ולומדת לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. זוכת מלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה, מלגת קרן ענבר עטיה למצטיינים במדעי הרוח  ופרס המגמה למוזיקולוגיה. לומדת כעת אצל קלייר מישון בפואטייה (Poitiers).

לפני שנתייחס לתכנית הקרובה, יש פער חשוב שצריך לסגור: בתכניה של הקונצרט הקודם שלכם הופיע קרדיט למשרד התרבות. זהו, יש הכרה רישמית?

כן! השתתפנו באודיציה מול חמישה עשר שופטים, והוכרנו כזכאים לתמיכת מנהל התרבות – מה שאומר שנוכל להרחיב בהדרגה את פעילותנו ליותר קונצרטים ביותר מקומות בארץ, אבל הנושא עוד בשלבי תכנון.

הופתעתם לקבל את הזכאות? כלומר, האם ניגשתם לבחינה בהנחה שתישא פירות, או רק כדי לסמן שניסיתם?

לא זה ולא זה: פשוט לא ידענו למה לצפות, ידענו רק שהכרחי שננסה. לא היה לנו מושג מי עוד ישתתף, כמה עוברים כל שנה והאם הסטטיסטיקה לטובתנו. זה היה תהליך ארוך ובסופו של דבר אנחנו מאושרים מאוד. איך בדיוק להיעזר בתמיכה כדי להרחיב פעילות זה משהו שיש לתכנן בתשומת לב רבה. יש לנו הרבה חלומות והרבה יעדים קונקרטיים שצריך להגיע אליהם. כרגע האתגר המרכזי הוא לשמור על סטנדרט גבוה במהלך העונה למרות היותנו מפוזרים בארבע ארצות.

מארבע ארצות לשתיים: בסיור הקרוב תציגו מוזיקה מאיטליה ומאנגליה של המאה ה-17. מה עומד מאחורי החיבור?

הפעם הקו המחבר הוא מאוד קונקרטי: זאת תהיה הפעם הראשונה שנעשה קונצרט שכולו עם לאוטה ותיאורבו, גם ככלי סולני וגם כחלק מחטיבת קונטינואו. ולכן בחרנו רפרטואר שמתאים לכלי, או כזה שהליווי בו אופייני יותר לתיאורבו מאשר לצ'מבלו, למשל השירים של קאצ'יני מתוך Le nuove musiche, או כזה שבנוי סביב תפקיד לאוטה פעיל, כמו ה-broken consort האנגליים.

כשאספנו את החומרים נוכחנו שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאנגליה ולאיטליה של המאה ה-17 וכך הרחבנו את התכנית בכיוון הזה. ננגן למשל יצירות מאת ג'ובאני רווטה (Rovetta) שהוא מלחין נהדר מאסכולת סן מרקו, אם אפשר לומר כך, מתיו לוק, קארלו פארינה – ה"רביעיה המשעשעת" שלו היא אחת מאותן יצירות שעל חודו של ביצוע ייקבע אם הן רעות או מרהיבות וגאוניות. אני מאוהבת בו לגמרי.

אבינעם נעדר מרשימת המשתתפים הפעם. הייתכן קונצרט בארוק ללא צ'מבלו?

עיניך הרואות. הרבה רפרטואר נועד לכלי פריטה. כמובן שהרפרטואר שאנחנו מנגנים בתכנית יתאים גם לצ'מבלו, אבל יש עניין של אידיומאטיות, של כתיבה אינסטרומנטלית שרואים ומרגישים שהיא לא למקלדת אלא למיתרים, ויש עניין של סאונד שרוצים ליצור, ויש קונטקסט היסטורי שלפעמים נוקט עמדה ברורה. כשאתה רואה קו של בס עם מספרים מעליו, אתה אולי חושב "קונטינואו = צ'מבלו", אבל קאצ'יני שהיה נגן לאוטה ליווה את השירה של עצמו בכלי הזה, ובהקדמה לקובץ השירים שלו הוא מזכיר את הארכילאוטה בתור דוגמא לאמצעי הליווי האידיאלי לשירים.

לעתים קרובות יצא לנו לעשות חזרות עם צ'מבלו ולגלות שביצירה מסוימת הרבה יותר מתאים תיאורבו או לאוטה. זה קרה לנו שוב ושוב, ובאמת היינו מנסים להשתמש ברגיסטר לאוטה של הצ'מבלו, אבל זה לא לגמרי פותר את הבעיה. ואז כשנוצרה הזדמנות ליצור תכנית שלמה רק עם לאוטה ותיאורבו – נזכרנו בכל הסיטואציות האלה מהעבר, הבנו באיזה סוג של יצירות הרגשנו כך ויצירות מהסוג הזה אספנו יחד לתכנית אחת.

האורח המרכזי, אם כן, יהיה נגן הלאוטה והתיאורבו אליאב לביא. כיצד נוצר הקשר של האנסמבל איתו?

אליאב מאוד מוכר בתחום שלנו בשנים האחרונות – גם כזמר למעשה, אבל לא פחות מזה כנגן לאוטה, תיאורבו וגיטרת בארוק. הוא מופיע בקביעות בבארוקדה ווקאל, באנסמבל הקולי החדש ובתזמורת הבארוק ירושלים, וגם הופיע לאחרונה עם אנסמבל פיניקס באופרה "la purpura de la rosa", מה שאומר שאנחנו מסתובבים באותם מקומות כבר כמה וכמה שנים.

אבל האמת האמיתית, האחת והיחידה, היא שעבדנו יחד תקופה לא קצרה בסניף "צליל" בהיכל התרבות ומכרנו יחד דיסקים עד לשיפוץ המפורסם, כלומר לפני הרבה שנים, כך שהקשר נוצר הרבה לפני תחילת הפעילות הענפה.

בהופעות איתכם אליאב גם ישיר?

לא, הפעם לא. אבל זה רעיון מעניין לעתיד… בהופעות הקרובות תשיר מיכל אוקון, ששרה איתנו גם בתכנית הקודמת ("חשיפה לצפון").

המרווח בין התכנית הקודמת לקרובה היה קצר. כיצד הספקתם להתכונן?

לו"ז החזרות לתכנית הקרובה אכן אינטנסיבי. כולם קיבלו את התפקידים לתכנית הקרובה במהלך התכנית הקודמת, ויש מספר קטן של יצירות שחלק מאיתנו ניגן בעבר בקונסטלציות שונות. כמובן שהעיבודים יהיו שונים ויש הרבה חומר חדש, ולכן כמו תמיד הסיכון רב אבל הכרחי.

למרות לחץ הזמן, אתם ממשיכים במסורת של גאולת מלחינים מתהום הנשיה. האם זו התכונה שמבדלת אתכם מהנעשה בסצינה?

אי אפשר לומר כך באופן חד משמעי, כי יש הרכבים ותיקים מאיתנו שעושים את זה ביתר שאת! אני מתכוונת כמובן לפרויקטים המדהימים של "פיניקס", שמעלים באוב לא רק מוזיקה נדירה מאת מלחינים לחלוטין לא מוכרים, אלא גם כלי נגינה מאוד לא שכיחים בנוף המקומי.

אבל כמו שאתה יודע, מוזיקה יחסית לא-מוכרת היא שריטה מאוד קשה של חלק מאיתנו, ואנחנו משתדלים מאוד – כמעט בכל תכנית – להציג לפחות אי-אלו אייטמים מהסוג הזה. ואז תמיד הקונפליקט הוא לגבי המינון. כמעט תמיד משתדלים לאזן את האיזוטריות עם משהו קצת יותר מוכר.

אני לא זוכרת מי היה המוזיקולוג שכתב על כך, קרמן או קריימר, אבל הטענה הייתה שחזרתיות של חומר מלודי – שמיעה חוזרת ונשנית של אותן מנגינות – היא חלק מאוד מרכזי בפרספציה מוזיקלית ובחוויית ההאזנה וההנאה ממוזיקה, ואנחנו לא מזלזלים בזה.

אני זוכרת שאמרתי לך שלחוויה האקסטטית של לגלות משהו חדש אין תחליף לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אני עומדת מאחורי זה לחלוטין, ולמעשה אני רק מקבלת לכך הוכחות חדשות כל פעם. מצד שני נכונים גם דברי מרי פופינס: just a spoonfull of sugar helps the medicin go down in the most delightful way… אז אנחנו לא נלחמים בנטייה האנושית לרצות לשמוע גם משהו מוכר.

בכל מקרה, במצב רגיל, המשיכה של חלק מאיתנו למלחינים נידחים וליצירות שטרם נוגנו פה היא בהחלט על גבול הפרוורסיה, אבל צריך להסתכל על המגמה בעולם ולא רק בארץ. במקומות שונים באירופה, ככה מתגלה לי בהדרגה דרך יתר חברי ההרכב וכרגע גם דרך חוויותיי האישיות בפרובינציה הצרפתית, הפרספקטיבה קצת שונה. יש גישה להוצאות מקוריות ולהוצאות מדעיות של כתבי יד ומרגישים מאוד בנוח לעבד ולהחיות מן כרך שלם שכזה, ולוקחים הרבה מאוד חופש, והקהל לא מאוד בשוק.

בכלל זה נחמד להיווכח בהבדלים: פה בצרפת מאוד פופולריים לייבלים צרפתיים מתפוצת הרמוניה מונדי – אלה שבארץ נחשבים ל"סדרות בוטיק" מצומצמות ולפיכך גם יקרות, כל ה-aeon וה-ambroisie למיניהם, וכמובן ricercar ו-alpha היותר גדולים.

האמנים שמקליטים בלייבלים האלה הם בהחלט סוג של סלבריטאים, ואני מתכוונת בקרב תלמידי קונסרבטואר, לא בקרב מנויי מועדון הזמר הוד השרון. יצא לי להתלהב בארץ מפרדריק דה-רוס, חלילתן בלגי מאוד משובח, לא לחלוטין מוכר אצלנו למעט בקרב חלילתנים ספציפיים, ופה לפני כמה ימים מישהו הזכיר כבדרך אגב שתגיע לביקור ועדה פדגוגית מיוחדת לצפות בשיעורים, ובראשה מי אם לא פרדריק דה-רוס – וכולם נמתחו להקשב! לא יאומן! האיש להיט. ומדובר בבלגי מאפיר עם חלילית. כמובן שהוא ממש ממש נפלא ומגיע לו.

חוץ ממנו פופולריים בצורה בלתי רגילה דני רזאן-דדר (denis raisin dadre) ופייר אמון (Pierre hamon) ואלה אנשים שמתמחים בצורה רצינית מאוד ברפרטואר לא מוכר, בכתבי יד מהרנסאנס שגדושים במלחינים "זניחים". אז אתה יכול להבין מה הלך הרוח לגבי רפרטואר "מרכזי" או "שולי", והשאלה היא לא האם אנחנו צריכים לשאוף להיות "יחודיים" בארץ או פשוט להיות בסטנדרט דומה למגמות כלליות בעולם כרגע.

בהמשך לקו מחשבה זה – מה לגבי הופעות שלכם בחו"ל?

בהחלט יש, וכרגע הן בהרכב חלקי. זהר ואופיר (כנרי ההרכב, ע"ק) הופיעו עם אבינעם באיטליה ובקרוב גם בגרמניה. בעתיד – אם רק נוכל להטיס את כולם – בהחלט נרצה להופיע באירופה בהרכב מלא.

וכיוון שהזכרנו את אירופה – השיחה הקודמת שלנו נערכה ממש רגע לפני שעקרת ללימודי המשך בצרפת; הבעת התרגשות וגם חשש. סיכום ביניים?

אין לתאר. פשוט אין לתאר. ללמוד מוזיקה עתיקה באירופה זאת פשוט חוויה בעלת ערך עצום. אין שום דרך להמעיט בחשיבות של מחלקה שמתמחה במוזיקה עתיקה, ומספקת לך את הזווית הייחודית, זאת שאנחנו יכולים ליהנות ממנה כיום בעקבות ההישגים והמחקר של קודמינו.

לא השוויתי עם מקומות נוספים באירופה, אבל כאן מקבלים הרבה מאוד. אין אספקט שמוותרים עליו, מהכל מנסים לתת לך את המקסימום: קורס שלם שמוקדש לקישוטים ודימינוציות, קונטינואו חובה לכולם, כיוון כלי מקלדת חובה לכולם, קונסורט חובה לכולם, כלים מצוינים להשאלה, יש פה לא פחות מארבעה צ'מבלי משובחים – אחד מהם נבנה השנה, "סטייט אוף דה ארט" מה שנקרא – אין יותר דבר כזה ללכת מכות בשביל חדר עם צ'מבלו… שיעורים אישיים עם מורים מעולים, ספרייה עשירה בהישג יד… אלה החיים, ללא ספק. לא שבארץ אין את האלמנטים האלה, אבל הפעילות תמיד מפוזרת בין מוקדים שונים ודווקא באוניברסיטה אין משהו סיסטמטי – מי שמתעניין צריך לחפש את זה בכל מקום אחר.

מצד שני אני תמיד בחרדות מכך שהשפע בסופו של דבר משחית. בשנות ה-70 היה רעב גדול ללימוד מחודש של מקורות על performance practice "נאמן למקור" והיה גל אדיר של עשייה שאנחנו נהנים מהתוצרים שלו היום, שאנחנו בעצם מקבלים מהמוכן. לי תמיד יש חשש שמתוך הרגל לידע זמין ונוח נהפוך לפאסיביים, נשכח איך שואלים שאלות, נתרגל לקבל דברים כמובנים מאליהם ונייצר ביצועים דלוחים, שרק מחקים ג'סטות מסוימות מבלי להבין אותן באמת, כי לא הייתה לנו את חדוות הגילוי שלהן בעצמנו.

אני רואה את זה על עצמי – הכי קל ונוח לזהות משהו שאוהבים אצל מישהו אחר ולנסות לעשות בעצמך, לייבא, מקסימום לשפר, במקום ליצור משהו באמת חדש. כמובן שאני מתארת את הסיטואציה בצורה מוגזמת. חששות דומים ליוו גם את מהפכת האינטרנט, ועובדה שאנחנו לא מחוברים למחשבים באקלטרודות כל היום ומעלים אבק. אבל החשש אמיתי, בזה אין ספק. בכלל החרדה היא הדבר היחיד שאפשר להיות משוכנעים בקיומו…

מצד שלישי, אולי לא אפשרי בכלל לייצר משהו חדש, וזאת אשליה? רבי האמנים של המאה ה-17 וה-18 רק רצו להנגיש את הידע שלהם לצעירים מהם, לא להעביר אותם מסע כומתה מחשל. הם לא עשו עניין, לא היה מימד מקודש. עשיית מוזיקה הייתה מיומנות שניתן ללמוד ולכן צריך ללמד. ערכו של מאסטר רק עולה אם החיבור שלו הוא "חובק-כל", מקיף את כלל הידע, שלם באופן כזה שלא צריך מלבדו כלום בעצם, ומי שהחיבור הזה ייפול לידיו יקבל את הידע הזה על מגש של כסף – לא בזים לאדם כזה, להיפך, הוא מוכיח את גדולתו של המורה.

בקיצור, קשה לומר. אני אוהבת את העושר הנפלא שיש פה, זאת זכות אדירה ללמוד עם מורה משובח, ולהילחם בניוון זאת ממילא משימה שמלווה אותנו כל החיים ולא רק במחלקה למוזיקה עתיקה, ולמרות שבאופן אישי אני מזדהה עם שירו של גבע אלון days of hunger – רעב זה בכל זאת לא בריא ולא מתחשלים ממנו.

ועוד משהו שצריך לומר בנוסף: עם כל הזמינות הנהדרת של אמצעים וזמן ללמוד, להתאמן, לחפש ולהשתפר, מה שהופך את העניין מעוד פרויקט חשוב לחוויה כבירה באמת, זה האנשים – ופה המזל גם משחק תפקיד. אני מתקשה מאוד להתרגל לרמה האנושית והמוזיקלית של החברים פה במחלקה. לא שלתל אביבים חסר משהו, אבל כשמגיעים לבד למקום חדש לגמרי, מעריכים עוד יותר את הכנסת האורחים, הנדיבות וטוב הלב של המקומיים, ולזה צריך גם להוסיף את הכישרון המוזיקלי הכמעט מופרך של חלק מהחבורה כאן. זה בל יתואר, יש פה סטודנטים בעלי כישרון שגובל בפלילי.

נדמה שהתאקלמת לא רע… כרגע מדובר בגיחה בת חודשים ספורים, אבל אולי עם האוכל בא התיאבון? הרי ציינת בזמנו את שאיפתך להמשיך לתואר מתקדם בביצוע, ונשמע שמצאת בית.

היה לי מזל. האמת שהמחשבה על כך שאצטרך לעזוב מכאיבה לי מאוד, כמעט כמו הגעגועים הביתה. אני מזכירה לעצמי לא להיקשר כל כך בקלות, כי גם אנשים הם אשליה, וחברוּת היא אשליה, ובסופו של דבר אתה אף פעם לא משמעותי לזולת כמו שהוא משמעותי עבורך – וגם המשמעות שלו עבורך היא זמנית.

אני אכן שוקלת לחזור לפה לתואר שני בביצוע, למרות שזאת יכולה להיות הזדמנות לראות גם מקומות אחרים – סיכוי סביר שחלק מהאנשים שנמצאים איתי עכשיו עוד יהיו כאן כשתואר שני בביצוע יהיה רלוונטי. נראה. אני מזכירה לעצמי לא לעשות עניין, אבל זה מאוד קשה. כשאתה מנגן עם מישהו ויש לך ממנו רושם עצום, והוא חלק מחווייה כללית מאוד חזקה עבורך, קשה לשים בפרופורציות את העניין ולהגיד "כן, טוב, סתם ניגנו קצת".

אתמול הייתי בחנוכת בית של אחד החברים שאוהב מוזיקה אירית, והוא ביקש שננגן אצלו, ועשינו מעין סשן ביתי ואחד האנשים ניגן כל כך יפה, שכולנו כל הזמן רצינו רק לשבת ולהקשיב לו. מהאנשים האלה. לנגן עם מישהו כזה, חוץ מזה שזה כיף, זה יוצר אצלך קשב אחר. אתה מנסה להתאים את עצמך, וכשאתה מבין פתאום שגם הוא מקשיב לך – אתה כמעט מופתע. יש איזה שיתוף לא צפוי בכמה רגעים האלה שאתם חולקים, יש איזה הרגשה שאתם בעולם אחר. ואז זה נגמר, ובגלל שזה סשן ביתי, אין מחיאות כפיים כמו בהופעה. כולם יושבים בשקט וכאילו נבוכים. ואתה צריך לחייך בחצי פה כאילו לא קרה שום דבר מיוחד, ואז כל אחד הולך הביתה וזהו. אתה צריך להזכיר לעצמך שוב ושוב שזה שהרגשת משהו מאוד סוחף ומאוד מטלטל זה סתם, אנדורפינים במוח והבל הבלים ולא נכון בכלל. זה קשה.

דברים כדרבנות, אבל לא ייתכן שנסיים באווירת נכאים! משהו על תכניות ההרכב לעונה הבאה? או, אם יש מקום לבקשות מהקהל – מתי כבר תעלו תכנית הנדל עם שחר לביא?

תכניות ההרכב לשנה הבאה מופרכות ונועזות יותר מאי פעם. אבל אני עוד מנועה מלהגיד, כי לא הכל סגור. ארמוז רק, שאני חושבת שאנחנו בהחלט נענה לא רק לפנטזיות של עצמנו – אלא גם של הקהל… בנימה אישית (כאילו כל הראיון הזה לא בנימה אישית), כרגע הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה אדיר היה יכול להיות אם רק יכולתי לגנוב שניים מעמיתיי בצרפת, ולהגדיל איתם את סקציית הקונטינואו של הקאמרה ועל ידי כך לאזן בין כל הרצונות הסותרים. יום אחד, בוא נקווה (:

"נשיקה של ורד" – ההרכב In Camera XV יארח את אליאב לביא ומיכל אוקון בתכנית ובה יצירות אנגליות ואיטלקיות מהמאה ה-17. 14.2-1.3 בחיפה, ת"א, י-ם, טבריה וקיבוץ גניגר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: