music4awhile

ראשי » Uncategorized » דיקטטור – סוף ידוע מראש

דיקטטור – סוף ידוע מראש

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

רשמים חיוביים מהפקת האופרה "נשף מסכות" / ורד ברקת

“Society is a masked ball, where everyone hides his real character, and reveals it by hiding” (Ralph Waldo Emerson).

155 שנים חלפו מאז ערב הבכורה של האופרה "נשף מסכות", אולם מספר רעיונות שבה אינם מפסיקים להתקיים: המין האנושי עדיין נוהר אחרי באבות ומגידי עתידות, לפי שעה בני אדם ממשיכים לאבד את הצפון ואת ההיגיון כאשר מדובר באהבה, ואנשים אוהבים להתחפש.

האופרה של המלחין ג'וזפה ורדי והליבריתן אנטוניו סומה היא בעצם רימייק לאופרה "גוסטב השלישי, או נשף מסכות" של דניאל אובר ואוז'ן סקריב (בהתאמה, מלחין וליבריתן). סיפור ההתנקשות במלך שוודיה בסוף המאה ה-18 צונזר והועבר לבוסטון-מסצ'וסטס של סוף המאה ה-17.

במאי ההפקה, מיכאל זנאנייצקי, שכבר ביים 8 הפקות שונות של "נשף מסכות", החליט הפעם להתמקד בשאלה מדוע כולם מנסים לרצוח את ריקרדו, השליט הנאור והאהוב. מושל בוסטון הוא למעשה דיקטטור ואוסקר, משרתו הנאמן, הוא בעצם סוג של מרגל בסגנון הק.ג.ב. לכל אורך האופרה דיוקן השליט מתנוסס בכל מקום, החל בכיתת הציירים במערכה הראשונה, שעסוקה בציורו וכלה בפסל עתיר מימדים בסוף המערכה השלישית, שמופל ממקומו, כסמל למהפכה המתחוללת. במהלך נשף המסכות מנסה ריקרדו להצטרף לריקוד עם מנהיגים חזקים כמו יקטרינה הגדולה, יוליוס קיסר וקליאופטרה.

בהחלטתו על קו בימוי זה, יצר הבמאי רבדים שונים בדמותו של המנהיג החזק, הנאלץ לבחור בין הפוליטיקה ובין האהבה. הטרגדיה של ריקרדו אשר התאהב באמליה, אשת חברו הטוב ומזכירו רנאטו, היא לא רק האהבה האסורה, אלא בכך שהוא אינו מנסה לתעל את כוחו ומעמדו בחייו האישיים לחיי האהבה, ומחליט לא לנסות לממש את אהבתו, אלא לשלוח את רנאטו לאנגליה, למשרה טובה יותר ובכך להעלים את הפיתוי. אולם כידוע – No good deed goes unpunished. רנאטו כבר הסכים לשתף פעולה עם בני בליעל שקשרו להתנקש במושל, וכדי להשיב לעצמו את כבודו האבוד, הוא מחליט לרצוח את ריקרדו במהלך נשף המסכות שחותם את האופרה.

הכוכבים הראשיים של ההפקה, שמלווים את המוזיקה, הם לא הזמרים, אלא מעצב התפאורה (לואיג'י סקוליו), מעצבת התלבושות (ג'ואנה מדינסקה) ומעצב התאורה וההקרנות (בוגומיל פלביץ').

הצבעים והגוונים הרבים מתחלפים בקיצוניות בכל תמונה כאילו קיבלנו ארוחה מפוארת, המורכבת ממנות שהוכנו באהבה רבה ע"י שפים שונים. משכנה המכושף של אולריקה, מגדת העתידות, והאורות הכהים והכחולים יוצרים אווירה קסומה, המתחלפת בחידלון הציורי והמדכא של כיכר הגרדום, שם מתגלה סוד אהבתם של ריקרדו ואמליה, שעתידו נועד לכישלון. גופות תלויות על גרדומים אינן מסמלות רומנטיקה מוצלחת. בסצנת נשף המסכות מנסה הצופה לפענח את הניגוד שבין הדמויות הקרירות של פסלי השיש הרוקדים ובין חברות המקהלה הלבושות בשמלות אדומות כדם, המרחפות מכל עבר, כאילו היו התממשות בבשר של "קארי", הדמות המיתולוגית הנוקמת בתלמידי בית ספרה בנשף הפרום בסרט האימה של בריאן דה פלמה משנת 1976.

רמת הזמרים הייתה אחידה יחסית וסבירה. בלטו בערב זה הזמרות; מירלה גרדינרו בתפקיד אמליה, היתה דמות טראגית ענוגה, בשירה ובתנועות. סבטלנה סנדלר כאולריקה, עוצמתית ומצמיתה. שירי הרשקוביץ בתפקיד אוסקר, עמדה שתי פסיעות ממפתן גניבת ההצגה. דניאלה קליגרי ניצח על האופרה הטראגית הזו לא באופן דרמטי שלו ציפיתי, אולם בכל זאת הפיק ערב יפה. המוסיקה של ורדי תמיד מנצחת ומקהלת האופרה, כמו תמיד, היתה הדובדבן שבקצפת.

"נשף מסכות" – האופרה הישראלית – תל אביב יפו – חזרה גנרלית 2. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: דניאלה קלגרי. במאי: מיכאל זנאנייצקי. מעצב תפאורה: לואיג'י סקוליו. מעצבת תלבושות: ג'ואנה מדינסקה. מעצב תאורה והקרנות: בוגומיל פלאביץ'. כוריאוגרפית: קתרינה אלכסנדר קמיץ'. ריקרדו: כריסטיאן מוגוסן. אמליה: מירלה גרדינרו. רנאטו: יונוץ פאסקו. אולריקה: סבטלנה סנדלר. אוסקר: שירי הרשקוביץ. סם: ולדימיר בראון. טום: נח בריגר. סילבנו: עודד רייך. משרת: משה הס. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 15.1.2014.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: