music4awhile

ראשי » Uncategorized » כובש עולמות חדשים

כובש עולמות חדשים

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

אנדראס שול ברסיטל לידר / צבי נתנאל

מבין כל הקולות, הקונטרה-טנור הוא הצעיר ביותר. גלגוליו הקודמים של הקול הגברי הגבוה או שנכחדו (סריסים) או שהוגבלו לתחומי השירה הכנסייתית (שירת פלסט), בעיקר זו האנגלית. לקדמת הבמה הגיע הקול הזה רק בשנות ה-40 של המאה הקודמת עם הופעתו של אלפרד דלר, שבעידודו של המלחין מייקל טיפט, התקדם משורות המקהלה והפך לזמר סולן, ובכך היה גורם מדרבן בהחייאת מוזיקה מן המאות ה-17 ואחורה.

בתחילה, יורשיו של דלר התרכזו באותו מרחב מחייה של המוסיקה המוקדמת, אך בעשורים האחרונים הם הולכים וכובשים רפרטואר מאוחר יותר, רומנטי ועכשווי, זמרים כגון יוכן קובלסקי ודייויד דניאלס שהרחיבו את המסגרת הרפרטוארית של הקול, תוך מאבק לא מתפשר בדעת הקהל השמרנית (זו הפוסלת לגמרי את סוג הקול הזה או את הנסיונות לחרוג מעבר לגבולות המאה ה-18). למרכז הזירה הזו נכנס אנדראס שול, נסיך הקונטרה-טנורים, שמזה 20 שנה הוא כוכב עליון בכל מה שקשור לדאולנד, באך והנדל.

למרבה השמחה מרבה שול לפקוד את ישראל, ובמסגרת סדרת "השיר האמנותי" של המרכז למוזיקה קאמרית בקונסרבטוריון הישראלי, הוזמן שול, יחד עם בת-זוגו, הפסנתרנית תמר הלפרין, לתת את רסיטל הבכורה בתכנית המבוססת על דיסק שראה אור לפני כשנה, "הנודד", ובו שירים מאת היידן, מוצרט, שוברט ובראהמס.

בדברי הקדמה לדיסק (שתורגמו במלואם לתכנית הקונצרט) אומר שול כי מאז ומתמיד הגדיר את עצמו תחילה כמוזיקאי, שנית כזמר, ושלישית כקונטרה-טנור. “אין לי שאיפות להיות הקונטרה-טנור הראשון שמבצע שיר זה או אחר. אני רוצה לבצע רק שירים הקרובים ללבי, ויהיו אלה שירים של שוברט, מוצרט, היידן או דאולנד. האתגר הוא לספר סיפור, להשתמש בגווני הקול בהתאם לאווירת השיר. אם גישתו של הזמר כנה, אין מניעה לבצע את השיר על ידי קונטרה-טנור כמו ע"י טנור או בריטון. השיר יוצא נשכר אם ניגשים אליו בפשטות. ההבעה טבועה כבר בתוך המוזיקה. בלידר, כמו בכל דבר שאני שר, הפשטות והכנות הן בראש מעייני".

מיד כששול מתחיל לשיר ניכר שהוא מיישם את הדברים עליהם הוא מדבר, והדבר בא לידי ביטוי עילאי בשני שירים של מוצרט. במיומנות של מספר סיפור הוא ניגש לשיר פשוט לכאורה כמו "הסיגלית", והגיש אותו כסצנה דרמטית לכל דבר, וכל זה מגובה במעורבות גדולה של שפת הגוף, המגוייסת כולה לתיאור והעצמת הדרמה הקטנה. בשיר "תחושת ערב" בחר שול טמפו מהיר וזורם יותר מאשר בדרך כלל, וכך הפך את השיר לסדרת התרשמויות והתרחשויות מגוונות, יותר מאשר סרנדה שלווה-עצלה לשעת ערב. הכישרון של שול לספר סיפור מתעצם לנוכח ההבנה העמוקה של הטקסטים שהוא שר, עיצוב הפראזה הפואטית, וגיוס המוזיקה להעצמתה. הדיקציה הברורה ממלאת את המילים בחיים שעוברים מן הבמה אל הקהל באופן מיידי.

שלושת השירים של היידן אשר נלקחו מקובץ קנצונטות שבאו לעולם באופן אקראי, רחוקים מלהיות שירים קטנים במשקל נוצה. במלודויות מרירות-מתוקות מפליג היידן למרחבי ימים, זכרונות ונדודים. שול היטיב לתאר את הקדרות והאימה הטבועים ב"הנודד" כשהלפרין מבטאת את אבק הדרכים בסולמות תועים, כמו גם את הימים שחלפו ואינם בפיגורות קצרות וחמקמקות בשיר "זיכרון". בשורה האחרונה בבית הראשון ("ימים יפים, האם באמת חלפתם ואינכם עוד"), הכתובה בארפז' עולה ויורד, השירה של שול, פשוטה כמשמעה, חובקת-כל – אהבה, דמעות ופרידה.

בחלק השני הציג שול שני מקבצים של שלושה שירים מאת שוברט ובראהמס המתארים מעין מסע בחייו של אוהב צעיר, שבע אכזבות המאבד את אהובתו לזרועות המוות. שני שירים הזדקרו במיוחד בחלק זה: "שם למטה בעמק" מאת בראהמס – מיניאטורה קצרה להכאיב במלודיה מקסימה ושובת-לב, שפשטותה היא מעלתה הגדולה ביותר וקולו של שול זהר בה במיוחד; וכן "הנער על הגבעה" מאת שוברט, דרמה רחבת-יריעה בעלת ארבעה חלקים מנוגדים, המסתיימת בסצנת מוות קודרת, כשפעמוני מוות מצלצלים במרחק. גדולתו של שול עלתה על גדותיה בתיאור הדקויות הרבות, ובתמיכה מרהיבה של הלפרין בפסנתר שעברה ביד אמן ממז'ור למינור וקבעה את הלכי הרוח ההולמים לשיר.

השיר המפורסם "המוות והעלמה" מאת שוברט הוא דיאלוג בין נערה למלאך המוות, ובאופן לא צפוי איפיין שול את הדיאלוג בשני קולות שונים: את תפקיד הנערה הוא שר בקול הקונטרה-טנור ואת המוות בקול בריטון מהפנט ומלטף. ולמשמע הקול המפתה והמזמין הזה, מי לא ייעתר לבוא בין זרועותיו?

שני שירים היוו את שיא הערב. מצד אחד "בלילה דומם" מאת בראהמס, שוב שיר שדורש פשטות וכנות, בו הקול גואה ונישא על פני סינקופות בפסנתר, שיר שהוגש ברגישות מופתית ובקול צלול כבדולח. לטעמי ראוי היה לסיים את הערב עם שיר זה. השיר השני היה שירו הנצחי של שוברט "את המנוחה" שזכה לביצוע עתיר הפרעות מצד הקהל, ועל כן שול והלפרין חזרו עליו שוב. צריך אומץ לא מבוטל לשיר פעמיים ברציפות את השיר הקשה הזה, שזכה לביצוע מרהיב ומרטיט, בשליטת עילאית בלגטו ובאורך נשימה – אם כי ניכר (גם בשירים אחרים) ששול מקריב את עוצמת הקול ומיקודו לטובת צליל לבן שלא תמיד מקבל את מלוא התהודה.

לכל אורך הרסיטל הלפרין ליוותה בנאמנות וברגישות, קובעת הלכי רוח בצליל רהוט ובמוזיקליות בלתי נדלית. ניתן היה להתרשם מהפסנתרנות המצוינת שלה כבר בפתיחה הארוכה לשיר "יאוש" מאת היידן שפתח את הערב, וגם בשני קטעי סולו רחבים למדי – רונדו בסול מז'ור מאת מוצרט ואינטרמצו בלה מז'ור מאת בראהמס שנתנו מושג על פסנתרנות כבירה וצליל עשיר, מוזיקליות עמוקה ובניה מושכלת של מיניאטורה כיצירה שלמה ועמוקה. שתי יצירות קטנות, אך גדולות, שהותירו טעם של עוד.

כהדרן ביצעו שול והלפרין שני הדרנים. האחד "בלילה הדומם", טקסט זהה לשירו של בראהמס שהוזכר למעלה, בהלחנתו של עידן רייכל, שיר שנכתב עבור שול ומבוצע על-ידו בדיסק האחרון של רייכל.

השני – "שיר ערש" של סשה ארגוב למילים של אלתרמן. בקול בריטון ערב ובעברית צחה שר שול את השיר בהבנה עמוקה ומזהירה של הטקסט. בסוף הבית הראשון הצטרפה הלפרין בשורה "אולי בכל זאת רבע עוף?" וניתן לעצום עיניים ולדמיין את ביתם המשותף של בני הזוג הכה חיננים הללו. שורת הסיום "שיכבו את הפנס" היתה אקורד הולם במיוחד לערב בלתי נשכח.

"הנודד": אנדראס שול, קונטרה-טנור. תמר הלפרין, פסנתר. רסיטל מסדרת "אמנות השיר". 16.1.2014. הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.


תגובה אחת

  1. מיה הגיב:

    אנדריאס שול, אמן בכל רמ"ח ושס"ה ומי שטוען שהוא כבר אחרי שיאו, אין לו מושג מה הוא שח.
    עדיין,בגילו ה'המתקדם' הוא עולה על כל כל הקונטרהטנורים החדשים כולל בז'ון מהטה, פיליפ ג'רוסקי החמוד כריסטוף דומא ואחרים.
    זה לא רק יפי הקול שאין שני לו, זו ההבנה המוסיקלית העמוקה של סגנוון, תקופה וטקסט.
    גם אם הקול בוגד בו, זה קורה לעיתים נדירות ביותר ולא בצורה דרסטית והרי זה בטל בשישים מול העומק התרבותי והמוסיקליות הנדירה שלו.
    אישיות יוצאת דופן בצניעותו ובחביבותו מול פרימדונות ו'פרימדונים' 🙂
    אישיותו החמה והנדיבה קורנת מעל הבמה.
    בנדיבותו יוצאת הדופן נוכחנו בקונצרט לפני שנים אחדות, כשהגיש תכנית מלאה מיצירותיו של הנרי פרסל לאחר שעקב נסיבות טרגיות נבצר מ'סולני תל אביב' להגיש את תכניתם המקורית.

    כפי שכתב צבי בסקירה היפה והמקצועית שלו: ערב שלא יישכח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: