music4awhile

ראשי » Uncategorized » למי צלצלו הפעמונים

למי צלצלו הפעמונים

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

חוויות מרסיטל מיוחד של הפסנתרן עמית דולברג / חגי אברבוך

יושב פסנתרן לבדו, מולו תווים, והוא מנגן. הוא מסיים יצירה אחת, ועוד אחת, מדי פעם עוצר להסביר, אבל בדרך כלל פשוט שומט את התווים מן הפסנתר אל הרצפה וממשיך הלאה. הידיים חולפות על הקלידים, הופכות את התווים, שומטות אותם בעדינות ארצה. אצל פסנתרן פחות טוב היה יכול להיות משהו מרגיז במחווה הזאת. אצל עמית דולברג, שנותן את כל כולו לדיוק ולעדינות ביצירות שמולו, זה חלק מהחוויה המרוממת, הנדירה, של רסיטל פסנתר מרגש באמת, רסיטל שבאמת מדבר את עצמו, וכל כולו דנדוני פעמונים וזיכרון.

ביצירתו של לואיג'י נונו, "הסבל היכן שנמצאת השלווה", לפסנתר וטייפ משנת 1976, מלווה סרט הקלטה את הנגינה החיה. דולברג מציין שמאוריציו פוליני הקליט את הטייפ – תוך דפיקות על הפדל ושלל רחשים. הדיאלוג צפוף ומדויק מאוד. הפסנתרן נותן פראזה נוקשת, מהירה, של צליל אחד שהוא כמו פעמון והד בעת ובעונה אחת, וכעבור רגע עונה לו ההקלטה באותה פראזה עצמה, בזמן שהפסנתרן שקוע ברעם חרישי באוקטבות הנמוכות בפסנתר; ואחר כך עולה הרעם המוגבר מסרט ההקלטה וידי הפסנתרן שבות אל הנקישות המהירות באוקטבות הגבוהות. הדיאלוג אמנם אינטנסיבי, אבל אף פעם לא מהיר. זאת יצירה מהורהרת, אישית מאוד, גוברת בקרשנדו ודועכת. זו התרחשות לא אקראית, אלא מובנית, והחוויה מרתקת ואפקטיבית. היצירה כולה עולה מן הפסנתר שעל הבמה ומרחשי הצלילים שמקיפים את השומעים מכל עבריהם. תלת-ממדיות דומה לזאת – ואפקטיבית לא פחות – תעלה ביצירה החותמת את הקונצרט, מאת יוסף טל.

יצירתו של אייל אדלר, Misterioso ("מיסתורי") לפסנתר מציגה גם היא מרחב שבין המעורפל והקונקרטי. עולם צבעוני, שקט אבל תזזיתי. אין רגע מנוחה במסתורין רווי הפדל הזה. לעתים קרובות בוקעת ממנו פראזה מהירה, בעלת גוון ישראלי מאוד, ועם זאת אף פעם לא ממשית עד וולגריות, או עד שבירת המסתורין.

הן על יצירתו של אדלר, והן על יצירתו של נונו, שורה רוחו של מסיאן, לו מוקדשת יצירתו של טריסטאן מוראי, "פעמונים לפרידה וחיוך… לזכרו של אוליביה מסיאן". הפעמונים המדנדנים, רוויי הפדל, נמצאים גם כאן, אך הקרבה למסיאן בולטת יותר: ההסטות הריתמיות המרובות, הציפורים שכלא ושחרר במרחבי הפסנתר ב-"קטלוג הציפורים" המרהיב שלו (שכבר הגיע הזמן שקטעים ממנו יבוצעו בארץ) – כל אלו מרומזים כאן, ויותר ממרומזים. אולי בכך גם חולשתה של היצירה. לטריסטאן מוראי שפה עשירה ומרתקת משלו, וכאן היא כמו מוסטת הצידה ונכנעת מפני המחווה למלחין הגדול שקדם לו.

יש עונג מיוחד במעבר ישיר, כמעט ללא הפסקה, לדביסי, המלחין הצרפתי שיותר מכל נשם מסתורין מהורהר אל הפסנתר, ופתח את הדרך הרחבה והאוורירית לבאים אחריו. שניים מתוך הפרלודים היפהפיים שלו, "מפרש" ו-"צעדים בשלג", זכו לביצוע ענוג, מין תמונות צלולות מן העבר. ביניהם – יצירתו של פיליפ לארו "צפוף…שקוע" (Dense…Englouti). יש ביצירה זו של לארו התענגות על רחשי הפסנתר הפנימיים, נקישות חזקות באוקטבות העליונות, עם מעט פחות פדל ומסתורין, ושמץ ג'זיות. בין פסז'ים מהירים, אקורדיקה כבדה ותנועות בתוך חלל הפדל, נבנית יצירה משחקית בעיקר, שמתכתבת עם הסובבות אותה. אפילו שמה מרמז, אולי, ל-"הקתדרלה השקועה", הפרלוד העשירי בספר הפרלודים הראשון של דביסי.

יצירתו של עמוס אלקנה, "רעידות", "Shivers", נועדה במקור לצ'לסטה וכאן בוצעה בפסנתר ממותכן – פסנתר נוסף שהונח על הבמה וחלק ממיתריו עברו 'שינוי מסתורי' – באמצעות שלל מכשירים חיצוניים, כגון מטבעות שבין המיתרים או מחקים וכדומה. חלק מההנאה ביצירות לכלי ממותכן הוא שלל הגוונים שמפתיעים את המאזין. לא חסרות דוגמאות, ואולי המפורסמת שבהן היא הסונטות והאינטרלודים של קייג'. האפקט של הפסנתר הממותכן נע לרוב בין גמלן לאלקטרוני. הבעיה היא שביצירה של אלקנה יש מעט מאוד מן האפקטים המיוחדים האלו, רוב המיתרים לא עברו שינוי כלשהו, וחלק גדול מהזמן מדובר ברצף אוסטינטי שלא יוצרים עניין רב. פתיחת היצירה דווקא מושכת את המאזין: נקישה באזור ה'ממותכן' יותר בפסנתר מעלה מעין קול תופים קטנים מתוך הכלי. בנוסף, אל תוך הסקרצו המעט תזזיתי הזה מתלווה גם אפקט אלקטרוני, כפי הנראה – מעין שריקה עולה שיוצאת כביכול מתוך הפסנתר, או אפקטים חיים על צליל שיוצא מן הפסנתר ומדנדן שוב ברחבי האולם מן הרמקולים, מה שמוסיף ריכוך קל ליצירה. בעבר כבר נהניתי יותר מיצירות של מלחין ישראלי משובח זה, ואני מקווה לשמוע עוד ממנו – ומן הצבעוניות הרבה שהוא מסוגל לה.

לסיום – הקונצ'רטו לפסנתר וסרט מגנטי מס' 6 מאת יוסף טל, משנת 1970. דברים רבים כתבו על היצירה הזאת כשבוצעה לראשונה, מציין דולברג, וגם שלל הבלים ("זה לא צ'ייקובסקי". אכן). זוהי יצירה מרהיבה, בנויה היטב, שמעוררת חשק מיידי לשמוע אותה שוב עם סיומה. אזעקות מתכתיות, מעובדות, עולות לאט. מדיטציה על אזעקה. הפסנתר מרכך, יוצר הפוגה מול צלילים ארוכים, עגמומיים, דמויי אקורדיון, מסרט ההקלטה. הדיאלוג עם הפסנתר אינטנסיבי, מול שלל התקתוקים והרעשים שכמו התיישנו, אבל למעשה נותרו רבי-רושם עד היום. יש תחושה מוזרה של העלאה באוב של תקופה אחרת, שבה השיברון רק החל, והכל היה עוד מעודן, מרומז. טרילים ארוכים בפסנתר מתחלפים בריצה מהירה, שכמו נמלטת מפני דבר-מה, והרחשים האופפים אותה אינם נותנים לה מנוח. המבע הפילוסופי, המהורהר, ביצירתו של נונו שבתחילת הקונצרט, מתחלף בתמונה מופלאה של אי-שקט, ומבט מעט מדוכדך ותוהה אל העתיד.

בחירת היצירות נהדרת, עבודת הסאונד משובחת, וכך חלפה לה השעה הקלה מבלי משים (וללא הפסקה). וכשפסנתרן מצוין כמו עמית דולברג פונה אל הקהל בצניעות בין היצירות, מעיר עליהן, מסביר אותן, מביע את רגשותיו-הוא ביחס אליהן, מתבדח בעדינות – התחושה מלבבת, אינטימית, ומוציאה את המיטב מאולם רן ברון הקטן שבקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. אנו זקוקים לעוד רסיטלים כאלו, כמו אוויר לנשימה.

Piano Plus:  עמית דולברג, פסנתר. עמוס אלקנה – אלקטרוניקה חיה וסאונד. 21.2.13, קונסרבטוריון ת"א.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: