music4awhile

ראשי » Uncategorized » סוף שבוע חורפי בעיר האורות

סוף שבוע חורפי בעיר האורות

In Camera XV IVAI אבנר בירון אושר סבג אי-אן שו איילת אמוץ אברמסון אירה ברטמן איתן דרורי אלה וסילביצקי אלון הררי אלון שריאל אנסמבל מיתר אנסמבל סולני ת"א בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה גוני כנעני גיא פלץ גלעד הראל דויד זבה דן אטינגר דניאלה סקורקה האופרה הישראלית האנסמבל הקולי הישראלי היכל התרבות הילה בג'יו המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל המרכז למוזיקה קאמרית הספר מסביליה הקאמרטה הישראלית ירושלים הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה התזמורת הסימפונית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל ברגמן טלי קצף יאיר פולישוק יוני רכטר יסמין לוי אלנטק יעל לויטה יעל קרת מאיה בקשטנסקי מאיה עמיר מיכל דורון מיתר - אופרה סטודיו מעיין גולדנפלד מקהלת האופרה משה אהרונוב נופר יעקבי נטע היבשר נטע שפיגל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית עודד רייך עומר ולבר עידו אריאל עינת ארונשטיין עמית דולברג ענת צ'רני פיליפו צ'לוצה פסטיבל פליציה בלומנטל פרדריק שזלן קונצרט פתוח קלייר מגנאג'י ראובן סרוסי רואי אמוץ רועי סרוק שחר לביא שטריקר שי בלוך שירה שיר שירית לי וייס תדרים תזמורת הבארוק ירושלים תזמורת הבמה הישראלית

שלל חוויות מוזיקליות בפאריז / צבי נתנאל

בשנים האחרונות פאריז חוזרת ותופסת את עמדת הבכורה כבירת המוזיקה הקלאסית העולמית, ומציעה עבור המאזינים בכל ערב עשרות אירועים המשופעים בכוכבי-על לצד כשרונות מקומיים. אם להוסיף את העושר המוזיאוני בפאריז – לא רק במוזיאונים הגדולים כמו הלובר, אורסיי או פומפידו, אלא גם הקטנים כמו מאיול, ז'אקמאר אנדרה ומארמוטן – הרי שידיהם של שוחרי התרבות עמוסות, וזאת עוד לפני כל האטרקציות התיירותיות האחרות. המבקרים בעיר בתקופה הקרובה יוכלו ליהנות מתערוכה גדולה ומרתקת המוקדשת לדאלי במרכז פומפידו (וכדאי להצטייד בכרטיסים מראש, אחרת, מנסיון אישי, ההמתנה בתור עשויה להגיע לשעתיים), או תערוכה מהפנטת מציורי ואן גוך בפינקוטק.

הביקור החמישי שלי בעיר האורות כלל סוף שבוע ארוך עם ארבעה אירועים מוזיקליים: "רדמיסטו" מאת הנדל בביצוע קונצרטי, "לה פבוריטה" מאת דוניצטי, קונצרט של זמרת המצו-סופרן ג'ויס דידונטו, וצמד אופרות בערב אחד: "הגמד" מאת צמלינסקי ו"הילד והקסמים" מאת רוול.

הנדל הלחין את רדמיסטו ב-1720, לאחר 5 שנים שבהן לא הלחין שום אופרה. רדמיסטו הגיעה לבמה עם פתיחתה של האקדמיה המלכותית למוזיקה שהנדל היה שותף לייסודה ועמד בראשה עד 1728.

בראש צוות הזמרים עמד הקונטרה-טנור האמריקאי דייויד דניאלס, לאחר היעדרות של מספר שנים מהבמות האירופאיות. דניאלס הגיע ישירות מווינה, שם ביצע את אותו תפקיד בהפקה של תיאטר אן דר וין. קולו של דניאלס הוא קול של משי וקטיפה, והנסיון שצבר בהופעות הווינאיות ניכר היטב בעיצוב הדרמטי של הרצ'יטטיבים. האריות (בעיקר האיטיות) היו מופת של שירה: מוזיקליות נדיבה, לגטו מצוין ואקספרסיביות מרגשת. באריות הווירטואוזיות ניכרה בעיה. הקולורטורות מרוחות, לא מדויקות, התנועות הולכות לאיבוד, ההפקה הקולית לא מזהירה, ושפת הגוף לא נינוחה. גם המעברים לקול החזה לא היו אידאליים.

את תפקיד זנוביה, אשתו של רדמיסטו, שרה המצו-סופרן פטרישה בארדון, אף היא מההפקה הוינאית, ולמרות שמדובר באמנית גדולה ומנוסה, הרי שקולה של בארדון לא חלק ורך, אלא חד וחותך, ופחות מתאים לתפקיד הטראגי. בתפקיד טירידאטה, האיש הרע בסיפור, שר הבריטון המהולל לוקה פיזארוני, בעל קול ענק, אישיות בימתית כובשת, הגשה דרמטית מצמיתה של הרצ'יטטיבים, ווירטואוזיות מעוררת השתאות בקטעי קולורטורה. בקיצור – זמר ענק. לצדו בתפקיד אשתו פוליסנה, ברנדה ריי, שהולכת וכובשת מקום בצמרת זמרות הסופרן הליריות. קולה יפהפה וזורח בכל חלקי המנעד, והיא גם זוכה לשיר את האריות היפות ביותר באופרה. אחרונה ובהחלט חביבת הקהל – אליזבת ווטס, שתפקידה באופרה גדול יחסית לדמות משנית, והצטיינה בהגשתו. על תזמורת הקונצרט האנגלי ניצח הארי ביקט, לעיתים בזהירות ובנימוס, אך תמיד בטוב טעם ובהבנה מעמיקה של הסגנון.

רדמיסטו היתה הסנונית הראשונה בסדרת אופרות מצוינות של הנדל (ביניהן יוליוס קיסר, טמרלאנו ורודלינדה), ובעת בכורתה זכתה להצלחה מרשימה. ההיסטוריון צ'ארלס ברניי כתב שזו דרמה מלאת להט שכמעט ואינו מצוי באופרות האחרות של הנדל, ומעט מהן יכולות להסב עונג כה גדול לקהל כמו רדמיסטו. ואולם, על פי האזנות קודמות לאופרה, וגם בביצוע מוזיקלי מצויין כמו זה, עדיין התרשמתי שלמרות כמה אריות נפלאות באמת, רדמיסטו אינה חוד החנית במכלול האופרות של הנדל.

את האופרה לה פבוריטה הלחין דוניצטי עבור האופרה בפריז והיא העלתה שם ב- 1840. העלילה נסבה על פרננדו, הנזיר הצעיר שמתאהב בלאונורה ועל כן זונח את עבודת הקודש, אך לאונורה היא המאהבת של אלפונסו מלך קסטיליה, והיא מעודדת את פרננדו לקצור תהילה בשדה הקרב. כשהמלך מגלה את הרומן בין לאונורה ופרננדו הוא מבקש להיפרע ממנה ומחליט להשיא אותה לפרננדו כפרס על הישגיו הכבירים בשדה הקרב, אך כשפרננדו מגלה שלאונורה אינה אלא פילגש, הוא מגנה אותה ונוטש אותה. כדי להחלים מאהבתו הנכזבת הוא חוזר למנזר, לשם מגיעה לאונורה אחרי שנות נדודים כשהיא מחופשת לנזיר עני, ומתה בזרועותיו של פרננדו כשהיא מתפללת למחילה. הליברטו שנכתב בידי שלושה משוררים ונרקח ממספר מקורות הוא פשוט כשלון מהדהד. הסצינות דלות באינפורמציה וזורמות זו לתוך זו בחוסר הגיון ספרותי ודרמטי תוך מצבים בימתיים מביכים. גם המוזיקה, שהושאלה ברובה מאופרה אחרת של דוניצטי שנזנחה בטרם עלתה לבמה, אינה משופעת בהשראה גדולה. האופרה מועלית מעת לעת בעיקר בגרסתה האיטלקית, ושתי אריות מפורסמות מתוכה זוכות לביצועים תכופים: האריה של לאונורה o mio Fernando במערכה השלישית והאריה של פרננדו spirto gentil במערכה הרביעית.

ההפקה של תיאטרון שאנז אליזה החזירה עטרה ליושנה והציגה את האופרה בגרסתה הצרפתית המקורית. על ההפקה של ואלרי נגר אין מה לומר, כי פשוט לא היה בה כלום. הבמה ריקה, פה ושם מין רמפה שמשמשת לכניסת המקהלה, דלת בצד שמאל, מיטה בצד ימין לסצנה של לאונורה במערכה השלישית, ושרשרת פנסים שהשתלשלה מן התקרה. התלבושות שייכות לזמן לא ברור, הדרכת השחקנים והמקהלה היתה בבחינת אלתר מה שתוכל. כשעלתה הבמאית להשתחוות בסוף האופרה היא קצרה קריאות בוז מלוא הטנא.

המנצח פאולו אריוואבני עשה כמיטב יכלתו עם פרטיטורה יפה מבחינה מלודית אך בעייתית מבחינה דרמטית, והוביל יפה את התזמורת. אליס קוט, שהותירה רושם בל יימחה בתפקיד נירון בהכתרתה של פופיאה לפני מספר שנים, עוררה אצלי ציפיות גבוהות, אך הן לא התממשו במלואן. ניכר שסגנון הבל קנטו זר לה ואינו הולם את קולה, ובמיוחד הורגשה בעייתיות בחיבור בין הרגיסטר העליון לתחתון, ונדרשה יותר עוצמה בקטעים הדרמטיים שבהם הקול נוסק לגבהים. הטנור מארק לאהו הציג קול חיוור, שטוח וחסר כל חן. לודוביק טזייה הביא לתפקיד המלך קול ענק, סמכותי ומלא כריזמה בימתית, אך באופן מפתיע הטקסט לא נשמע ברור בפיו.

הקונצרט של ג'ויס דידונטו הוקדש לתכנית הדיסק האחרון שלה "דרמה קווינז", וכלל אריות מתוך אופרות נשכחות מאת מלחינים נשכחים לא פחות לצד ברניצ'ה של אורלנדיני ואיפיגניה של פורטה היו גם קליאופטרה של הנדל ואוטביה של מונטוורדי.

בקונצרטים מהסוג הזה הציפיה היא לפתיחה מרשימה של יצירה כלית סוערת או ארייה וירטואוזית, אך הקונצרט החל דווקא עם האריה האיטית intorno all'idol mio שבוצעה באורח הססני משהו, ואחר כך המונולוג העצום של אוטביה disprezzata regina מתוך הכתרתה של פופאה. דידונטו שהיא אמנית דרמטית ממדרגה ראשונה, אך אינה אמונה על סגנון הבארוק המוקדם, לא הבריקה בסגנון הרצ'יטטיב המושר ולא הצליחה לבנות סצנה דרמטית אקספרסיבית וקוהרנטית.

הקונצרט נמשך בעוד אריה איטית – sposa son disprezzata (שבעבר יוחסה לוויוואלדי וכיום אנו יודעים שנכתבה ע"י ג'קומלי) – שהיתה מופת של ליריקה ותוגה, במיוחד הפיאנו היציב והחודר בחטיבת הדה-קאפו. בהמשך זכינו לשמוע עוד מאותה תוגה מהפנטת באריה של פורטה madre diletta abbraciami. החלק הווירטואוזי ניתן ביד נדיבה באריות מאת אורלנדיני, הנדל והאסה, בהן ניתן היה לעמוד על וירטואוזיות מעוררת השתאות בשירת קולורטורה נפלאה, מדויקת ויציבה שמשאירה הרחק מאחור את מופעי האימים של צ'צ'יליה ברטולי.

לא פחות מחמישה הדרנים נדרשו על מנת לספק את הקהל הנלהב שגדש את האולם. עם זאת, למרות שדידונטו היא אמנית גדולה ובעלת מוזיקליות כובשת המגישה כל אריה באופן מעורר השראה, אי אפשר היה להתעלם מפגמים בשירתה. החיבור הלא מחמיא לרגיסטר הנמוך, לאות בולטת בהחזקת הצלילים הגבוהים, ויברטו מהיר שהופך לעיתים למעיק, וגם ירידה מסוימת בנפח הקול – לפחות על פי מה שזכור לי עת שמעתי אותה לפני 5 שנים. למי שאינו מצוי באספקטים הטכניים של השירה זה לא הזיז כהוא זה, ומחיאות הכפיים היו סוערות וממושכות. יש לציין לשבח גם את התזמורת איל קומפלסו בארוקו, בהובלתו של הכנר דמיטרי סינקובסקי שניגנה בחדווה עם ברק וצבע בלחיים. שני ישראלים מצוינים תרמו את חלקם לנגינה המצוינת: הכנר בוריס בגלמן והאבובן אביעד גרשוני.

בערב האחרון צפיתי בצמד אופרות קצרות. הגמד מאת צמלינסקי, והילד והקסמים מאת רוול. שתי אגדות אופראיות, ולשתיהן מוסר השכל: לראשונה טרגי, לשניה חינוכי. הראשונה פוסט-רומנטית על גבול האקספרסיונזם; השניה אימפרסיוניסטית.

עלילת הגמד מתרחשת ביום הולדתה של נסיכה ספרדית. אחת המתנות שהיא מקבלת היא גמד מכוער החושב עצמו כנסיך מצודד יפה תואר. הוא מתאהב בנסיכה ומבקש לשאתה לאישה. אך לא כמו באגדת הנסיכה והצפרדע, הנסיכה דוחה את הגמד ומצווה על האומנת לחשוף בפניו את האמת על מראהו החיצוני. כשהגמד מביט בראי ומגלה את האמת המרה, הוא נופח את נשמתו.

את הגמד כתב צמלינסקי מתוך רצון לתאר את הטרגדיה של האדם המכוער, ואף כיצירה אוטוביוגרפית – כיוון שהוא עצמו סבל ממראה לא מחמיא. אלמה מאהלר, שבה היה מאוהב, תיארה אותו כנמוך, קומי, חסר סנטר ובעל עיניים בולטות.

את היצירה עצמה לא כל כך אהבתי. מצאתי שהמוזיקה רוב הזמן משמימה, וגם בסצינת האהבה של הגמד והנסיכה לא היתה מספיק השתפכות מלודית סנטימנטלית כמתחייב מן העלילה ומן הסגנון המוזיקלי של צמלינסקי. אורכה של האופרה כ- 90 דקות והיה נדמה שהיא נמשכת הרבה יותר. הדרמה המוזיקלית האמיתית היתה בדילמה הנוראה של האומנת האם לגלות לגמד את האמת או להניח לו לחיות באשליות. המוזיקה היפה ביותר, כצפוי, היתה כאשר הגמד מביט בראי ושר כמה הוא מכוער. בהשוואה ללה פבוריטה הרי שכאן, באופרה של שעה וחצי, ניתן היה להתרשם מליברטו מצוין שהסצינות בו בנויות היטב וקשורות זו לזו בצורה נבונה.

ההפקה של ריצ'רד ג'ונס היתה נפלאה. צבעונית מאוד מלאה בתנועה, ושוב, בהשוואה ללה פבוריטה, שום דבר לא הושאר ליד המקרה. התאורה האפקטיבית יצרה מעמדים יפים ביותר. את הגמד יצר הבמאי כמעין מריונטה שהולבשה על רגליו של הזמר ועל ידיו, וכך הוא הלך איתו והזיז את גופו. אתגר אקרובטי לא פשוט.

הדבר החמור ביותר שיש לי לומר על צוות הזמרים הוא שהדיקציה שלהם היתה מעורפלת במידה רבה, וזה לא דבר של מה בכך. צ'ארס וורקמן לא היה כל כך במיטבו הקולי, עם איזו צרידות שהשפיעה על שירתו בעיקר בצלילים הגבוהים. ביתר הזמן הוא היה טוב מאוד, רגיש ומאוד נוגע ללב, וגם היחיד שהטקסט נשמע היטב בפיו. התפקיד השני בחשיבותו מבחינה דרמטית ומוזיקלית הוא זה של האומנת, שבוצע ע"י המצו-סופרן ביאטריס אוריה-מונסון, זמרת דרמטית מסעירה שהציגה היטב את הדילמה העומדת בפניה ואת סערת רגשותיה בשל כך. שאר התפקידים היו די חסרי השראה אף על פי שבוצעו היטב ע"י ניקולה בלר קרבון (הנסיכה) ורב המשרתים (וינסן לה טקסייה).

הילד והקסמים היא אופרה קצרה אף יותר, 45 דקות סך הכל. מפתיע, אם כן, שראוול עבד עליה במשך 10 שנים. ראוול ציין שהוא רצה יצירה בסגנון אמריקאי והכניס בה אלמנטים של ג'אז. הפנטסיה ססגונית הזו מהווה אתגר גדול לכל במאי. ריצ'רד ג'ונס שוב הצליח בגדול ויצר הפקה נפלאה, עם שפע של רעיונות קסומים ומקסימים. בכל פעם עולה מסך ונגלה חזיון אחר. היפה מכולם היה סצינת הטפט הקרוע. אבל גם סצינות הספלים, הכורסאות והעצים היו משובבות עין. באופרה זו אין תפקידים גדולים, ריבוי הדמויות מכתיב צוות שכל אחד שר מספר תפקידים, ועבודת הצוות, האנסמבל, היא החשובה ביותר. ביצירה זו גם רוב השמות לא מוכרים לי. ואין לכך חשיבות. הצוות בהובלת גאל משאלי (הילד) היה מגובש, הזמרים עבדו היטב זה עם זה, ובעיקר היה fun, כמו גם סנטימנטליות כשהילד מגלה אט אט את מעשיו הרעים, וכשהוא שר את מילת הסיום "אמא" נשמעה בכל האולם אנחת סימפטיה ושביעות רצון. המנצח פול דניאל ניווט היטב את כל הערב הזה. במיוחד התענגתי על התזמור הגאוני ורב הגוונים של רוול שבוצע, כמובן, לעילא.


2 תגובות

  1. ליאן הגיב:

    הגמד מבוסס על סיפורו הנפלא של אוסקר וויילד 'יום ההולדת של האינפנטה' , כדאי מאד לקרוא, הנה כאן:

    http://www.eastoftheweb.com/short-stories/UBooks/BirInf.shtml

    משערים שהסיפור נכתב בהשפעת הציור המפורסם של ואלסקז LAS MENINAS

    לגבי דיוויד דניאלס , לא תוכל לטעון שלא הוזהרת 🙂

  2. כרגיל אצל צבי, כתיבה יפה ומעניינת. אני מקווה להיות הפריז במאי ולטעום קצת מהמטעמים המוזיקליים.
    לגבי הגמד: הסיפור הוא של אוסקר ויילד כזכור לי מאוסף אגדות שכתב ושקראתי בזמנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

המוקלקים ביותר

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: